צריך עיון > סדר עיון > חרדים מהאקדמיה > בדידותו של הסטודנט החרדי

בדידותו של הסטודנט החרדי

מאמר תגובה ל"חרדים מהאקדמיה"

האופי והחוויה של סטודנט חרדי באוניברסיטה חילונית שונים מאד מאלו של הלומד במכללות החרדיות. הסטודנטים באוניברסיטאות הם בדרך כלל רווקים צעירים, לעומת הלומדים במכללות, המגיעים לשם בגיל מבוגר יותר עם זהות מגובשת. הסטודנט החרדי באוניברסיטה מתמודד לבדו עם הווי זר, אתוס שונה, ואופציה זהותית חלופית. רק על ידי גאווה בדרכו הוא יכול לצלוח אתגר זה.

י' אדר תשע"ח

במסגרת תפקידי בתור מנהל המכינה באוניברסיטה העברית, נדרשתי רבות לסוגיה הכאובה של הידרדרות רוחנית בקרב סטודנטים חרדים, ומתוך כך יצא לי לשוחח לא אחת עם רבנים וראשי ישיבות בנושא. באחת משיחותיי עם ראש ישיבה לנוער נושר, אמר לי בן שיחי כי הוא חושש לשלוח את תלמידיו ללימודים אצלי במכינה, והוא מעדיף לשלוח אותם למכללות. את המדיניות הזו לא נימק בכך שהמכללות הן חרדיות, אלא הוא הבחין בין המטרות השונות המביאות את התלמיד החרדי לבחור באוניברסיטה או במכללה. אל לימודים במכללה, אמר, התלמיד נכנס על-מנת לרכוש מקצוע; לשם בשביל מטרה זו הוא נזקק להציץ מחוץ לבית המדרש, אך מיד בסיום הלימודים הוא יחזור לעולם המושגים החרדי שממנו הגיע, ויעבוד בתוכו. לעומת זאת, בלימודים באוניברסיטה הצעיר החרדי נכנס לעולם זהותי אלטרנטיבי, בשאיפה לרכוש משהו מעבר לכלי תעסוקה. כאן הוא עלול לאמץ זהות חדשה וערכים חדשים בתור תחליף לזהותו החרדית.

בלימודים באוניברסיטה הצעיר החרדי נכנס לעולם זהותי אלטרנטיבי […] כאן הוא עלול לאמץ זהות חדשה וערכים חדשים בתור תחליף לזהותו החרדית

אכן, הבחירה בלימודים באוניברסיטה על-פני המכללות טומנת בחובה אתגרים ייחודיים בעלי משקל רוחני עצום עבור התלמיד החרדי. במאמר זה ארצה לאפיין את השוני בין לימודים באוניברסיטה ללימודים במכללה מנקודת מבט חרדית; לתת פרופיל כללי לדמותו של הסטודנט החרדי באוניברסיטה החילונית; ולהציע דרכי התמודדות עם האתגר הזהותי העומד לפתחו.

 

מי הולך לאוניברסיטה?

לימודים במכללות מתמקדים בדרך כלל בהוראת התוכן הפרקטי של מקצוע נתון. המקצועות הנלמדים במכללות יהיו כמעט תמיד יישומיים: עריכת דין, תרפיה לסוגיה, עבודה סוציאלית, הנדסה, ראית חשבון, וכן הלאה. במקרים רבים, הלימודים במכללות החרדיות אינם אלא לימודי תעודה מקצועיים ללא קשר למוסד אוניברסיטאי. לעומת זאת, אוניברסיטה היא בראש ובראשונה גוף מחקר השואף לגלות ידע. הלימודים האוניברסיטאיים אינם "לצרכי פרנסה" באופן מובהק, ורוב התארים הנלמדים בהם אינם מקנים ללומדם הסמכה מקצועית. נכון אמנם שכיום רבים מבין פוקדי האוניברסיטה עושים זאת מסיבות כלכליות ולא מתאוות ידע, אך עדיין, ההגדרה הראשונית של האוניברסיטה היא מחקר, ולא הכשרה מקצועית. התואר שמעניקה האוניברסיטה הוא עדות על השכלת התלמיד; הוא אינו תעודת הסמכה מקצועית.

הבדל זה משפיע על סגנון הלימודים במוסדות השונים, ובהתאם לכך על אופי הפונים אליהם. למכללה יפנה סטודנט צעיר המעוניין בתואר מהיר ופרקטי (ולעתים קרובות גם קל יותר) שיביא אותו בהקדם האפשרי לעולם התעסוקה. לאוניברסיטה יפנה בדרך כלל אדם שלא אצה לו הדרך. הוא יושב בספרייה, חוקר ומפתח את המתודה המחקרית הספציפית לתחום שאותו הוא לומד, ואינו חושש מלחץ לימודים גבוה והתמודדות תחרותית מול טובי המוחות. הוא סומך על כך שהמסלול הארוך והקשה יותר יביא אותו גם רחוק יותר.

