מחילה

הם שותים את הקפה בשקט. החלון פתוח לרווחה וריח של ליל-סוף-קיץ פורץ ממנו אל המטבח הקטן. שמים שחורים עם כוכב או שניים, אור צהוב של מנורות רחוב, חתול מרעיש באיזה פח סמוך. דממה של אמצע הלילה. היא מביטה החוצה אל הרחוב השקט וגעגוע ישן ממלא אותה. אליהו, לידה, מחליף מבט בין החלון לעיניים שלה, מלאות רעב אינסופי.

"יש לךְ כח להליכה?"

ממוצע 2.7 | 4 מדרגים

היא מגששת לה דרך, הכל חושך בבית. מחפשת את המתג ולוחצת. אור רך מאיר את המטבח הקטן. היא מקווה שלא מפריע לאליהו. הכל כל כך צפוף ביחידות האלה, לא נותן מרחב.

הראש כואב לה וכל הגוף מאותת שמשהו לא בסדר. היא מנסה להיזכר איפה האקמול, אם בכלל יש. נדמה לה שבארון הצדדי, ההוא שאליהו הסתכל עליו ושאל מי בכלל שם ארונות במקומות כאלה, שאף אחד לא יכול להגיע אליהם. היא ענתה לו, מנצלים כל מקום שאפשר. והוא אמר, גם חלל עם אוויר זה יופי של ניצול מקום.

כשהיא מוצאת את האקמול וכבר נעמדת למלא לעצמה כוס מים, אליהו נכנס למטבח. מביט בכדור הלבן שביד שלה, ממצמץ. “קרה משהו?”

“לא מרגישה כל כך טוב,” היא אומרת. “אז קמתי לקחת אקמול.”

זה אמור להרגיע אותו, לדעתה; בפועל הוא רק נראה מוטרד עוד יותר. מתיישב על כסא לידה.

“לא מרגישה טוב? מה זה אומר, מה כואב לך? היית צריכה להעיר אותי, אפרת.”

היא מגחכת. “אליהו, בבית של ההורים שלי מדברים גרועים יותר לא עושים כזאת דרמה.”

הוא אומר, “אבל עכשיו את בבית של עצמך, ואני רוצה לדעת מה כואב לך.”

היא ממצמצת לשניה, מרשה לעצמה לנשום, בזהירות, את הרגע הזה. ואז אומרת, כלום, אליהו. באמת. קצת הראש, קצת הבטן. קצת כל הגוף. לא משהו לדבר עליו אפילו. אתה עוד לא מכיר אותי, אני על אנטיביוטיקה מתפקדת כרגיל. אקמול זאת סתם בדיחה.

הוא מושך בכתפיים, מחייך חיוך קטן. אומר, מחר את לוקחת מחלה, כן.

היא צוחקת, בוא לא נבזבז על זה את הוויכוח הראשון שלנו. הוא צוחק גם וקם, ממלא את הקומקום ומרתיח. מכין שתי כוסות ענק.

הוא מושך בכתפיים, מחייך חיוך קטן. אומר, מחר את לוקחת מחלה, כן.

היא צוחקת, בוא לא נבזבז על זה את הוויכוח הראשון שלנו. הוא צוחק גם וקם, ממלא את הקומקום ומרתיח. מכין שתי כוסות ענק.

הם שותים את הקפה בשקט. החלון פתוח לרווחה וריח של ליל-סוף-קיץ פורץ ממנו אל המטבח הקטן. שמים שחורים עם כוכב או שניים, אור צהוב של מנורות רחוב, חתול מרעיש באיזה פח סמוך. דממה של אמצע הלילה. היא מביטה החוצה אל הרחוב השקט וגעגוע ישן ממלא אותה. אליהו, לידה, מחליף מבט בין החלון לעיניים שלה, מלאות רעב אינסופי.

“יש לךְ כח להליכה?”

  •  

הרחוב עמוס שקט, רק קול הצעדים שלהם ממלא את החלל. האוויר חמים, אבל רוח ירושלמית קרירה מפצה עליו, מרקידה עלים שהקדימו לנשור.

משהו באפרת גורם לה להציץ מדי פעם לאחור. אליהו מביט בה בשעשוע.

“את חושבת שמישהו עוקב אחרינו?”

היא צוחקת באי-נוחות. “זה נורא מוזר לצאת ככה באמצע הלילה, לא?”

אליהו מושך בכתפיים. “מוזר למי? אף אחד לא רואה אותך עכשיו.” הוא מחייך, “חוץ ממשוגעים כמונו.”

אפרת מהדקת את המטפחת. משלבת ידיים ומשפשפת לעצמה את הזרועות. “לא יודעת. מוזר לעצמי.” היא אומרת. “אבא שלי יתעלף אם ישמע על זה.”

“נעשה לו החייאה.”

“אליהו!”

“נו, אז לא נספר לו פשוט. מה הבעיה?”

היא לא יודעת מה הבעיה. אולי השאלה איך תצליח לקום מחר לעבודה, אולי החשש שבכל זאת מישהו ידע מזה. אולי סתם הרגשה מוזרה כזאת, פחד מעצמה.

הם צועדים על פסי הרכבת הקלה, חוצים את התחנה המרכזית. היא שקטה. הומלסים שוכבים על המדרכות, מחבקים את הקביים מתחת לשמיכה. מכונית יחידה דוהרת בכביש. הרוח מנגנת רשרוש של שקית מתעופפת וגרירת כוסות אייס-קפה ריקות על המדרכה.

בפינת יפו אליהו נעצר, מתיישב על ספסל עץ נמוך. מסתכל על הפסים, משעין מרפקים על הברכיים הבולטות ומשחק עם האגודלים. מזדקף, משפשף את הרגליים, רוכן שוב. מציץ לאפרת שיושבת לידו. חוזר לנעוץ מבט בפסים. אומר בקול עמום אחרי דקת שתיקה, כאן, על הספסל הזה, נתנו לי פעם ראשונה הצצה לגיהנום.

המבט שלו יציב בחלל. אפרת מפחדת להסתכל לכיוונו. מפחדת ממה שתראה.

הוא אומר, פעם ראשונה בכיתי ממש. כאן. עם דמעות.

היא לא מסוגלת להתאפק. די, אליהו. שידוכים זה לא גיהנום. סתם רע לגרור את העבר על כל החיים.

אומרת לו, אל תדבר על זה. תחשוב טוב, אליהו.

הוא צוחק. הצחוק שלו חי, בלי שמץ מרירות. אומר לה, חבל. עד שעברתי את זה, סחבתי על הגב כל הזמן הזה. זה טוב, לגעת בזה. להרגיש רגע את הכאב, לא לברוח לאקמול. להסתכל לזה בעיניים ולגלות שנשארתי בחיים. למשש את החלק הזה, כמו אבן מלובנת באש, ולקבל שהאני שלי היום מורכב גם מהאבן הזאת.

הוא צוחק. הצחוק שלו חי, בלי שמץ מרירות. אומר לה, חבל. עד שעברתי את זה, סחבתי על הגב כל הזמן הזה. זה טוב, לגעת בזה. להרגיש רגע את הכאב, לא לברוח לאקמול. להסתכל לזה בעיניים ולגלות שנשארתי בחיים. למשש את החלק הזה, כמו אבן מלובנת באש, ולקבל שהאני שלי היום מורכב גם מהאבן הזאת.

הוא אומר לה, זאת מחילה, את מבינה.

הם קמים מהספסל וממשיכים ללכת. הוא מספר לה, היא מקשיבה. כשהוא גומר הקול שלו צרוד והיא דומעת. מסתכל בה ונבהל. את בוכה בגללי, אפרת?

היא צוחקת צחוק רועד. בולעת כמה דמעות. כאב של זמנים אחרים עולה בה, עצמאות ויופי ביחד עם האשמות ורווקות וחיפוש שלא נגמר, כואב, לא קל. כמה ששנאה להודות בזה עד היום; עכשו פוקע בה השק העצור הזה. משפריץ, מתרוקן, מקל.

אומרת לאליהו, אולי זה טוב, לבכות. זה לא עצב, זה רק להרגיש עד הסוף, עד העצמות. כמו… כמו מחילה, אתה מבין.

צועדים בשוק מחנה-יהודה. הבסטות מכוסות יריעות, חתולים רבים על שלד של דג. ערמת עגבניות מרוחה על המדרכה והנעליים שלהם נוקשות על האבנים. היא נזכרת בתאריך הזה לפני שנה. מתבדחת בהומור שחור על הפגישה הגרועה שהיתה לה אז, על הבחור שעזב אותה אחר כך בתל אביב, באמצע הלילה, האמין לה שהיא יכולה להסתדר לבד. על איך שהיא היתה ילדה קטנה כל כך לבד בתחנה מרכזית חשוכה של עיר זרה ואיך הגיעה לבני ברק. איך עמדה שם, בתחנה של גן ורשא, חיכתה ל-402 המוכר, והאדים של החום בעבעו באוויר והיא אהבה כל אדם שעבר ברחוב, עם פאות וזקן או מטפחת. איך לראשונה הבינה באמת את המשמעות של משפחה, ושייכות.

דמעות זולגות לה על הלחיים כשהיא צוחקת, והלילה ממלא לה את הנשמה. מוחלת לחוויה הזאת, לזיכרון הזה. כנראה יש חלק כזה בה, ששייך לו.

  •  

נחלאות מקבלת אותם אליה, רכה ומלאת קסם. אבני המדרכות שלה מבריקות לאור מנורות ברזל, קולות צרצרים ונביחות כלבים רחוקות ממלאים את האוויר.

אליהו מוביל, מכיר כל אבן. היא נדחקת אחריו בין בניינים, מעבירה יד על דלתות ברזל זקנות, מציצה למבנים ישנים, לחצרות. שומעת את הגיטרות מהרחבה הסמוכה. מריחה את הריח של הקפה, מתחמם על כירה ניידת.

היא מתנשפת, אליהו לא עוצר. כמעט רץ על האבנים הישנות האלו, מלטף את הגדרות. ירושלים מקועקעת לו על הנשמה, רותחת לו בדם. היא רואה אותו, רוצֶה להחזיר לעצמו את המקום שאהב. הזיכרון עוד צורב בו כמו כוויה; ניסיון ותקוה שהתנפצה.

אפרת הולכת אחריו, משוועת לעצור אותו. נושכת שפתיים, מתנשמת, מרפה.

נותנת לו לחזר אחרי הכאב הזה, להרגיש אותו מחדש, למחול.

הם מתיישבים על ספסל ברחבה קטנה, נושמים עמוק את האוויר. גפן משתרגת להם מעל הראש. בחור עם גופיה וראסטות שורק לכלב שלו, מרים תרמיל ומעמיס על הכתף. השחור של הלילה מתחיל להתבהר.

אליהו מפנה מבט לקצה סמטה סמוכה. אפרת מסתכלת בו בשאלה.

“אתה מחכה למשהו?”

הוא מחייך, היא רואה את השלוה זורמת לו מהעיניים.

“כולנו, לא?”

דמות נמוכה, מתנדנדת, מגיחה מתוך הסמטה על רקע השמים המתבהרים. ניגשת לדלת ברזל, נסתרת בתוך הקיר מאחורי הספסל שעליו ישבו, צבועה בתכלת מתקלף.

צרור מפתחות עבה מקרקש ביד של הגבאי הזקן כשהוא נעלם אל תוך בית הכנסת הקטן; שניהם צנועים ועתיקים וכל חתיכה בהם מלאה ירושלים.

אליהו מתרומם.

“גיליתי את הבית-כנסת הזה כשטיילתי כאן באיזה אלול אחד, מייאש כזה. התאהבתי בו מיד. צנוע, בלי תיירים, שקט. מפוצץ אותך באלול גם אם לא תרצי.” הוא מושך את הדלת, מזמין אותה פנימה. מצביע על מדרגות מברזל לעזרת נשים קטנטנה.

“מתאים לך סליחות עכשו?”

“גיליתי את הבית-כנסת הזה כשטיילתי כאן באיזה אלול אחד, מייאש כזה. התאהבתי בו מיד. צנוע, בלי תיירים, שקט. מפוצץ אותך באלול גם אם לא תרצי.” הוא מושך את הדלת, מזמין אותה פנימה. מצביע על מדרגות מברזל לעזרת נשים קטנטנה.

“מתאים לך סליחות עכשו?”

  •  

היא יושבת שם, מדפדפת בסידור זר, עם כתמי שומן עליו. בעזרת הגברים כמה מבוגרים עם קול צרוד, עייף, מסלסלים פיוטים. נושמת את המנגינה הרכה הזאת באוויר, הופכת דף ועוד דף, מחפשת מילים, עד שנעצרת פתאום.

שִׂימוּ לֵב עַל הַנְּשָׁמָה

לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה

וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה

שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר בֹּקֶר.

היא זוכרת את הפיוט הזה מהבקרים של ראש השנה. הוא מודפס לה במחזור לפני שחרית, והיא, אוהבת מילים שכמותה, התרגשה אז כשמצאה אותו בפעם הראשונה. עכשיו היא מלטפת את המילים ומריחה בהן בוקר מוקדם של ימים נוראים.

מִכִּסֵּא כָבוֹד חֻצָּבָה

לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה

לְהַצִילָהּ מִלֶּהָבָה

 וּלְהָאִירָהּ לִפְנוֹת בֹּקֶר.

אישה מבוגרת, כבדת משקל, צולעת לכיוונה, מגישה לה כוס קטנה עם משקה שחור, מעלה אדים. אפרת מחייכת בתודה, סוגרת את האצבעות על הכוס.

האישה דוחפת לה עשבים, תעשי ברכה.

היא עושה.

וְהַחֲיוּ הָעֲנִיָּה

יְחִידָה תַמָּה וּנְקִיָּה
וַאֲשֶר נַפְשוֹ לֹא חִיָּה

אֵיךְ יִזְכֶּה לְאוֹר הַבֹּקֶר.

מתפללת שחרית ביחד עם קולות צרודים, גרוניים. ביניהם שומעת את הקול של אליהו. שמש חיוורת נשפכת מחלונות המתכת הקטנים. נושמת עמוק את האוויר המאובק, ריחות הקפה השחור והכעכים. קולות השוק שמתעורר בוקעים מעבר לרחוב. ירושלים, כל כולה אלול, ממלאת את היקום.

מתפללת שחרית ביחד עם קולות צרודים, גרוניים. ביניהם שומעת את הקול של אליהו. שמש חיוורת נשפכת מחלונות המתכת הקטנים. נושמת עמוק את האוויר המאובק, ריחות הקפה השחור והכעכים. קולות השוק שמתעורר בוקעים מעבר לרחוב. ירושלים, כל כולה אלול, ממלאת את היקום.

נֹעַם ה’ לַחֲזוֹת

נִזְכֶּה וּבַשָּׁנָה הַזֹּאת
בִּשְׂמָחוֹת תַּחַת רְגָזוֹת

בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר.

  •  

יוצאת אל השמש הירושלמית. אליהו מחכה לה על הספסל שנראה כל כך שונה באור יום, הגפן מצלה עליו. משהו בו נראה מודאג.

“מה קרה?” היא נבהלת.

“כלום,” הוא אומר. “אבל איך את מרגישה?”

היא מביטה סביבה. בשוק אנשים כבר צועקים, פורקים סחורה. זרזיף של ילדים מתחיל לנזול מהסמטאות, התיק משתקשק להם על הגב.

תיכף יגיעו הביתה, היא ואליהו. היא תכין סנדוויצ’ים והוא קפה, ישתו מהר וירוצו יחד לאוטובוס. הוא לכולל; היא למשרד. שכנים ינודו לשלום ויחייכו להתחלה הזאת, מלאת סודות כמו שנה חדשה. זוג צעיר, מאושר. הכל רגיל כל כך.

חיוך רחב נמתח על פניה.

“אני מרגישה… מעולה.” היא מחפשת מילים. “באמת, אליהו. לא יכול להיות טוב יותר.”

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן