עניין של תקשורת

היכולת האנושית לרכוש שפה ולהבין את הכללים המורכבים והייחודיים שלה, הסעירה מאז ומעולם את רוחם של חוקרים וחכמים. אכן, בתיאור בריאת האדם בתחילת ספר בראשית נאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". מפרש התרגום שהמילים "לנפש חיה" מתייחסות לכוח הדיבור האנושי: "לרוח ממללא". יכולת הדיבור של האדם נולדת מן "הנפש החיה", הנפש האלוקית, שנתנה בו. הנה, כך היא השפה, תרגום על גבי תרגום. המגלה לנו מי אנו ומה חיינו.

השפה מתפתחת בשלבים. ראשית, הפעוט מתחיל להגות הברות חסרות פשר, והן נבחנות מול הסביבה המידית שבתוכה הוא גדל. אט אט הוא רוכש אוצר מילים, לומד להרכיב משפטים, לומד את יחסי הגומלין שבין המילים והמשפטים, ולא פחות חשוב – לומד את המנגינה, את האינטונציה שבה יש לומר כל משפט. השפה נבנית "אריח על גבי לבנה". האדם לומד מילים פשוטות, מושגים מוחשיים, ומתוכם יכול לצאת אל מושגים ורעיונות מופשטים יותר. אינה דומה היכולת השפתית של ילד בכיתה א' לזו של נער בן חמש עשרה.

כך היא השפה, תרגום על גבי תרגום. המגלה לנו מי אנו ומה חיינו.

עם השנים רוכש האדם מבלי משים תתי-שפות של השפה הראשית שהוא דובר. לכל קבוצה אנושית תת-שפה ייחודית משלה. בני משפחה הגדלים וחיים יחד יכולים ליצור "שפה פנימית" המבוססת על חוויותיהם האישיות ועל אירועים שעברו יחד. לא אחת מזדמן אדם למקום כלשהו, ונקלע לשיחה של בני משפחה. מהר מאד הוא לומד כי אף שהם משתמשים באותן המילים שהוא מכיר, הוא מתקשה להבין את ההקשר ואת המשמעות הספציפיים שהם מייחסים להן. "שפה פנימית" מעין זו נוצרת גם בקרב אנשים החולקים מקצוע משותף, אידיאולוגיה מסוימת או שכונת מגורים, והיא מכונה לעתים "ז'רגון" או "סלנג", ובהקשר רחב יותר היא יכולה להפוך ל"דיאלקט". אנו נתקלים בתופעה זו בכל מקום ובכל תחום בחיינו.

 

פערי שפה

התובנה הפשוטה הנ"ל היא חלק מחיינו, ואנו מיישמים אותה מבלי משים. מבוגר פונה לילד על מנת להסביר לו דבר מה, ואוטומטית ממיר את המושג מ"מבוגרית" ל"ילדית". כאשר עורך דין מסביר למרשו את כתב-ההגנה שהוא עומד להגיש לבית המשפט, הוא מתרגם את מילותיו מ"משפטית" לשפה המדוברת. על-פניו, הילד והמבוגר, עורך הדין ומרשו, דוברים את אותה השפה. אולם ישנם ניואנסים והטיות שפתיות השייכות לעולמם של עורכי דין ושופטים, היוצרים מעין "שפה פנימית" הדורשת תרגום עבור אדם שחי מחוץ למערכת. כיוצא בו, ילדים ומבוגרים מדברים בשפה שונה, גם אם הם משתמשים באותן המילים. עולמו של המבוגר שונה מעולמו של הילד. כולנו, בתור הורים, יודעים זאת היטב.

אלא שכאן נמצא גם הקושי הגדול בקשרי הורים וילדים, מחנכים ותלמידים. ההורים והמחנכים יוצאים מנקודת הנחה שהם כבר עושים התאמה ותרגום לשפתם, ועושים מאמץ להתקשר ולתקשר עם הנוער. אך הפער בשפה הוא לא רק פער בהבנת מושגים ומילים מסוימים, אלא "פער בין-דורי". פער זה מבטא תפיסות עולם חלוקות, שבאות לידי ביטוי חלקי בלבד בהיבטים השפתיים. בימינו, ימים של תמורות טכנולוגיות עצומות בין עשור אחד למשנהו, הפער מתעצם עוד יותר.

הפער בשפה הוא לא רק פער בהבנת מושגים ומילים מסוימים, אלא "פער בין-דורי"

פערים אלו מתבטאים בתפיסה שונה למושגים פשוטים ויומיומיים: כביסה, כתיבה, משחק, מוסיקה, ועוד רבים שהשתנו ללא היכר עם השנים. אך יותר לעומק, הם מתבטאים במושגים מהותיים המגדירים אותנו בתור בני אדם: תקשורת, ידע, נישואין. גם במישור הערכי, עם השנים עוברים מושגי יסוד שינוי מקיף, עד שהבנתו של דור אחד בערכים כמו "כבוד", "שוויון", "חירות", וכדומה, עשויה להיות שונה לגמרי מזו של הדור הקודם. בנושאים המהותיים ביותר, דיבור של מבוגר עם נער עשוי להפוך לשיח של חרשים, אלא אם כן ידע המבוגר לעשות את ההתאמות הנדרשות כדי שדבריו יהיו רלוונטיים חרף הפער הבין-דורי.

לנוכח מורכבות הנושאים האמורים, נתמקד באתגר הנובע מתוך הפער הטכנולוגי בלבד. פער זה הוא המייצג הפשו יותר של הפער הבין-דורי. הוא רק חלק מהסיפור. אבל הוא חלק חשוב, והאתגרים הרלוונטיים מתבהרים היטב מתוך העיון בו.

 

הפער הטכנולוגי

המונחים "יליד טכנולוגי" ו"מהגר טכנולוגי" נטבעו על ידי מרק פרנסקי, מרצה ואיש חינוך אמריקאי. הוא צייר גבול דמיוני בזמן המבחין בין "ילידים" ל"מהגרים", כך שכל מי שנולד לפני 1980 נקרא "מהגר", ואילו הנולדים לאחר שנה זו נחשבים "ילידים". להבחנה זו חשיבות רבה ביחס לפער הבין-דורי ההולך וגדל.

ניקח לדוגמה את המושג "טלפון". עבור אדם שגילו עולה על 25 ישנן לפחות שתי מערכות שונות לגמרי בהקשר למילה. האחת, זו של ילדותו, היא טלפון קווי-ביתי פשוט, מכשיר שאינו זקוק אפילו לחיבור לחשמל. הטלפון הקווי (בגרסתו הקדומה) הוא מכשיר המורכב משני חלקים: בסיס ושפופרת, וביניהם מחבר חוט מסולסל. המעוניין לדבר בו בכל הבית ייאלץ לחבר חוט ארוך דיו שיאפשר תנועה בלתי מוגבלת. מאוחר יותר פרץ לעולם חידוש מרעיש: טלפון אלחוטי, שבו הבסיס נשאר בסלון והטלפון יכול לנדוד בכל הבית. מי שחווה את המעבר לעידן טלפון האלחוטי יזכור זאת בתור פריצת דרך משמעותית ביותר.

המערכת השניה היא טלפון סלולרי. בזכרונו של אדם המבוגר (בן 25+) יעלו אינספור דגמים של סלולרי שבאו בזה אחר זה. זה התחיל במכשיר הגדול של נוקיה, ההוא שהיווה את פריצת הדרך והיה נחלתם של בודדים, והמשיך למכשירים הולכים וקטנים, שאליהם מתווספות פונקציות חדשות מדי כמה חודשים. מסך קטן יותר, פונקציות רבות יותר, מסך צבעוני, הודעות, מצלמה, אינטרנט, ואופס – מסך המגע הראשון. ואז הגיעו הסמארטפונים, הטלפונים הכשרים, חיבורי הבלוטות', אפליקציות כמו וואטסאפ ששינו לנו את החיים, ועוד היד נטויה.

השפה של צעירים אלה אינה מכילה רבים מהפרטים שעבור האדם המבוגר הנם עדיין הבסיס לה

מנגד, עבור נער בן 17, חלק גדול מהפרטים שהוזכרו כאן שייכים לזיכרון הפרה-היסטורי, וככל שנרד בגיל, כך זיכרון זה יהיה עמום ומעורפל יותר וקרוב יותר לזכרונות מתקופת יוני הדואר, הטלגרף והפקס. השפה של צעירים אלה אינה מכילה רבים מהפרטים שעבור האדם המבוגר הנם עדיין הבסיס לה. משמעה של המילה "טלפון" שונה מאד בשתי השפות.

זוהי רק טעימה קטנה, פרט קטן מתוך תמונה רחבה ותפיסת עולם, שלנו, המבוגרים, כמעט אין יכולת להבין. אין לנו מושג איך זה לחיות בעידן שבו החיים כה קצביים, וכל אחד זמין כמעט בכל רגע. הסתגלנו לעולם הזה לאט לאט, ורבים מאתנו רק חלקית. אותו הרעיון בא לידי ביטוי גם ביחס לעולם המשחקים ותחומי העניין אצל ילדים ונוער, כולל סוגי הבילוי, הנסיונות והפיתויים שאליהם הם נחשפים ברחוב, וכהנה רבים.

אל לנו להשלות את עצמנו: הגירויים מגיעים גם לאלו שנולדו וגדלו באווירה השמרנית של השכונות החרדיות

השבר הזה – שבר הפערים – רק הולך ומחריף. כאמור, הוא אינו מוגבל לתחום הטכנולוגי לבד. הפער בשפה בין עולם המבוגרים לבין עולם הצעירים הוא פער של שני דורות ויותר. מהירותם של שינויי המושגים, לצד הגירויים החזקים המשודרים אלינו מכל פינה, מכריחים את הצעירים להדביק את הקצב. אל לנו להשלות את עצמנו: הגירויים מגיעים גם לאלו שנולדו וגדלו באווירה השמרנית של השכונות החרדיות. הם צועקים מלוחות המודעות, נדחפים מבין דפי העיתון (גם החרדי) ומציצים מתיבות הדואר. בצבעים עזים, במסרים בוטים וישירים, בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים – מסרים מתוחכמים המערבים רגשות ופועלים על התת-מודע, מכוונים על-ידי אנשי מקצוע מתחום הפרסום. זה פועל על כולם.

השפה הטכנולוגית היא תוצר של עולם שבו הידע האנושי הולך ונהיה נגיש לכולם. כהכרזת הביטוי הנודע, אנו חיים ב"כפר גלובלי" שבו כל אחד יכול בלחיצת כפתור לראות מה קורה בצדו השני של הגלובוס, ללמוד הכל אודות הכל, וגם להיחשף לסכנות ופיתויים מכל סוג אפשרי. מבוגרים רבים מתקשים ללמוד את השפה החדשה, שלא זכו (עד כמה שהיא אכן "זכות") לה בתור "גרסא דינקותא".

משל למה הדבר דומה – לילד בכיתה א' שאינו יכול להבין את החומר המתמטי של כיתה ג'. גם אם הוא מוכשר לכך די הצורך, הוא יתקשה להבין את החומר הנלמד, מפני שחסר לו חומר לימודי חיוני ומקדמי שהוא בבחינת "לבנה" שעליה ניתן להניח את ה"אריח". באותה מידה, יקשה על מבוגר שגדל בעולם של טלפון חוגה, להבין ילד שנולד לתוך מציאות של משקפי VR, טלפונים שמשוחחים אתך ואפליקציה לכל פונקציה אפשרית. כדי ללמוד את השפה הטכנולוגית, צריך להשלים פערים.

אינספור מושגים שכיום נחשבים ל"מיושנים" וחלקם אף "נכחדים", גורמים למבוגרים לחשש אמתי מהעולם המתקדם במהירות לכיוון בלתי נודע

אפשר להציע הסברים וסיבות; אפשר גם להקשות ולתמוה; אבל עובדה היא שילדים שנולדו בשנות האלפיים מגלים מעין "חוש שישי" לטכנולוגיה, בעוד ההורים נשארים לעתים קרובות מאחור. ילדים ונוער מסתגלים למכשירים והתקנים מתוחכמים בקלות רבה, גם אם לא נחשפו להם קודם לכן. הם מבינים את השפה הטכנולוגית טוב יותר, ולעתים נדמה כי הם "מתַקשרים" עם המכשירים.

המבוגרים, לעומתם, מסתכלים על המציאות בעין ביקורתית יותר. הם מכירים עולם אחר, שבו הכל היה פשוט יותר, ובמידה רבה גם מציאותי יותר. תקשורת בין-אישית, שיחות בארבע עיניים ושיחות קבוצתיות, מכתבים על נייר (זוכרים את זה?), כרטיסי ברכה ועוד אינספור מושגים שכיום נחשבים ל"מיושנים" וחלקם אף "נכחדים", גורמים למבוגרים לחשש אמתי מהעולם המתקדם במהירות לכיוון בלתי נודע. הדבר נכון שבעתיים ביחס למבוגרים שאת מרבית חייהם עשו בתוך החברה החרדית, שנזהרת מחדירת אמצעי הטכנולוגיה..

 

הצעד הראשון: מודעות

אינני אומר נואש. מבוגרים רבים מצליחים בהחלט לשוחח עם צעירים, וגם לחנך ולהדריך אותם, זאת למרות הפער בין-דורי. אבל במקרים אחרים התקשורת ביניהם עלולה להיות לקויה, אפילו לקויה מאד. ככל שהמבוגר פחות פתוח להבנה שיש פער, כך יקשה עליו להבין את הצעיר ולגשר על הפער.

המודעות לפערים הגדולים עלולה ליצור תחושה של ייאוש. אך האמת היא שהמודעות אצל ההורה והמחנך היא חצי הדרך לפתרון. עצם ההבנה שהנער חושב אחרת ממני על הדברים ותופס את המציאות בצורה שונה, פותחת פתח ליצירת שיח משמעותי ותקשורת בריאה ומקדמת. בעזרת נכונות ופתיחות יכולים ההורה והמחנך למצוא את עצמם קרובים אל הנער יותר מאי פעם.

גם ילד חרדי ממשפחה סגורה, אפילו סגורה מאד, נחשב "יליד" לעומת אביו ה"מהגר"

דא עקא, המדיניות החרדית בנוגע לטכנולוגיה היא התבדלות. היחס לטכנולוגיה הוא של דחיה והימנעות. הבעיה היא שהמאבק באינטרנט ובסמארטפונים, והחלת ההגבלות ומערכות הסינון, יוצרים תחושה ציבורית שהפערים הטכנולוגיים המתוארים לעיל אינם שייכים אל הציבור החרדי, שניתן לברך על צרה זו ברכת "ברוך שפטרני". תפיסה זו שגויה. גם ילד חרדי ממשפחה סגורה, אפילו סגורה מאד, נחשב "יליד" לעומת אביו ה"מהגר". זוהי עובדה שכדאי להכיר בה; ההתעלמות ממנה רק מעצימה את הקצר בתקשורת. העולם הטכנולוגי כאן כדי להישאר, והתעלמות ממנו נידונה לכישלון חרוץ. חוסר תשומת לב לשינויים של הדור האחרון – שינויים שהבולט מביניהם הוא התחום הטכנולוגי – משולה לבחירה לחיות בעולם מושגים של עגלות וסוסים, כאשר מסביב נוסעות מכוניות אוטונומיות ללא נהג.

שפה היא דבר שניתן לרכוש. אם האדם מבין שהזולת, שעמו הוא רוצה לתקשר, מדבר בשפה שונה משלו, הוא יעשה מאמץ וילמד את שפתו. דבר זה נכון ביחס לכל שפה, בין אם היא שפה מדוברת, בין אם היא תת-שפה שנוצרה בתוך קבוצה מסוימת, ובין אם היא שפת סימנים. במילים אחרות, ההבנה שיש פער בשפה, יחד עם נכונות ללמוד שפה חדשה, יכולה לפתוח דלת לתקשורת מחודשת ולגשר על הפער.

***

רב המעביר שיעור לתלמידיו יישאר רב, המורם מעם; והורה המעביר מסורת אבות לדור הבא יישאר הורה. אל להורה להפוך ל"חבר" של ילדיו. אך בין הפיכת הקשר ההורי לחברות, ובין ניתוק וניכור שתוצאותיהם עשויות להיות הרסניות – ולמרבה הצער, רבים מאד שתו מכוס תרעלה זו – רב המרחק. עלינו בתור הורים ומחנכים לצמצם את הפער, גם אם אין לבטלו כליל. הצעד הראשון הוא להיות מודע אליו.

 

תמונה: Bigstock