הבדלים עמוקים אלו באים לידי ביטוי בכל רכיב של לימודי התואר – קהל היעד, תהליכי הקבלה, אופי הלימודים, ולבסוף גם אופי האתגרים הרוחניים הנלווים עבור התלמיד החרדי.

***

עד כה רוב החרדים שפנו ללימודים אקדמיים היו אברכים (כלומר, אנשים נשואים) בשנות העשרים המאוחרות (כלומר בעלי ילדים, על פי רוב). אברכים אלה עזבו את הכולל והצטרפו לספספלי האקדמיה מתוך צורך כלכלי דוחק (על פי רוב), ועל כן אצה להם הדרך לפרנסה. עול הפרנסה הכביד על האברך עוד קודם לעזיבת הכולל, והעול הוא נוכח גם תוך כדי הלימודים.

היעד המועדף על אברכים אלה הוא מכללה ברמה נמוכה, המספקת לימודי מכינה ותואר מינימליים, ומאפשרת השתלבות מהירה וקלה ככל האפשר בשוק התעסוקה

מסיבה זו, אין פלא שבקרב אוכלוסייה זו כמעט שאין מי שפוקד את שערי האוניברסיטה – הן מחמת עומס הלימודים (שלא מאפשרים עבודה משמעותית במקביל לתואר), והן מחמת קושי התהליך החוצץ בינו לבין התעסוקה הנחשקת. היעד המועדף על אברכים אלה הוא מכללה ברמה נמוכה, המספקת לימודי מכינה ותואר מינימליים, ומאפשרת השתלבות מהירה וקלה ככל האפשר בשוק התעסוקה. במקביל לכך, לימודים אלו אינם עמוסים, ומאפשרים שילוב של עבודה כלשהי. נכון אמנם שהתגמול בסוף התהליך אינו דומה לזה המצפה לסטודנט באוניברסיטה נחשקת, אבל כשצריך להביא לחם הביתה אי אפשר להיות בררניים.

הפרופיל המתואר עד כה היה עד לפני מספר שנים הרוב המוחץ של הגברים החרדיים שפנו ללימודים אקדמיים. בשנים האחרונות ניתן לומר שמגמת יציאת החרדים ללימודים "יורדת כיתה", והיא במגמת הצערה בולטת. יותר ויותר צעירים בגילאי 24-18 פונים ללימודים, כאשר שרובם ככולם רווקים ללא עול פרנסה על צווארם.

מעבר להשלכות החברתיות הפנים-חרדיות הטמונות במגמה זו, היא אף יוצרת ז'אנר חדש של הסטודנט החרדי. דמות הסטודנט במגמה זו מתאפיינת בבחורים נמרצים, חלקם הגדול מישיבות ליטאיות נחשבות, אשר עוזבים את הישיבה על-מנת להגשים את עצמם בעולם הלימודים. לא הפרנסה בלבד עומדת בראש מעייניהם, אלא הרצון לפתח את עצמם, לסגור את הפערים מול מקביליהם בחברה הכללית ולצאת למסע כיבוש מול העולם שבחוץ. עבור גברים נשואים ומבוגרים, מורכבות והיקף הלימודים באוניברסיטה אינם מותירים ברירה (על-פי רוב) אלא לפנות למסלולים קלים יותר; לא כן המצב ביחס לצעירים העוזבים את הישיבה. אלו מחפשים "קריירה" במקום "פרנסה" בלבד, מוכנים להשקיע בלימודים, ורוצים להגיע לטופ. זהו הפרופיל של הסטודנט החרדי באוניברסיטה.

הסיבה שצעירים אלו פונים דווקא לאוניברסיטה היא מה שאני מכנה "סינדרום ויינרוט"

הסיבה שצעירים אלו פונים דווקא לאוניברסיטה היא מה שאני מכנה "סינדרום ויינרוט". דמותו של עורך-הדין יעקב ויינרוט הפכה למעין מותג חרדי, אבטיפוס לחרדי שעזב את כתלי הישיבה והצליח (מאד!) בעולם שבחוץ. ההערצה לדמות זו יושבת על השבר החברתי המאפיין את הסטודנט החרדי הצעיר. עזיבת הישיבה לטובת העולם שבחוץ מאופיינת בתחושת כישלון ולעתים אף בדחייה חברתית ומשפחתית. אחת מתוך נטיות הנפש המובהקות בקרב הצעיר העוזב את הישיבה היא "להראות להם". הוא רואה בעיני רוחו את דמותו מתנוססת בעיתון, וכך הוא "מראה להם" שהוא לא סתם עזב את הישיבה כדי להפוך לעובד זוטר העושה למחייתו. הוא אמנם עזב את הישיבה, אך לא מתוך נחיתות וכישלון אלא כדי להצליח בעולמות מקבילים.

משקעים אלו מובילים צעירים רבים לפנות ללימודים דווקא באוניברסיטה, על-מנת לבסס את תפיסתם העצמית בתור סוג של "עילויים" בעולם האקדמי. דא עקא, שאחרי זמן מה במערכת האקדמית דחף זה שוכך, והתלמיד מוצא את עצמו בעולם חדש עם אתגרים והזדמנויות שונים לגמרי. בשלב זה "יעקב ויינרוט" כבר אינו בראש מעייניו, והוא מתמודד עם כל האתגרים הכרוכים בלימודים באוניברסיטה חילונית.

נסיבות אלו יוצרות "היפוך" שלפיו הצעירים הפגיעים ביותר בוחרים דווקא במסלולים המסוכנים ביותר. במסלולים המוגנים של המכללות לומדים דווקא האברכים, בעלי המשפחות, שזהותם יציבה ומגובשת; ואילו אל האוניברסיטאות החילוניות מגיעים הצעירים הרווקים. האברך בן השלושים עם האישה והילדים יפנה ללימודי מכללה בתכנית חרדית המגינה באופן יחסית הרמטי על אורח חייו והשקפותיו, הן מבחינת סביבת הלימודים המופרדת והן מבחינת תכני הלימודים המסוננים, שכן הוא נאלץ ללכת למקום השמור כדי לקצר את תהליכי יציאתו לשוק התעסוקה. מאידך, דווקא הצעיר החרדי הרווק שטרם הספיק לעצב את דמותו הרוחנית, שהשתייכותו הקהילתית רופפת שבדרך כלל אינו צמוד להוריו יתר על המידה – דווקא הוא מגיע לאוניברסיטה המעורבת ונחשף לתכנים בעייתיים בסביבת לימודים מורכבת ביותר.

במסלולים המוגנים של המכללות לומדים דווקא האברכים, בעלי המשפחות, שזהותם יציבה ומגובשת; ואילו אל האוניברסיטאות החילוניות מגיעים הצעירים הרווקים

סביר להניח – וכן מורה הניסיון – שלו היה מגיע האברך המתואר לאוניברסיטה המעורבת, על תכניה המורכבים, הוא היה מצליח לשמור על אורחות חייו ואמונותיו. השתייכותו הקהילתית והמשפחתית, לצד אמונותיו המגובשות יחסית, היו עומדים לו לטובה. לעומת זאת, הסטודנט החרדי הצעיר אינו מגיע עם אותם מקדמי ביטחון, והוא חשוף בכל הזירות. החיבור הקהילתי והמשפחתי שלו רופף. הוא צעיר ופזיז, ואינו מודע מספיק למשקל הכבד של בחירותיו השונות. הוא נוטה להיסחף חברתית ולהיטמע עם סביבתו החדשה. תמונה זו משקפת את גודל האתגר בהישרדות הרוחנית של הסטודנט החרדי המצוי באוניברסיטה.

מציאות זו מציבה אותנו בפני השאלה הגדולה: "כיצד ניתן ללוות את הסטודנט החרדי הצעיר בדרכו למפגש עם עולמות הדעת החיצוניים?" מתכנני המסלולים החרדים באקדמיה עסקו עד כה בשאלות הצורניות של התהליך, דוגמת סביבת לימודים מופרדת וצנזור התכנים. שאלות אלה פונות לסיקול המכשולים, אך הן אינן מתיימרות לסלול דרך ישרה שיש בה כדי להועיל לסטודנט באוניברסיטה.

להלן אסקור בקצרה את האתגרים הרוחניים הייחודיים לחרדי הלומד באוניברסיטה, ולבסוף אף אציע כיוון לפתרון.

 

אתגרי האוניברסיטה

האתגר הראשון בלימודים באוניברסיטה הוא שבשונה מהמכללה, היא אינה רק מוסד לימודים אלא "מקדש לחילוניות". בהתאמה, סטודנט באוניברסיטה חש בדרך כלל השתייכות זהותית עם המוסד וערכיו. יש לו "גאוות יחידה" בהשתייכותו לקבוצת עלית אינטלקטואלית, והיותו "סטודנט" במוסד, ובמוסד יוקרתי בפרט, מהווה מרכיב חשוב בזהותו.

כאשר הסטודנט החרדי נכנס בין כתלי האוניברסיטה הוא חש "חרדת קודש" מול עולמות הידע העצומים, תרבות החשיבה המפותחת, ודמויותיהם המרשימות של המרצים. הוא יכול להרגיש את הוד קדומים של האקדמיות העתיקות ביוון, עולמות הפילוסופיה והמחקר של תקופת הרנסנס, וההוגים המהפכניים של עידן הנאורות. מאפיינים אלו יכולים להוות זהות חלופית עבור הסטודנט החרדי, שיתקשה שלא ליפול שבי בקסם האקדמי, לעתים באופן מוחלט יותר ממקבילו החילוני.

כאשר הסטודנט החרדי נכנס בין כתלי האוניברסיטה הוא חש "חרדת קודש" מול עולמות הידע העצומים, תרבות החשיבה המפותחת, ודמויותיהם המרשימות של המרצים

בהתאמה, כפי שנזכר במאמרו של אילן פוקס, סוגיית התכנים הנלמדים באוניברסיטה היא אתגר מסדר שונה לגמרי מזה המצוי במכללה החרדית. האתוס השליט באוניברסיטה הוא של החופש המדע האקדמי, והמתודה המחקרית שהוא מוליד תובעת מהסטודנט להיות חוקר חף מעכבות, המוכל להטיל ספק בכל דבר למען חיפוש האמת המחקרית. בבסיס המתודה עומדת התפיסה כי האמיתות הגדולות עוד לפנינו, וככל שנרבה להטיל ספק בתיאוריות הקיימות כך המדע יתקדם לעבר האמיתות המזוקקות. מתוך כך, נדרש הסטודנט להתעמת באופן חזיתי עם תפיסת עולמו הדתית המאמינה כי האמיתות הגדולות דווקא עומדות מאחורינו. עימות זה אינו תוכני בלבד; הוא מגלם התנגשות עוצמתית של עולמות סותרים בכיווני מחשבתם.

כמובן שאין להמעיט במשקל האתגר הנוגע לתכנים עצמם. הסטודנט החרדי באוניברסיטה עלול למצוא את עצמו מול תכנים הכופרים ביסודות עולמו, כגון ביקורת המקרא, מהימנות המסורה, מעמדם של חכמי התלמוד, ועוד. אין ספק שעמידה באתגרים המשולבים של תוכן ומתודה מצריך גב רוחני חזק, כולל עומק רוחני וידע תורני מקיף, המסוגל להתמודד עם שאלות אלו בצורה אמיצה.

מחד גיסא הוא חש דחוי מסביבתו הטבעית – נגזרת מבחירתו לעזוב את הישיבה. מאידך גיסא, הוא נדרש לייצג כלפי חוץ את אותו ציבור שדחה אותו

על משקלם של הזהות הסטודנטיאלית והאתוס האקדמי, מתווספת בדידותו של הסטודנט החרדי. הסטודנט החרדי מגיע לסביבה מעורבת וחילונית בתור סנונית בודדת. אין אף גוף או מערכת שמתעניינים באופן קבוע במצבו הרוחני והחברתי. הוא נאלץ להתמודד בגפו עם השונות החיצונית, הסטיגמות והצורך לייצג בגאון ערכים שלא ברור עד כמה הוא בכלל עומד מאחוריהם. באופן זה הוא הופך לשגריר בעל כורחו של ציבור שלם, שעל-פי רוב הוא עצמו אינו מזדהה עם רבים מערכיו.

אתגר זה עשוי להיות קשה מנשוא במיוחד לסטודנט צעיר. מחד גיסא הוא חש דחוי מסביבתו הטבעית – נגזרת מבחירתו לעזוב את הישיבה. מאידך גיסא, הוא נדרש לייצג כלפי חוץ את אותו ציבור שדחה אותו. מדוע אם כן לא יאמץ לעצמו זהות חדשה, מושתתת על האתוס האוניברסיטאי ומיוסדת על תכניו? הוא כבר לא חייב להיות "בחור-ישיבה"; הוא יכול להיות "סטודנט".

 

ללמוד מהציבור החרד"לי

במסגרת עבודתי כמנהל המכינה החרדית באוניברסיטה, אני מוסר מידי שנה שיחת פתיחה. בשיחה זו אני סוקר את האתגרים שנזכרו לעיל, ומעודד את התלמידים להיות עמי בקשר רציף בכדי להתמודד עמם. בשנים האחרונות אני חותם את השיחה במשפט קיצוני וקשה: "ייתכן שתוך מספר שנים, במידה שאשתכנע כי אתגר ההשתלבות אינו עומד במבחן הרוחני, איאלץ לגשת לביתם של גדולי ישראל המתנגדים לאקדמיה, להניח את המפתחות ולומר להם שהם צדקו. דווקא אני הקטן לא השכלתי לחזות את גודל הסכנה מראש". המשפט הזה מהדהד באזני התלמידים, ומחדד להם את אופי ההתנסות שהם נכנסים אליה.

כדי לעזור לסטודנטים במכינה בהתמודדותם עם האקדמיה, ניסינו למנות רב שישמש כעין "משגיח רוחני" למכינה. תפקידו היה לקיים שיחות אישיות עם תלמידים, והוא אף העביר שיעורי אמונה והשקפה. לצערי, משרה זו לא הצדיקה את קיומה. היענות הסטודנטים לשיעורים הייתה נמוכה, וכן הרבה מהם לא ששו להתקרב לדמות רבנית, לאור התנסויות קודמות כואבות מול דמויות במשרה דומה. כן, משאבי הזמן המוגבלים של הסטודנטים הקשו אף הם על העניין. ומעבר לכל זה, ניסיון זה הוכיח נקודה יסודית יותר: התמודדות עם האקדמיה היא לא משהו שאפשר לבנות ביום אחד.

שילוב חרדים באוניברסיטה מתוך תקווה לגדל יהודים יראי שמיים, משכילים ורחבי אופקים היודעים לאזן היטב בין העולמות השונים, היא שאיפה יומרנית

שילוב חרדים באוניברסיטה מתוך תקווה לגדל יהודים יראי שמיים, משכילים ורחבי אופקים היודעים לאזן היטב בין העולמות השונים, היא שאיפה יומרנית. כדי לבנות דמות אידיאלית זו נדרשת תשתית חינוכית המניחה את יסודותיה עוד בימי הנעורים. אולם התפיסה החינוכית החרדית הרווחת איננה עוסקת כלל בשאלת "היום שאחרי". היא דוחקת את הנוטים מהמיינסטרים החרדי ליפול מהגשר ולפנות לבית החולים שנבנה תחתיו. ההתמודדות החרדית עם אתגרי האקדמיה מתחילה במקרה הטוב בשעת הריסוק, ועוסקת בתיקון למפרע של הרעות החולות שהצטברו עוד לפני הגעתו של הסטודנט החרדי לכותלי האקדמיה.

כאנטיתזה לכך, ניתן לראות את הסטודנטים הדתיים-לאומיים המגיעים מהזרם החרדל"י. בין כתלי המכינה ניתן לפגוש מפעם לפעם תלמידים מזרם זה. תלמידים אלו הם בדרך כלל בוגרי ישיבות קטנות דתיות-לאומיות. בטרם הגיעם למכינה אוחזת בהם חרדת קודש לנוכח הסתפחותם לציבור החרדי, הנתפס בעיניהם ציבור ירא שמיים ורציני מאוד. על-פי רוב, לא נדרשים ימים רבים עד שהאמת הכואבת טופחת על פניהם, והם מגלים שהם התלמידים הכי מחוסנים רוחנית בסביבתם. ניגודיות זו מבהירה כיצד החינוך המוקדם העוסק בשאלת "היום שאחרי" יכול לבנות אנשים יראי שמיים המסוגלים להתמודד עם העולם שבחוץ בזקיפות קומה. כמובן, ישנם מחירים שונים שכל זרם משלם על בחירותיו, וישנם יתרונות וחסרונות בכל בחירה. אולם בכל הנוגע לסוגיית ההשתלבות, אין ספק שהבניין הרוחני של הסטודנט הדתי-לאומי איתן בהרבה ממקבילו החרדי.

 

מה ניתן לעשות?

מה בכל אופן ניתן לעשות בימינו? הבחירה של צעירים ללכת ללמוד באוניברסיטאות אינה תלויה בנו. בחור שבוחר לעזוב את הישיבה אינו הולך לשאול את ראש הישיבה שלו אם מותר ללכת לאקדמיה או לא. כדי להענות לאתגר יש צורך בחשיבה מחודשת.

בשנים האחרונות הקהילה החרדית מתמודדת עם אתגר חדש בדמות הצורך לפעול בזירת "קירוב קרובים". זירת קירוב זו שונה במהותה מ"קירוב רחוקים". היא פונה לאנשים מבפנים שהעולם הדתי מוכר להם, אך שהתרחקו מסיבות שונות מהדת. הגישה אליהם קשה במיוחד לאור הריאקציה שהם חווים במפגש עם הישן, המוכר עד כאב. איך גורמים, ולמצער מאפשרים להם, להתאהב מחדש באותו הדבר שהם זנחו מתוך כעס ותסכול?

להבנתי יש לפעול במקביל בשלושה מישורים: מישור התוכן, מישור החוויה ומישור החיברות. הדרך לעשות זאת היא על-ידי הקמת מרכזים לסטודנט החרדי בתוך האוניברסיטאות.

באוניברסיטאות ברחבי העולם הפונות לקהלים יהודיים קיימים מרכזי "הלל" שמטרתם "להעשיר את חיי הסטודנטים היהודיים הלומדים לתואר ראשון ולתארים מתקדמים, באופן שיאפשר להם להעשיר את העם היהודי ואת העולם ולעודד כל סטודנט יהודי לקיים מחויבות מתמשכת לחיים היהודיים".[1] תנועה זו אינה דתית ביסודה, אך היא שמה לעצמה מטרה לשמר את הזהות היהודית באשר היא. במרכזים אלו מתקיימים מפגשים, הרצאות, פעילויות חברתיות ועוד, הכל על-מנת לשמר את הזיקה היהודית של הסטודנטים היהודיים וחיבורם לשורשיהם.

הקמת מרכז לסטודנטים חרדיים, מעין "שטיבל חרדי" בתוך האוניברסיטה, עשויה לעזור להם רבות בשמירת זהותם החרדית

את דרכי הפעולה של תנועה זו ניתן לאמץ בהקשר החרדי. הקמת מרכז לסטודנטים חרדיים, מעין "שטיבל חרדי" בתוך האוניברסיטה, עשויה לעזור להם רבות בשמירת זהותם החרדית, וממילא לקשר שלהם אל עולם התורה וקיום המצוות. במרכז זה יתקיימו פעילויות שתכליתן לייצר מעגלים חברתיים פנים-חרדיים, כך שהסטודנט לא יהיה בודד במערכה. כחלק מתכניות המרכז יש לקיים הרצאות תוכן העוסקות באופן ישיר בהתמודדויות הרוחניות/תיאולוגיות/חברתיות של הסטודנט החרדי באוניברסיטה. בנוסף, המרכז יקיים פעילויות חווייתיות כגון ערבי שירה ("זיצים" בלע"ז), מפגשי "ליל שישי" ועוד.

באופן כללי, יש להקדיש מחשבה רבה לבניית מודל של "גאווה חרדית". לציבור החרדי יש איכויות מיוחדות ואין סיבה שהסטודנט החרדי יתבייש במוצאו. הכרת הערך המוסף שיש לו והתרומה שהוא יכול לתרום לחברה הישראלית יסיעו לסטודנט החרדי להיות גאה בזהותו השונה. בכך ניתן יהיה לייצר תודעת שליחות עבור הסטודנט החרדי. עליו להגיע ללימודים ממקום של ביטחון עצמי בקהילתו ומקורותיו, ולא ממקום מסכן עם רגשי נחיתות. סטודנט חרדי צריך להקרין על סביבתו את האיכויות הללו, מתוך עמדה גאה. למותר לציין כי רבים מבני החברה הכללית, בעלת ערכי הגיוון והרב-תרבותיות, מעריכה בהחלט אדם חרדי הנאמן באופן אותנטי למקורותיו, לא פחות, ואולי יותר, מזה המשיל מעליו את סממניו הייחודיים ונטמע בסביבתו.

באופן זה יכול הסטודנט להיות קשור לסוג של "בית מדרש" שיהיה עבורו עוגן במישור החברתי, גב ומענה רוחני לאתגריו ומקור לחוויות רוחניות חיוביות שיכולות לחבר אותו לעולם הדתי. המטרה הסופית היא לפתח סטודנט חרדי הנושא בגאון את מורשתו החרדית, בעל תודעה חלוצית לקידוש שם שמיים בכל זירה אפשרית. לצד הצלחה במסלולו החדש של לימודים ותעסוקה, עליו לקיים בעצמו את דברי הכתוב "ויגבה ליבו בדרכי ה'".

 


[1] http://www.hillel.org/about


תמונה:Bigstock

17 תגובות על “בדידותו של הסטודנט החרדי

  • דברים כדורבנות.. היופי בכתוב הוא, שרואים שאתה משתדל להסתכל לאמת בעיניים.

  • כל מילה בסלע, אני באמת לא מבין למה אף אחד לא הרים את הכפפה מזמן, ומקים תאים חרדיים רציניים בתוך האוניברסיטאות.
    קצת מוזר (ומופרך) שיש הרבה קרנות שמסייעות בקירוב רחוקים אבל אין בכלל קרן שעוסקת בקירוב קרובים.

    • סבורני שההון הדרוש לפלטפורמות אלו מושקע כרגע בהבאת עוד ועוד סטודנטים חרדיים אל שערי האוניברסיטאות. לגופו של עניין, קירוב קרובים הוא משימה בלתי אפשרית לחניך האסכולה הישיבתית הישראלית: רוב בוגריה (בעלי שיעור הקומה הגבוה דיו בכדי שסטודנט חרדי ישעה לדבריהם) מביטים בנו- הסטודנטים החרדיים- דרך הפריזמה הצרה של "אנחנו והם", תוך תחושת עליונות מובהקת, אותה רכשו בעמל רב ולא יוותרו עליה בקלות. לשנות את התחושה הזאת בקרב בני הישיבות היא משימה שאמורה להתבצע בין כותליהן, ולעולם לא תזכה לגיבוי מן הממסד הישיבתי הישראלי.

    • אולי הקרובים לא מעוניינים בקירוב שלך? אולי הם היו שם ובחרו אחרת? אולי תנסה אתה להתקרב אליהם? סליחה, אני רק שאלה.

  • נחמיה הנכבד,
    קשה להתייחס בבת אחת לכל הנקודות, מה גם שנקודה שזורה לפעמים בחברתה, והתייחסות כוללת טעונה מאמר ארוך שכתיבתו אורכת זמן, שאין לי, אבל פטור בלא כלום אי אפשר ולכן כמה הערות. יסולח לי אם הדברים יהיו קטועים ובלתי מקיפים.

    א. ההשוואה בין החרד"לניקים לחרדים לא לקחה בחשבון את העיקר. החרדי שמגיע בגיל צעיר בא, כדבריך, לכבוש את העולם. אין בהליכתו לאוניברסיטה שום כוונה דתית. הוא הולך לעשות לביתו ולקריירה הרוחנית שלו (וזה לגיטימי. לא רק לרבנים מותר), ועל הדרך להראות לאלו ש"בגד" בהם לאיזה פסגות הגיע. כך כתבת ופעמים רבות זה אכן המצב (הרבה פעמים לא. פשוט אדם מעריך שלטווח ארוך ייטיב עם פרנסתו אם יעבור במסלול אוניברסיטאי). כמעט בהגדרה חרדי שהלך "לשם" הינו "בוגד" במשקפיים חרדיות. לא זו בלבד אלא שבדר"כ הוא אכן פחות "אדוק" מחברו שלא הלך.
    החרד"לניק, מנגד, מגיע בדרך כלל עם כוונות שמעורבות בהן נימות דתיות (ולעצם העניין לא משנה שלדעתי האישית זו בדר"כ אשליה עצמית) של תיקון עולם, השפעה על דתית המדינה וכדו'. הוא אינו בוגד בעיני עצמו אלא אחד מכמה ראשי חץ הדתיים (כאשר פעמים רבות החץ הקהה ביותר הולך לחינוך והחד המחודד לאקדמיה). היות וכך אין להתפלא שמי שהכרתו הדתית מלכתחילה חזקה יותר, והבסיס האם שלו אינו מסתייג ממנו יישחק פחות מבחינה דתית. אגב, כמה החרדלניקים מצליחים לא להשחק – גם זו סוגיה כאובה. פחות אמנם מאיתנו, אבל נשחקים ונשחקים.

