צריך עיון > סדר עיון > דיוקנה של תנועה > שתה מים ממעיינותך

שתה מים ממעיינותך

מאמר תגובה ל"דיוקנה של תנועה"

whatsapp-image-2017-12-14-at-19-38-47
הרב ראובן א. זכאים ראש בית המדרש לרבנים "זכרון יעקב", מרצה בכיר ב"הידברות", והוגה דעות.

עולם הישיבות הספרדי עבר מהפכה עצומה. מתלות (של ישיבות מסוימות) בקו החשיבה של הישיבות האשכנזיות, במנהיגות ובצורה הבסיסית שלהן, במידה רבה זוכות היום הישיבות הספרדיות לעצמאות תורנית ולפריחה עצומה בכמות ובאיכות. מהפכה זו חתומה על שמו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שמראשית פעילותו סימן לו למטרה להחזיר עטרה ליושנה. אם היא התחילה ב"קטן", כיום היא הולכת ומתרחבת, הולכת ומתעצמת.

כ' טבת תשע"ח

"שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ" (משלי ה, טו).

הרב אריה דרעי סקר במאמרו המצוין שלושה דגלים מרכזיים, אותם הציבה ש"ס במרומי קרת, תחת המוטו הנצחי שלה: להחזיר עטרה ליושנה. ואלו הם:

  • השבתם של הספרדים ובני עדות המזרח לחיק היהדות.
  • סיוע סוציאלי כלכלי וחברתי, אשר מרן כרועה נאמן הקדיש לנושא חשיבות רבה.
  • ובגולת הכותרת: הקמת עולם התורה הספרדי, כמעט מן המסד ועד הטפחות.

ברצוני להתמקד בחלק האחרון והחשוב ביותר של המאמר – הקמת עולם התורה הספרדי. אפתח בביוגרפיה האישית שלי, כיצד היא שזורה בחזונו הגדול של מרן. לאחר מכן אתייחס למצב כיום.

 

בצלו של מרן זצ"ל

הביוגרפיה שלי ושל משפחתי, כמו גם של רבבות אלפי בני התורה הספרדים, היא העדות החיה יותר מכל על תולדות המהפכה והשתלשלותה. כי אנחנו היינו שם! בדידנו הוה עובדא.

אבי שליט"א זכה להתוודע למרן הרב זצ"ל ולמשנתו. מעט אחרי עלייתו ארצה מאיראן, בשנות בחרותו המוקדמות, כאשר קבע עצמו ללימוד התורה במסירות נפש של ממש. כבר אז ראה במרן מודל ודוגמא סמל ומופת, ודבק בתורתו ללא מיצרים. הקשר היה קיים והדוק אף מצד אמי שתחיה: אביה ואף סבה זכרונם לברכה היו מראשוני תלמידיו. מתוך כך, טבעי הדבר שמשחר טל ילדותי הושיבוני הורי בין ברכיו. רץ הייתי לשיעוריו הרבים ובולע בצמא את דבריו. במתק שפתיו הצליח למשוך אותי ועוד רבים מחבריי הילדים, עד כי מוותרים היינו על משחקים ובטלה ורצים באהבה אחריו.

במעקב אחרי שיעוריו ראיתי ונתון אל ליבי עוד מילדות כי שלושה מוטיבים חזרו ונשנו בדבריו כל השנים.

  • הצורך הברור לצאת ולזכות את הרבים ולהאיר את דרכם של אחינו שהתרחקו מצור מחצבתם.
  • החשיבות הרבה לשמירת ההלכה הספרדית בטהרתה, לרבות עזיבת מנהגים מסוימים שנהגו בהם בחו"ל, או שהשתרבבו למנהגי הספרדים בהשפעת עדות אחרות, ומנוגדים לקבלת הוראות מרן השולחן ערוך שהוא "מרא דאתרא".
  • הציטוטים הרבים מספרות הפוסקים הענפה של גאוני ופוסקי הדורות, בלי הבדל חוג , עדה או פזורה. אך בהדגשה יתירה על תורתם של רבותינו הספרדים נוחם עדן.

אפילו מזווית ראייתו של ילד הבחנתי כיצד היה הוגה את שמות חכמי הספרדים בכל הדורות – שמות מעניינים ומשונים מעט – פונטרימולי ובולה, די סילווה ובכר דוד, פאלאג'י ופארג'י – בהטעמה רבה, ובהנאה בלתי מוסתרת. לא סוד שהספרים בכלל וספרי רבותינו הספרדים בפרט היו משוש חייו. לעיתים מזומנות היה מוסיף ומתאר בפנינו מעט מאורחות חייהם, למען יהיו בעלי השמועה לנגד עיננו (שיטה זו נמשכת והולכת דור לדור יביע אומר אצל בנו וממשיך דרכו הראשון לציון הגר"י יוסף שליט"א). והלא דבר הוא.

הביוגרפיה שלי ושל משפחתי, כמו גם של רבבות אלפי בני התורה הספרדים, היא העדות החיה יותר מכל על תולדות המהפכה והשתלשלותה.

בדיעבד ברי לי שלא מדובר במשהו אקראי, אלא בתוכנית ושיטה מאורגנת ומסודרת. מרן הרב הכיר את נפש שומעיו, הבין לליבם הדווי, וידע היטב כיצד לרומם את רוחם. לצד הייסורים הרבים שבהם נקנית ארץ ישראל, היה גם מי שטרח לדאבוננו מטעם השלטונות להגביר את הייסורים שלהם ביתר שאת, עד להפיכתם לציבור חוטבי עצים ושואבי מים, ורובם עד כולם עברו מסע העברה על הדת בעלותם ארצה. בנוסף, הציבור הספרדי התורני לא היה מגובש ומאורגן בצורה מסודרת אלא אוסף של יחידים, עם קומץ מוסדות, וממילא ניתנה הבכורה לעולם התורה האשכנזי – ודי בצדק.

 

מיעוט בני התורה הספרדים

מטבע הדברים, באותם הימים גדולי הספרדים לא היו מפורסמים דיים, ולא קיבלו את הבמה הראויה להם כרום ערכם אפילו בקרב הספרדים. ספריהם וקורותיהם לא היו מצויים ומוכרים כהיום. כל שכן שלא היו מוכרים לקהל החרדי המצומצם שנאבק אף הוא באותן שנים על צביונו. הציבור המזרחי נרמס תחת המגף הציוני, עורטל בכוח ממורשתו ותרבותו, וממילא שכח מי הוא, מי אבותיו ומאין בא. הוא איבד את זהותו ואת כבודו העצמי. הללו אמרו "עולם ישן עד היסוד נחריבה", והגשימו את חזונם באחיהם הספרדים שבאו בין היתר גם ממדינות מצוקה. היו, חובה לציין, גם רבים שעלו מארצות דוגמת עיראק, מרוקו, איראן ועוד, שכלל לא היו נחשלים כפי שניסו לצייר אותם. במדינות אלו כבר חדרה רוח מערבית שנתנה אותותיה לטוב ולמוטב, חלקם היו עם נתוני פתיחה טובים מבחינת השכלה כללית. אך איש לא טרח להעריך זאת, וחיש מהרה נשכח כל השבע.

במיעוט אחר מיעוט היו בחורי ישיבה ואברכים ספרדים, בחינת "נער יספרם". זכורני את מרן מביט באושר ובקורת רוח בכינוסי בני תורה ההמוניים, בהם גדשו את האולם הענק אלפי בני תורה ספרדים. היה נושא עיניו למרום ומודה ומשבח ומפאר את השי"ת שזיכהו לראות בתקומתו של עולם התורה הספרדי, תוך שהוא מזכיר את מספרם הזעום של בני תורה ספרדים שהיו בזמנו. וכך היה מונה: שבעים בפורת יוסף. ומצטט היה בשנינותו את הפסוק "שבעים תמרים, ויחנו שם", כאילו אומר: מספר סטטי היה. "ויחנו שם".

באותם הימים גדולי הספרדים לא היו מפורסמים דיים, ולא קיבלו את הבמה הראויה להם כרום ערכם אפילו בקרב הספרדים.

גם התורניים המעטים יחסית שהיו ביניהם באותן השנים הביטו בעיניים כלות כיצד כל תורתם ומשנתם המפוארת של חכמי ספרד כמעט ספה תמה, שכן אחינו האשכנזים לא הכירו כלל, ובוודאי לא הכירו כדבעי את גדולתם ואת תורתם. למעט רבותינו הראשונים, הרמב"ם וגדולי האחרונים הידועים כמו בעל "שער המלך" ו"מחנה אפרים", כל שאר גדולי הדורות האחרונים לא היו מוכרים ולא עלו על דל שפתם.

בתודעתו של מרן נצרבה כמכוות אש מעשיה אחת מימי עלומיו, אותה שמעתיה מפיו ממש. יום מן הימים עלה לדבר עם אחד מגאוני ארץ שעלו ובאו מגליציה או פולין. פתח האברך הצעיר את פיו בחכמה, ואותו גדול נוחו עדן ראה, תמה, והשתאה מול הצעיר הספרדי החריף ובקי שניצב מרגלותיו, ויתמה בהתפעלות: "האם גם אצל הספרדים לומדים תלמוד?!" והאברך הצעיר קנא קנוא קנאת אבותיו ורבותיו, ויען בענוות חן: "מחילה מכבודו, יעיין נא מה נכתב על כריכת הגמרא". ויפן הרב הישיש כה וכה, הביט על הכריכה, ולא ירד לסוף דעתו. קרא אפוא האברך הספרדי בקול: הלא "תלמוד בבלי" כתיב כאן. לא תלמוד גליציאני או פולני…

זכורני כיצד מתנה היה מרן זלה"ה באוזנינו שכאשר היה דיין בבית הדין בפ"ת בשנות צעירותו, ציטט באוזני חבריו הדיינים המופלגים מספר "גט פשוט", ויהי כמצחק בעיני חבריו הדיינים כי לא ידעו מיהו המחבר הלז. עד שהודיעם שזהו האדם הגדול בענקים רבי משה בן חביב, ושלף בבקיאותו המדהימה דברים שכתב אודותיו הנודע ביהודה – והמה ראו כן תמהו.

מאידך, חייבים גם לזכור את הביישנות, העדינות והענווה הספרדית, שבמחילה הייתה באותם הימים שלא במקומה. מידות אלו -הנאצלות כשלעצמן בזמנים אחרים ובנסיבות אחרות- גרמו להרבה הרבה גאונים להלך בצדי הדרכים, מבלי לחשוב שיש בידם אפשרות לתרום תרומה מכרעת למערכה על נפש העם. הן אף איבדו גאונים רבים בפוטנציאל, שחשו נחותים מחבריהם, אף שעלו עליהם לעיתים בידיעת התורה והבנתה. אי אפשר להסתיר את האמת שבאותן שנות תקומה זכו הישיבות הגדולות האשכנזיות, שהיו גדולות בכמות ואיכות, לבכורה ללא עוררין. מאידך, לספרדים לא היה די מעוף, והם נעדרו שאיפות ורצון לפרוץ את תקרת הזכוכית. כמובן שמדובר בהכללה גורפת, כי ברור שהיו יוצאים מן הכלל.

וכה כתב מרן במחברתו בהיותו בגיל 17 (מחברת איסור והיתר, כ"י, תרח"צ 1938; ראה ב' לאו, "ממרן עד מרן" (2005)): "באמת יש לזעוק חמס על התלמידי חכמים הספרדים, שאין נותנים ליבם להראות גדולתם וחכמתם ונחבאים אל הכלים".

מרן אשר ראה בעני עמו, ראה את צאצאיהם של גדולי עולם אשר רק אזכור שמם מעורר רתת וחלחלה מושלכים כדומן על פני חוצות מחמת החינוך הקלוקל שקיבלו כאן – הן זה החילוני, ואפילו החינוך הממ"ד (שלדאבון הלב רבים מההורים התמימים, ומתוכם רבים רבים מבני ספרד, נשענו יתר על המידה על הטיקט המטעה "דתי", והתפתו לשלוח לשם את ילדיהם שעם הזמן נטשו את הדת). הוא ראה באותה מידה גם את אלו התורניים אשר זכו והסתופפו בחצרות בית השם, אך כאמור לא הייתה להם משען ומשענה, ולא היה מי שיכה על קדקודם לומר להם: גדל!

חייבים גם לזכור את הביישנות, העדינות והענווה הספרדית, שבמחילה הייתה באותם הימים שלא במקומה. מידות אלו גרמו להרבה הרבה גאונים להלך בצדי הדרכים, מבלי לחשוב שיש בידם אפשרות לתרום תרומה מכרעת למערכה על נפש העם.

העיר השם את רוחו, וקם ואזר עוז לעשות מעשה – לרומם קרנה של תורה בקרב הספרדים, לקרב את הרחוקים לתורה, לקרוא בקול גדול ללמד את בניהם בתלמודי תורה ובישיבות, ולחזק ולרומם ברכי הקרובים אליה שהיו בגדר "ברכי דרבנן דשלהי". ליבי אומר לי שזו הייתה מטרת-העל שלו, עת היה נושא על פיו תדיר את שמות גדולי הספרדים וגדולת מנהיגיהם ומנהגיהם, לאות ולמופת לאלו הרחוקים ולקרובים: לא נותקה שרשרת הזהב. אין הדבר תלוי אלא בנו. גם אנחנו יכולים.

לסיכום קטע זה, אצטט דברים שנשאתי בבנייני האומה בחנוכה תשס"ט בכנס ועתה כתבו לכם (שעודד כתיבת מאמרים תורניים בקרב בני התורה הספרדים, והייתי בין הזוכים) בנשיאותו של מרן ואמרתי כך:

"ועיקר העיקרים, שאחרי שקירבנו מרן אל התורה, קירבנו לאבותינו, ועורר בנו רגשי קודש מהדהדים לשאול את עצמנו את השאלה הנצחית: "מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו", אשר חשף זרוע קדשו ולימדנו להועיל בספריו אשר בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מיליהם, על אבותינו ורבותינו גאוני עולם אשר העניקו חמה בקומתם! ומדבריו למדנו שלא פסקה ישיבה מאבותינו מימות עולם ועד דורינו אנו! מול אותם ששמו הטהור של גאון עוזנו רבינו חיים פאלאג'י זצוק"ל, נישא בפיהם אך ורק בהקשר לסגולה לתת צ"א פרוטות בערב שבועות… לימדנו מרן כי באחד מתקיפי קמאי עסקינן, אשר ס"ח ספריו הקדושים מלאים זיו  ומפיקים נוגה בעיון ובסברא ישרה בכל חלקי תורתינו הקדושה!! בכך נתן לנו בני התורה הספרדים כלים ללחום בקטנות, ונטע בקרבנו שאיפות לגדלות להעפיל ולעלות במסילה העולה בית אל!"

 

עצמאותן של הישיבות הספרדיות

שנות בחרותי עברו עלי בשנות התפר, בתקופה שבה עדיין הייתה משאת נפשם של הרבה צורבים ספרדים לחסות בצילן של הישיבות האשכנזיות המפורסמות. חונכתי בינקותי במוסדות ספרדיים, בתלמוד תורה וישיבה קטנה, וגם שנתיים ימים בישיבה גדולה. אך בבגרותי ראיתי לנכון ללכת ולדלות אף מתורתם ושיטתם של רבותינו ראשי הישיבות האשכנזים, וברוך השם הרבה קיבלתי מרבותיי, ספרדים כאשכנזים. כל אותן שנים והרבה אחריהן סבור הייתי שטוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידיך. הייתי חסיד נלהב של השילוב, וחשבתי כי יש תועלת רבה בקבלת הטוב מכל שיטה ודרך: בכך נוחל התלמיד שני עולמות. בהערת אגב, התרומה היא לשני הצדדים, יעידו ראשי הישיבות, ויעידו הלומדים, כמה אדרבה! גם הישיבה היא שיוצאת נשכרת מאינטגרציה זו. ואכמ"ל.

במקביל לישיבות הספרדיות האותנטיות, שקמו בדרכה ובשיטתה ועל ידי חניכיה של אם הישיבות הספרדיות "פורת יוסף", קמו במשך השנים גם ישיבות ספרדיות מסוג שונה. הישיבות הללו צעדו לאורן של הישיבות האשכנזיות וראשיהן. הן ניהלו כעין מאבק סמוי על הלגיטימציה שלהן. היו שהביטו עליהן בסלחנות, והיו שהסתכלו עליהן בעליונות. נוצר מצב בלתי אפשרי שבו הישיבות האשכנזיות לא קיבלו בנקל את התלמידים הספרדים, ומאידך גם לא נתנו לישיבות הספרדיות להתפתח מתוך עצמן. הייתה מעין דרישה בלתי כתובה שהצלחתה של ישיבה תלויה במידה בה תשכיל לצעוד ולחקות את דרכן של ישיבות האם האשכנזיות.

הייתה מעין דרישה בלתי כתובה שהצלחתה של ישיבה תלויה במידה בה תשכיל לצעוד ולחקות את דרכן של ישיבות האם האשכנזיות.

הדברים גבלו לעתים באבסורד. ישיבות ספרדיות הפכו לעיתים ליותר "אדוקות" מהמקור, כך, בעוד בחורים ספרדים בישיבות ליטאיות נהנו מעצמאות ונהגו בדברים מסוימים כמנהג אבותיהם. לעתים דווקא בישיבות ספרדיות מסוימות לא הניחו להם לנהוג כן בשופי. הדברים הגיעו עד כדי כך שדווקא מהישיבות הספרדיות מהסוג הנ"ל צמחה גישה המזלזלת במנהגי הספרדים, שכביכול אינם מבוססים דיים, ואינם אלא מנהגים עממיים נחותים, חלילה. היו גם שנים אותן אנו מעדיפים לשכוח, ואזכיר רק ברמיזה מפני כבוד התורה, בהן שררה רוח של זלזול מה בגדולי הספרדים ובראשם מרן זלה"ה. למורת רוחם של מרבית התלמידים שגדלו על ברכיו מינקותם.

במוסד "משוכנז" כלשהו מצאתי על הכתלים תמונותיהם של ארזי הלבנון גדולי התורה, כולם עטרה לראשנו – ובתוכם לא מצאתי ולו תמונה אחת של גדול תורה ספרדי! שאלתי את עצמי אז: האם תלמיד ספרדי במוסדות אלה יכול להאמין כי אי פעם יזכה להיות גדול בתורה וחי נושא את עצמו, אם הישיבה כולה, ממסד עד טפחות, משדרת לו דווקא את עליונותן המוחלטת של הישיבות האשכנזיות. כבר כתב רבינו בחיי שאין הנפש נחה ומתיישבת אלא בקבלת מנהיג הנמנה על שבטו של המונהג.

הישיבות הספרדיות מהסוג המתואר לעיל הכפיפו את תלמידיהן דה פקטו לעולם התורה האשכנזי, לראשיו ומנהיגיו. אין לי הדל ביקורת, ו"עשה לך רב" כתיב – אך במצב עניינים זה ברור שכבר עדיף היה לפנות למקור – לישיבות האשכנזיות.

אולם, בחסדי שמים כיום מצב עניינים זה הולך ומשתנה לטובה במהירות האור, כאשר הישיבות הספרדיות הולכות וגדלות בכמות ובאיכות, ומפתחות גישה עצמאית משלהן. מתוך כבוד ויקר לגדולי הספרדים תורתם ומשנתם. לא, אין כאן חלילה כפיות טובה או הפניית עורף. מרן ראש הישיבה הגר"ש כהן שליט"א המשיל זאת לבן שהיה סמוך על שולחן הוריו, ומשנישא ביקש לבנות בית משלו ולקבל עצמאות. כלום כפיות טובה יש כאן, או שמא זוהי דרכו של עולם? אדרבה, חינוך ההורים לא יבוא לידי ביטוי אלא אם בנם ייצא אל החיים ויוכיח בכל הליכותיו שחינוכם נספג בו היטב. כך גם הישיבות הספרדיות של היום: חלק מראשיהן אולי ינקו ונתגדלו על ברכי הישיבות האשכנזיות, אך מבינים כי הגיע זמנם לפתח דרך עצמאית משלהם. זו הנשענת במלוא עוזה על תורת אבותיהם ורבותיהם.

הישיבות הספרדיות מקבלות את מקומן הראוי בעולמה של תורה, וספסלי בית המדרש מלאים בבחורי חמד, צורבים מופלגים, שלא באים אליהן בדיעבד אלא לכתחילה.

לשמחתנו הישיבות הספרדיות מקבלות את מקומן הראוי בעולמה של תורה, וספסלי בית המדרש מלאים בבחורי חמד, צורבים מופלגים, שלא באים אליהן בדיעבד אלא לכתחילה. מה גם שאם באמת ישנם והיו הבדלים בניואנסים ובדרך החינוך, כיום גם בישיבות הספרדיות מקבלים התלמידים את הטוב המגוון הזה, מהרמי"ם וראשי הישיבות שחונכו אף הם בכמה אסכולות ויש לאל ידם להעניק את כל הטוב שקיבלו מכל שיטה.

זאת ועוד, מרן הרב היה מתבטא בעבר שאדרבה, יבואו ימים שהאשכנזים יתדפקו על דלתותינו ואנחנו נקבלם בזרועות פתוחות. כמי שעומד בראש בית מדרש לאברכים שבו נמצאים לומדים מכל החוגים והעדות, אני יכול בהחלט להעיד על ניצניה של תופעה זו. שלא יובן לא נכון. זו איננה האידיליה שהללו ילמדו דווקא אצלנו; אך יש משום צדק פואטי במה שכבודה של היהדות הספרדית וכבוד מנהיגיה התורניים חוזר למקומו. אם שנים רבות הייתה תורתם של הספרדים מונחת בקרן זווית אצל האשכנזים, עד שאחד מכותבי קורות גדולי ישראל התבטא בחוסר ידיעה כי הרב עובדיה "מסתמך על איזה פוסק ממצרים", הרי שכיום רוח חדשה וטהורה נושבת בקרב המוסדות ולומדיהם, ומקבלין דין מן דין ואמרין קדיש. ברוך המקדש שמו ברבים.

 

תרומתם המכרעת של מרן זצ"ל ותנועתו

חשוב לציין שגם המוסדות הספרדים שאינם נמנים על שורות התנועה, ואפילו אותם שהבדילו עצמם בפירוש ממנה, חבים את קיומם לבשורת התנועה בשלושה מישורים:

  • עצם האומץ לקום ולפתוח מוסד ספרדי עצמאי הוא תוצאה ישירה מהבשורה אותה נשאה בכנפיה תנועת ש"ס. לא עוד בכיינות וספיקת כף אל כף ביאוש, אלא יציאה לפעולה מעשית.
  • בסיוע שקיבלו הישיבות הללו בתחילת דרכן ואף לאורך כל השנים ממרן הרב עובדיה זיע"א, שמסר את נפשו לסייע להקמתן, עודד ותמך, גייס תורמים מהארץ ומחו"ל. ובמקביל הסיוע העצום שהעניקו ומעניקים להם שלוחיו שלוחי דרבנן עוד משנות הבראשית ועד לימינו אלה – לא יסולא בפז.
  • ובעיקר, ההון האנושי. התלמידים הרבים שממלאים וגודשים את ספסלי ישיבות אלה הם ברובם המכריע חניכי רשת החינוך התורני של התנועה בכל רחבי הארץ. לולא החריש העמוק של מרן ושלוחיו אותם תלמידים כלל לא היו נוטלים חלק בעולמה של תורה.

כללו של דבר, מרן הרב עובדיה זצוק"ל ושלוחיו הם החתומים על צמיחתו של עולם התורה הספרדי. ויאה ונאה להכיר ולהוקיר להם טובה מרובה על כך.

דברים אלו ראויים להזכיר נוכח השאלה – שעלתה במאמרים אחרים שפורסמו בבמה זו – אם תם זמנה של התנועה. נדמה שהמצקצקים בחסדנות מעושה על העובדה שכינוסי התנועה מלאים בבני תורה ספרדים לאלפים כ"י, ומבכים את היעדרה של מסעודה משדירות ודומותיה מכינוסים אלו, שוכחים בכוונת מכוון שרוב נכדיה של מסעודה זו הם היושבים בכינוסים – וגורמים לה נחת רוח עצומה. כבר מזמן, בזכותו של מרן ותנועתו, הפכו אלו לבני תורה מובהקים.

ככל שמהפכת קירוב הלבבות הולכת ומתעצמת, כן עולה וגוברת מחוייבותנו לקיומה של התנועה אשר הייעוד האמיתי שלה היה הווה ויהיה לקרב לבבות ישראל לאביהם שבשמים.

עם זאת, והפעם בכובעי השני בתור עוסק בקירוב רחוקים, אודה בפה מלא שעדיין לא תמה המלאכה. יש עוד מליוני יהודים שטרם נגה עליהם אורה של תורה, שמצפים לנו, שמשוועים לאור היהדות כאל טל של תחיה, והם כמו בניהם זקוקים ויזדקקו לעוד תלמודי תורה, לעוד ישיבות, בתי ספר לבנות, מקוואות וכל צרכי היהדות. ככל שמהפכת קירוב הלבבות הולכת ומתעצמת, כן עולה וגוברת מחוייבותנו לקיומה של התנועה אשר הייעוד האמיתי שלה היה הווה ויהיה לקרב לבבות ישראל לאביהם שבשמים. ולא יסתיים עד שיקויים בנו בשלימות הכתוב: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

***

סמוך לחתימה, אספר מעשיה נאה שאירעה עימי, שאין טובה הימנה לסכם כיאות את דבריי, כאמור לפני כמה שנים נשאתי דברים באירוע בנשיאותו של מרן. בתוך דבריי סיפרתי כי לפני עשרות שנים, כשמרן זצ"ל היה צעיר לימים, הייתה קבוצה של יהודים יגיעי כפיים יקרים שהיו משומעי לקחו. והאברך הצעיר, אז בן העשרים-וארבע, היה להם למנהיג ומורה דרך עבורם גם בשאלות הרות גורל. בין אותם אנשים נמנה מורי זקני ר' הלל נקי זצ"ל, שאף נמלך בו אודות בחירת השידוך עבור בתו, היא סבתי תחי'. בהמשך ירדו סבי וסבתי לישוב תל מונד בשרון, וכאשר גדלו ילדיהם התעוררה אצלם שאלה לא פשוטה אודות חינוך הילדים.

כאן פסק להם האברך הצעיר, מרן זצ"ל, את פסוקו: "אם לגדל בעלי חיים רציתם – תוכלו להישאר בתל מונד; אולם אם ברצונכם לגדל אנשים – מקומכם רק בירושלים!"

סבי היקר והבלתי נשכח, רבי ניסן גדניאן זצ"ל, עשה כמצוותו בלי אומר ודברים, תוך שהוא מוותר על פרנסה יציבה ומקום מגורים עם בני משפחתו המורחבת, וקבע את משכנו בירושלים עיה"ק. הוא התמודד בגבורה ובחירוף נפש בניסיון העוני שהיה מנת חלקו, אך לא חלפו שנים רבות ו"חזון עובדיה" קרם עור וגידים!

יודע אני נאמנה, אמרתי לקהל שומעי, כי אינני אלא פרט המעיד על הכלל, זהו רק סיפור אחד מני אלף על גודל מסירותו של מרן זצ"ל, עוד מלפני שישים שנה ויותר, להעמיד את בני עדתנו בקרן אורה, ואלמלא הוא נשתכחה תורת יהדות ספרד מישראל.

כי מאז ועד הלום, אחרי שנים שבהן יגע מרן זצ"ל לזרוע אור תורה אף במבואות האפלים, במקומות שהיו בעבר ארץ ציה ושממה מבחינה רוחנית, גם מחוץ לריכוזים החרדיים הגדולים ניתן למצוא שיעורי תורה ומוסדות נפלאים של חינוך תורני.

כיום אני בטוח, חתמתי בהתלהבות, בזכות המהפכה האדירה שחולל מרן, גם בתל מונד אפשר לגדל אנשים!!

והנה בעודי יורד מן הבמה, ובחור ישיבה בר  אוריין, שחזותו מעידה על שקידה והתמדה בתורה ואצילות נסוכה על פניו, עומד בדרכי ואומר לי: "אתה לא יודע כמה צדקת!" לשאלתי "מה כוונתך?" הוא השיב: "יודע אתה מהיכן אני?!", וחיוך צופן סוד על פניו.

– "אני מתל מונד!"

 


תמונה: By יעל י Own work) [CC BY-SA 3.0 ], via Wikimedia Commons)

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל