צריך עיון > סדר עיון > על דעת המקום ועל דעת הקהל

על דעת המקום ועל דעת הקהל

-1
ישראל א. גרובייס עורך השבועון 'בקהילה'

העיתונות החרדית נועדה להיות אלטרנטיבה על טהרת הקודש לעיתונות החילונית. בימיה הראשונים היא הקפידה להתרחק מן המחלוקת ונמנעה מעיסוק בסוגיות פוליטיות. כיום העיתונות הכללית מעמידה אתגרים אחרים, אך העיתונים החרדיים המפלגתיים אינם מציעים אלטרנטיבה כנגדם. לעומתם, השבועונים העל מפלגתיים עשויים לענות על צורך זה ולהגשים את כוונת מייסדי העיתונות החרדית. כדי למלא תפקיד זה, מוטל עליהם לגבש קוד אתי שיכבד את ייעודם להיות אלטרנטיבה ראויה לעיתונות הכללית.

א' אייר תשע"ז

אמור לי מהו עיתונך, ואומר לך מי אתה, מי הם חבריך ומה הן השקפותיך. בהכללה גסה, ניתן למיין את הציבור החרדי לפי קבוצות מנויי ארבעת היומונים שהשתבחה בהם כנסת ישראל – "המודיע", "יתד", "הפלס" ו"המבשר". מאחר שהתגלה עיתונו של אדם, שוב אין צורך לשאול מהי "דעת התורה" המכוונת אותו ומיהו "הגדול העומד על גביו".

קשה להפריז בחשיבות שמייחס הקהל התורני באשר הוא לעיתון. הגיעו הדברים לכדי המצב האבסורדי לגמרי, שעצם רכישת העיתון, וכמובן קריאתו בדקדוק מרבי, הפכה עניין אידיאולוגי-תורני. בפרסומים שונים אפילו נמצא אישור הלכתי לרכוש את העיתון מכספי מעשר, וזאת מתפיסה שמדובר בחיזוק גופי תורה. כך בספר "מנחת צבי" כותב הרב צבי שפיץ:

והנה אם ראו לנכון גדולי הדור שכדי להשריש השקפה נכונה ע"פ דרך התורה שצריך להוציא עיתון הכותב במילי דעלמא בהסתכלות הנכונה ע"פ דרך התורה … נהי דלא הוי בכלל החזקת התורה דאין חסרון לת"ח אם לא ידע את האירועים המתרחשים בעולם, אולם מאחר והציבור זקוק לכך כדי שלא ילך ללקוט בשדה אחרים ויגיע חלילה לרפיון באמונה ויר"ש, לא גרע מכל דבר מצוה דשרי לעשות ממעשר כספים.1

לצד העיתונות המייצגת השקפה ודעת תורה, קיימת גם עיתונות חרדית המגדירה את עצמה "על מפלגתית". מדובר במגזינים, שבועונים וירחונים, שלפחות בהצהרתם אינם סקטוריאליים והם פונים לכל הציבור החרדי. הבולטים שבעיתונים אלו הם "משפחה", "בקהילה", "קו עיתונות דתית" ו"מרכז העניינים". כיום, יחס החברה החרדית אל שבועונים אלו מורכב, ונע בין איסור תקופתי (המתפרסם, איך לא, בעיתונים המפלגתיים) להסכמה שבשתיקה, אך ודאי שאינם נחשבים לחלק מכוונת המייסדים של העיתונות החרדית בכללה.

הגישה לעיתונות החרדית בימיה הראשונים היתה של הכרח – לא ראוי אך גם לא מגונה. כתוצאה מכך, התעקשה העיתונות החרדית להיות על-מפלגתית וכזו שנמנעת מלהביע עמדה בסוגיות ציבוריות

מאמר זה בוחן את תולדות העיתונות החרדית ואת הגלגולים שעברו על אופיה ועל תפקידיה. אראה כי הגישה לעיתונות החרדית בימיה הראשונים היתה של הכרח – לא ראוי אך גם לא מגונה. כתוצאה מכך, התעקשה העיתונות החרדית להיות על-מפלגתית וכזו שנמנעת מלהביע עמדה בסוגיות ציבוריות. העמדות שהופיעו בעיתונות זו ייצגו את דעת הכותב בלבד – דעה שמטבע הדברים התכתבה מקרוב עם דעת קהל הקוראים. במרוצת הזמן, השתנה אופיה של העיתונות החרדית, ומכלי הכרחי הפכה להיות שופר אידיאולוגי מפלגתי. במאמר זה אבקש לטעון כי במידה רבה, כיום דווקא השבועונים העל-מפלגתיים מגשימים את מטרת מייסדי העיתונות החרדית בשלהי המאה ה-19.

בהמשך, אקרא לגיבוש אתיקה עיתונאית עבור העיתונות החרדית העל-מפלגתית. עיתונות זו פועלת לעת עתה בשטח האפור שבין "דעת תורה" ל"חופש הביטוי והמידע", וחרף מעמדה העצמאי נוהגת להשתמש בטיעונים המתאימים לעיתונות המפלגתית שגדולים עומדים על גבה.2 מטרת מאמר זה אינה לקבוע קוד אתי קונקרטי עבור העיתונות החרדית, אלא לעורר דיון בנושא רחב זה, בייחוד מאחר שהעדר הדיון בו, כמוהו כקביעת עמדה.

 

ימיה הראשונים של העיתונות החרדית

גלגוליו של העיתון מימיו הראשונים ועד ימינו הוא למעשה סיפורה של החברה המודרנית וסיפור התפתחותו של המרחב הציבורי. אולם, סיפורה של העיתונות העברית, וזו החרדית שבאה בעקבותיה, מעט שונה. העיתונים העבריים הראשונים (המגיד, המליץ, הצפירה ועוד) היו תוצר כלאיים של תורניות ו"השכלה" (במובן המודרני שלה), ויותר משהתעניינו באירועים ובמקרים קטנים, שימשו במה לדיונים עמוקים ולפולמוסים אידיאולוגיים. הם התאפיינו בשפה גבוהה, בעיסוק בנושאים תיאורטיים לצד אקטואליים, ובתגובות שיצרו שרשרת הנמשכת מגיליון לגיליון. אולם, במרוצת הזמן הפכה גם העיתונות העברית ליותר ויותר נגישה. מבמה פולמוסית, הפך העיתון העברי למקור אקטואלי משפיע ומשמעותי, ובמקביל לכך איבדה שפתו את גובהה המליצי ונהייתה נגישה להמון.

העיתונות החרדית, אשר הופיעה בתור אלטרנטיבה לעיתונות המשכילית, עברה תהליך דומה. עד לפני תקופה לא ארוכה, המונח "עיתון חרדי" נתפס אוקסימורון, "תרתי דסתרי". המילה הכתובה, בפרט בלשון הקודש, שמורה היתה בעיקר לדברי תורה ולא לסיפורי חדשות או למידע שימושי. בשלב הראשוני של העיתונות החרדית היה העיתון משהו קרוב יותר ל"קבצים תורניים" של זמננו. כתב העת "שומר ציון הנאמן", שהוצא לאור על-ידי רבה של אלטונה רבי יעקב עטלינגר (בעל ה"ערוך לנר") בשנת תר"ו (1846), נחשב בדרך כלל לכתב העת החרדי הראשון.3 עיון בו מגלה כי מדובר בפלטפורמה רבנית למדנית, שלמעט האספקט האקטואלי של הדיונים, אין בה כל מכנה משותף עם עיתון חדשותי. אולם, בתהליך שהתרחש כמעט במקביל בגרמניה, פולין, הונגריה וירושלים, בשלהי המאה ה-19 ובפתח המאה ה-20, נפתחו מספר עיתונים חרדים "על טהרת הקודש". ב-1879 פתח רבה של קראקוב, הגאון רבי שמעון סופר, יחד עם האדמו"ר רבי יהושע רוקח מבעלז, את "מחזיקי הדת". כעבור מספר שנים (1901) ייסד הרב אליהו עקיבא רבינוביץ מפולטובה את עיתון "הפלס". מאוחר יותר (1910) הוא התחיל בהוצאת "המודיע"4 וזכה להסכמת האדמו"רים מגור ומליובאוויטש.5

עד לפני תקופה לא ארוכה, המונח "עיתון חרדי" נתפס אוקסימורון, "תרתי דסתרי". המילה הכתובה, בפרט בלשון הקודש, שמורה היתה בעיקר לדברי תורה ולא לסיפורי חדשות או למידע שימושי

אלא שבאותה תקופה, גדולי ישראל דיברו על ייסוד העיתון החרדי במונחים של אילוץ ובדיעבד. האילוץ נבע מתוך העובדה שהציבור כבר החל לצרוך את העיתונות הכללית, ולהינזק (לפי התפיסה הרבנית) מתכני התרבות שבה. מסיבה זו, ראו רבני אותו זמן צורך "למנוע את העם מלטעות בדעות כוזבות מספרי מינים"6 על ידי ייסוד עיתון ושימוש בכלי הנשק של האויב, בחינת "ויגזול את החנית מיד המצרי" (במובן הדרשני של שימוש בכלי הנשק של ה"סטרא אחרא" לכבוד שמים).7

את המפנה העמוק בתפיסת מנהיגי היהדות החרדית בעניין העיתונות אפשר לראות דרך עמדותיהם הקוטביות של שני אדמו"רים, אב ובן. האב, האדמו"ר רבי יהודה אריה לייב אלתר (ה"שפת אמת" מגור), התנגד נחרצות לעיתונות מכל סוג. הוא יצא ב"קול קורא" להתרחק מהעיתונות הפסולה, ולפי המסופר אף התנגד לעיתון כשר כדוגמת "מחזיקי הדת" של בעלזא.8 ואילו בנו, האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר ה"אמרי אמת" מגור, היה מעורב באופן אישי9 בהקמת עיתון חרדי שייצור אלטרנטיבה למתחריו החילוניים,10 אף שספג על כך ביקורת והשמצות מבית ומחוץ.11

באספת עסקנים שבה העלה ה"אמרי אמת" את רעיון יסוד העיתון, קם אחד מזקני החסידים וקבל על כך שצעד זה מנוגד לעמדת אביו. האדמו"ר השיב ש"מצינו בגמרא שחזקיהו מלך יהודה גנז ספר רפואות, והודו לו חכמים (ברכות י, ב). משמע, שכל דור יש לו מחלות שלו ורפואות משלו, והרפואות מדור קודם שוב אינן יכולות למחלות הדור הזה. ובכן," סיים הרבי, "למחלה הרוחנית של ימינו, דווקא יש משום תרופה חזקה בעיתון חרדי."12

במכתב אל חסידיו בפולין, הוא מתאר את מאמציו לייסד "מכתב עת", עיתון, "שיהיה ברוח היהודית" וכותב:

זה כמה שעמלתי ויגעתי שיתייסד מכתב עת שיהיה ברוח היהודית, ובאופן שלא ימצאו בו דברי מינות וניבול פה, כאשר כמה מכם שפכו דמעות כמים בביתי על ראותם בניהם ובנותיהם מתנכרים להם ונתינים לעם אחר, מסיבת הקריאה בכתבי ספרי פלסתר ומכתבי עת אשר מנפש עד בשר יכלה, וכאשר כעת יוצא לאור מכה"ע [מכתב עת] מכונה בשם "יודיש ווארט" אשר המו"ל הוא מהחרדים על דבר ה' ית' ותוה"ק, לזאת הנני לבקש מכם לתמוך במכה"ע הזה בכל מה דאפשר […]13

באותה רוח  התבטא גם האדמו"ר בעל ה"שם שמואל" מסוכטשוב במכתבו:

וכ"ק אבי אדמו"ר הגאון הקדוש זצללה"ה [בעל ה"אבני נזר"] הציע זה [הקמת עיתון] לפני עשרות בשנים וכמה דיו נשתפכו וכמה קולמוסין נשתברו, ותקותנו נשארה מעל. וכבר ניכר למדי כי רבים חללים הפילו העיתונות החפשית וכולם מודים כעת לנחיצות עיתון נקי […] שאין אני מהמאמינים שכעת יבא לנו כ"כ תועלת כמו אם היה יוצא לפני עשרות בשנים טרם התפשט סף רעל בין העם וביחוד צעירי לימים […] מ"מ הלא המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, וכל כמה שיציל מרדת שחת כדאי לנו העמל והטורח מה שגם שחזקה דלא שביק היתרא ואכל איסורא.14

מיד אחרי שהעיתונות החרדית קמה וגם הציבה אלטרנטיבה ראויה, נתנו גדולי ישראל תוקף לאיסור הקדום על הקריאה בעיתונים "החופשיים והמינים" המלאים "ניבול פה, לשון הרע ושאר תועבות", וקראו לתמוך בתחליפיהם התורניים.15 ועדיין, גם אחרי שחסידי פולין ולמדני ליטא נקראו לסייע לביסוס העיתונים הללו, התפיסה הרווחת היתה שמדובר בפלטפורמה של בדיעבד – צורך שלא יגונה אך לא ישובח להרחיק את העם מהקריאה בעיתונים חילוניים.16 מבחינה מוסרית, הזהירו חלק נרחב מגדולי ישראל מפני הפיכת העיתון לחפץ של מצוה, ומהשתעבדות לתכניו – מה שיגרום ביטול תורה והפרעת הצמיחה הרוחנית. כך, למשל, באותו מכתב שבו קרא ה"אמרי אמת" לחסידיו לתמוך ב"דאס יודישע ווארט", הוסיף גם הסתייגות:

לבל תחשבו כי כוונתי שתהי' [שתהיה] הקריאה במכה"ע [במכתב העת] כמצווה מחויבת, לא כן כי אם נמצא בתוך אחב"י [אחינו בני ישראל] מי ששומר עיניו מבלי להביט ולהסתכל חוץ מד' אמותיו, ד' אמות של הלכה, ואינו קורא בשום מכ"ע מה טוב ומה נעים, כמותו י"ב [ירבו בישראל]. אולם לפי הנשמע זאת יקר במציאות. ואולם כוונתי על הקוראים במכה"ע זרים […]

גם אחרי שלחם והתאמץ להקמת העיתון החרדי "יוד", חזר ה"אמרי אמת" ופרסם מכתב שמוען ל"גבאים ומנהלי בתי החסידים של אנ"ש", ובו כתב:

אמנם אני מהמחזיקים ומסייעים בהופעת מכתב העת ה"יוד", עם כל זה, כאשר שמעתי כי נעשה קבע באיזה בתי החסידים לקרות המכתב העת בבתי השטיבלך, אבקש להשתדל למנוע מזה. כי בית החסידים מקדש מעט, מקודש רק בעסק תורה ותפילה וכל מידי דקדושה, וכן דבר הקריאה גם בבית בעתים המקודשים, בשבת ויו"ט.17

בדומה לכך, כותב גם ה"חפץ חיים" בספרו "תורת הבית":

אפילו אין בו (בעיתון) תערובת מינות וליצנות כלל, רק דברים בעלמא מה נשמע בצרפת ואיירלאנד וכדומה, הנותן נפשו לזה ומבטל על ידי זה מדברי תורה הוא בכלל המחליף אבנים טובות של כמה אלפים על שטרות מזויפין, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה.18

כלומר, מטרתה הראשונית של העיתונות החרדית היתה יצירת אלטרנטיבה לעיתונות החילונית. רבני הזמן ראו כי בהעדר אופציה חרדית ראויה נוהרים בני הדור אל העיתונים החילוניים, על השפעתם הקלוקלת. כמענה לכך, ביקשו להציע עיתון נקי מבעיותיו של העיתון החילוני, אך מבלי לייחס כל ערך לקריאה בו. לא רק שהם לא עודדו את הקריאה בעיתונות החדשה, אלא אף הסתייגו ממנה.

הנקודה העיקרית שבה נבדלת העיתונות החרדית בימיה הראשונים מזמננו אנו היא ה"על-מפלגתיות". בתקופת היווסדותה, אחד החששות העיקריים שעוררה הופעת העיתונות החרדית בלב מייסדיה היה העמקת הפילוג והכיתתיות

נקודת שוני נוספת בין העיתונות החרדית של אז ושל היום היא הזהירות מהבעת עמדה פוליטית בעיתון. בימיה הראשונים של העיתונות החרדית, נמנעו העיתונים במודע ובמכוון מהבעת עמדות פוליטיות. הימנעות זאת ננקטה מהבנה כי העיתונות עלולה לסכן את הקהילות בעמידתן מול השלטונות, שכן הבעת עמדה פרטית של כתב עלולה היתה להיתפס בתור עמדת הקהילה היהודית/ חרדית כולה. כן למשל האדמו"ר מגור, שהיה מראשוני התומכים בעיתונות החרדית, מצהיר במכתב לחסידיו, שלמרות תמיכתו הנמרצת בעיתון, אין לראות בו שופר לדעותיו בשום נושא, וודאי שלא בעמדות פוליטיות:

שנית, לבל תחשבו כי כוונתי בהתעוררות לחתום על מכ"ע הזה להיות בזה מסכים ומעורר אחרים להסכים על עניין הפאליטיקי [=הפוליטי] של ענין שעל המדינות בו יאמר [=מדיניות החוץ], אשר המו"ל סלל או יסלול לו איזה דרך. הנני מודיע שבזה אינני מתערב כלל, וזה דרך רק דעת יחיד של המו"ל. ועיקר מבוקשי מצד שבו כמעט לא נמצא ניבול פה ושאר דברים זרים, וכו', ובענין הפאליטיקי, אין לנו להתערב. כאשר שמעתי בשם צדיק אחד נבג"מ פירוש דברי חז"ל: "אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו – צפה לרגלו של משיח". כלומר אתה היהודי, עשה שלך בתורה ועבודה, שבזה תצפה לרגלו של משיח.19

אולם, הנקודה העיקרית שבה נבדלת העיתונות החרדית בימיה הראשונים מזמננו אנו היא ה"על-מפלגתיות". בתקופת היווסדותה, אחד החששות העיקריים שעוררה הופעת העיתונות החרדית בלב מייסדיה היה העמקת הפילוג והכיתתיות. כך כותב ר' שמואל בורנשטיין, בעל ה"שם משמואל" מסוכטשוב, אודות הסיבה לעיכוב הוצאת רעיון העיתון אל הפועל:

מכל מקום היו רבים מהנסוגים אחור, מחשש שלא יהיה [העיתון] נעשה קנין אחת הכתות להשתמש בו לתועלתו הפרטית ולהפקת רצונו לפסוע על ראשי העם. עתה זכינו שבאו כולם לכלל דעת, לקבוע דווקא עיתון כזה שיהיה קנין ציבורי ושלא יהיה יד אחת הכתות שולטת בו.

בהמשך, אחר בקשתו מחסידיו לתמוך בעיתון, מוסיף הרבי: "וכמו שבקשתנו כלפי המחזיקים, כן בקשתנו כלפי המייסדים שישמרו מאד לבל יתנו מקום לומר שידי אחת הכתות שולטת בו ביותר. כי בזה יגרמו ח"ו הריסת הדת, שעמד לנו בעת טורח ועמל מרובה."20

כן גם ניתן להבין ממכתבו של ה"אמרי אמת" מגור מתאריך כ"ח אדר תרע"ז לראשי אגודת ישראל בפולין – "מכתב על דבר נחיצותה של אגו"י" – שבו מתחייב האדמו"ר לפרסם ברבים הכחשה על ידיעה שפורסמה בעיתונות החילונית, "במכתב העת של החפשים בדעות", שבה נרמז כי האדמו"ר משך את תמיכתו בתנועה. לאחר הכחשת השמועה, ביקש עוד למלא את ידם "לפרסם בשמי להכחיש הדבר ובכל עוז". בדיון על פלטפורמת הפרסום, מציע הרבי את העיתון האורתודוכסי שעמל בעצמו להקים, בהדגישו שאין לראות בעיתון גורם מייצג של התנועה, אלא אך ורק פלטפורמה כשרה ונקיה:

מקום פרסום זה בוודאי יהי' במכה"ע "דאס יודישע וואָרט". והנה הגם כי מכה"ע הזה אינו מיוסד מאת אגודת האורטודוקסים [=אגודת ישראל] ואיננו תחת השגחתם, עכ"ז [עם כל זאת] יען הוא ברוח האורטודוקסים, מוטל עליכם לראות בכל עוז שתתקיים ההבטחה מיום ועש"ק ט"ו אדר שלא להדפיס דברים שלא ניתנו לכתוב ולא לפגוע בכבוד איש נכבד, ואזי בהיות המכה"ע מנוקה מכל פסולת יביא טובה וברכה לאחב"י [לאחינו בני ישראל] החרדים […].21

באופן כללי, הסטטוס של עיתון מרכזי אחד לכל הציבור החרדי נשמר גם בארץ ישראל יותר מארבעים שנה. בעיתון החרדי "המודיע" היוצא לאור משנת תש"י, הופיעו במשך שנים ארוכות רבנים ודעות מכל גווני הקשת זה לצד זה, מבלי שאף צד יסבור שיש איסור באזכור עמדת הצד השני.22

אולם, בשונה מעיתונות החרדית בפולין שלפי המלחמה, שלפחות על פי הצהרתה הצליחה להישמר מנפילה למלכודת המפלגתית, העיתונות החרדית שמאז קום המדינה כבר היתה מזוהה ומפלגתית יותר.23 עיתון ההגמוניה "המודיע" הציג את עצמו (וכן ממשיך היום להציג את עצמו) "ביטאונה של תנועת אגודת ישראל העולמית". הוא הוקם על ידי מנהיג התנועה, הרב יצחק מאיר לוין, ויצא לאור על-ידי הועד הפועל העולמי של התנועה. במהלך שנות החמישים התייצב "המודיע" בתור העיתון החרדי המרכזי.

גם במשך שנות בלעדיותו של עיתון "המודיע", אנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים להוצאת עיתונים ושבועונים מקבילים. תנועת "פא"י" (פועלי אגודת ישראל) היתה הראשונה שהקימה שבועון מפלגתי, "שערים", שביוזמת מנהיג המפלגה, הרב בנימין מינץ, הפך בהמשך ליומון. תנועת "צעירי אגודת ישראל" (צא"י), שזכתה לאהדתם (הלא מוצהרת) של החזון איש והרב מבריסק, פרסמה בהמשך את העיתון "דגלנו". כך שעל אף אזהרותיהם של האדמו"רים מגור ומסוכטשוב, במרוצת הזמן הלכה וקיבלה העיתונות החרדית אופי פנים מפלגתי – כל עדה וקבוצה והשופר שלה, העיתון שלה. למרות זאת, עיתונים אלו לא התחרו בעיתון "המודיע" ולא ביקשו להיות לו תחליף.24

 

תפנית העיתונות החרדית: יתד נאמן

רגע המפנה שבו קיבלה העיתונות הפנים מפלגתית גושפנקה רבנית, ששינתה את תפיסת העיתונות החרדית בעיני עצמה, היה בכ"ג תמוז תשמ"ה (12 ביולי 1985), כאשר הופיע הגיליון הראשון של היומון "יתד נאמן". היה זה לאחר שמנהיגי הציבור הליטאי, הרב אליעזר מנחם מן שך והרב יעקב ישראל קנייבסקי (הידוע בכינויו "הסטייפלר"), חשו כי דעתם אינה מיוצגת בעיתון "המודיע", ושתנועת "חב"ד" – שעליה חלקו נחרצות – מסוקרת בו רבות.25 במכתבו של הרב שך אודות פתיחת העיתון כתב כי: "בעוונותינו הרבים הסכילו הכתבנים והמשכילים להכניס בעיתונים השקפתם המנוגדת להשקפת התורה וטבע של אנשים שאין להם דעת עצמם, אלא כל מה שכתוב ומודפס – זה נקלט אצלם".26 וכיוון ש"בלי עיתון לגמרי אין השפעה",27 החליט הרב שך כי יש לפתוח עיתון מפלגתי עבור בני התורה הליטאים.

מעיתונות של "בדיעבד", שיועדה ליצור אלטרנטיבה בלבד לעיתונות החילונית, הפכה אפוא העיתונות החרדית ל"חפץ של מצווה" הנעשה בשליחותם הישירה של גדולי הדור

מבחינה היסטורית, נראה כי ניתן לייחס לפתיחת "יתד נאמן" את השינוי באופיה של העיתונות החרדית – מעיתונות על-מפלגתית וא-פוליטית הנתפסת כורח, לזו שתפקידה לייצג את דעת הגדולים בכל סוגיה, ובפרט בסוגיות של מחלוקות פנימיות. במכתב מיום כ"ה שבט תשמ"ו מסביר הרב שך את הצורך בהקמת "יתד נאמן" כתוצאת המצב ש"אפילו בעיתונים היותר טובים אין הכתבים מביעים במאמרים את דעת תורה והשקפתה. ולפעמים מגיעים גם לידי סילוף הדברים וגם מבליטים ומעדיפים מי שקרוב לדעת חוג מסוים ומשתלטים על מה שמשותף לכולם".28 אפילו בשדה הסמנטיקה ניתן לראות את שינוי המגמה – שם העיתון "יתד נאמן" נשען על הפסוק בספר ישעיהו (כב, כג) "ותקעתיו יתד במקום נאמן". בנוסף, המילה "יתד" רומזת לראשי התיבות "יומן דעת תורה".29

"יתד נאמן" יצר סטנדרטים חדשים של עיתונות חרדית. מצד אחד הוא היה כתוב בלשון עכשווית יותר ומושחזת יותר מזו של "המודיע", ומצד שני הוא העמיד בראשו "ועדה רוחנית" שתפקידה לצנזר כל ניסוח בעייתי מבחינה הלכתית או השקפתית. העיתון העלה גם לדרגות חסרות תקדים את תרבות התארים הרבניים ויצר באמצעותם היררכיה של "גדולים". הוא יצר לקסיקון של קודים ששימר את התואר "מרן" רק ל"גדול הדור", וגם הטמיע את המושג "מעתיקי השמועה" כדי לציין את שרשרת מסירת התורה וההנהגה הרוחנית.30 מעל הכל בלטה תודעת ה"שליחות" בעיתונות. הרב שך בעצמו מינה את העורכים ואת אנשי העיתון, וכולם הפכו לשלוחיו המביעים את עמדתו הנחרצת. מעיתונות של "בדיעבד", שיועדה ליצור אלטרנטיבה בלבד לעיתונות החילונית, הפכה אפוא העיתונות החרדית ל"חפץ של מצווה" הנעשה בשליחותם הישירה של גדולי הדור.

ההשפעה של "יתד נאמן" על תהליך הצמיחה של העיתונות החרדית היתה עצומה. הפתיחה השליכה מידית גם על עיתון האב, "המודיע", הוא שוחרר מעול העמדה הליטאית והפך למייצג הרשמי והמוצהר של העמדה החסידית – ובעיקר של חסידות גור. אך יותר מכל, "יתד נאמן" סימן את הדרך. מכאן ואילך, הוקם עיתון נפרד כמעט לכל סקטור חרדי משמעותי. תופעה זו ממשיכה עד ימינו, כמעט כל פילוג פנים-חרדי מנפיק יומון חרדי נוסף.31

למרות שכוונת מייסדיה של העיתונות החרדית היתה ליצור במה אלטרנטיבית לעיתונות הכללית, עם הפיכתה של העיתונות למפלגתית נעשתה היא אפוא חלק אינטגרלי וחשוב בהשתייכות חברתית ובזהות מגזרית. מפנים של "בדיעבד" הפכה קריאת העיתון לסממן העיקרי של חברות במפלגה. להצטרפות למפלגת "הליכוד" – מתפקדים; למפלגת דגל התורה – עושים מינוי לעיתון.

פניה הא-פוליטיים של העיתונות החרדית הישנה, המייצגת את דעת הכותב בלבד, אבדו יחד עם הפיכתה של העיתונות למפלגתית. שוב לא אופשרה הצגת מגוון דעות בעיתון אחד. העיתון הפך למגויס ומחויב לייצוג בלעדי של עמדת ראשי המפלגה

פניה המפלגתיים של העיתונות והגושפנקה הרבנית שניתנה לה אילצו אותה גם לצמצם משמעותית את אזורי הדמוקרטיה שלה ולהיות כפופה לגמרי לדעת הגדולים שהועמדו על גביה. כיוון שהפך העיתון ל"חפץ של מצווה", הרי שכל מילה בו הפכה מחייבת. פניה הא-פוליטיים של העיתונות החרדית הישנה, המייצגת את דעת הכותב בלבד, אבדו יחד עם הפיכתה של העיתונות למפלגתית. ממילא, שוב לא אופשרה הצגת מגוון דעות בעיתון אחד. העיתון הפך למגויס ומחויב לייצוג בלעדי של עמדת ראשי המפלגה.

חשוב לציין שגם אחרי השינוי הזה, עדיין נשמעים קולות מוסריים – רפים אולי – המזהירים את בני התורה הצעירים מקריאת העיתונים התורניים, שלמרות כשרותם, מידי "ביטול תורה" לא יצאו. דוגמא מייצגת הוא הקטע דלהלן מספרו של הרב משה שמואל שפירא זצ"ל, "זהב משבא":

אחת הקללות שבדורנו היא מה שיסד היצר הרע את הנקרא עיתונות חרדית למיניה, מה שמכלה את שארית הזמן ומעסיק את הראש בפיטומי מילי בעלמא, וכי מה לו לבן תורה השוקד באהלי תורה שכמו מוכרח הוא לידע כל המתחדש בקצוי תבל וים רחוקים.32

 

שובה של העיתונות העל מפלגתית והביקורת נגדה

"יתד נאמן" יצר גם תגובת נגד חזקה במיוחד, ובמובן מסוים ניתן לזקוף לו את ההתחזקות של העיתונות החרדית העל מפלגתית והא-פוליטית. הסנונית הראשונה שנראתה בשטח, היתה בדמותו של צהובון חתרני בעל אוריינטציה חב"דית שנקרא "פנים חדשות", שעמל לספק לקוראיו סנסציות מהשטח, או עובדות ש"יתד נאמן" מסתיר מקוראיו.33

אולם, עוד לפני הקמת "יתד נאמן" נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים להקים עיתונות אלטרנטיבית מסחרית, כדוגמת השבועון "יום השישי" שהחל לצאת בראשית שנות השמונים. עיתונים אלו קיבלו במשך השנים ברחוב החרדי את השם הכולל "שבועונים", להבדיל מארבעת ה"יומונים" – המודיע, יתד נאמן, המבשר, הפלס – שכולם מפלגתיים.34 דא עקא, ניסיונות אלו מעולם לא זכו להסכמה מפורשת של אחד מגדולי ישראל, ולכל היותר התקבלו לתקופה מסוימת בהסכמה שבשתיקה. עיתונות זו נחשבה מתחילתה מי שאין רוח חכמים נוחה הימנה, ובשנים האחרונות רבנים ואישי חינוך אף יצאו כנגדה במפורש.

אך מסתבר שמה שמכעיס את הממסד השמרני יותר מכל הוא הרוח הדמוקרטית הנושבת בין דפי השבועונים, והעובדה שניתן לעיתונאים לדון גם בנושאים שהכרעתם שמורה לגדולי התורה

הטיעונים העיקריים נגד השבועונים החרדיים עוסקים בהבדלים בין תפיסת העולם העיתונאית של היומונים החרדיים המפלגתיים לזו של השבועונים העצמאיים.35 הטיעון הראשון עוסק בשאלת תפקידו של עיתון חרדי. לטענת המתנגדים, תפקידה של עיתונות חרדית הוא לספק את המינימום ההכרחי מבחינת סיקור חדשותי ופרשנות, ואילו השבועונים מתמקדים בתוכן המציע לקורא סוג של בילוי והנאה. כך בעוד שהמניע העיקרי של היומונים הוא אידאולוגי, המניע של השבועונים העצמאיים הוא עסקי וכלכלי. ממילא, כשיש התנגשות בין השיקול הכלכלי להשקפה ואידאולוגיה – השיקול הכלכלי גובר. האינטרס הכלכלי, טוענים המתנגדים, מוביל בהכרח ניסיון לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר של הציבור. הצורך הכלכלי לפנות לקשת הרחבה ביותר של קהלים, כדי להשיג כמה שיותר קוראים, מכריח את הכותבים לרצות את כולם ולהחניף לקצוות הפתוחים של החברה החרדית. לטענת המתנגדים, פתיחות תקשורתית זו היא ערך פסול עבור מי שמקפיד על חינוך ילדיו ושומר את ביתו מהשקפות זרות.

בנוסף, נשמעת ביקורת על פתיחות היתר של העיתונים החרדיים. בהתאם לקו הפתוח של השבועונים, הם מביאים לעתים ראיונות מצולמים עם חילונים, תוך הצגתם באור חיובי וענייני, מה שנתפס נתינת לגיטימציה לחילוניות.36 כך גם לגופם של דוברים: חלק מהכותבים בשבועונים משתייכים לאגף המודרני של הציבור החרדי. דבר זה הופך כביכול אנשים שאינם "בני-תורה" למעצבי דעת-קהל פוטנציאליים.37

בדומה לכך, נטען שהשבועונים מנתחים אירועים אקטואליים, מדיניים ופוליטיים, בגישה המקובלת בעיתונות הכללית, הכוללת פרשנות וניתוח מעשי המדינאים והפוליטיקאים כאילו הם אחראים להתרחשויות. גישה זו מנוגדת, לדעת המבקרים, להשקפה התורנית הראויה, והיא מצננת את האמונה בהשגחה האלוקית.

בנוסף אף נטען כי השבועונים השונים גורמים לצינון האידיאל החרדי של לימוד התורה מתוך הסתפקות במועט. השבועונים, לפי ביקורת זו, מעודדים רכישת השכלה והשתלבות חרדים במעגל העבודה, זאת באמצעות מסרים סמויים וגלויים של שאיפה לקריירה ולמצליחנות חומרית.

אך מסתבר שמה שמכעיס את הממסד השמרני יותר מכל הוא הרוח הדמוקרטית הנושבת בין דפי השבועונים, והעובדה שניתן לעיתונאים לדון גם בנושאים שהכרעתם שמורה לגדולי התורה. בעוד היומונים נמנעים לחלוטין מהעיסוק בביקורת פנימית, מעת לעת ניתן למצוא בשבועונים את העלאתם של נושאים רגישים בתוך הציבור (כגון הנושא של נוער נושר או הצורך בתעסוקת חרדים בציבור הלא-חרדי). כמו כן, השבועונים חושפים לעתים קרובות סנסציות והתרחשויות פוליטיות פנים-חרדיות. הסיקור של תככים פוליטיים פנימיים, כולל המתרחש בחצרות הרבנים, משאיר אצל הקורא רושם כי גדולי ישראל נתונים להשפעת הפוליטיקאים. חמור מכך, לא פעם ניתן אף לחשוד כי הרבנים עצמם הם חלק מהמשחק הפוליטי. לטענת המתנגדים, הצגת דברים זו יוצרת זילות בדעת תורה ומצננת את היראה והכבוד לרבנים ואת הציות להם. בנאום נגד "השבועונים" על ידי רב חרדי ידוע נאמר כי:

עצם העיסוק כאילו בדרכי הנהגתם והכרעתם של גדולי הדור הוא חמור ביותר […] כשמתחילים להביא: זה אמר כך וזה אמר כך, שמים אותם על השולחן, בוחנים את השיקולים, מספרים כל מיני מרקחה שנעשו ונאמרו מאחורי הקלעים – כל זה עלבונה של תורה.38

סיבות אלו הולידו התנגדות נחרצת לעיתונות העל-מפלגתית, התנגדות שקיבלה ביטוי בקריאות של רבנים ומחנכים לציבור שומעיהם להימנע מקריאת השבועונים ומהכנסתם הביתה.

כדי להתגונן מההתנגדות אליהם, הקימו מערכות השבועונים באופן עצמאי "ועד רבנים", בדרך כלל אלמוניים, המפקחים לטענתם על התכנים, בדומה ליומונים המפלגתיים. אלא שוועדות אלו לא הועילו להשקיט את חמת מתנגדיהם. לטענתם, המפקחים מתמנים על ידי בעלי העיתון וממילא הם "מפקחים מטעם", והקובעים האמתיים הם המוציאים לאור והעורכים. כמו כן, הם טוענים כי הקונספט של שבועון חרדי עצמאי אינו מאפשר עמידה בסטנדרטים של כשרות, משאר הסיבות שהוזכרו לעיל. כראיה הם מביאים את דברי הרב נסים קרליץ במכתבו נגד השבועונים: "ופשוט שעל סוג עיתונים כאלו לא שייך לתת שום הכשר כלל".

 

ה"שבועונים" – חזרה לעיתונות החרדית המקורית

להתנגדות לעיתונות העל-מפלגתית ולאיסורים שהוטלו על הקריאה בהם היתה השפעה לא מבוטלת. בבתים רבים נמנעים מלקרוא את השבועונים, ואחדים מהם אף נסגרו בעקבות כך. אולם, במרבית המקרים שרד העיתון את ההתקפה ואחדים מהם המשיכו לשגשג אף במהלכה.39 סקרי דעת קהל שנערכו על ידי מכון המחקר TGI מלמדים כי כיום, רוב הציבור החרדי נחשף בקביעות לעיתונות שאינה מפלגתית.40 לא זו בלבד, אלא נראה כי ככל שהמחלוקות הפנים חרדיות מתעצמות והפיצול בין העיתונים המפלגתיים גדל, כך ה"שבועונים" העל-מפלגתיים הולכים וצוברים אמינות.

להלן, אבקש לטעון כי למרות הביקורת נגד ה"שבועונים" – שאת חלקה חייבים עורכיה וכותביה לקחת לתשומת לבם – במובן מסוים דווקא הם משמרים את רוח העיתונות החרדית כפי שהיתה בשנותיה המוקדמות.

הראנו לעיל שגדולי ישראל שייסדו את העיתון בשעתם לא התכוונו להביע עמדה בנושאים פוליטיים, ואף חרדו מהאפשרות שהעיתון יבחר צד בעניינים של פוליטיקה פנימית (כמובא לעיל במכתבו של ה"שם משמואל" מסוכטשוב). העיתון החרדי היה עבורם אך ורק אלטרנטיבה ראויה לעיתונות הכללית, בלשונו הנקיה ובדיווחיו הכשרים. אלא שכפי שתואר לעיל, עם הזמן, את מקומה של עיתונות ה"בדיעבד", העל-מפלגתית והא-פוליטית, תפסה עיתונות מגזרית, פוליטית, שהנה שופר רשמי של מפלגה כזו או אחרת. על פי ניתוח זה נראה כי העיתונות העל-מפלגתית החרדית כיום, "השבועונים", מתקרבת אל מטרת-העל ההיסטורית של העיתונות החרדית יותר מזו המפלגתית. זאת מכמה היבטים:

ראשית, דווקא משום היותה פחות שמרנית ויותר פתוחה ובידורית, העיתונות העל מפלגתית מצליחה להציע אלטרנטיבה ראויה לעיתונות החילונית בת זמננו. מנגד, העיתונות המפלגתית נתונה לאג'נדה שמרנית יותר, ורואה בעצמה כלי שמטרתו להעביר מסרים רוחניים וחינוכיים, ולכן ממעטת מטבע הדברים לעסוק בהיבט תרבות הפנאי שבעיתון, ולהביא ראיונות, סיפורים אישיים וכיוצא בכך. שמרנות זו, על מעלותיה, לא תמיד ממלאת את הצורך באלטרנטיבה לעיתונות החילונית. מכאן שכוונת המייסדים, שהיתה כאמור למנוע את העם מלרעות בשדות הזרים של העיתונות החילונית, נשמרת בחלק מהמקרים דווקא על ידי השבועונים.

למרות הביקורת נגד ה"שבועונים" – שאת חלקה חייבים עורכיה וכותביה לקחת לתשומת לבם – במובן מסוים דווקא הם משמרים את רוח העיתונות החרדית כפי שהיתה בשנותיה המוקדמות

אולם מעבר לפן של תרבות הפנאי, קיים היבט עמוק ומשמעותי יותר שבו השבועונים מציגים אלטרנטיבה לעיתונות החילונית. הם מספקים כיום את הצורך של הקוראים לקבל תמונה מקיפה יותר של מגוון הדעות הפנים חרדיות השנויות במחלוקת. הצורך לקבל תמונה מקיפה ומלאה, או "לשמוע את עמדת הצד השני", הוא אחד הזרזים לצמיחת השבועונים. על פי האשמות מתנגדיהם, דבר זה נעשה מתוך חיקוי, או לפחות בהשראת העיתונות החילונית המודרנית, שבה מקובל (בשם הפלורליזם והפתיחות) להציג מגוון עמדות, גם אלה המנוגדות לתפיסת העולם שהעיתון נוטה אליה. אולם, גם אם מקורה של גישה זו הוא בעיתונות החילונית, נראה כי בימינו, אם רוצה העיתונות החרדית לשמש אלטרנטיבה ראויה לעיתונות החילונית, עליה לאמץ גם את תפקידיה הפוליטיים. לולא זה, תיתפס העיתונות החרדית נחותה ביחס למתחריה החילוניים, ובתוך ואקום זה, מי שיכנס לתפקיד המבקר הציבורי של החרדיות יהיו עיתונים חילונים. על ידי כך, עלול להיגרם נזק רב יותר לציבור החרדי ופגיעה חמורה באמינותה של הנהגתו הציבורית.

העיתונות העל-מפלגתית אף עוסקת, אם כי בעדינות, בביקורת ציבורית ובהעלאת אתגרים שראויים שיחדרו לתודעת הציבור. התקשורת הכללית מתעסקת לא מעט באתגרי הציבור החרדי, שהם לעתים קרובות אתגרים רציניים גם עבור מדינת ישראל: לימודי ליב"ה בחינוך החרדי, בעיית הנוער הנושר בחברה החרדית, עידוד תעסוקה מפרנסת בקרב הציבור החרדי, גיוס חרדים לצה"ל, ועוד. נושאים אלה מודרים לחלוטין מהעיתונות המפלגתית, והם מופיעים בה אך ורק כדי לזעוק את זעקת הציבור (קרי: המפלגה) נגד "גזירת הגיוס" (אצל הקיצונים: "גזירת שמד"), נגד הניסיון לשלב חרדים בעל-כורחם, ונגד האיום של לימודים אקדמיים. בניגוד לכך, בעיתונים העל-מפלגתיים יש אפשרות, בתוך גבולות צרים, להעלות אתגרים אמתיים ולדון בצורה אובייקטיבית יותר בפתרונות המוצעים להם, כמובן מתוך עמדה פנים-חרדית.

מעבר לפן של תרבות הפנאי, קיים היבט עמוק ומשמעותי יותר שבו השבועונים מציגים אלטרנטיבה לעיתונות החילונית. הם מספקים כיום את הצורך של הקוראים לקבל תמונה מקיפה יותר של מגוון הדעות הפנים חרדיות השנויות במחלוקת

הרי לנו שדווקא העיתונות העל-מפלגתית, הנתפסת אולי פחות שמרנית, היא זו הממלאת בימינו את התפקיד המקורי של העיתונות החרדית – עיתונות שאין לה עניין פוליטי, וכל עניינה לספק אלטרנטיבה על טהרת הקודש. חשוב להדגיש כי יחד עם השאיפה להציג אלטרנטיבה ראויה לעיתונות החילונית, יש צורך בזהירות רבה, ואף במידה מסוימת של ויתור, כדי לא להסיר את הגבול שבין העיתון החרדי לחילוני. הצורך להיות תחליף ואלטרנטיבה ראויה אינו חזות הכל, ואינו מתיר שחיקה של הנורמות המוסריות והערכיות בציבור החרדי. במכתבו של ה"אמרי אמת" על ייסוד העיתון "דאס יודישע ווארט" התייחס לוויתור מסוים הנדרש מעיתון חרדי, בשם השמירה על ערכי התורה:

כוונתי על הקוראים במכה"ע [מכתב עת] זרים אשר הגם שיוכל להיות שנמצא בם איזה ידיעות בעניני העולם יותר [מאשר] במכה"ע הזה [="דאס יודישע ווארט" החרדי, שבשלביו הראשונים התקשה להדביק את הקצב לעומת העיתונים החילונים], הנה כדאי עכ"פ [על כל פנים] שמירת דת תוה"ק [תורתנו הקדושה] להסתפק קצת במיעוט, וכאשר ישתכלל מכ"ע הזה בטח ימצאו בו כל מיני הידיעות הנצרכים כיתר מכ"ע.

הסביר את הדבר ביתר פירוט צעיר בניו של ה"אמרי אמת", רבי פנחס מנחם אלתר, ה"פני מנחם" מגור, במאמר שפרסם ב"המודיע", "לציון ל"ה שנה להופעת עיתון המודיע" (אלול תשמ"ה). כלשונו:

ישנם שיטענו כלפי המודיע, דווקא בגלל הקו המבורך שהוא נוקט, [עליו] למנוע את הרע שאחרי הכל חסרים בו אולי ידיעות, אולי צריך יותר תמונות, יותר חדשות, אכן על כגון דא אמרו חכמים במשנה (עדיות פ"ה מ"ו) "מוטב שיקרא שוטה כל ימיו ואל יהא רשע שעה אחת כלפי המקום". או אמירתם ז"ל (נדה יג.) "מוטב יוציא לעז על בניו ואל יהיה רשע שעה אחת וכו'". כך גם כאן, מוטב שיהיו כאלה שיאמרו על עובדי "המודיע" שהם בטלנים, מאשר יתפסו חלילה בביטוי שאינו כשורה, או פרסום שאינו ראוי.41

אלא שגם מייסדיה של העיתונות החרדית מודים שהעיתונות החרדית צריכה לשאוף לרמה גבוהה ככל היותר. בהקשר זה, ראוי להזכיר את דברי ה"אמרי אמת" לחתנו ביחס להוצאת העיתון "דער יוד": "ואני תמה עליך שתחשוב כי יזרקו המומנט ]עיתון חילוני שיצא לאור בוורשה]. [כי] כל זמן שהעתון יו"ד [דער יוד] לא יהיה באמת כראוי, כמדומני לא יועילו גם חרמות".42

העובדה שהציבור הרחב צורך כיום בהמוניו את העיתונות הא-מפלגתית, מלמדת שהוא רואה דווקא בה אלטרנטיבה ראויה לעיתונות החילונית. מציאות זו מחייבת לא לשקוע בסטגנציה, אלא להמשיך ולהתפתח, לשמור על רלוונטיות ולשמש תחליף ראוי לעיתונות החילונית בכל המובנים. להלן, ארצה לדון ביתר פירוט באתגרים המיוחדים הניצבים לפתחה של העיתונות החרדית העל-מפלגתית כיום.

עיתונות צריך עיון

קרדיט: Bigstock

 

אתיקה לעיתונאות חרדית

העיתונות החרדית העל-מפלגתית ממשיכה להתקיים ואף לצבור פופולריות. אך מתוקף נסיבותיה המיוחדות, היא פוסחת על שני הסעפים. מחד גיסא היא מחויבת למסגרת מסוימת של "דעת תורה" ושל אופי חרדי, אך מאידך גיסא היא אינה כפופה לאג'נדה מפלגתית מסוימת. בשאלות שיש לגביהן מחלוקת, היא תמיד תנקוט את המכנה המשותף הרחב ביותר, ותהלך על החבל הדק שבין הרצון לרצות, לבין חובת הדיווח האובייקטיבית.

כנגד העיתונות העל-מפלגתית המודפסת (השבועונים), קמה לאחרונה אלטרנטיבה תקשורתית חדשה המשתמשת במדיה האינטרנטית. מדיה זו פסולה מעצם טבעה עבור חרדים הנשמעים באופן מלא להוראות מנהיגי החברה, האוסרות את השימוש באינטרנט כליל מעבר לכורח הפרנסה וכדומה. אולם, למרות האיסורים הרשמיים, ניתן למצוא ברחבי הרשת מספר אתרי חדשות חרדיים פעילים ופופולריים מאד. אתרים אלו מפרסמים את חדשות החברה החרדית לצד חדשות כלליות; ניתן למצוא בהם גלריות תמונות של אירועי היום בחצרות חסידיות לצד אייטמים חדשותיים. למרבה האירוניה, את סרטוני הווידאו המתעדים אירועים נגד האינטרנט ניתן להשיג באופן בלעדי באתרי חדשות אלו.

העיתונות המפלגתית הממוסדת מאתגרת את הלגיטימיות שלה, ואתרי האינטרנט החרדיים קוראים תיגר על אמינותה. מצב זה מחייב את העיתונות העל-מפלגתית להגדיר את מטרותיה, ולגבש סוג מסוים של "אתיקה עיתונאית"

באופן יחסי לעיתונות העל מפלגתית המודפסת, אתרי האינטרנט החרדיים נוקטים יד חופשית בהרבה בביקורת ישירה על תופעות שונות בחברה החרדית, גם במה שנוגע למוסדות הרשמיים העומדים תחת חסותם של "גדולי הדור". כאמור, עצם קיומם הנו מעין התרסה נגד סמכותם הבלעדית של מנהיגי הציבור החרדי, שדבריהם מתפרסמים בשופרות הרשמיים של העיתונות המפלגתית. כך מתפרסמים באתרים אלו טורי דעה ממנעד רחב של כותבים, חלקם קולות שאינם מקובלים במיינסטרים החרדי. בנוסף, אתרים אלו אינם נרתעים מפרסום עוולות ציבוריות ומאבק בשחיתות ממסדית, ולו באופן חלקי.43 פעילות עיתונאית זו מאתגרת את העיתונות העל-מפלגתית הוותיקה ומספקת חלק מהצורך בביקורת חברתית פנימית. אולם, המדיה האינטרנטית אינה יכולה לשמש תחליף לעיתונות המודפסת, וזאת משתי סיבות: ראשית, רמת החשיפה של הציבור החרדי לאינטרנט כיום עודנה נמוכה. חשוב מזאת, המדיום האינטרנטי מטבעו אינו תחליף לעיתונות מודפסת. התפקידים הגבוהים יותר של עיתונות מקצועית – תחקירים, ראיונות, כתבות עומק, אינם מתאימים למדיום האינטרנטי, המספק בדרך כלל אייטמים חדשותיים קצרים.

במציאות זו מאותגרת העיתונות העל-מפלגתית מימין ומשמאל – העיתונות המפלגתית הממוסדת מאתגרת את הלגיטימיות שלה, ואתרי האינטרנט החרדיים קוראים תיגר על אמינותה. מצב זה מחייב את העיתונות העל-מפלגתית להגדיר את מטרותיה, ולגבש סוג מסוים של "אתיקה עיתונאית" שתשאב את השראתה ממקורות תורניים. עליה להגדיר קווים מנחים להתמודדות עם האתגרים והשאלות העומדים לפתחה. שאלות האתיקה נוגעות לעיתונות באשר היא. אך בעוד העיתונות החרדית החדשה (המפלגתית) שוקלת אותן על פי התפקיד שנטלה על עצמה (להיות ביטוי ל"דעת תורה"), הרי העיתונות העל-מפלגתית, בין אם היא מכירה בכך ובין אם לאו, פועלת במגמה שונה, והיא צריכה לדון מהם התפקידים שהיא נוטלת על שכמה. במובן מסוים, העיתונות המפלגתית פטורה מן הדילמות העיקריות שמייצר העיסוק העיתונאי, משום שהיא כפופה בכל ענייניה לדעת תורה המוסכמת על כל קוראיה. דווקא פתיחותה של העיתונות העל-מפלגתית מטילה עליה אחריות כבדה יותר.

דוגמה לדבר היא יכולתה של העיתונות למנוע מבעלי השררה להשתמש לרעה בכוחם הציבורי. בדמוקרטיה תופסת העיתונות – או "התקשורת" בכלל – תפקיד עיקרי במערכת ה"איזונים ובלמים" המגבילה את כוחו של השלטון. הציבור החרדי מעולם לא נשבע אמונים לרעיון הדמוקרטי, ולכן ויתרה העיתונות החרדית המפלגתית על תפקיד זה. היא משמשת שופרם של בעלי השררה החרדים, וזאת בהסכמה כמעט ברורה של הקוראים, אלה שבחרו ביודעים בעיתון המייצג עמדת מפלגה מסוימת. אולם, העיתונות העל-מפלגתית החרדית עדיין לא קבעה לעצמה מסמרות בעניין זה. מה שמאפשר לכותביה מרווח של תמרון לשבט או לחסד. עניין המזמן לעתים תשלום "דמי לא יחרץ" תמורת השתקה של פרשיה לא נעימה, ואף הטיה פוליטית שלא פעם נקנית בטובות הנאה ואפילו בדמים. העובדה כי אנו שומעים על פרשיות ממין זה גם בעיתונות הכללית, אינה פוטרת את העיתונות החרדית מאחריות. ייתכן שאדרבא – היא יוצרת עבורה הזדמנות להוכיח כי רמתה המוסרית אף עולה על זו של העיתונות הכללית, כפי הנדרש מעיתונות המבקשת להציב אלטרנטיבה ערכית ראויה לזו החילונית.

עניין נוסף הוא חשיפת שחיתויות ופגמים במגזר הציבורי. העיתונות החילונית המודרנית נטלה על שכמה משימה זו, ובימינו היא המדיום העיקרי היכול לפרסם את החנפים ולשמש גורם הרתעה.44 לעומתה, העיתונות החרדית המפלגתית, האמורה להיות שופר של ההנהגה, אינה נוטלת לעצמה תפקיד זה. יתר על כן, אחת הביקורות על העיתונות העל-מפלגתית היא עיסוקה הלא-מעודן בתככים פוליטיים פנים מגזריים, כנזכר לעיל.

ודאי שעל עיתונאים שומרי מצוות להימנע מרדיפת סנסציות לשם עצמן, מתוך זהירות באיסורי הלבנת פנים, לשון הרע ורכילות. אלא שאין דינה של העיתונות כדינו של אדם פרטי, וישנם מקרים שבהם מוטלת חובה על העיתונאי לפרסם ולהתריע בשער בת-רבים מפני עוולה ציבורית

כוח הביקורת בפני עצמו אינו ענין זר לערכי התורה. ראשית, יש בו משום תיקון עולם, להיות גורם מרתיע יעיל מעשיית רע. כמו כן, יש בדבר ערך חינוכי, כמבואר במסכת יומא (פו, ב): "מפרסמין את החנפין מפני חילול השם". וברש"י שם: "מפרסמין את החנפין: שהן רשעים ומראים עצמם כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למדים ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק". אולם, לולי התועלת בפרסום שחיתויות ועוולות, ודאי שלא ראוי לפרסם את מעשיו של הזולת, בין משום איסור "לשון הרע", ובין משום "הרחק מן הכיעור".

מסיבות אלו, ודאי שעל עיתונאים שומרי מצוות להימנע מרדיפת סנסציות לשם עצמן, מתוך זהירות באיסורי הלבנת פנים, לשון הרע ורכילות. אלא שאין דינה של העיתונות כדינו של אדם פרטי, וישנם מקרים שבהם מוטלת חובה על העיתונאי לפרסם ולהתריע בשער בת-רבים מפני עוולה ציבורית. אמות המידה ההלכתיות תלויות בתפקידה של העיתונות וביכולת השפעתה על החברה, והן מצריכות ניסוח מדוקדק התואם לתפקידה החברתי של העיתונות. נראה שהגיע זמנה של העיתונות החרדית העל-מפלגתית להיענות לאתגר זה ולנסח לעצמה קווים מנחים של מותר ואסור במלאכת העיתונאי.

נדמה שבשל מלחמת ההישרדות מול האיום התמידי של מתחריה המפלגתיים, מתנהלת העיתונות העל-מפלגתית ברישול, ללא שיטתיות וללא מוטיבציה פנימית עמוקה. הגיעה השעה לעיתונות העל-מפלגתית החרדית להגדיר מה היא ומה הם תפקידיה

נקודה נוספת היא מדיניות העיתונות החרדית בנושאים מודרניים, כמו אסטרטגיה מדינית, סוגיות כלכליות ושאלות אקולוגיות. העיתונות המייצגת "דעת תורה" ממעטת לעסוק בעניינים אלה, הואיל ואין בהם משנה תורנית הלכתית ברורה, והתחושה היא שעניינים אלו הם בגדר "הלכתא למשיחא". רוב האזכורים של סוגיות אלו נעשים לשם ניגוח פוליטי של הנציגות החילונית, והעלאה על נס של פעילות הנציגות החרדית. אך עיתונות המתיימרת להיות במה ציבורית פתוחה יחסית ואלטרנטיבה תורנית ראויה לשמה, ראוי שתעלה נושאים אלו לסדר היום הציבורי, ותפתח סביבם דיון כן ואיכותי.

***

כוונתה הראשונית של העיתונות החרדית היתה לספק במה חדשותית כשרה וראויה לשמה, נקיה מפרסומי שחץ ומניבול פה ולשון הרע. במבט לאחור, קשה שלא להתפעל מנחיצותו של העיתון ומהיותו כלי מרכזי לשמירת עולם התורה. העיתון משמש כלי להחדרת גאוות יחידה לקהל יראי ה', ולעמידה בפרץ כנגד עיוותים וקלקולים. על ידיו התאפשר לציבור החרדי לשרוד ולפרוח בתוככי המדינה החילונית, על אפה ועל חמתה של התקשורת הכללית. בצלילות מבטם של כמה מגדולי ישראל, ובראשם ה"אמרי אמת" מגור, עשו צעד שנתפס בתחילה פשרני, ופעלו רבות למען המשך גיבושה של הקהילה החרדית, ולהתבדלותה מסכנות התקשורת הכללית. הביקורת היחידה שהושמעה היתה שהתיקון הגיע קצת באיחור, אחרי שהנזקים בשטח כבר אירעו.

אלא שבתהליך פנימי אטי ומתמשך, הפכה העיתונות החרדית למייצגת מובהקת של "דעת תורה" ובהמשך למייצגת בלעדית של צד במחלוקות פנים חרדיות, דבר שהוביל להתפצלות של העיתונות ולאיבוד מהימנותה בשאלות פנים-פוליטיות.

עקב כך, מנצלת העיתונות החרדית העל-מפלגתית את הפרצה ומאפשרת דיון רחב יותר בשאלות רבות שהיומונים המפלגתיים מנועים מלעסוק בהם, ובלא מודע חוזרת לכוונת המייסדים. אולם, אם חפצה העיתונות העל מפלגתית להיות אלטרנטיבה ראויה, עליה לגבש עמדה תורנית בשלל נושאים שהתחדשו בחלוף העתים, ולהעמיד לעצמה משנה אתית סדורה, ולא להסתתר בטיעונים של "דעת תורה" שאין היא ראויה לה.

העיתונות העל-מפלגתית מתרכזת כיום במלחמת מגן על מעמדה מול הביקורת של העיתונות המפלגתית. נראה כי משום כך אין היא נותנת את דעתה על ערכיה שלה, על מגמותיה ועל התפקידים שהיא נוטלת על עצמה. נדמה שבשל מלחמת ההישרדות מול האיום התמידי של מתחריה המפלגתיים, מתנהלת העיתונות העל-מפלגתית ברישול, ללא שיטתיות וללא מוטיבציה פנימית עמוקה. הגיעה השעה לעיתונות העל-מפלגתית החרדית להגדיר מה היא ומה הם תפקידיה; לחדול מניצול הרטוריקה המפלגתית מחד והפתיחות המודרנית מאידך; לתחום לעצמה את מקומות ההתערבות; ולהיות נאמנה לקוראיה. בעיקר, עליה להיות נאמנה לרעיון היסוד שלה, להיות אלטרנטיבה ראויה לעיתונות הכללית, על טהרת הקודש.

 


[1] הרב צבי שפיץ, מנחת צבי, ירושלים תשמ"ז, חלק ג, סימן  יג, סעיף יז. וראה עוד מאמרו של הרב יצחק מרדכי רובין בקובץ "מבית לוי: פסקים ובירורי הלכה מבית מדרשו של הגר"ש ואזנר" (שבט תשנ"ז).

[2] הבהרה מתודולוגית מתבקשת: חלק מהתהליכים ומהלבטים שנפרוס בהמשך אינם משקפים מציאות ייחודית לעיתונות החרדית, אך נראה כי השאלות המוסריות והחברתיות העולות מהם הנן כאלו שראוי לדון עליהם במבט תורני. הבהרה נוספת: ציון דמותו של האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל, בתור חלוץ תחום העיתונות החרדית בעת החדשה, יש לה סימוכין לא מעטים במחקר (ראה למשל: דפנה שרייבר, בין חסידות לפוליטיקה: האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת" והמפנה הציבורי בחסידות פולין, עבודת גמר בהדרכת ד"ר בנימין בראון, דצמבר 2013). בחרתי בו, גם בשל הערצה כלפיו והתמצאות בכתביו, ובעיקר משום שלמיטב ידיעתי, בתקופה המדוברת לא נמצא גדול בישראל שהותיר אחריו כל כך הרבה הוראות ומכתבים הנוגעים ישירות לצביונו ולתכליתו של עיתון חרדי.

[3] ראה יצחק לוין, אוצר כתבי עת תורניים, ניו יורק, תש"מ.

[4] עיתון שיצא לאור בפולין במשך חמש שנים. אין לבלבל בינו לבין עיתון "המודיע" של "אגודת ישראל" שהחל לצאת בישראל בשנת תש"י.

 [5]שמואל רוטשטיין, עיתונות יהודית שהיתה, האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים, תל אביב, 1973, עמ' 130-148.

 [6]ביטוי נפוץ בפרסומים בני הזמן.

 [7]שמואל ב, כג.

[8] כשפנה רבי יהושע מבעלז ל"שפת אמת" וביקשו להיות מנוי על העיתון הוא לא סירב, אבל ציווה להשמידו עם ההגעה לביתו, כדי שלא יבטל את בניו מלימוד התורה. ראה: אברהם מרדכי רינגל, ראווה-רוסקה, ספר זיכרון לקהילת ראווה רוסקה והסביבה, ארגון יוצאי ראווה רוסקה והסביבה בישראל, תל אביב, תשל"ג, עמ' 113.

[9] שנה אחרי עלותו לכס האדמו"רות ב-1906 ייסד יחד עם אחיו, ר' מנדלי אלתר רבה של פביאניץ, את עיתון הקול. עיתון זה נכשל, ונסגר לאחר שנה. הוא היה שותף בהקמת עיתון המודיע באירופה (1915-1910, ראה לעיל ה"ש 4). כמו כן תמך בעיתון דאָס יודישע ווָארט (1916) והעיתון דעֶר יוד נוסד בברכתו. ראה רוטשטיין, שם; דפנה שרייבר, בין חסידות לפוליטיקה, לעיל ה"ש 2, עמ' 63-61.

[10] באחד מהמכתבים ששלח בתרפ"ב לחתנו הרי"מ לוין כתב ה"אמרי אמת": "ואני תמה עליך שתחשוב כי יזרקו המומנט ]עיתון חילוני שיצא לאור בוורשה]. כל זמן שהעתון יו"ד [דער יוד] לא יהיה באמת כראוי, כמדומני לא יועילו גם חרמות." העתק מכתב יד שנשמר בעיזבונו מפורסם אצל אהרן סורסקי ואברהם מרדכי סגל, ראש גולת אריאל, חלק ב, עמ' קנב. וראה גם: יצחק מאיר לוין, המודיע, גיליון האלף (חנוכה תשי"ד), עמ' 3 (הובאו אצל שרייבר).

[11] ראו למשל אצל שרייבר, ציטוט קשה ממאמר ביקורת משכילי נוקב שפורסם בעיתון הצפירה נגד ה"אמרי אמת": "[…] רבי בא ועיתון בזרועו […] והרבי לא רבי סתם, אלא הגדול והנשגב שבכל הרביים אשר בעולם. אם יהיו כל החסידים אשר בכל העולם כולו בכף מאזניים אחת והחסידים הכפופים לאותו רבי והנשמעים לו בכף שניה, אלו מכריעים. […] מרן ר' אברהם מרדכי אלתר (שליט"א) מגור. וכבוד קדושת שם תפארתו של אותו עיתון שבזרוע רבי זה 'דאָס יודישע ווָארט' […] והנה רבי זה, אשר רבוא רבבות יהודים מייחלים להגה מפיו כי יצא, בא ומכריז דאָס יודישע ווָארט, קנו, הֶיו מסייעים ביד מו"ל עיתון זה […] בתקופה בה הולכים הדינים ומתגברים. […] והנה רבי זה בא אל אנשי שלומו היקרים ובפיו […] רק 'דאָס יודישע ווָארט' […] זהו כל מה שיש לרבי, לגדול שבכל הרביים אשר בעולם, להגיד בימים אלו לחסידיו."

 [12]רוטשטיין, שם. וראה עוד שם בעמ' 131, שכבר בדור קודם לכן, מיד לאחד שהחל להופיע עיתון המגיד (1856), אמר ראש שושלת חסידות גור, רבי יצחק מאיר אלתר ה"חידושי הרי"ם" (סבו של ה"שפת אמת") כי "אילו שמעו בקולי היו מיד מוציאים עיתון חרדי משלנו".

[13] פנחס יעקב הכהן לוין, אוסף מכתבים מכ"ק האדמו"ר האמרי אמת מגור, ירושלים, תשכ"ז, מכתב ע"א "על דבר עתון חרדי 'דאס יודישע ווארט'".

[14] מתוך מכתבו שפורסם בספר תולדותיו: יהושע עוזיאל זילברברג,  מלכות בית דוד, בני ברק, תשנ"א, עמ' 103.

[15] כתבים רבים התפרסמו סביב איסור קריאת עיתונים חילוניים. בספר אמת ואמונה, מהרב ישראל יצחק משה טורנובסקי, מקובצים מכתביהם של גדולי פולין וליטא בדבר איסור הקריאה בעיתונות החילונית (בין השאר, מופיעים שם מכתביהם של בעל "חידושי הרי"ם" מגור;  בעל ה"אבני נזר" מסוכטשוב; ורבי חיים מבריסק) הספר הודפס שוב בבני ברק, תשל"א, על ידי הרב דוד קליינפלץ ז"ל (שהקדיש את חייו למאבק בקריאת עיתונות חילונית) וזכה להסכמת בעל ה"קהילות יעקב", הגרא"מ שך ועוד.

[16] במובן מסוים ניתן להצביע על חלוקה פנים חרדית בעניין. לפחות בדור הראשון והשני של התבססות החרדיות בארץ, העיתון החרדי נתפס כעניין קהילתי "בעלבתי". היו אמנם אדמו"רים – בעיקר מגור ומויז'ניץ – שהתעסקו בו וניווטו את דרכו, אך ראשי הישיבות הליטאיות ותלמידיהם  לא מצאו לנכון להתעסק עמו. רק בסביבות שנת תשמ"ה (1984), עם התבססות מפלגת "דגל התורה" הליטאית, דיברו מנהיגי ליטא על נחיצות העיתון, ובהוראתם החל לצאת לאור יומן של עולם הישיבות. הופעתו סימנה שלב נוסף בהפיכת ה"בדיעבד" ל"לכתחילה".

[17] אוסף מכתבים, מכתב ע"ח.

[18] ר' ישראל מאיר הכהן, תורת הבית, תורה ודת, פיעטרקוב תרס"ז, עמ' כט.

 [19]אוסף מכתבים, מכתב ע"א, (ההדגשות שלי. י"ג).

וראה בספר "עיתונות יהודית שהיתה" את דברי העיתונאי החרדי ר' שמואל רוטשטיין ז"ל (מראשוני הכותבים ב"דאס אידישע ווארט" הוארשאי), לפיהם "הרבי הסתייג בעוד מועד מן המגמות המדיניות הפרו-גרמניות שבאו לידי ביטוי ב"דאס יודישע ווארט" בהשפעתם של הרבנים הגרמניים" (עיתונות יהודית שהיתה, שם).

[20] מלכות בית דוד, שם.

[21] אוסף מכתבים, מכתב י"ח.

[22] בכמה וכמה פרשות שנחלקו גדולי ישראל ביניהם, היו שני הצדדים מיוצגים – אולי לא באופן זהה – במאמרים ובכתבים. האופציה של מחיקת צד אחד לגמרי, נולדה ככל הנראה לאחר מכן, עם פרישת אנשי "יתד נאמן".

[23] התפתחות העיתונות החרדית בארץ הנה סוגיה ארוכה ומרתקת בזכות עצמה. לעיתונים הנזכרים במאמר קדמה עיתונות היישוב הישן שהיתה קנאית ברובה, אך זו הלכה וכשלה בעת "מלחמת השפות". ראה: קימי קפלן, "רבות רעו"ת צדיק": קווים לתולדות העיתונות החרדית בישראל, למאפייניה ולהתפתחותה, מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה, אוניברסיטת תל אביב, תל-אביב 2003, החל מעמוד 22 בפרק "תהליכי רצף ותמורה בעיתונות החרדית בארץ ישראל ובמדינת ישראל".  

[24] קימי קפלן, שם, עמ' 28. וראה בהערה 12 בשאלה: "האם בכלל ניסו העיתונים המקבילים לקרוא תיגר?" קפלן מותיר את השאלה פתוחה.

[25] יש הטוענים כי הקש ששבר את גב הגמל היה ההסדר שהושג בין הרבי מגור – ה"לב שמחה" – לבין "בנק לאומי" בפרשת "מלון גני חמת" (שהחרדים טענו כי נבנה על בית קברות יהודי קדום). לפי הנטען, המודיע, שהשפעת אנשי גור היתה חזקה בו, סירב לפרסם את עמדות הרבנים הליטאיים אפילו במודעות בתשלום. כאשר סיפרו על כך לסטייפלר, הוא קבע קצרות: "צריכים עיתון", ו"יתד נאמן" יצא לדרך. ראה: בראון, בנימין, לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית? דוקטרינת דעת תורה במפנה המאות העשרים עשרים ואחת, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים אפריל 2011 – מחקר מדיניות 89, עמ' 42.

[26] מתוך מכתבו של הרב שך מיום חמישי, ג תמוז תשמ"ט (פורסם ביתד נאמן 14/071989).

[27] שם.

[28] פורסם ביתד נאמן, מוסף זיכרון לאחר פטירת הרב שך, 9/11/2001 (ההדגשות שלי. י"ג).

[29] בנימין בראון, "האביב הליטאי", פורסם באתר "המכון הישראלי לדמוקרטיה" בתאריך 24/05/2012, https://www.idi.org.il/articles/9773.

[30] לקראת דמוקרטיזציה, עמ' 44-43.

[31] אזכור מרתק לתופעה דומה מובא במכתב ששיגר ה"חפץ חיים" למערכות העיתונים. האגרת שנכתבה במקור ביידיש התפרסמה בעיתון אידישיע לעבען בשנת תרפ"ד, ולאחר מכן נשלחה בתרגום לעברית למערכת קול ישראל הירושלמית (שבועון של "צעירי אגודת ישראל" שהחל לצאת ב-1922) בצירוף בקשת ה"חפץ חיים" "להדפיס בעתונם הנכבד את מאמרי הרצוף בזה, אשר הנני שולח אותו לכל העתונים העומדים למשגב דתנו": "צר לי מאד ממה שנתרבה המחלוקת בישראל, והוא מה שנתחדש מדי יום ויום צדדים וצדי צדדים, והכל בפרהסיא ע"י שמדפיסים גליונות הרבה לכל צד ומשלחים לכל פינה ופינה … נעשתה כל הגולה כמדורה של אש, שאין לך יום שאינו מגיע לידי נגד רצוני, עתונים וגליונות מכל צד ששופך בוז על צד שכנגדו, ומאד מאד צר לי שגם על ארצנו הקדושה הצליח מעשה שטן, וגם היא נפלה ברשת המחלוקת, ולא אדע מי התיר להם עון לשון הרע ועון מחלוקת שהוא עון גדול ונורא" (הרב ישראל מאיר הכהן, זכור למרים, ירושלים תשי"ח, עמ' קט).

[32] הרב חזקיהו משה שמואל שפירא, זהב משבא, ישיבת באר יעקב, באר יעקב תשס"ו, חלק א עמ' צח.

[33] בנימין בראון במחקרו הנזכר  מזהה בפעילותו של הצהובון התוסס הזה – שהיה המשך לצהובון המיתולוגי "פנים אל פנים" שיצא לאור בשנות החמישים בעריכת שמואל אבידור הכהן – תגובת נגד שפעלה בעיקר נגד מנהיגות הרב שך. לדבריו, למרות היות העיתון "עשב שוטה" בעיתונות החרדית, הרי ש"במבט לאחור קשה להטיל ספק בכך שהוא תרם תרומה, ולו גם צנועה, לצינון יראת הכבוד כלפי ה'גדולים' ולטיפוח הציניות כלפי 'דעת תורה'"."פנים חדשות" שבק חיים בשנות התשעים, במקביל לתקופת ירידת הרב שך מן הבמה הציבורית. בראון מסביר זאת בכך ש"ההתנגדות ל'ראש הישיבה' (הרב שך) היא שהיתה מקור חיותו של העיתון, ומשבטלה זו – בטל העיתון עמה".

[34] עליהם יש להוסיף גם את השבועון החרדי-ספרדי "יום ליום", שהפך מיומון לשבועון, כמו את "המחנה החרדי" של חסידות בעלז, שגם הם נחשבים לפלטפורמות ש"גדול עומד על גבם". אלא שהשפעתם על הציבוריות החרדית – אם להתחשב במספר הקוראים והמנויים – זניחה למדי.

[35] אם לא צוין אחרת, הטיעונים להלן הם מתוך מחקרו של קימי קפלן, הנזכר לעיל.

[36] בחורף של שנת תשע"א (2010) פרסמו שבעים מנהלי תלמודי תורה חרדים מכתב להורים נגד השבועונים החרדים, שבתוכו הועלתה גם הטענה הזו: "אף העזו להגדיל רעתם, בהעמדת במות של כבוד לעומדים בראש המערכות כנגד קדשי ישראל, שאף ניצלו במה זו בדרכי חנופה להכניס מארסם ורעלם."

[37] כך למשל, באחד הכינוסים נגד השבועונים אמר הרב מיכל זילבר: "עבדים משלו בנו! מי הם אלה שכותבים, מי הם אלה שאומרים דעה? נערים מנוערים, ריקנים!" (הובא בויקיפדיה בערך "המאבק בשבועונים החרדיים בישראל").

[38] מתוך נאומו של הרב מיכל זילבר שהוזכר בהערה הקודמת.

[39] שני השבועונים הנפוצים "יום השישי" ו"השבוע" נאלצו להיסגר בשנת 2003 בעקבות "קול קורא" של מנהיגי הציבור החרדי (ביניהם הרב שמואל הלוי ואזנר) שהניס מהם את הקוראים. יש לשים לב שבעוד ש"יום השישי" נאלץ להיסגר, "השבוע" הסתפק בשינוי שמו ל"שעה טובה", ובהסתרת זהות עורכיו. מנגד, השבועונים "משפחה", "בקהילה" ואחרים הולכים ומשגשגים.

[40] כהן, ישראל, ‏"סקר TGI לעיתונות החרדית: התחזקות קלה לעיתונים, הרדיו מעט נחלש", פורסם באתר "כיכר השבת" בתאריך 05/10/2016. http://www.kikar.co.il/208959.html

[41] הרב פנחס מנחם אלתר, אוצר מכתבים, הוצאת פני מנחם, ירושלים תש"ע, חלק א עמ' רנד.

[42] הוזכר לעיל ה"ש 10.

[43] דוגמה לכך הוא תחקיר האתר החרדי "כיכר השבת" בנושא שכר הגננות ברשת הגנים של "בית יעקב". ראה: חיים אבני, "שכר משפיל, פגיעה בוותק: כך נעשקות גננות חרדיות", פורסם באתר "כיכר השבת" בתאריך 24/02/2015, http://www.kikar.co.il/153028.html.

[44] יש כמובן לדון עד כמה אכן משמשת העיתונות המודרנית "כלב שמירה" הוגן ואובייקטיבי, בייחוד בהתחשב בתהליכי ההפרטה של העיתונות. מכל מקום, נראה שמן ההיבטים האמורים תועלתה עדיין משמעותית.

 

קרדיט תמונה ראשית: bigstock

2 תגובות על “על דעת המקום ועל דעת הקהל

  • תודה! מאמר מאלף ומחכים.

  • תודה לכותב ולאכסניה על מאמר מעולה ומושקע.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל