הדיון בטעמיהן של מצוות הוא עתיק יומין. בלובשו צביון פילוסופי הוא מתבסס לעיתים על הנחות יסוד שאינן מובנות מאליהן. ראשית, הוא מניח שהקיום המעשי של המצוות הוא שלב מאוחר בעבודת השם – בסדר המהותי, אם לא מבחינת סדר הזמנים. זאת ברוח דברי המשנה בברכות, המבארת את סדר פרשיות שמע ומסבירה כי קבלת עול מלכות שמים קודמת לקבלת עול מצוות. כלומר, האמונה של האדם במצווה קודמת למצווה עצמה. לפי תפיסה זו עיקרה של עבודת השם שייכת לתחומן של האמונות והדעות. אלה מולידות, מטעמים שצריך לבאר, חיובים מעשיים שונים – פרקטיקה מעשית השייכת מעצם טיבה לספירה נמוכה יותר של הקיום האנושי. הנחה שנייה היא שיש שני טעמים אפשריים לקיום מצוות: פרטי, וכללי. הראשון תר אחרי טעמה של כל מצווה, ואילו השני נותן טעם כללי למצוות כולן.
הציות, המתייחס לצורתן של המצוות ונותן בהן טעם, שייך לתחום הטעמים הכלליים. הציות הוא טעם שניתן לטעום בעבודת השם, כאשר היעדר הטעם הפרטי הוא עצמו הטעמה. עם זאת, כוחו של טעם כללי זה חלש – לא בשל הכלליות שלו (זו כשלעצמה אינה סיבה לחולשה), אלא בשל תוכנו. המילה "ציות" אמנם מגדירה או מסמנת בהצלחה את חובת קיום המצוות, אבל הטעם שהיא מעניקה להן מוגבל בהגדרה. המוגבלות של טעם זה היא גבולות הרציונליות.
המילה "ציות" אמנם מגדירה או מסמנת בהצלחה את חובת קיום המצוות, אבל הטעם שהיא מעניקה להן מוגבל בהגדרה. המוגבלות של טעם זה היא גבולות הרציונליות
חסרונה של הרציונליזציה הכללית של מצוות התורה (גישת הציות) הוא כוח ההסבר המוגבל שלה. ציות, כמו שאמר הרב נאבת, היא טעם דל מאד. אך כשבוחנים את גישת הטעם הכללי למצוות, גישת הציות, לעומת גישת הטעמים הפרטיים, זו לצד זו, מגלים שהטווח הנפרש ביניהן צר להתמיה. מדובר באותו מישור עצמו של צידוק לקיום מצוות: רציונליזציה שלהן, אם באופן פרטי או כללי. שני האופנים אינם משביעים רצון. לרציונליזציה של מצוות התורה באופן פרטני תחולה חלקית בלבד. מצוות רבות הן חוקים שקשה להסביר, וההסברים הרציונליים מכניסים אותם למיטת סדום המאבדת את תורתם.
למען תלמד ליראה
ההמשגה הפילוסופית, על אף ההבטחה הגלומה בה לראיה צלולה יותר של המרחקים, מסיטה את המבט מפני השטח. בתחום הדתי, דיון פילוסופי יכול לתת מושג כלשהו לניצב בחוץ, בשפתו שלו, דרך המשגה של הנעשה בחדר פנימה. אולם עובד השם המצוי בפנים אינו נשכר כלל מההזרה שיוצר הדיון השכלתני, ולפעמים אף ניזוק ממנו. הפריזמה העיקרית שדרכה עלינו לראות את המצוות אינה זו הפילוסופית, המחפשת נביעה מסודרת של מעשה מתוך רעיון, אלא זו החינוכית. התורה היא בראש ובראשונה ספר חינוך, ולא ספר פילוסופיה.
הנה בעניין זה של טעמי המצוות עשוי הדיון הפילוסופי להשכיח את הפסוקים הרבים, בעיקר בדברי משה רבינו בפרשיות חומש דברים, המלמדים בפירוש מה מטרתן של המצוות. מטרה אחת היא "למען תירא את השם א-לוהיך". יראת השם היא היא תכליתן של המצוות. במקום אחד מתבטאים חז"ל שיראת שמים היא תכליתו של העולם כולו: "אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שיראו מפניו, שנאמר: והא-לוהים עשה שיראו מפניו".[1] נוסח דומה נמצא גם אצל הר"ן בדרשותיו: "שיראת השם יתברך כוונת בריאת העולם ויסוד התורה".[2]
הפריזמה העיקרית שדרכה עלינו לראות את המצוות אינה זו הפילוסופית, המחפשת נביעה מסודרת של מעשה מתוך רעיון, אלא זו החינוכית
מטרה אחרת ועיקרית שאותה מלמדת התורה במקומות רבים מספור היא ההטבה שחפץ השם יתברך להיטיב עם שומריהן. לפי פשוטם של פסוקים, הכוונה היא להטבה בעולם הזה ("למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך"; "למען תחיה"; "למען חייך"; "למען יאריכו ימיך"; "למען יברכך השם אלוהיך"; וכהנה רבים).
ההמשגה הפילוסופית לוקחת את המטרות האלה ומכניסה אותן לתוך סד של סיבה ומסובב. יראת שמים הופכת לחובת הציות, וההטבה הארצית הופכת למשנה של הסדרים חברתיים בעלי תכלית הומנית. אך זוהי ראיה המאבדת את הממד החינוכי של התורה.
הסטת המבט מהטעם שניתן על-ידי התורה עצמה, קרי, ששמירת המצוות מולידה בנו יראת שמים, מאפשרת את ההיפוך הסיבתי שעליו נשען הדיון הפילוסופי כולו. השכל הישר והדיון הפילוסופי המבוסס עליו רואה בשמירת מצוות את תוצאתה של יראת השמים. אולם, ההסתכלות על הפן החינוכי של המצוות מגלה דווקא את ההיפך: אנשים אינם שומרים מצוות מפני שהם יראים; הם יראים מפני שהם שומרים מצוות. מדור לדור אנו מתחנכים ומחנכים לעולמה של מצוות לפני שאנו מתפתחים כבעלי אמונות ודעות. אנו מקבלים עלינו עול מצוות לפני עול מלכות שמים, ומטפחים יראת שמים דרך שמירת המצוות. כמובן, יראת שמים מולידה בתורה שמירה קפדנית יותר של המצוות, וחוזר חלילה – אך נקודת הפתיחה היא דווקא שמירת המצוות עצמן.
דברים אלו מפורשים בתורה עצמה:
"וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. לְמַעַן תִּירָא אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".[3]
שמירה, יראה ושוב שמירה; שמירה שקודמת ליראה, שמכוננת אותה, שאינה משנית לה; שמירה שאינה פרקטיקה שנגזרת באופן לוגי ממערך מורכב של אמונה – אמונה שהיא בעצמה מצווה.
חניכתו המוצלחת של הנכד לתוך המעגל הדתי תלמד על הצלחת חינוך הבן שהוא, בדרך כלל ולפי הסדר התקין, מחנכו של הנכד. הבן ילמד לקיים את המצוות ולחנך אליהן "מיניה וביה" – דרך קיומן. חינוך מוצלח שלו אינו רק להיות חניך טוב אלא גם, בהכרח ובהגדרה, מחנך טוב.
ההוויה קודמת לתודעה
יתרון נוסף של הגישה החינוכית לתורה הוא המקום שהיא נותנת לריבוי הדעות. הגישה הפילוסופית למצוות מבקשת להנחיל את האמת האחת והיחידה של המצווה. אמת זו יכולה להיות אנושית או על-אנושית, מוסרית או דתית, רציונלית או פנומנולוגית – אבל היא תמיד משמעות סגורה המגדירה את עצמה על דרך השלילה. בניגוד לכך, הגישה החינוכית לטעמי המצוות נותנת מקום למגוון רחב של משמעויות. התופס בגישה הרציונלית לטעמיהן של מצוות יבקש לבאר לתלמידיו את תועלותיהן, ואילו הנוקט בגישה הפורמלית ירחיק מהן כל טעם שכלי, מתוך רצון להעצים את ממד עבודת השם שבהן. ומה יעשה המחנך המסורתי? מה שעשו מחנכיו ומחנכי מחנכיו: ירגיל את תלמידיו במצוות. התלמידים יתחנכו לקיום מצוות, תוך שכל אחד גדל למצוא בהן טעם אישי, ייחודי, משלו.
החינוך מקדים את ההוויה לתודעה, זאת בניגוד לגישה הפילוסופית המקדימה את התודעה להוויה
החינוך מבין שלמצוות קיום לעצמן. את טעמן יש לחפש, קודם כל, בהוויית החיים של שומר המצוות. החינוך מקדים את ההוויה לתודעה, זאת בניגוד לגישה הפילוסופית המקדימה את התודעה להוויה. במובן הזה, כשרוצים לתת למצוות להיות חלק מן הקיום עצמו, דיון פילוסופי בטעמיהן עשוי להפריע. ההפרעה לא תתקיים באותה מידה בכל גיל, ולא תמיד הנזק רב מהתועלת, ובכל זאת ראוי לזכור גם את טעמן הבסיסי של המצוות, הנעוץ בהוויית חייו של שומר המצוות ולא בתובנות תיאורטיות כאלה ואחרות.
אם נחזור לטעמים שהזכרנו למעלה, היראה ושיפור החיים בעולם הזה, נגלה שהתורה משיגה את מטרותיה אלה גם בימינו. חברתם של שומרי המצוות היא, בהכללה, חברה של יראי שמים (וזו של המדקדקים במצוות היא של יראים מאוד, חרדים), והיא אף חברה שטוב לחיות בה – כך כמדומני, וכמובן גם זאת בהכללה – יותר מחברות אחרות.
ותשם בסד רגלי
מתוך כך אני מבקש להגיע לעניין שלישי ואחרון שאותו מחמיץ הדיון הפילוסופי בטעמי המצוות: עושר תיאוריהן המלבב.
העומד מתוך דיון פילוסופי בטעמי מצווה נתונה לעיסוק ריאלי בקיומה, דומה במקצת למי שעוסק במשנת רבותינו הראשונים המתפלספים בהגדרות הא-לוהות, וקם מתלמודו להתפלל. כמה יקשה על אדם זה, שתלמודו כופה עליו כגיגית לחשוב על השם יתברך באופן פילוסופי חמור – בתור "יש" מופשט שהגדרתו שוללת כל תיאור חיובי – לפגוש את עושר תיאורי ה' שבתפילה ואת מגוון הדרכים לתאר את מעשיו בעולם. כמה יקשה עליו להטות אוזן לעדינים שבפסוקי התפילה: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת". כיצד יכיל לבו את תיאור הבורא בתור מי ש"הכין ופעל זהרי חמה, טוב יצר כבוד לשמו מאורות נתן סביבות עוזו" – וכהנה רבים. אכן, כן קרה לי, שלא במתכוון, כאשר קראתי במזמור קיט שבספר תהילים סמוך לאחר דיון פילוסופי בטעמיהן של מצוות. מה רבו שמותיהן של המצוות בפי משורר תהלים, ומה רבו הפעלים שבהם הוא מכנה את שמירתן. דעת לנבון נקל כי "ציות" אינו אחד מהן. כאן אנו פוגשים שמירה ונצירה, הליכה ודרישה, בחירה ושיחה, הבטה ולימוד – עושר מסחרר של הוויית חיים מלאה, כאשר שני פניה של התורה, לימודה ושמירתה, מרכזיים בה. הנצמד לרציונליזציה של המצווה, מתוחכמת ככל שתהא, מכניס את רגלו לסד שאינו יודע להכיל עושר זה.
כמה יקשה על אדם שתלמודו כופה עליו כגיגית לחשוב על השם יתברך באופן פילוסופי חמור לפגוש את עושר תיאורי ה' שבתפילה, ואת מגוון הדרכים לתאר את מעשיו בעולם
אחד מהביטויים המלבבים של משורר תהלים בנוגע לשמירת וקיום מצוות, מתוך עושר הגוונים של סדר אלפא ביתא הנשנה בתמניא אפי של מזמור קיט, מתואר בדברי הכתוב "זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי". כאן הופכות המצוות לחוק שהוא זמר, המרחיב את הנפש המצויה במגור כשהיא משתתקת מן היראה (כמובן שבחרתי כאן, כמו במקרים נוספים, בפרשנות מקובלת המתאימה לתמונה שאני מבקש לפרוש בפני הקורא). איזו הבחנה פילוסופית על ציות חמור לחוק הא-ל יכולה לדור בכפיפה עם תיאור זה – תיאור המוכר היטב לאנשים דתיים מתוך חייהם היומיומיים? על איזה חוק אנושי הניתן להצדקה רציונלית פרטית, כדוגמת חגירת חגורות בטיחות ברכב, או להצדקה כללית, כדוגמת חובת הציות לחוק המדינה, ניתן היה לומר "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי"?
עבור המשורר בתהילים המצוות הן זמר, אבל הן גם מקור בטחון: "וְאֶעֱנֶה חֹרְפִי דָבָר כִּי בָטַחְתִּי בִּדְבָרֶךָ". ויש בהן נחמה ("זָכַרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם ה' וָאֶתְנֶחָם"); הן עולות ומזכירות למאמין בלילה את קיומו של היום, ומעוררת אותו להודות עליו ("חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ"); הן מושא לשעשוע ("אֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּמִצְוֺתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי"); והן ביטוי של רחמים ("יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי"). הדיון הפילוסופי בטעמיהן של מצוות מניח בהכרח מישור אחד כללי של חוק, שבו ממד בלעדי של ציות והפקת התועלת מציות זה.
***
אחתום בביטוי נוסף שמשתמש בו משורר תהלים לתאר את המצוות, המתייחס לקשר שבין המצווה למצווה: "כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה". המצוות אינן תוצאתה של האמונה, אלא הן יוצרות את הקשר של האמונה. הן מכוננות אותו. מתוך המצוות שבהן אנו רגילים אנו יכולים להעיד על היחס המיוחד שהן מכוננות. יחס זה יציב אך גם דינמי. הוא זקוק לחיזוק והתחדשות מתמידים, אך אפשר להרגיש בו תחושה של מוכרות. המצוות הן קשר קבוע בעל מתח דינמי בין ה' יתברך לביננו, המצווים ועושים; השוגים לפעמים מן המצווה ומשגים אחרים ממנה, בעוונות, ושבים אליה שוב. מתרחקים ומתקרבים ומודדים את עצמנו, לא פעם ולא פעמיים, לפי יחסינו המתמשך או הזמני אל המצוות.
המצוות אינן תוצאתה של האמונה, אלא הן יוצרות את הקשר של האמונה. הן מכוננות אותו
קטונתי מלומר שהדיון הפילוסופי בהקשר הדתי מיותר. יתרה מזו: אינני חושב כך. עם זאת, בעקבותיהם של רבים מרבותינו, אני טוען שדיון זה מוגבל. הוא מקדם הבנה של בחינה אחת לבדה, תוך שהוא עשוי לצמצם הבנות חשובות אחרות.
מה טעמיהן של מצוות? הן מכוננות יחס מיוחד בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא, ושבות ומתכוננות על-ידו. הן ניצבות בפנינו ותובעות את תביעתן, כשם שהן ממשיכות להתעצב לנגד עיננו בפסיקתם של חכמי התורה. ציות ועמידה של ענווה, אף התבטלות בפניהן, הן בהחלט בחינות שקיימות בהוויית החיים במחיצתן, לצד קיום כמה מהן מתוך הבנה והזדהות עם מטרותיהן הנגלות לעין. מכל מקום, הטעם שהן מביאות עמן אינו טעם מופשט, שמסופר עליו בטקסטים הפילוסופיים, אלא טעם המגיע מתוך הקשר של האמונה. כאמור שם בתהילים: "טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי".
[1] שבת לא א.
[2] דרשות הר"ן, דרוש ו.
[3] דברים ו א-ב.
תמונה: Solomon Hart [Public domain], via Wikimedia Commons
