כאשר עולה בבית המדרש השם המפורש "אינטרנט", בדרך כלל הקונוטציה המידית היא תכנים אסורים, דברי תועבה ר"ל, תקשורת חילונית, רכילות ולשון הרע ועניני הוואי. בקיצור, "ביטול תורה". אולם אחת המהפכות השקטות אבל המשמעותיות שהולכות ומתהוות עם כניסת המחשבים לחיינו, היא נגישות המידע התורני. בלי שנשים לב, כל אוצרות הידע התורני מתקפלים בתוך מכשיר קטן הנכנס לכיסו של אדם.
האם אנחנו זוכרים את המדפים הכורעים מספרים מאובקים בבית זקננו? את התמונה של רב המכין את שיעורו ועשרות ספרים מגובבים על שולחנו? ומה עם סיפורי המופת על תלמידי חכמים מופלגים, היודעים לצטט שו"תים נשכחים, וש"ס, מדרשים ופוסקים אצורים בזכרונם בדיוק של עמוד ושורה? בימינו, הולך ומסתמן, חשיבותה של הזכירה הפנומנלית פוחתת. תלמידי חכמים, עורכי ספרים, פוסקי הלכות, ואפילו סתם לומדים מן השורה, יכולים לקבל גישה אין סופית כמעט לכל שאלה ונושא, על ידי חיפוש קל באחד ממאגרי המידע של ספרות הקודש. אוצר החכמה, פרויקט השו"ת, ויקיטקסט, היברו-בוקס, ספריא, ועוד. אפילו לא צריך לזכור את הנוסח המדויק כדי למצוא בדיוק מרבי את מקור המימרא, את מספר הפעמים שהיא מופיעה בספרות חז"ל, את כל המפרשים והשו"תים המזכירים אותה, בצירוף מבחר שיעורים כתובים ומוקלטים המלבנים אותה מכל צדדיה.
בימינו, הולך ומסתמן, חשיבותה של הזכירה הפנומנלית פוחתת. תלמידי חכמים, עורכי ספרים, פוסקי הלכות, ואפילו סתם לומדים מן השורה, יכולים לקבל גישה אין סופית כמעט לכל שאלה ונושא, על ידי חיפוש קל באחד ממאגרי המידע של ספרות הקודש
מדובר בלא פחות ממהפכה, שאת השפעתה קשה מאד למדוד בטווח הקצר של הזמן שעבר מאז שהחלה. במאמר זה אבקש להעלות על קצה המזלג את האתגרים שהיא מציבה לעולם התורה, מתוך ניסיוני בתור עורך תורני. אבקש להשוות בינה לבין מהפכת הדפוס, וללמוד מתוך דברי חכמי ישראל בתקופת מהפכת הדפוס מהי הסכנה הטמונה בהצפת מידע, וכיצד נכון להתמודד אתה.
מהנייר אל הנייד
במחצית המאה ה-15, הקים יוהן גוטנברג (קנ"ז-רס"ח, 1468-1397) ממיינץ שבגרמניה את בית הדפוס הראשון. המצאת הדפוס נחשבת על ידי חוקרים רבים לאחת מהמהפכות הגדולות והחשובות באלף השני.
היכולת להוציא ספרים לאור בכמויות מסחריות שינתה את מערכת היחסים בין המלומדים לשאר העם במערב. היא הביאה בין היתר להחלשת כוחה של הכנסיה הקתולית, שעד אז החזיקה במקורות הידע ובנגישות אליו. הנגשת הידע להמונים באמצעות הדפסת ספרים, פתיחת ספריות, ופרסום והפצת חומר במהירות רבה יותר ובמחיר נמוך גרמה לתפוצה רחבה שלו בקרב שכבות של העם שנאלצו עד אז להישען על בעלי הסמכות, אשר היתה להם גישה למקורות הידע – הספרים – היקרים והנדירים.[1]
ריבוי ידע בלתי מבוקר עלול להיות מבלבל. הוא מרופף את סמכותו של הידע הבדוק וגורם מבוכה ללומד לא-מקצועי, או ל"אוטו-דידקט", שאינו יודע להבחין בין כסף סיגים מצופה על חרש ובין זהב צרוף
אך מעלות אלו גרמו גם להצפת מידע ולידע בלתי אמין. הספרות הפופולרית איננה בהכרח בעלת תוכן מדויק ביותר. בנוסף, ריבוי ידע בלתי מבוקר עלול להיות מבלבל. הוא מרופף את סמכותו של הידע הבדוק וגורם מבוכה ללומד לא-מקצועי, או ל"אוטו-דידקט", שאינו יודע להבחין בין כסף סיגים מצופה על חרש ובין זהב צרוף. מבחינתו, כל מה שמודפס בספר שמתנוסס מעליו שם רבני שנשמע אמין, הוא מקור כשר לסמוך עליו. כי מה בין "חמדת ימים" (ספר המיוחס למחבר שבתאי) לבין "לחם חמודות" (חיבור על הרא"ש מבעל התוספות יו"ט)?
דוגמא לביקורת ברוח זו ניתן למצוא בדברי רבי יעקב עמדין – היעב"ץ (תנ"ח-תקל"ו, 1776-1698), שבביתו פעל בית דפוס פרטי, שבו הוא הדפיס את כתביו התורניים מחד גיסא, והפולמוסניים מאידך גיסא. במענה לחכם שהסתמך על ציטוט מספר קדום, ובנה על גביו היתר הלכתי, כותב היעב"ץ בהתמרמרות:
כי אף על הנמצא בספרי גדולים נוחי נפש בעלי שו"ת, אין לסמוך בדינים והוראות, אם לא אחר העיון היטב הדק והחקירה בדבריהם וראיותיהם, ולא בהאמנה בעלמא, כדמיון פקח שנמשך אחריו הסומא, וכל דיין שדן ומורה במנהג הזה, אינו דן דין אמת לאמתו וכו', שאין לבטוח בכל הנמצא כתוב בספרים.[2]
במילים אחרות, רבי יעקב עמדין טוען שריבוי הידע המודפס אינו משמש תחליף לחוש ביקורת מפותח, ועל הלומד לדעת להבחין איזה תוכן ספרותי הוא אמין, ואילו דברים אינם מדויקים.
דברים אלו של היעב"ץ, שנאמרו במאה השמונה עשרה על מהפכת הדפוס, מתאימים ונכונים שבעתיים גם ל"מהפכת הידע השניה" – מהפכת המחשב. המחשב מאפשר זמינות ונגישות של ידע והופך את העולם כולו למישור. בכל נושא שתבקש, זמינים לפניך מאגרי מידע המכילים יותר חומר ממה שתוכל לקרוא בכל ימי חייך.
אך מבחינה תורנית – שבה אני מבקש לדון במאמרי – מהפכת הידע הדיגיטלית הזו טומנת בחובה גם אליה וגם קוץ. בזמנו של היעב"ץ, כל רב בעל מידה מסוימת של אמצעים היה יכול להדפיס ספר, שלאחר שני דורות הפך כבר ל"ספרי קדמונים". אולם אז היתה מידה מסוימת של סינון. ספרים טובים הצליחו יותר והודפסו שוב ושוב, וספרים מוצלחים פחות – אבדו עקבותיהם. היה ניתן לשמר במידת מה הייררכיה בתוך הידע עצמו, ולהבחין בין ידע מובחר, לידע "מסוג ב'". כיום, עם מהפכת המחשב, כל סוגי הידע מונחים לפני הלומד בסדר אל"ף-בי"ת, כולם קדמונים, כולם חכמים – ומי יודע להבדיל בין רב בעיר בסדר גודל של וילנא, המלאה חכמים וסופרים המחדדים זה את זה בהלכה, לרב עיירה קטנה ונידחת אשר כותב את חידושיו ופלפוליו לעצמו וברבות הימים אוסף פרוטה לפרוטה ומדפיס אותם בספר, שינוח כאבן שאין לה הופכין, עד שיבא הרב "אוצר החכמה" ויגאלנו משממונו. לפעמים גאולה זו מגלה מרגנית טובה שהיתה מכוסה ונעלמת, אך לעתים קרובות היא גם מזכירה דברים שההעלם דווקא יפה להם. ההצפה של המידע חסר השיטה במאגרי המידע הממוחשבים משווה קטן וגדול, ולא ניכר שוע בפני דל.
דפוסי השימוש במאגרי המידע
המחשב, כאמור, הביא אתו מהפכה לעולם התורני. הגישה למאגרי המידע התורניים הולכת ופורחת, ובלא מעט ישיבות ניתן למצוא מחשבים ייעודים ובהם גישה לספריות אלקטרוניות. עמדות "קול הלשון" הן דבר שכיח בבתי מדרש רבים, ו"אוצר ספרים" ראוי מתהדר כיום גם במחשב בעל גישה ל"אוצר החכמה".
לתופעה זו ישנן, כמובן, תגובות שונות בתוככי בית המדרש. קבוצה אחת של לומדים נוקטת עמדה שמרנית ומתעלמת ביודעין ממאגרי הספרים התורניים כמו "פרויקט השו"ת", "אוצר החכמה", "היברו-בוקס" ודומיהם. התעלמות זו מביאה לכך שהמדף הספרותי שלהם נשאר דל ומצומצם. פרט לספרות הראשונים והאחרונים ה"ישיבתית". הם אינם מחפשים ספרים "מקוריים" יותר, גם אם הם נכתבו על ידי מחברים חשובים.
ניתן למצוא תימוכין לגישה זו בדברי ה"חזון אי"ש" על אודות פסיקה בדרך של "רוב" – ריבוי פוסקים הנוטים לעמדה מסוימת:
ידוע כי אין כח רוב אלא במושב ב"ד, אבל חכמים החולקים שהיו בדורות חלוקות או במדינות חלוקות אין נפקותא בין רוב למיעוט, ואותה המדינה שרוב התורה שבידם הוא מרב אחד ומתלמידיו ומתלמידי תלמידיו עושין כרבם אף במקום שרבים החולקים, ובימים אחרונים שספרים מיוחדים של רבותינו לקחו חלק העיקרי של מסירת התורה לדורות הנוכחות כמו רי"ף, רא"ש, רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מ"מ [מגיד משנה], מרדכי, פרש"י ותוספות, הם היו הרבנים המובהקים של הדורות, כל מקום שיש פלוגתא [וכאמור אין כאן הכרעת כח רוב] היה הדבר מסור להכרעה לכל חכם, או להחמיר, או לבחור ביחידים ידועים לילך אחריהם […] ובכל זאת למיעוט הלבבות, להכריע בסברא, נוטלים לפעמים גם כח רוב המספרי לנטי[ה] לצד זה, אבל ראוי יותר בזה להתחשב עם הפוסקים שתורתם הגיעו לידינו בכל מקצועות התורה.
ה"חזון איש" מדבר על תופעה שהחלה בימיו, שמחברים שונים פסקו הלכה על ידי ספירת קולות. אותם מחברים אספו תחת ידם ספרים רבים ככל שיכלו, ובכל שאלה נתונה היו מעיינים בהם ומונים את הקולות. אם הם מצאו שמתוך 11 שו"תים שדנו בשאלה, 6 צדדו להחמיר ו-5 להקל, הרי שהם פסקו לחומרא, וכן להפך. החזו"א התנגד לשיטה זו. טענתו המרכזית היא שרוב ומיעוט נוהגים רק בבית דין. על זה הוא מוסיף, שגם כאשר נוהגים בהלכה על פי הכרעת רוב שיטות, יהיה זה רק "עם הפוסקים שתורתם הגיעו לידינו בכל מקצועות התורה". לדבריו, הריבוי המספרי של הדעות אינו הדבר המכריע.
אולי היום יצליח הלומד להימנע מלגשת אל הידע הזמין, אבל קשה באמת להחזיר את הגלגל לאחור. כמה יצליח לדבוק בסירובו, כאשר צעיר תלמידיו מפגיזו בידיעות מרהיבות, הזורמות מקצות אצבעותיו?
אולם דברי החזו"א לא מסתכמים בכך. הנימוק המרכזי שהוא נותן לדבריו הוא חובת החכם להכריע בסברתו. לדבריו, לפעמים ניתן לפסוק אפילו כדעת יחיד, אם ההכרעה השכלית של החכם מורה לו כן, כדבריו בהמשך אותו סעיף:
אם כי אין אנו נגשים להכריע בין הראשונים בהכרעה שכלית מוחלטת, מ"מ מתלווה תמיד בההכרעה עיון שכלי והרבה פעמים מכריע מרן [הבית יוסף] ז"ל כאחת הדעות מפני שדבריהם מחוורים ביותר ומתיישבות כל הקושיות. וכו'. כפי שהורונו רבותינו אין לנו לעזוב את שימוש השכלי ועלינו ליסד את משקל הגדול על היקש השכלי שהוא המלאך בין היוצר והיצור.[3]
במילים אחרות, אין ענין לחפש בכל הספרים ולבדוק מה כולם אמרו. חשוב להכיר את הדעות המרכזיות בענין של "הרבנים המובהקים של הדורות", ולהסתייע בעיון שכלי שהוא "המלאך בין היוצר ויצור", ועל פי זה לקבוע את דעתנו. ניתן לשמוע באמירה זו מעין הד לדברי היעב"ץ שראינו לעיל. אמירה המדגישה שעיקר הלימוד צריך להיות מבוסס על איכות ולא על כמות.
המתנזרים ממאגרי הספרים התורניים, יש להם על מי שיסמוכו. הם חרדים מפני הקוץ הטמון בעודף ידע בלתי מבוקר, ועל כן הם מעדיפים להתעלם ממהפכת הידע הדיגיטלי, ולדבוק בדרך הלימוד המסורתית.
אך החיסרון בגישה זו הוא שהיא לא באמת עובדת. לומד יושב בסוכתו בחולו של מועד ונזכר במחלוקת האחרונים האם מי שקיבל על עצמו תוספת יו"ט מותר לו לשבת בסוכה בשמיני, או שכיון שהוא קיבל את היום-טוב על עצמו, הוא עובר ב'בל תוסיף'. אבל כל כמה שהוא מנסה, הוא אינו מצליח לזכור היכן הדברים אמורים. דרך תוכנות החיפוש הוא ימצא זאת במספר שניות (ט"ז או"ח תרס"ח, א). ללא תוכנת חיפוש, הוא יכול לבלות את כל ימי המועד בחיפוש אחר מקורה של הלכה. זו דוגמא קטנה אולי, אבל היא רק מלמדת כמה השינוי עמוק. אולי היום יצליח הלומד להימנע מלגשת אל הידע הזמין, אבל קשה באמת להחזיר את הגלגל לאחור. כמה יצליח לדבוק בסירובו, כאשר צעיר תלמידיו מפגיזו בידיעות מרהיבות, הזורמות מקצות אצבעותיו?
בניגוד חד לקבוצה זו, נמנים הלומדים – צעירים בדרך כלל – המלקטים ספרים ממרחבי הרשת התורנית מכל הבא ליד ללא הבחנה בין עיקר לטפל, ובין אחרונים הקודמים בזמן ובמעלה, לבין מאוחרים יותר. אין הבחנה בין 'הזרם המרכזי' בסוגיה לבין הדעות האזוטריות והביזאריות. סדרי העדיפות בטלים לגביהם כמעט לחלוטין. כמו בפיס המזבח, כל הקודם לחברו זוכה. כל הקודם בשם ספרו על פי אותיות האלף בית, קודם במעלה. אצל לומדים אלו מצאתי משפטים מסוג: "והנה בשו"ת מגידות כתב וכו'. אמנם אין דבריו נראים להלכה. וכן כתב בחוט השני וכו'". משפט מסוג זה מסגיר את העובדה, שהלומד, מחבר הספר, לא היה מודע לכך ששו"ת "מגידות" הנו לא פחות מאשר רבי יוסף תאומים – ה"פרי מגדים"; והוא פשוט ראה את דבריו בין שלל המקורות שנקרו על מחשבו.
נגישות של ידע יכולה להיות דבר מועיל, אך לא רק שהיא אינה מייתרת את הצורך בהכשרה ביקורתית משמעותית, אלא שהיא הופכת אותה להכרח גמור
תקלות נוספות המאפיינות מחברים מסוג זה משקפות את החסרון שמפניו הוכיחו היעב"ץ והחזו"א, והוא העדר שימוש באמת ביקורת ובחוש מידה, שיעזרו להם לנפות את המקורות ולסדרם באופן שיטתי. לומד ממוצע אינו אמור להיתקל ב-40 הפניות על משפט פשוט כמו "הפקר בית דין הפקר", או "דינא דמלכותא דינא". מלבד הבלבול שנגרם על ידי ריבוי המקורות, החולקים זה על זה לעתים קרובות, הם גם מופיעים לפניו בחוסר עקביות ובחוסר שיטתיות.
כללו של דבר, נגישות של ידע יכולה להיות דבר מועיל, אך לא רק שהיא אינה מייתרת את הצורך בהכשרה ביקורתית משמעותית, אלא שהיא הופכת אותה להכרח גמור.
***
פריחת המכונים התורניים העוסקים בההדרת ספרי קדמונים, מבוססת רובה ככולה על המאגרים הממוחשבים. דרכם ניתן למצוא כל אזכור כמעט בלחיצת מקש, דבר שבעבר היה מצריך עמל רב. למשל, ספר המפתח על הרמב"ם, הצריך בעבר צוות של תלמידי חכמים, שיעברו על ספרים וימפו את העניינים המתאימים; ואילו לאחר הופעתם של המאגרים התורניים, העבודה פחתה רבות. בעבר אדם שרצה לדעת עד כמה מסתמך הש"ך על תשובות המהרשד"ם, או כיצד מתייחס המג"א לספר מהרי"ל, היה עליו לחפש שעות רבות. כיום ניתן לברר שאלות ממין זה בדקות ספורות.
כיום לא ניתן כבר לומר: "והספר הנ"ל אינו תחת ידי", משפט שהופיע רבות בספרות התורנית. מצד שני, לא ניתן להתעלם מהחיסרון הגדול של ריבוי הידע. אבדן ההייררכיה בתוך הידע עצמו חמור לא פחות מהשמטת מקור. בזמנים אלו חשבתי שראוי להביא את דברי הרב שלמה קלוגר על אודות מעלת חוש הביקורת החריף על פני ריבוי הידיעות, מעלת "עוקר הרים" על פני "סיני", כפי שהובאו בפתיחת ספר "יביע אומר", וזה לשונו:
וכתב על זה הגרש"ק, לדעתי אין ראיה מהש"ס, שבזמנם לא היו ספרים נדפסים משום הכי סיני עדיף אבל עכשיו אחרי מיעוט חיפוש יכול האדם למצוא מבוקשו, ולא שייך הטעם דהכל צריכים למרי חטייא, לפיכך עוקר הרים עדיף, מפני שהוא מוציא מלבו ואי אפשר למצוא ממילא.[4]
מהפכת הידע הטמונה במאגרים התורניים היא רבה וחשובה מאד, וחבל להתעלם ממנה. אך עדיין ראוי להתייחס אליה בזהירות מתוך שיקול דעת וחוש ביקורת חד.
[1] על מהפכה זו נכתבו ספרים רבים, הדנים בה מזווית היסטורית, סוציולוגית, ועוד. אציין שני ספרים העוסקים בענין זה מהיבטים שונים. מ' אליאב-פלדון, מהפכת הדפוס, תל אביב תש"ס; ז' גריס, הספר העברי – פרקים לתולדותיו, ירושלים תשע"ו.
[2] אגרת ביקורת, נדפס מחדש בתוך: שאילת יעבץ, ברוקלין תשע"ו, חלק ג, עמ' קמט.
[3] כלאים, סימן א, סק"א.
[4] יביע אומר, או"ח, חלק א, פתיחה.
תמונה: Bigstock
סדנא דארעא חד הוא: הפרופ' יעקב כץ ז"ל ציין שהחת"ם סופר נמנע מלפרסם ספרים בימי חייו. הוא טען שמאז המצאת הדפוס אין מפרסמים לפי האיכות של הדברים אלא לפי זריזות הכותבים להביא לדפוס…
לא צריך להגיע ליעקב כץ. החתם סופר עצמו כתב כן בתשובותיו.
אף על פי כן אותו סיני יצליח לנפות את המאגרים והוציא מתוכם את המוץ במהירות ובקלות מאשר אחד שהוא רק עוקר הרים
אותו תלמיד שהקיף את כל התורה יודע במהירות לקטלג כל מאמר או מקור לעומת עוקר הרים שלא הקיף ולא התנסה
אכן. ארון ספרים דיגטלי מוסיף לכל אחד איפה שהוא. ויתרון גדול לידען ומשנן על פני אחר שלא למד. השימוש שלו בכלי נכון וממוקד יותר. ויש יתרון לבעל נסיון.