    ב. מחוץ למילים גדולות (מישורי התוכן, החוויה והחיברות) לא מצאתי מאומה במאמר חוץ מהצעה חיוורת בדבר "שטיבלים וזיצים" ואיזשהו פונקציונר דתי שיתפרנס מכך וכל מיני חרטות. מדובר אולי במשהו שטוב לשמר זהות, אבל לא לבנות הכרה. מדובר אולי במענה לצורך חברתי (שגם זה משהו), אבל לא יותר, כאשר הבעיה היא בעיה מהותית.

    ג. פתרון הבעיה המהותית טעון שינוי יסודי בחברה החרדית מכמה בחינות. לכל הפחות:
    1. החינוך לבדלנות קיצונית-מטורפת
    2. האמונה הרווחת, שאותה הרמב"ם היה מגדיר "אמונת נשים ותינוקות" (יודעני שזה לא בידך, אבל אני משוכנע שגם הפונקציונר שתקים כרב הזיצים והשטיבל לא יצליח לסטות מכך)

    ד. אי לכך, אני מהמר שבעוד כך וכך שנים תצטרך להניח את המפתחות (איזה הבל – מישהו נתן מפתחות?). אני גם מהמר שלא תעשה כך, כי מדוע שתעשה? בעוד כמה שנים מישהו ילך בגללך לאוניברסיטה? "וינרוט" הלך גם לפניך. כיום אולי אתה תורם משהו לכמות, בעוד כמה שנים ה\שיטפון יהיה כזה שלא יהיה מה שיעצרנו. תוכל להמשיך. אל דאגה.

    • ניכר על קודמי שלא דרך מימיו באוניברסיטה כסטודנט חרדי. במידה וטעיתי יתקנני מר

  • הבעיה המהותית היא הרבה מעבר לכך והוא החינוך הביתי אותו ספג הסטודנט.
    מי שנחשף לדבר, גדל בסביבה בה ידע היטב את מקומו והשקפתו ושתף בה את העולם החיצוני, יתמודד עם הבעיה טוב יותר ממי שלא ספג את השילוב הזה מביתו ויעידו על כך כל אותם יוצאי השילוב של תורה עם ד"א.
    לכל אותם אלו' זיצים וטישים לא ידברו.
    הווי חברתי אינו מהווה הגנה השקפתית!

  • אני אומר, למה שלא תיתנו לשיטה החרדית הזדמנות להתמודד ראש בראש עם המקבילות שלה?
    כל המאמרים כאן מדברים על איך צריך להגן על הסטודנט החרדי מפני ההשפעות הזרות ואני מנסה להבין למה.
    אם תפיסת העולם שלכם כל כך לא משכנעת, אולי הבעיה נמצאת בה.

  • יש לי כמה הערות על הכתוב:
    א. "בחירה בלימודים באוניברסיטה על-פני המכללות"
    בהיעדר נתוני כניסה מתאימים, לצעיר החרדי אין כלל בחירה. ב-99% מהמקרים אין לו תעודת בגרות ו/או פסיכומטרי המאפשרים לו להתקבל לחוג לימודים יוקרתי בשום אוניברסיטה במדינת ישראל. מבין אלו שבסופו של דבר מתקבלים לאוניברסיטה, הרוב המכריע לא נמנה על הסטודנטים לרפואה, למשפטים ו/או הנדסה, שאלו המקצועות היוקרתיים יותר, ולכן אין טעם להשוות ביניהם לבין האלפים הפונים למכללות כדי לרכוש תואר בדרך הקלה (כגון בוגר בהוראה של תכניות ל"רבנים").
    ב. "התואר שמעניקה האוניברסיטה הוא עדות על השכלת התלמיד; הוא אינו תעודת הסמכה מקצועית"
    מה אפשר ללמוד במכללה שאי אפשר ללמוד באוניברסיטה?. ועוד: הסמכה מקצועית נעדרת השכלה? לא מובן.
    ג. "סינדרום ויינרוט"
    סינדרום זה הוא תוצר של הרהורי לבו של הכותב ואין בינו לבין המציאות דבר או חצי דבר.
    ד. "מה ניתן לעשות?"
    המאמר נעדר כל ניתוח שטחי או מעמיק בו הכותב מנסה לספק מידע על תחומי הלימוד המועדפים על ידי הסטודנט החרדי הלומד באוניברסיטה. מבחינה זאת, האם דינו של הסטודנט שלומד מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, רפואה וכד' שווה לדין סטודנט למקרא, תלמוד או מחשבת ישראל? אי אפשר לחתוך את הכול בהינף אחד.
    מה בכל זאת אפשר לעשות? לדעתי חסרות ישיבות המכינות את הצעירים להיות "בעלי בתים" מן הסוג המוכר בארצות המערב. בחור שעובר מן הישיבה למכינה יישאר עם הארץ כפי שהיה בעת שלמד 20-30 דף בשנה בישיבה ואין שום סיבה שיחול שינוי בהמשך חייו.

  • בסופו של יום נדמה שכולם יודעים שהדרך האמיתית היא פתיחת מוסדות לימוד חרדיים, בדיוק כמו שהציבור החרד"ל פתחו את מכון לב, והדתיים לאומיים "התכוונו" בפתיחת אוניברסיטת בר-אילן.

    זה יהא כמו פתיחת "בית יעקב" על ידי שרה שנירר זצ"ל.

    אבל מה לעשות שטרם הגענו לאנשי חזון כאלו, וההנהגה החרדית היום היא בהרבה תחומים בבחינת: "תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה".

  • מאמר יפה. אבל הפתרון לא כך כך ישומי לדעתי. מי שכבר נמצא באוניברסיטה לא בהכרח ירצה – גם עכשיו – לשמוע שיעורי תורה וכו'…

  • לדעתי – צריך להנחיל לבנים יותר השקפה וערכים וגאווה של חרדים עוד מגיל צעיר

    הבנות מקבלות את זה הברה יותר מהבנים אז אין להם כלים להתמודדות

    זה נכון בכל תחום שבו – בד"כ שבו הבחור הישיבה נפגש עם העומד צבחוץ

    הארה"ב ישנם ישיבות (כדוגמת ישיבת "נר ישראל" בבולטימור – שבו לומדים בישיבה ובערבים באוניברסיטה

    • זה הרעיון הכי אולטימטיבי, שהוכיח את עצמו!
      אבל זה שינוי של כל תפיסת החינוך החרדי בארץ ישראל והמיינסטרים לא יתן לזה יד.
      בתכלס זה באמת קונפליקט
      אין שום דבר שיכול לשכנע סטודנט חרדי לשמור על הזהות שלו אם החברה הזו מתכחשת אליו ומחנכת לערכים שונים ממה שהוא מאמין בהם.
      כנל לגבי חרדים שהולכים לצבא- הם לא שורדים רוחנית, כי המגזר לא תומך בהם בצעד הזה
      אבל חבר'ה שהולכים מטעם ישיבות הסדר, משתלבים מצויין, מבלי רגשי נחיתות, להיפך, מתוך תחושת שליחות וגאווה! כל המגזר עומד מאחוריהם ומוחא להם כפיים, למה שירצו לאכזב? זה נותן כח להתמודד

  • הפתרונות שהעלית חלשים. כמו שאומרים הישיבה, הקושיא יותר טובה מהתירוץ

  • הכותב שכח דבר אחד פשוט: החרדים שמגיעים לאוניברסיטה הם מלכתחילה חלשים מבחינה רוחנית, כי כמו שהוא עצמו מציין, מדובר בבחורים שלא נשמעים לרבותיהם ולגדולי ישראל. לא פלא שחלק ניכר מהם לא שורדים ביהדותם כמו קודם.
    לעומת זאת, החרדלי"ם שמגיעים לאוניברסיטה – הם מהמיינסטרים של החברה הזו, אפילו מהטובים ביותר – ומה הפלא שהם שורדים.
    אילו היית לוקח את בני הישיבות האיכותיים ביותר ובעלי האישיות החזקה והחסינה – הם היו שומרים על עצמם לא פחות ממקביליהם החרדלי"ם. רק שהם לא מוכנים ללכת לאוניברסיטה.

    • איזה חצוף.
      זה ממש מכוער לומר את זה שמי שמגיע לאוניברסיטה הוא בהכרח חלש יותר רוחנית.
      מה הוא כן? הוא בהכרח חלש יותר בלקיים בהידור את ה"מה יגידו" ובוחר במקצוע שאיווה ליבו!

  • אין התייחסות לבעיה ההלכתית, הפרדה. אני בתור חרדי שרוצה ללכת לאוניברסיטה לא כי אני רואה בה מקדש ידע, להיפך אני חושב שהיא מזוהמת באג'נדות פרוגרסיביות [רובן] ובכל מה שקשור לתפיסת עולם ממש לא מחפשת את האמת, אבל הלימודים שם נחשבים יותר מאשר במכללות בדר"כ, ולא עשיתי זאת בגלל שאף אוניברסיטה לא מציעה לימודים בהפרדה.
    הייתי מאד רוצה להקל בזה אבל זו בעיה, במכללה חרדית לעומת זאת יש אפשרות ללמוד בהפרדה . ברגע שיש הפרדה יש אווירה שונה. כרגע האוניברסיטאות לא מעוניינות לתת לחרדים קמפוס, אולי בעתיד הדברים ישתנו, כרגע קשה לירא שמיים לבחור באוניברסיטה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל