טיפול שורש

אקדים כי אינני מכיר את הכותב האנונימי של המאמר. אינני יודע שמא מתייחס אני בדברי לאחד מתלמידי החכמים שבדור, שעליהם נאמר "והווי זהיר בגחלתן". אולם, מאחר שראיתי בדברים חוסר בהירות, בלבול ואף סילוף, אני חש חובה להגיב למאמר.

בראשית דברי אתייחס בקצרה לכמה נקודות שהציג כותב המאמר, ואבקר את התעלמותו מממצאי המחקר הענף בתחום ואת מסקנותיו. לאחר מכן אשתדל להציג בקצרה הסבר אלטרנטיבי לבעיה שמעלה כותב המאמר, עד כמה שניתן להרחיב בכך על גבי במה זו.

 

מי מפחד מהמחקר?

הכותב ניגש אל הסוגיה של החטאים החמורים שהתפרסמו בתקופה האחרונה כאל סוגיה תורנית. הוא סבור, כך נראה, שחיפוש מעמיק בארון הספרים היהודי יגלה לנו את פתרונה. איך מתפתחת סטייה? איך מתפתחת אישיות פוגענית? ניתי ספר ונחזי. ברצוני לשאול את הכותב: אילו היו מתפרסמים נתונים על כך שבציבור החרדי ישנה שכיחות גבוהה של התקפי לב; אילו היה מתפרסם כי בציבור החרדי ישנה שכיחות גבוהה של מחלת נפש, או של התמכרות כל שהיא – האם גם אז היה נוקט באותה הגישה ופונה לברר את הסוגיה דרך לימוד מעמיק באוצרות הרוח היהודיים? האם גם כאן היה שולל לחלוטין את ה"מעין נרפש ובארות זרים אשר לא יכילו המים, הלא הוא האקדמיה"?!

בסוגיות רפואיות מודים כולם כי יש לדרוש בספרי הרפואה – הן "חכמה בגויים תאמין", וזוהי אפוא הדרך להבין מה לא תקין בקרב הקבוצה שנפוצה בה המחלה. מדוע אם כן בפגיעות הנ"ל יש לנו לדרוש אך ורק במה שקיבלנו איש מפי איש? גישה זו דורשת התייחסות מעמיקה אל השאלה המרכזית העולה בעת קריאת המאמר: האם יש לכרוך בכריכה אחת את כל הנושאים הקשורים ליצרא דעריות, כפי שעשה הכותב, או דילמא יש מהם שהם באמת "יצרא דעריות" ויש מהם שכבר כלולים בתחום של מחלה, הפרעה וסטייה, ואף שביטויים הוא בתחום היצרי, שורשם הוא התמכרות, דיכאון או הפרעות אישיות?[1]

לפני שאתייחס לשאלה מרכזית זו, ברצוני להגיב לשתי תפיסות מעוותות שמייצג כותב המאמר.

א. הכותב מציג את התפיסה שכל מי שאינו שומר תורה ומצוות ("החברה המערבית"), הנחה עליו שהוא מתנהל באורח חיים מתירני לחלוטין, ללא גבולות, ללא מעצורים פנימיים, מוסריים וערכיים: "כמעט כל יצר וכל תאוה נחשבים לגיטימיים בציבור החילוני". אינני יודע מנין שאב הכותב דעה זו. אמנם ישנה הסכמה בקרב החוקרים ואנשי בריאות הנפש כי פנטזיות סוטות ומשונות קיימות אצל כל אדם, אך בפועל?! וכי סבור הכותב שכל האנשים הסובבים אותנו חיים חיי הפקרות מוחלטת? מיישמים כל פנטזיה שעולה בהם, ללא שום עכבות?! זוהי תפיסה ילדותית, אשר רבים חללים הפילה. ספרי הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה עוסקים במציאת הסברים להתנהגות סוטה מכל סוג שהוא, ובנידון דידן, גם בהסברים למשיכה תוך מגדרית, ובניסיון למצוא דרכים לשקם את האדם הסובל מכך ולסייע לו לחזור לצורת החיים הטבעית. אבל האם אין כללים ברורים בחוק ובנורמות החברתיות לגבי קשרים בין קרובים? בעלי חיים? מעשים בכפיה? מעשים משונים וחריגים? בתוך עמי אנכי יושב, מעולם לא פגשתי אדם, יצרי ככל שיהיה, אשר חי בתפיסה שהכותב מציג. אדרבה, בציבור הלא חרדי ישנה מודעות גבוהה לכך שסטייה מן ההתנהגות הנורמלית מצביעה על בעיה שורשית עמוקה, שאותה יש לגלות ולפתור.

ב. הכותב מביא משמיה דפרויד כי אין לחסום ולדחוק שום יצר מיצרי האדם, "וכל הדחקה וחסימה כאלו גורמות בעיות חמורות בנפש".[2] זוהי אמירה המסלפת את דברי פרויד מעיקרם. מפאת קוצר היריעה אנסה במילים ספורות להסביר מה חידש פרויד בסוגיית מלחמת היצר. המודל הפרוידיאני של הנפש מצייר מבנה בעל שלשה חלקים: הסתמי – החלק היצרי הטבעי אשר בתוכו כל היצרים הבסיסיים, הפרימיטיביים, שעמם נולד האדם; האני – החלק של השכל המודע של האדם; והאני עליון – החלק של הערכים, המצפון והמוסריות. האדם נולד בעל דחפים בלבד, ללא כללי התנהגות כלשהם. בעודו תינוק הוא ממלא את דחפיו ללא שום מעצור. ככל שהוא גדל ומפנים ערכי מוסר, כללי התנהגות, חוקים, וכדומה, הוא מתחיל באמצעות ה"אני" לתווך בין דחפיו, הדורשים את שלהם, לבין כללי ההתנהגות והמוסר שהפנים. תפקיד "האני" להכריע מתי ניתן לתת ביטוי לדחפי ה"סתמי" ומתי זה אסור, אינו ראוי, או אינו מוסרי.

החשש בחוגים מסוימים מהגותו של פרויד נובע מהלגיטימציה שהוא נותן לכל היצרים ש"בכוח". לדבריו, כל פנטזיה, סוטה ככל שתהיה, כמו השאיפה לרצח האב/האם, קיימת אצל כולנו. עם זאת, הוא מעולם לא אמר, כתב או חשב שיש לתת דרור לכל דחף שהוא. אדרבה, הוא זה שהתחיל לבדוק למה יש אנשים שאינם מצליחים לווסת את דחפיהם, היכן הטעות שלהם, מהם המניעים הלא מודעים שלהם, מה קרה בהתפתחותם המוקדמת שאינו מאפשר להם שליטה על כך – ולהציע דרכי פתרון וריפוי.

בנוסף לשתי שגיאות אלו ביחס לעולם המחקר, הכותב אינו מציע בכל המאמר כולו אלטרנטיבה "תורנית" לשאלה כיצד מתפתחת סטייה. הכותב מביא את דברי הרמב"ן על כך שבקרב מי שאינו דוחה סיפוקים, יתפתחו תאוות מוזרות יותר ויותר וסיפוקים משונים חדשים. אולם דבריו של הרמב"ן אינם מספקים הסבר כיצד מתפתחת משיכה תוך מגדרית אצל צעירים שלא חוו מעולם משיכה אחרת. הוא גם אינו מסביר כיצד מתפתחת משיכה סוטה והופכת למשיכה העיקרית והבלעדית.[3] יתר על כן, לדברי הרמב"ן חייבת להיות חשיפה מוקדמת לסוג משיכה כל שהוא, על מנת שאדם ייענה לה. רק בשלב מאוחר יותר מתפתחות "תאוות משונות" אצל האדם.

לצד זאת, במהלך נסיונו לפענח את סוד התפתחות הסטייה, הכותב (השולל את תגליות "המעיין הנרפש") מצא תגלית חשובה בשם "החתמה", ממנה הוא גוזר בהיקש ובגזרה שווה תלי תלים של הלכות. העובדות הידועות לנו הן שאנשים שגדלו יחד מינקות בצורה קרובה מאוד, פחות נמשכים זה לזה ופחות נישאים זה לזה. מדובר פה על החתמה פרסונלית בלבד, לא על החתמה כלפי קבוצת אוכלוסיה מסוימת. למשל, בן שגדל במשפחה שבה היו רק בנות, לא יתכן לומר כי הוא לא ימשך לכלל הבנות בעולם. כן ביחס לבן קיבוץ שגדל בחברת בנות בלבד: ייתכן שלא יישא לאשה את אחת מחברות נעוריו, אבל הוא ככל הנראה יקים משפחה עם אשה כדרך כל הארץ. ואם כדברי הכותב, הרי בעבר, כאשר היהודים חיו באזורים כפריים ולמשפחות רבות היו בחצר הבית אווזים, תרנגולים, עזים ופרות, היה אמור להתפתח בקרב הילד החרדי (שאינו רואה את הוריו ביחסי קרבה) סטיות קשות, מתוך שהוא רואה בחצר ביתו בעלי חיים בשעה שנזקקין זה לזה! על-פי ההיקש, כך ייחתם בנפשו הרכה של הנער!

הבעיה המרכזית של נער או נערה שנחשפו לתכנים לא ראויים, הזרים ומוזרים להם, היא שמעולם לא הכינו אותם לכך באופן בריא, ואין להם עם מי לדבר על עצמם

הבעיה המרכזית של נער או נערה שנחשפו לתכנים לא ראויים, הזרים ומוזרים להם, היא שמעולם לא הכינו אותם לכך באופן בריא, ואין להם עם מי לדבר על עצמם. הם צריכים להמשיך לספק את סקרנותם בדרך שאותה גילו בעצמם, ולחיות בתודעה של חטא. המושג הפסיכולוגי, פרי המעין הנרפש, "החתמה" –  אינו מספק הסבר להתפתחות התנהגות סוטה אצל בני אדם.

 

התפתחותה של פרוורסיה

קיימות גישות שונות על אודות התהליך המסייע להתפתחות של פרוורסיה (סטייה) או יוצר אותה. קשה מעל גבי במה זו לסקור את כלל הגישות, ועל כן אתמקד בחלק אחד מרכזי המוסכם על רוב העוסקים בטיפול בהתנהגות סוטה.

"הבריח התיכון" המופיע ברוב מקרי הפרוורסיה שאליהם התייחס הכותב הוא מה שנקרא בשפה הפסיכולוגית "התקשרות לא בטוחה".[4] בילדות המוקדמת, במהלך ההתקשרות הראשונית אל הזולת, מפתח תינוק מערכת ציפיות לגבי תפקידם של האחר ושלו במערכות יחסים בינאישיות. מתוך כך מתפתחת כראוי או שלא כראוי הגישה האישית לקבלת תשומת הלב של הזולת. על בסיס אותן ציפיות, אמונות ועמדות מוקדמות שהתהוו בילדות, מפתח הפרט מודל פנימי של מערכות יחסים בינאישיות. מודל זה, הכולל מערך של רגשות, ציפיות ומטרות ביחסים בינאישיים, משפיע על נקיטת אסטרטגיות ליצירתם. כללו של דבר, מערכת ההתקשרות בילדות המוקדמת מהווה תשתית שעליה נבנות מערכות יחסים בבגרות.

המודל ליחסים בינאישיים אצל הילד נבנה על סמך התנסותו

אלא שכאן טמון גם הסיכון. המודל ליחסים בינאישיים אצל הילד נבנה על סמך התנסותו. בהתנסות זו יש חשיבות עליונה לדמות המטפל – הציפיות שיתפתחו אצל הילד יהיו תואמות ליחס שאותו הוא מקבל מהאנשים הקרובים אליו בילדותו. הפסיכולוגית מרי איינסוורת, אשר עסקה רבות בחקר התהליך ההתפתחותי של הילד, זיהתה שלושה סגנונות התקשרות: התקשרות בטוחה – הדמות המטפלת רגישה דיה לצורכי התינוק ומגיבה אליו בחום ובחיבה, מה שמוביל ליחסים בינאישיים בריאים המבוססים על אמון ואמפתיה; התקשרות חרדה או אמביוולנטית – הדמות המטפלת מגיבה בחוסר עקביות לצורכי התינוק, מה שגורם למערכות יחסים מלאות מתח, פאסיביות, תחושת חוסר אונים ותפקוד אימפולסיבי; התקשרות נמנעת – דמות המטפלת מרוחקת, כמעט שאינה מבטאת רגשות או אינה מגיבה לצורכי הילד, מה שמוביל לניתוק רגשי, לחוסר אמפתיה, לעוינות כלפי הזולת ולהתנהגות אנטי-חברתית.[5] תגובות הדמות המטפלת נובעות לעתים מאישיותה, אך הן עלולות להיות תוצאה של תנאים נסיבתיים: מחלה של האם או שלל סיבות אפשריות אחרות היוצרות מתח בבית בתקופת הינקות. כך או כך, טיפוסים המאופיינים בהתקשרות לא בטוחה מתקשים ביצירת אינטימיות. על-פי סגנון ההתקשרות ניתן להעריך אילו ליקויים נמצא בחיים האינטימיים של האדם.

ממצאי מחקרים מלמדים שעברייני מין רבים התנסו בצורה זו או אחרת ביחסים בינאישיים לקויים בינקות.[6] לדוגמא, זמינותה של הדמות המטפלת ועקביות תגובותיה, ניבאו בצורה משמעותית את מידת התוקפנות המינית של הפרט בבגרותו.[7] שילוב בין צורך באינטימיות וקרבה רגשית לזולת לבין תחושה של חוסר סיפוק תמידי עלול להוביל למתירנוּת מינית ואף להחמיר סטייה מינית בקרב עברייני מין.[8] חשוב לזכור כי אין גורם יחיד האחראי להופעת התנהגות פוגענית, אבל חלק משמעותי מאוד בהתפתחות התנהגות כזו הוא סגנון ההתקשרות. בנוסף לכך קיימים גורמים משפיעים נוספים, כמו פגיעה מינית בעבר. אין כוונתי לאמרה הנשמעת מדי פעם כי כל נפגע יהפוך לפוגע, שכן הוכח מחקרית כי רוב הנפגעים אינם הופכים לפוגעים. מאידך גיסא, קיימות הוכחות לכך שחלק גדול מאוד מהפוגעים נפגעו בעבר.

כאמור, קיימות גישות נוספות המספקות הסברים חלקיים לתופעה, ובחרתי להביא את אחת הגישות המרכזיות ביותר בתחום – גישה המיושמת ברוב מרכזי הטיפול באוכלוסיה זו. אי אפשר, אסור ומסוכן לתלות את ההתנהגות הזאת בהתפרצות יצרית שיש להכניעה ב"סדר מוסר", או בחינוך טוב יותר (גמיש יותר או נוקשה יותר).

חשוב להדגיש, בארץ ובעולם אנו רואים התפלגות די דומה לשכיחות עברות מין בכל מעמדות האוכלוסיה. המגפה הזאת אינה פוסחת על אף מדינה, קהילה, עיר ועדה. קיימת אמנם טענה, שהוכחה בחלקה, כי קהילות סגורות הן כר פורה יותר לשימור התנהגות פוגענית, אבל אין לעת עתה כל בסיס ראייתי לכך שהן מעודדות את ההתפתחות שלה.

בחברה החרדית עשויות להתפתח סטיות בדיוק באותה מידה שבה הן מתפתחות בחברות אחרות. אם החברה החרדית צריכה לבקר את עצמה במשהו, הרי שזה באופן שהיא מטפלת בנושאים אלה

במילים אחרות, שאלת הכותב מוטעית מיסודה. בחברה החרדית עשויות להתפתח סטיות בדיוק באותה מידה שבה הן מתפתחות בחברות אחרות. אם החברה החרדית צריכה לבקר את עצמה במשהו, הרי שזה באופן שהיא מטפלת בנושאים אלה, העשוי לשמר את ההתנהגות הסוטה ולגרום לכך שכל פוגע ייפגע ביותר בני אדם. צעד ראשון לקראת טיפול טוב יותר הוא הבנה שסטייה מינית אינה שונה מכל בעיה נפשית אחרת, והיא אינה דבר שניתן לפתרו באמצעות "חינוך טוב יותר".

***

למרות האמור כי האדם הסובל מפרוורסיה לא יפתור את קשייו בלימוד מוסר על מנת להכניע את יצרו, חובה עלינו לשים לנגד עינינו את דבריו של מייסד תנועת המוסר, ר' ישראל סלנטר, התולים את כל עבודתנו ברמת המודעות שהפרט מסוגל להגיע אליה.

ר' ישראל לימד אותנו כי ככל שהאדם מודע יותר למניעיו הפנימיים, לכך שיש בקרבו עולם שלם של "בלתי-מודע" המפעיל אותו, כך תגבר יכולתו להתמודד עם ביטויי התנהגותו השונים ולכוון את פעולותיו על-פי הכרעת השכל הישר, כדעת הבורא יתברך וכרצונו.

במאמר בעניין חיזוק לימוד התורה הוא כותב:

והנה נגד כחות החיצוניות, וגם המעט אשר יוכל לשער על כחות הפנימיות, יכולת ביד האדם לבוא חשבון ולדעת עד כמה יתאזר עז להגביר היראה על התאוה, אבל מה יעשה האדם עם אלה כחותיו הפנימיות אשר איננו יודע מהם, ובלתי מרגיש אותם? כי אולי יש בכחם למשול עליו הרבה, יותר מן החיצוניות.

מי שמבין לאשורו את נפשו וחוקר מהו שורש הבעיה הגורמת לו לפרוורסיה, יקל עליו להתמודד עם קשייו

אדם המתמודד עם דחפיו ואינו מבין מדוע הוא נמשך לדברים שהוא אינו אמור להימשך אליהם, מדוע הוא אינו מסוגל ליצור אינטימיות נורמלית, מדוע הוא נמשך לקשרים תוך מגדריים[9] – ובתור תגובה לכך מפנה את מאבקו להגביר בקרבו את יראת ה' ולהכניע את יצרו – נידון מראש לכישלון. לעומתו, מי שמבין לאשורו את נפשו וחוקר מהו שורש הבעיה הגורמת לו לפרוורסיה, יקל עליו להתמודד עם קשייו. הוא יוכל לעצור עצמו מביצוע פעולות אסורות, ובעבודה מאומצת וארוכה אף להגיע ליכולות אינטימיות מפותחות ובריאות יותר.

---

 

[1] בתורה מצאנו התייחסות למשיכה תוך מגדרית: התורה מכנה אותה "תועה אתה בה". ניתן להבין מכאן כי היצר הוא אותו היצר, אך היתה תעיה בדרך, והאדם שהיצר התעורר אצלו הגיע אל הכתובת הלא נכונה. אנו רואים זאת גם בדרישת אנשי סדום ובפשרה שמנסה להשיג לוט. מצאנו התייחסות ליחסים כוחניים דוגמת אונס, שהתורה רואה בהם מעשה כוחני של שלילת חירותו של האדם: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה". התורה מתייחסת כאן לפן האלים והכוחני שבמעשה; וכפי שדרשו חז"ל את הכתיב "ולנער"' – התורה מדברת כאן גם על יחסים תוך מגדריים. מאידך גיסא, לא מצאנו בתורה מניעה לישא ילדה, ואף נראה כי בתקופות שונות בהיסטוריה דבר זה היה מקובל ותקין, הן ביהדות ואצל שאר אומות. כיום דבר זה פסול לחלוטין בכל העולם התרבותי, ומשיכה מסוג זה נחשבת לחולנית. כך או כך, לא מצאנו בתורה הסבר להתפתחות המשיכה באופן זה או אחר אצל האדם, ואף לא התייחסות כלשהי לסטיות החמורות שעליהן כתב הכותב, מעבר להסבר שלה על התפתחות המשיכה הבריאה: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

[2] ובהמשך דבריו כתב כי לשיטת הפסיכולוגים "מלחמת היצר" היא מושג שאסור להזכירו, ואף זאת מבלי לצטט מקור לדבריו.

[3] על מנת שהתנהגות סוטה תוגדר "סטיה" היא חייבת להיות הדרך העיקרית של האדם למלא את סיפוקו.

[4] חשוב לציין, כי המקרים המזוויעים שהתפרסמו, בוצעו על ידי אנשים שתכננו אותם בקור רוח, תוך השפלה, התעללות ואכזריות קשים מאוד. זה איננו המופע ה'רגיל' של הפרוורסיה, זהו מופע קיצוני מאוד שלה. אנשים כאלה הם בדרך כלל מאוד כריזמטיים, חסרי רגשות ומאובחנים סובלים מהפרעת אישיות פסיכופתית (אבחנה שאינה קיימת באופן רשמי בספרות – אך משתמשים בה בפועל בשדה הטיפול). החוקרים עדיין חלוקים בשאלת ההסבר להתפתחות ההפרעה, אך אף בה נמצא קשר להזנחה על ידי ההורים בילדות המוקדמת.

[5] Ainsworth, 1967, 1989; Ainsworth & Bowlby, 1991

[6] Ward, Hudson & McCormack, 1997

[7] Prentky, Knight, Rosenberg & Lee, 1989

[8] Marshall, 1989

[9] בהתייחס למשיכה תוך מגדרית, חשוב לציין כי יש מגמה לחקור את הסיבתיות לתופעה דווקא מכיוון של דחף מולד, מאחר שארגוני הקהילה הזו דוחפים באגרסיביות ליישר קו עם עמדה זו, שלא הוכחה מחקרית מעולם. הדבר היחיד שהוכח הוא שבכל העולם, בין אם בעולם המערבי או המזרחי, בעולם המפותח או הפרימיטיבי, בכל התרבויות יש אחוז מסוים של אנשים ונשים בעלי משיכה תוך מגדרית. זו הטענה היחידה שלהם שהוכחה בצורה מחקרית. מעבר לכך, ישנן תיאוריות שונות להתפתחות התופעה, וכאשר אדם בא לטיפול מתוך מצוקה סביב נטייתו, לא אומרים לו: זה מולד, תשלים עם זה, אלא מנסים לסייע לו. והדבר הראשון שבודקים הוא הקשר שלו/ה עם האב ועם האם ומערכת היחסים בין ההורים עצמם, והאם עבר/ה פגיעה מינית. כי במקרים רבים שם טמונים זרעי התעיה.

---

תמונה: Bigstock