קול צעקת הנערות

מאמר תגובה ל"להקשיב להפרעת קשב"

מצוקתן של נערות חרדיות הנמצאות במצבי סיכון היא ייחודית. היא שונה מזו של נערים חרדיים ומשל נערות שאינן חרדיות. הנוקשות של המערכת וחוסר ההבנה מול מצוקתן מעצימות את הטרגדיה במצבן לממדים מבהילים. כדי לסייע להן, עלינו להאזין לקולן, להבין את הקושי שהן חוות ולהציע להן מקום חם, כתף תומכת ואוזן קשבת בתוך הקהילה החרדית.

י"ג שבט תשע"ח

את שרי פגשנו, צוות ובנות בית הספר לנערות חרדיות במצבי סיכון ומצוקה שאותו ניהלתי, בשנות התבגרותה, לאחר שנזרקה מהסמינר החרדי שבו למדה על רקע בעיות צניעות וקשיים לימודים. שרי הייתה שקטה ומופנמת. ממבטה היה ניכר שהיא מוכשרת ואיכותית, אך קולה לא נשמע. אהבנו אותה. היא התמידה להגיע ללימודים, הייתה נעימה עם חברותיה, אך את סגור ליבה לא פתחה. באחד מן הימים יצאנו ליום של כיף במדבר יהודה. המרחבים, השקט, הניתוק מהציוויליזציה עשו את שלהם. באותו היום במהלך הפעילות החלה לפתע שרי להוביל. היא הקדימה את כולנו בכמה צעדים והתמלאה לפתע בחיים. אותו היום היה קו פרשת המים של שרי אתנו.

בשיחות האישיות שאותן התחלנו לנהל נודע לנו כי שרי, שבאה מבית חרדי, עברה פגיעה מינית קשה, ממושכת ואכזרית על-ידי בן משפחה קרוב, בן-תורה. שרי חששה לשתף את הוריה בעניין, מפחד מבן המשפחה ומחשש לפירוקה של המשפחה. היא שתקה. שתקה ושותקת. היא המשיכה ללכת לסמינר כמי שכפאה שד, אבל הפסיקה ללמוד והתנהלה בחיי היומיום כמת מהלך, נוצרת את הסוד הגדול עמוק בליבה. ההתמודדות האמונית שלה עמדה למבחן. בן-תורה פגע בה. הבלבול הפנימי שלה הלך וגדל.

היא הפסיקה ללמוד והתנהלה בחיי היומיום כמת מהלך, נוצרת את הסוד הגדול עמוק בליבה

הירידה בלימודים מיקדה אליה את תשומת הלב של צוות בית הספר, ולא במובן חיובי. הפרשיה ששברה את רוחה וגרמה לה לעזוב את הסמינר אירעה כאשר הגיעה לסמינר לבושה אמנם בחולצת התלבושת, אך מתחתיה חולצת בסיס סגורה עם הכפתור העליון פתוח. המחנכת העמידה אותה בפני הכיתה ונזפה בה באופן משפיל, כולל דברים בוטים על התנהלותה ומצבה הלימודי. היה זה יומה האחרון בבית יעקב.

בעקבות עזיבתה את הסמינר היחסים עם הוריה הלכו והתדרדרו. המריבות בבית תכפו, ושרי חשה את האכזבה הרבה שהיא מנחילה להוריה. עם התרופפותה הרוחנית הוריה הלכו והתרחקו ממנה, עד לניתוק הקשר בעקבות מצבה הרוחני.

בכל אותו הזמן היא רק רצתה לצעוק צעקה שתישמע מקצה העולם ועד קצהו – אך שום קול לא יצא מפיה

בכל אותו הזמן היא רק רצתה לצעוק צעקה שתישמע מקצה העולם ועד קצהו – אך שום קול לא יצא מפיה.

שרי סיימה את לימודיה במסגרת שאותה ניהלתי עם בגרות מלאה בציונים גבוהים. בית הספר היה לה תחליף לבית ולמשפחה, מקום שבו נפתחה ושיתפה את מה שעבר עליה, ועברה תהליך מרפא.

לאחר סיום לימודיה פנתה שרי ללימודי תואר ראשון, אך שם לא החזיקה מעמד עקב מצוקתה הרגשית. שרי הפסיקה לשמור מצוות, היא לא הייתה מסוגלת לעשות שום דבר שמזכיר לה את בן המשפחה שפגע בה. היא לא הצליחה להפריד בין הפגיעה לאמונה. התרחקותה גרמה להוריה להקצין את עמדותיהם. בדידותה הייתה נוראית. היא לא יכלה להכיל את המסרים הקשים והדוחים שקיבלה מהוריה ומצבה הלך והתדרדר. מצוקתה הנפשית באה לידי ביטוי במצב גופני ירוד. היא יצאה ונכנסה לאשפוזים ארוכים כשמצב בריאותה הולך ומתדרדר, והרופאים לא יודעים להצביע על גורם מסוים שמביא אותה לכך. היא שהתה בבית החולים במצב קשה, לבד, סובלת בבדידות את השבר הקשה עם הוריה המתעלמים ממצוקתה.

כיום שרי חיה בזוגיות עם מי שאינו יהודי על-פ ההלכה. היא רגועה, עובדת וחווה יציבות בחייה.

זהו סיפורה של נערה חרדית מבית טוב, סמינר טוב, קהילה טובה שאף אחד מהם לא השכיל לראות את מצוקתה

שרי אינו שמה האמיתי של גיבורת סיפורנו, אבל הסיפור עצמו אמיתי על כל פרטיו ומנוסח בעדינות ביחס למציאות. זהו סיפורה של נערה חרדית מבית טוב, סמינר טוב, קהילה טובה שאף אחד מהם לא השכיל לראות את מצוקתה. צניעות, מצב לימודי, קונפורמיות, העדר קשב – הם אלו שחרצו את גורלה המר.

***

סיפורה של שרי מאפיין את סיפורן של לא מעט נערות חרדיות שנקלעו למצבי סיכון ומצוקה. בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעה של "נערות חרדיות במצבי סיכון ומצוקה". מדובר בנערות שנמצאות ללא מסגרת חינוכית עקב הרחקתן ממסגרות הלימוד או במצב המכונה "נשירה סמויה", כלומר ניתוק בלתי-פורמלי מהמסגרת החינוכית והקהילתית. רובן ככולן מתקיימות ללא מעטפת מכילה ומגינה, חינוכית או משפחתית. נתוני משרד הרווחה מלמדים על יותר מ-1,000 נערות חרדיות מתחת לגיל 18 המדווחות כנערות בסיכון (תוכניות שירות נוצ"ץ 2016). רבות מבין נערות אלו חוו טראומות שונות, ביניהן קשות ביותר, וכאמור נשרו ממסגרות החינוך הפורמליות ונפלו לחיי רחוב. כבר בראשית תהליך הנשירה הן חוות דחייה מהקהילה, מחברותיהן ולעיתים קרובות אף ממשפחתן הגרעינית. נערות אלו, שהגיעו מחברה קהילתית ותומכת, מוצאות את עצמן בדד, ללא מגן ומשען, ונופלות כפרי בשל בידי מבקשי רעתן.

בעבר רווח הנוהג "לזרוק את התפוח הרקוב מן הארגז", להוציא את הצעיר הסוטה מדרכה של הקהילה, "הנושר", אל מחוץ למחנה – מחוץ לחברה החרדית. פעולה זו נתפסה כהכרחית כדי שצעירים אלה לא ישפיעו ויקלקלו אחרים וכדי שלא ידבק שם רע במוסדות החינוך שבהם למדו, במשפחתם ובקהילתם. כיום, ביוזמת חלק מרבני הקהילה החרדית, מתפתחת מגמה המעודדת התמודדות עם תופעת הנוער הנושר בתוך הקהילה ובלי להרחיקם. אלא שלדאבוננו, אם ישנה איזו מידה של קבלה כלפי הנוער הנושר, הדבר בא לידי ביטוי משמעותי בעיקר ביחס לבנים, אך הרבה פחות ביחס לבנות.

לדאבוננו, אם ישנה איזו מידה של קבלה כלפי הנוער הנושר, הדבר בא לידי ביטוי משמעותי בעיקר ביחס לבנים, אך הרבה פחות ביחס לבנות

לא זו בלבד, אלא שגם הגורמים המטפלים במצוקות הנוער הנושר בקהילה החרדית נוטים להתמקד בבעיית הנושרים מנקודת המבט של נערים, מבלי להתייחס למצוקתן הייחודית של נערות. דבר זה רווח עד לאחרונה גם בעולם המחקר, כאשר הספרות העוסקת במתבגרים במצבי מצוקה לא הבחינה בין נערים לנערות. עם זאת, בעשרים השנים האחרונות אנו עדים להתגברות העניין בנערות בארץ ובעולם – הן באקדמיה והן בפרקטיקה.

הידע המחקרי שהצטבר מעיד כי נערות סובלות יותר מנערים מאלימות (מילולית, פיזית ומינית), והן נוטות לבטא את מצוקותיהן באופן שפוגע בהן עצמן, בשונה מנערים, הנוטים לבטא את מצוקותיהם באופן שפוגע בחברה. ניתן לראות כי נערות בסיכון סובלות יותר מסימפטומים נפשיים מופנמים, כגון דיכאון, דימוי עצמי ודימוי גוף נמוכים, הפרעות אכילה, ניסיונות אובדנות וחרדות. כן, נערות נוטות יותר לבריחה מהבית, דבר המוביל אותם לסיכון ממשי של ניצול מיני ורגשי. מצבים אלה יוצרים סיכונים ייחודיים לנערות.

על אלה יש להוסיף שני אפיונים נוספים המייחדים נערות חרדיות בסיכון מבנות גילן שאינן חרדיות המגיעות למצב דומה, בדידות ודחיה, וחוסר מוכנות לעולם.

  1. בדידות ודחייה.

נערה חרדית, שמגיעה מתרבות קהילתית וסביבה של ערבות הדדית, עשויה למצוא את עצמה לפתע לבד בעולם, ללא תמיכת הקהילה ולעיתים אף ללא משפחה. התמורה שהיא עוברת מעמיד אותה בקושי נפשי עצום. בשונה מנערים שמתקבצים בחבורות רחוב ומעניקים זה לזה תמיכה הדדית, הנערות מוצאות את עצמן בבדידות גדולה, ללא משפחה, קהילה, חברות, חום, קבלה ותמיכה.

  1. חוסר מוכנות לעולם

פעמים רבות נערות שלמדו בחינוך חרדי מתרגלות לחשוב שהעולם שבחוץ הוא ג'ונגל ללא גבולות. ממילא הן מפנימות תפיסת עולם הגורסת שאם אינך חרדית, הרי שהכל מותר. נוסף לכך, נערות חרדיות לא עוברות בדרך כלל קורסי מוגנות. מצב זה הופך אותן לפגיעות במידה קיצונית הנובעת מחוסר מודעות למעשיהן. כשנערה חרדית מוצאת את עצמה מחוץ למרחב המוגן של הקהילה, ובמיוחד באזורי הדמדומים של חיי הרחוב, היא ניצבת שם לבדה ללא ידע וללא כלים להתמודדות עם העולם שבחוץ. לדאבון נפש, העולם יכול להיות מקום אכזרי מאד. חוסר המוכנות שלה, חוויית הכאב, התסכול, הדחייה והכישלון, לצד העדר רשת ביטחון משפחתית וחברתית, מביאים אותה במהירות לעברי פי פחת.

חוסר המוכנות שלה, חוויית הכאב, התסכול, הדחייה והכישלון, לצד העדר רשת ביטחון משפחתית וחברתית, מביאים אותה במהירות לעברי פי פחת

אחד הביטויים הראשונים של מצב הסיכון שבו נמצאת הנערה ניכר בירידה ברמתה הרוחנית. הדבר בא לידי ביטוי ב"מרד" בתקנוני הצניעות המקובלים בסמינרים, בהחזקת נייד לא כשר וירידה בהקפדה על שמירת המצוות.

אלא שהתנהגות זו, המבטאת פעמים רבות מצוקה וקריאה לעזרה – ובעיקר, לתמיכה, לחום ולאהבה – נתפסת כסכנה בחברה החרדית, וגוררת בעקבותיה דווקא את ההיפך: סילוקה של הנערה מהסמינר, נידוי חברתי וקרע קשה עם הוריה. הנערה, שלרוב חוותה פגיעה או טראומה, מוצאת את עצמה נפגעת פגיעה על גבי פגיעתה, כאשר היא ניצבת לבדה מול חברה הגוזרת עליה בדידות. מתוך העדר יכולת להכיל את המצוקה לבדה היא מוצאת לעתים תמיכה ברחוב, דבר שמוכיח למשפחה והקהילה שנידוייה אכן מוצדק. גלגל חוזר שמוביל לאסון בלתי-נמנע.

אם נשירת צעירים בחברה החרדית מתקבלת בחומרה וקיצוניות רבה יותר מאשר בחברה שאינה חרדית, הרי שנשירת נערות קשה להכלה עוד יותר מזו של נערים. נשירה של נערה חרדית היא מדרון חלקלק ונעשית במהירות גדולה ביחס לנערה שאינה חרדית הנמצאת במצב דומה. המרחק בין היותה תלמידת סמינר עד להגעתה למצבים קשים קצר מאוד.

מדריכה בהוסטל לנערות חילוניות בירושלים סיפרה שהגיעה אליה נערה מבית חרדי במצב סיכון שפרקה עול תורה ומצוות. זמן קצר לאחר הגעתה ירדה הקבוצה ליום כיף בחוף ימה של תל אביב. אותה נערה, שכאמור הגיעה מבית חרדי, לא ידעה להקפיד אפילו על כללי צניעות בסיסיים הנהוגים בחברה הכללית, עד שהגיעה למצב שדרש התערבות של המדריכה. לאחר שהיא נזעקה אליה ושאלה לפשר מעשיה, ענתה הנערה: "זהו חוף חילוני, כאן הכל מותר, לא?"

מקרה זה ממחיש את המצב הייחודי המאפיין נערה חרדית שהגיעה למצב סיכוני.

 

להכיל, להקשיב, לאהוב

כאשר מצבה הרוחני של הנערה מתחיל להידרדר, הדבר האחרון שמועיל לה הוא נידוים והרחקות. דא עקא, אצל רבות מדי מן הנערות שפגשתי מצאתי שהן סובלות מרגשות עמוקים של דחייה – דחיית על-ידי אמן, משפחתן, קהילתן, חברותיהן ומורותיהן.

מרבית הנערות מדווחות על תחושת בדידות, תלישות וחוסר ביטחון בתוך התא המשפחתי, ורק מיעוט מתוכן מוצא כתף תומכת להישען עליה. לעתים חל שיפור בקשר עם המשפחה עם התבגרות הנערות, ובעיקר בקשר בין הצעירות לאמן; לעתים לא. גם כאשר יש שינוי חיובי במצב, הנערות עדיין חוות העדר תמיכה מצידה.

מרבית הנערות מדווחות על תחושת בדידות, תלישות וחוסר ביטחון בתוך התא המשפחתי, ורק מיעוט מתוכן מוצא כתף תומכת להישען עליה

להורים המשתייכים לקהילה סגורה וקונפורמיסטית יש לעתים קושי רב להכיל את מצבה של בתן, ולשמור על קשר כלשהו. באחד המקרים זוג הורים סירב להיות בקשר אתנו, הצוות החינוכי של בית הספר, מפאת חוסר ההקפדה שלנו על תקנון צניעות כמקובל במוסדות "בית יעקב" – זאת למרות שבתם, שבעבר למדה בסמינר חסידי חשוב, שהתה ברחוב לפני שהגיעה למסגרת שלנו. הוריה פשוט לא היו מסוגלים להשלים עם עובדת המצב שאליו הגיעה בתם, והם העדיפו מסלול שנע בין הכחשה לניתוק למסלול של התמודדות והכלה. ב"ה הבת התמידה במוסד, מצאה את מקומה ועלתה על מסלול – גם אם לא בדיוק המסלול שהוריה סללו עבורה.

מצדנו, אנו מקפידים תמיד להיות בקשר הדוק עם הורי הנערות, עד כמה שאפשר, בתיאום עם הנערות. קשר זה נועד ליצור גשר של הבנה והליכה הדדית של כל צד לעבר משנהו, זאת מתוך הבנה כי קשר בין הנערות למשפחתן הכרחי כדי לייצר להן רווחה רגשית.

במחקר שעשתה נטע-לי ורבר מסנז'ניק היא ראיינה קבוצה גדולה של נערות מבתים חרדים שהגיעו למצבי סיכון, וביקשה להקשיב לקולן. הקול הדומיננטי שהשמיעו המרואיינות העיד על כעס, בעיקר כלפי ההורים, בעקבות התייחסותם הזניחה למצוקתן. הן תיארו את הצורך בכתף תומכת להישען עליה בשעותיהן הקשות, כאשר החל תהליך עזיבתן. בהעדר תמיכת המשפחה, גברו אצלן תחושות התסכול, הבדידות והייאוש. לצד תסכולן של המרואיינות על תגובת הוריהן, אשר נתפסה על-ידן כבלתי-מספקת, ניתן היה לזהות גם ביטויי תמיכה מצד ההורים, במטרה למצוא פתרון למצב שאליו נקלעה הצעירה. אולם הרושם הכללי שעלה בראיונות היה שהנערות נאלצו להתמודד עם אתגרי תהליך העזיבה בכוחות עצמן, ללא ליווי, תמיכה וייעוץ.

בדומה לכך, בכל הנוגע לחוויית התחנכותן במסגרות החינוך החרדיות, מרבית הבנות הביעו ביקורת על התנהלותה של מערכת החינוך החרדית, אשר לא ראתה אותן ואת צורכיהן אלא את טובת הקהילה בלבד. רבות מהן דיווחו על קשיים אישיים שחוו בתחום הלימודי, החברתי, ההתנהגותי והרגשי. קשיים אלו ליוו אותן גם כאשר עברו ממסגרת חינוכית אחת לרעותה. נערה שעברה פגיעה מינית, או כל טראומה אחרת, מתקשה מאוד להתרכז וללמוד, אלא שהמערכת מתקשה לראות את מצוקת הנערה, והטיפול שלה במקרה הוא בהתאם. המערכת נוקטת בפרקטיקות של הדרה, כגון עונשים חמורים והרחקה באופן זמני או לצמיתות מן הסמינר. יחס זה נחרט בזיכרונן של הצעירות באור שלילי וקודר, ויוצר אצלן אנטגוניזם למערכת. לעומת זה, הן תיארו יחס דו-ערכי מצד הסגל המקצועי כלפיהן. לעתים הסגל נהג עמן בחמלה והבנה, אלא שהיחס הכללי היה שיפוט מחמיר אשר דן אותם לכף חובה מתוך אטימות למצבן ולצורכיהן.

בייחוד עלתה מדברי הנערות ביקורת על החומרה שהמערכת נהגה עמן בנושאי צניעות

בייחוד עלתה מדברי הנערות ביקורת על החומרה שהמערכת נהגה עמן בנושאי צניעות. דבורה, אחת מהנערות שהתראיינו במחקר, מתארת את הטאבו בנוגע לשיח על נשיות ועל כל התנהגות אשר חורגת מהנורמה. ההתמרמרות על הכללים הנוקשים שעולה מן המרואיינות חוזרת בעיקר לתקנות לבוש מחמירות ולנושא הצניעות, שאותן הן מציינות בהרחבה ובהתרסה. סיפורים קשים של השפלה פומבית של נערות מול חברותיהן בעקבות הפרה של תקנון הצניעות חזרו אצלן שוב ושוב. הנערות השמיעו קולות כואבים של חוויות קשות שתוקפן לא פג עם השנים. לא פעם אופן הטיפול של המערכת החינוכית בסוגיות של צניעות היה הדבר שגרם לנערה לאבד אמון במסגרת, ובקהילה החרדית כולה.

כאב משותף שעלה מכלל הנערות היה כי לאורך תהליך העזיבה הן היו זקוקות לליווי ותמיכה רגשית, ועל אף כמיהתן לכך הן לא זכו למענה מספק. למרות תחושת הדחייה שחוו הנערות מצד הקהילה, היחס שלהן כלפיה נשאר מורכב. לצד הריחוק מהדת והירידה במידת שמירת המצוות, רבות מהן חשו כמיהה וגעגוע לחלק מערכי הקהילה ומנהגיה. יש שייחלו אף להתחזק ברמה האמונית והרוחנית, לצד דגש על רצון לנהל את אורח החיים בהתאם לרצונותיהן.

תחושת הזרות, השונות והעצב שנלוו לתהליך העזיבה של הנערות מבטאת הלכה למעשה את הפסוק: "לא טוב היות האדם לבדו". לאורך השנים הן כמהו לתמיכה, חיבוק, חום ואהבה וחיפשו את הקבוצה שאליה יוכלו להשתייך ואשר בה יוכלו לחוש מוגנות ואהובות. לרוב, ניסיון זה לא צלח. כיום חלקן עדיין מחפשות את הגורם בחייהן שיהווה עבורן דמות מגינה ותומכת. בשיחות איתן הן נזעקות ומתרעמות על דחיקתן לשולי המערכות השונות, ובייחוד המסגרת החינוכית, ועל כך שכמעט אף אחד לא רואה את מצוקתן ונענה לצורכיהן. נדמה כי בכך הן הופכות "שקופות", תלושות ובלתי-נראות.

זעקתן, כאבן ותסכולן של נערות אלו עולה השמימה. הן חשות שהן ננטשו על לא עוול בכפן ומשוועות לקבלה, הכלה ותמיכה

זעקתן, כאבן ותסכולן של נערות אלו עולה השמימה. הן חשות שהן ננטשו על לא עוול בכפן ומשוועות לקבלה, הכלה ותמיכה בהתמודדויות ובבחירות שלהן. הן כל כך טובות, חכמות ומשוועות שמישהו יכיר בכך וייתן להן מקום בעולם בטוח ואוהב.

לאחרונה נתבקשתי לפגוש קבוצה של כארבעים נערות במצבי סיכון, רובן ככולן פליטות מסגרות חרדיות. כואב היה לשבת מולן ולשמוע את הסבל התהומי של פגיעות מיניות בתוך המשפחה שטויחו ושבעקבותיהן הן נודו. קשה היה להישאר אדישה כשהן דיברו על התמודדות אמונית ללא מענה וגעגוע לצד שנאה לחברה שממנה הן באו. הן מבקשות שיכירו בהן ושהחברה תהיה קשובה לכאבן וסבלן. הן מבקשות שהחברה החרדית תרחיב את גבולותיה ותכיל אותן בקרבה.

הסיפור של שרי וסיפורן של כל מאות ואלפי הבנות הדומות לה הן קריאת אזהרה לכולנו.

 


תמונה: Bigstock

75 תגובות על “קול צעקת הנערות

  • צריך לכאוב את כאבן של הנערות הסובלות. אין ספק. צריך לתת להן אוזן קשבת ולהבין את מצוקתן הנפשית האדירה.

    מצד שני, אם לא הייתי חי בחברה החרדית הייתי מתרשם מהמאמר הזה שחרדים הם קבוצה של אנשים רשעים, חסרי חמלה, ואכזריים. ולא היא. הכותבת משרטטת תמונה של היוצא מן הכלל. הכלל הוא שהצבור מלא וגדוש באנשים טובים, רחמנים, וטובי לב. זו המציאות.

    אני גם מוחה בהגדרה של אותו בן משפחה שפגע מינית בשרי כ"בן תורה". הוא אינו בן תורה אלא רשע מרושע. אולי הוא לבוש כבן תורה אבל זו רק המעטפת החיצונית.

    אני מבקש להשמיע את קוחן של הסובלות אבל לא להאשים את כל הצבור החרדי.

    • הכותבת לא הכלילה את כל החברה היא רק ציינה שהחברה ״החרדית״ נאטמת לסיטואציות שקוראות בתוכה ובמקום להכיל ולתמוך בנפגעים היא מטאטא מתחת לשטיח ומרחיקה מתוכה וכנראה שגם אתה בסאגה הזו עם כל מה שהבנת מהכתבה זה שמכלילים את כל החברה ה״חרדית״ אוליי יגיע הזמן שייפתחו את הלב ולא רק לקחת בחשבון מה יגידו על ה״צדיקים״ הסוטים אבל זה בטוח לא ייקרה!!

    • העובדה שנערה אינה מעזה לשתף את הוריה בייסורים הנפשיים שהיא עוברת מוכיחה כי קיים פגם גדול בחינוך החרדי, בתרבות החרדית ובתפישת העולם החרדית.

  • שלום!
    אני בעצמי נשרתי מסמינר חרדי
    ויש לי הרבה מה לומר על מערכת החינוך…
    אבל דבר אחד מרכזי הוא בעייתי ביותר!!!
    חוסר חינוך בסיסי במיניות
    נערות שחיות עם טאבו בנושאים נשיים מצד המערכת ייקבלו את המידע ממקומות זרים
    כל הידע שלי בתור נערה הגיע ממקורות גויים וחילונים טומאה שבטומאה…
    וזה חבל כי הסמינר יכול לבנות את הנערות כל כך ולהנחיל בהן ערכים אמיתיים לחיים נורמלים
    חבל מאוד שזה המצב!!
    הסמינר יכול למנוע כל כך הרבה בעיות עם וכל מה שדרוש זה אנושיות

    • נכון מאוד מאוד!!!!!!!!!

    • דווקא יש לומר לשבח שאני למדתי בסמינר הישן מגמת הכשרה מורות לחינוך מיוחד והיתה שם מורה בשם נעמי סמיט.שלא התבלבלה ואמרה ומינהל למיניות בריאה יותר מכל השיעורים המיופיפים ששמעתי.כמובן היא עשתה את זה בהליכה על ביצים אבל היום ממקום שנותיו אני זוכרת אותה לטובה.

    • מסכימה איתך לחלוטין,
      לפי דעתי צריך להקנות לבנות מתבגרות בסמינרים באופן אישי את חינוך זה …
      שלא "יפלו" לעולם הזה כשהן נישאות ויקבלו טראומה מזה , וכן כל ההטרדות המיניות לצערינו הרב שקורה בעולם החרדי זה גם בעיקבות החוסר ידע בנושא זה…

    • צודקת . חינוך על מיניות. חינוך איך להגן על עצמך מפני אנשים . אני מפמפמת לבת שלי שלא כל מי שלבוש כמו צדיק הוא אכן צדיק .

  • כאשת חינוך אני מזדהה עם שני צדי המטבע. מצד אחד נערה הנמצאת בתסכול, סובלת מאוד ואחת ההשלכות לכך באה לידי ביטוי בנשירתה מהמערכת וזניחת הערכים עליהם חונכה. מצד מערכת החינוך, ישנם הכללים הבסיסיים של ערכים ומשמעת עליהם חייב הצוות החינוכי והניהולי להקפיד למען הסדר הטוב. לדעתי וכפי שעולה מהכתבה, חסרה במוסד החינוכי דמות הנותנת מענה במצבים אלו כגון יועצת או עובדת סוציאלית הבאות מתוך הקהילה אליו משתייך המוסד, המכירות את הניואנסים הקטנים המעידים על תחילתו של משבר, מה שיכול להציל את מצב הנערה כאשר מצב ההתדרדרות עדיין בשליטה. היועצת יכולה להוות אוזן קשבת עבור הנערה וגורם מקשר בינה ובין הצוות והמשפחה מה שיכול להביא להבנות מוקדמות ופתרון הבעיה.

    • גם אם תהיה יועצת בסמינר היא לא תהווה מענה כל עוד היא לא תשמור על סודיות מוחלטת ולא תספר לצוות המורות את מה ששמעה מהבחורה בתהליחך הנשירה.

    • יישר כח על המאמר הנפלא.
      כמורה בעצמי, ומצד שני – כמי שיש לה קשר קרוב עם בת 'נושרת', הזדהיתי והסכמתי.
      וגם-
      במערכת יש הרבה אנשים טובים, שגם עושים דברים טובים, אבל יש טעות בסיסית בגישה לחינוך לצניעות. נשירה זה ביטוי אחד של הבעיה, ויש גם אחרים.
      לטעמי יש גם טעות בסיסית בזיהוי תפקידו של הסמינר כמחנך, במקום כמגדל, כתומך, שמקשיב. כמקום שבו גדלים וצומחים, ובו החינוך הוא חלק מהדבר, אבל לא הדבר היחיד.
      כמו בבית, בעצם.

    • הדבר הנורא בחינוך החרדי הוא שילד אינו יכול לסמוך על הוריו כמקור תמיכה, כי בעולם החרדי ההורים מחפשים בעיקר שליטה ולא יותר ולילד במצוקה אין אל מי לפנות. עולם אכזרי ופסול מהבחינה הזו.

  • קודם כל יישר כוח על העלאת הנושא הכאוב, בתור מי שמטפלת במקרים כגון אלו אני רואה שכשבת מקיימת איזה שהוא קשר עם בן המין השני – ישר מתחילה סאגה של רתיעה, חרם הרחקה וזה באמת ההיפך הגמור ממה שהבת צריכה, הרי כל רצונה הוא קבלת אהבה, חום, תמיכה, שיחה, אוזן קשבת ותו לא.
    בזמן כזה צריך לתת לה את מלוא תשומת הלב, שיחות אישיות, הזמנה לשבתות, הדרכה על עולמם של הבנים בגיל העשרה, הדרכה לגבי גבולות ברורים בקשר וכו'

  • מזדהה מאד עם הכותבת! כמה כואב ועצוב וחבל
    לאחת המגיבות שאמרה שיש צורך באשת מקצוע מתוך מוסד הלימודים
    עשי סקר יועצות קצר בסמינרים הגדולים בריכוזים החרדיים כמו ירושלים וכו
    היועצת אינה דמות וכתובת כלל וכלל
    חמור מכך! היא אף יוצאת כביכול נגד התלמידה מזלזלת בדבריה, צינית ופשוט ״עושה צחוק״ ואחכ מראיינים אותן בשלל העיתונים החרדיים כנותנות עצות בחינוך וכן הלאה פשוט מזעזע

    • נכון, והתשובה גם לא צריכה להיות יועצת, אלא גישה יותר אנושית, מכילה, בגובה העינים.
      יועצת זה למצבים חריגים.
      אבל נזיפה בבת באופן משפיל, למשל, כמו שהוזכר במאמר – לא צריכה להיות בכלל. ולא משנה מה עשתה הבת.
      חושבת שאחת הבעיות המרכזיות היא הכיתות הגדולות בסמינרים. נדרשת יכולת על אנושית כדי ללמד כיתות תוססות של 40-50 בנות, ולא להשחק ברמה שפוגעת ישירות ביכולת להיות טובה כלפי הבנות.
      בנושא הזה יש בעיה מובנית. רותי קפלר כתבה על כך בעבר בעיתון משפחה. פה היה צריך להיות שינוי. הרבה עידוד וסיוע לסמינרים הקטנים, ופחות לחץ על הסמינרים הגדולים כדי שיקבלו עוד ועוד בנות לשורותיהן.
      במצב הקיים בת עשויה לעבור 6 שנים בסמינר בלי שמישהו ראה אותה בכלל. מורות מקצועיות לא יודעות שמות של בנות, מחנכות מצליחות ליצור קשר כלשהו רק עם חלק. זו בעיה אקוטית.
      ויועצת זו לא התשובה, כמו שמול הזנחה הורית התשובה איננה יעוץ, אלא קודם כל הרתמות של ההורה לגידול הילדים שלו.

    • היועצת מלשינה למורות..בדר"כ
      היא לא אדם אמין בכללללל ברוב המקרים ..
      ויש כאלו שגם מנצלןת זאת לדברים גרועים לא פחות ..יחסי תלות ןכדו…

      חובה אדם חיצוני שלא יהיה מחוייב למערכת כלל ויהיה אדם מקצועי מאד !!

  • כמי שחוותה את הנושא מקרוב וחווה אותו כל העת,
    אני יכולה להוסיף שהציבור החרדי דואג וחומל אבל במקרים מסוימים מאד,
    רוב ככל הציבור ונשות המקצוע שנמצאות בסמינר באות מתכלית מאד ברורה לבת שירדה והיא ל'חזק' את הבת ולגרום לה לשמור מצוות יותר ויותר, המצב הרגשי, ובעיות אחרות פחות חשובות.
    שנית, הדמות היחידה שאליה יכולה בחורה לפנות היא מורה, המורה עסוקה ב40+ תלמידות ולא תסב אלייך תשומת לב בלי התנהגות קיצונית, וגם כשבת משתפת מורה היא נעדרת כלים ויכולות לעזור לה, מעולם לא דיברו איתה על פגיעות מיניות, אין ביכולה לסייע [וזהו מקרה נדיר שתלמידה תתן במורה אמון עד כדי שיתוף בפגיעה]
    והבעיה הגדולה ביותר היא הרצון של המוסד והמשפחה וממילא של הבת עצמה לשמור על השם הטוב שלא יפגע, וכך נוצרת הדחקה והכחשה.
    אני כותבת בכאב משום שחוויתי על בשרי את חוסר האונים הזה, את המלחמה מול הממסד במקום שהוא יעמוד לצידך.
    כל הכבוד על העלאת הנושא החשוב הזה

    • נכון מאוד
      הרבה בנות זקוקות לעזרה, ולא רק בנות שנפגעו מינית!
      לי אישית היו חברות שקיבלו חוגים בחינם וקורסים מענינים וכל מיני הטבות ותוכניות בחינם, רק בגלל שהן הגיעו לבית הספר בצורה כביכול יותר "מודרנית". מכאן שכביכול הן היו צריכות עזרה. אני נשארתי מהצד ויצאו לי העינים. בניגוד לחברותיי תמיד התלבשתי בצניעות ולפי התקנון, והייתי תלמידה חרוצה ברוב השנים — אבל היו לי בעיות, הרבה בעיות!!
      למשל: בעיות רבות רבות בין ההורים שלי; אח מכור לסמים מסוכנים מאוד!; ועניות. גדלתי בבית שניתוק חשמל וגז היה ענין שבשגרה… כן, לא הייתי בנאדם חברתי.
      אך מעולם!! לא הזמינו אותי לקבל חוגים בחינם או קורסים או שום דבר אחר. כעת אני מבינה שרק ילדה שעושה הצגות זכאית, רק מי שמעוררת את תשומת הלב זכאית להטבות. פשוט מעצבן כל פעם מחדש לחשוב על זה.
      ולמרות שעברו כמה וכמה שנים מאז הפצע עדיין מדמם!
      עצוב לי לחשוב שיש עוד בנות כמוני בעולם

    • לא תמיד הבת יודעת להגיד שזו פגיעה..הרבה פעמים הצד הפוגע מציג זאת כמשחק…
      רק שזה עושה כמובן משהו בנפש שדופק את החיים!!!

  • אין ספק שאנחנו בתור ציבור צריכים לפתור את הבעיה הנוראה הזאת של התעלמות מהמצב הרגשי של נערות הסמינרים ולהקשיב בהבנה לקולן של בנות ישראל שלנו אני חושב שעל הסמינרים שבאמת אכפת להם מהציבור שלנו להשקיע יותר בחינוך מאשר בשם של הסמינר

  • יישר כוח
    עשייה ברוכה
    יש להשקיע במניעה
    באיזה איזור כפר הנוער?

  • ישר כח על עבודתכם.דבר מבורך.ונצרך ביותר.חשוב מאוד שקולכם יישמע הרבה יותר בחלונות הגבוהים.אני אישית עוסק במלאכה זו שנים רבות.רק עם בנים.וליבי אתכם.עלו והצליחו בכל פעולכם.אני מחנך וממלא מקום המנהל בישיבה תיכונית בירושלים.לבחורים שמגיעים מתלמודי תורה וישיבות קטנות

  • אני מנסה לשאול, הרי גם לאחר תהליך הפגיעה עדיין היא המשיכה להגיע לסמינר הבני ברקי, מתי היא נשרה משם? לאחר "תקל" עם המורה בנושא של כפתור בחולצה.
    שם אני מזהה את המוקש!! שם הבעיה!! יש בקרב מחנכינו רבים שאינם יודעים כיצד באמת לחנך, הן יודעות להעיר ולהעיר ללא הרף, אבל להכיל הן אינן יודעות. הן חושבות שהתלמידה היא בובה שעושה מה שיגידו לה, ואם לא, אחת דתה להמית! או להישלח הביתה, ולהשעות ולזרוק ו….
    קצת יותר הכלה, קצת יותר הבנה, הסברה ואהבה, המצב היה שונה לחלוטין.

    אגב, מתי נראה את כפר שירה מתחיל לשורר את שירת הנשמה?

  • לפי התיאור היא הגיעה לאשפוזים פסיכיאטריים תכופים כתוצאה ממצבה.

    שמה אפשר לפתור את הבעייה. מדוע אין במוסדות הפסיכיאטריים טיפולים מותאמים לבנות כאלה? כלומר טיפול שיכול להפריד בין הפגיעה הנפשית ממי שכונה כאן "בן תורה" ,וראו תגובה קודמת על כך], לבין שמירת התורה. מיש קרא את סיפור חייה של אסתי ויינשטין, מבין שגם שם קרה כזה דבר. ומכיוון שזהו דפוס שחוזר על עצמו, אין ספק שיש כלים טיפוליים ייעודיים לטפל בכך. מדוע שהיושבים במשרד הבריאות לא ירימו את הכפפה מול מוסדות בריאות הנפש ויתחילו לטפל בכך ברצינות?

    • לא משם תצמח הישועה-
      מחלקות נוער פסיכיאטריות קיימות רק בבתי חולים כלליים. גם במעייני הישועה פתחו מחלקות פסיכיאטריות למבוגרים ולהפרעות אכילה. אבל לנוער- שזה הכי חשוב טרם פתחו.
      בתור אחות של- ראיתי את ההידרדרות הרוחנית של אחותי לאחר שהייתה מאושפזת במחלקת נוער – בנים ובנות, תכנים שגובלים בכפירה, ועוד הרבה בעיות קשות- העברתי הכל כבר לפני מעל לשנה במכתב לפוסקים בבני ברק וטרם נעשה עם זה מאומה.
      בקשר לבתי הספר התיכוניים- בדיעבד הבנתי כמה חסר ידע על נושא הפגיעות המיניות בקרב הצוות החינוכי והניהולי. הבנתי עד כמה הסימפטומים לא מפורשים בהקשר נכון. כך למשל- כמה קל לצבוע ילד לטוב ולמוטב (השלכות של פגיעה מינית יכולה להיות צייתנות הטובה למערכת ואז לא ישימו לב לידה הנפגעת, ומאידך- תוקפנות וחוצפה שעשויות לגרום לסילוק מהמסגר הלימודית)….. אני מקווה שתהיה התעוררות בנושא. אחת מכל 3 ילדות עוברת תקיפה!!

  • כמה נכון המאמר.יישר כח!!! יותר אוזן קשבת ופחות הערות שלא לשם שמים היו מונעים הרבה מהנשירה!!!

  • ללאה,

    אם למרות הכל נשארת במסגרת, ואת היית תלמידה חרוצה ברוב השנים, כמו שכתבת, אז היה לך כנראה הרבה. יותר מאשר לבנות שקבלו חוגים וקורסים. יותר לך אופי ורצון פנימי יותר מהן, וזה שווה יותר מכל קורס ותוכניות.

    • רק לעדכן אותך אבל נשרתי מהסמינר בכיתה י' ומאז לא קיבלתי שום השכלה

  • אני היום בת 25… למדתי באחד הסמינרים המוכרים בבני ברק. את הטראומה משם אני סוחבת איתי עד היום!
    הדגש החזק ששמים על החיצוניות — זה משהו הזוי!!
    בגילאי הסמינר כל בחורה עוברת את המעבר מילדה לנערה, ויש כל כך הרבה שינויים ובלבול! במקום לבנות את הערכים, לדבר על מידות טובות, כישורי חיים, מדברים ומתקדים אך ורק על חיצוניות!
    לי אישית המנהלת קראה ואמרה לי לא לשים קרם לחות בשיער כי זה מושך גברים!! למה להכניס לבחורה בגיל הסמינר רעיונות מיותרים לראש!
    עצוב וכואב שזה המצב 😔
    מקווה שיתחילו להתפקח ולשים לב מה באמת חשוב, וזה הפנימיות של האדם ולא החיצוניות!!

    • צודקת ב-100%. אבל הדור של היום מסתכלים רק על חיצוניות, ולא על מה שהבן אדם באמת. בתור אבא פרוד שמגדל את הבן שלו נתקלתי בדבר כזה באופן הבוטה ביותר כאשר שרציתי להכניס את הבן שלי לתלמוד תורה חסידי פתוח. לא רצו לקבל את הבן שלי בגלל שאני מידי מודרני, וכשניסיתי את המקביל שלו שזה לטאי פתוח מאוד אמרו שאני מגיע מבית חסידי אז זה לא מתאים לי. זה לא קשור לבן שלי, פשוט מסתכלים עלי.

  • אני דווקא מתעסקת רוב הזמן עם הצד השני- בית חב"ד באי קטן.. יוצא לי לפגוש לא מעט נשים וגברים שנשרו ועזבו הכל ומרגישים בנח להפתח.. נראה שבאמת זה נובע ממקום של הדחקה במקום להקשיב באהבה ללא שפיטה של הצעיר/ה. הם מבינים שלאף אחד לא אכפת והם נהיים דחויים עד שמוצאים צד נוסף בעולם שמקבל ומעריך אותם ללא שפיטה אז הם רצים לזה. הרבה פעמים גם אין ידע כללי ביהדות- חוסר ידיעת הלכות או אי ידיעה לגבי בריאת העולם ואלוקים.. ומדובר בבתי ספר הכי חרדים וחסידיים שיש, אנשים שיצאו משנים של שנות לימוד..

  • ללאה,

    חבל, אבל אופי פנימי שווה יותר מהשכלה. השכלה אפשר ללמוד.

  • עברתי בחיי לא מעט התעללות. פיזית, מינית, נפשית, וקשה. ובכל זאת אני נשואה ואמא היום, אוהבת השם ועובדת עם בנות במצבי קצה כמתוארים לעייל. אני חושבת שההבדל נעוץ בעוד גורמים מלבד השלכת האחריות על המערכת. ועל החברה. חברה טועה לפעמים, מערכת שוגה. יש הרבה רוע צרוף בעולם. ועדיין.
    הצורך להוציא הכל על האשמים בחוץ, מונע את העבודה הפנימית האמיתית שיכולה להוביל לחיים של אמת. אם אני משליכה ללא הרף את הטעויות רק על האחר, אני נשארת אולי ה"בסדר" אבל נרקבת עוד ועוד מבפנים.
    כייף לנו לצקצק בלשון והחרד מהחברה והמערכת, נח לנו לרחם על הקורבן וללטף את ההתעללויות שעבר, כאילו בכך ניקינו את ידינו.
    אבל זו עצמה עשויה להיות פשיעה בו, כי אנחנו גורמים לו לא לקחת אחריות על חייו ומעשיו, מתוך גישה חומל ואוהבת.

    ואת זה אני כותבת כמי שחוותה בחייה התעללויות, קשות וקורעות וכמי שממשיכה לעבוד, באהבה גדולה, עם כאלו.

    • אני גם חוייתי פגיעה והיום אני נשואה עם ילדים ..אבל הזוגיות לא משהו ומצבי הרוח הם נוראיים..מה שהחזיק אותי בתןר בחורה זה הפחד מזה שידעו בחוץ מה שקורה…והבית היה גרוע ..בכלל לא מחבק..עד היום..רק הפחד ..התחתנתי בבריחה והכל נראה בהתאם…
      וכן היום אני מטופלת וב"ה יותר טוב להגיד שאין נפילות..יש ..אבל אני זקוקה לטיפול כדי להתמודד

  • יישר כח גדול לעצם העיסוק בבעיה. כרכזת המגזר הדתי והחרדי מטעם מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, שמנסה מזה עשור להכנס למוסדות חרדיים וללמד את הנושא, לעניות דעתי מערכת החינוך החרדית זקוקה נואשות להכונה בנושא פגיעות מיניות. על כל היועצות והמורות לקבל הכשרה רצינית בנושא, כך שתוכלנה לזהות ולאתר את הבנות שעוברות פגיעה או נמצאות בסיכון לכך. כמו כן, יש לשוחח עם הבנות בנושאים אלו בצורה רגישה וצנועה. הבורות חושפת אותן לסכנות רבות. עם כל הצער שבאובדן התמימות, הרווח במודעות גדול עשרת מונים על הנזק. לצערי הרב, חלק מהמורות, במטרה להפחיד בנות או לגרום להן ללכת כפי שהמוסד מצפה מהן, כורכות פגיעה מינית עם חוסר צניעות. מעבר לעובדה שאין לאמירה זו כל אחיזה במציאות, הנזק שבהאשמת הקורבן הוא עצום. זהו הצעד הראשון בתהליך של ניכור מהקהילה ומחיים של תורה ואמונה. ללא הכשרת הצוותים החינוכיים, לא יתאפשר תיקון המצב.

    • כן את ממש צודקת. כשהייתי בכיתה ב' ולמדתי בבית יעקב הייתה נערה מכיתה ח' שנאנסה על ידי פועלים ערבים ובעקבות זה היא סולקה!! כן, סילקו אותה מבית הספר!! כי היא נאנסה!!!
      מהו התירוץ לסילוק האכזרי והעלוב? לא תאמינו: כי בעקבות המקרה בנות עלולות לדבר על נושאים לא צנועים!
      לא לדאוג, המנהלת הסוטה קיבלה את עונשה, ובגדול.

    • מסכימה עם כל מילה.
      עצוב להכניס נושא כזה לסמינרים.
      אבל מצד שני:
      אני למדתי בסמינר.
      חוויתי פגיעה מינית כביכול קטנה, וזה עד עכשיו משפיע עלי.
      אני מפחדת מאד להתחתן ועוד.
      מכל החברות שלי שאני מכירה, רוב הבנות עברו פגיעות מיניות.
      כולל נשואות שלא ידעו שזו בעיה הדרך שהוא מתנהל איתן.
      חייבים לדבר על זה לפחות קצת, לידע את הבנות.
      אנחנו הולכים ברחוב, לא יודעים כלום, רוב הבנות חוות פגיעות!
      וסובלות בלב כל החיים.
      יום אחד ישבנו כמה בנות ודיברנו איכשהו על הנושא.
      ופתאום כולן פתחו וחלק בכו וגיליתי שהיינו כולנו פגועות מינית.
      פתאום את רואה אותה כל הגוף שלה מתחיל לרעוד והיא בוכה בוכה…
      לא רואים עלום וההורים לא יודעים כלום.
      חייבים לשנות את זה!!!!!!!!!!

  • הרוב המכריע של גדולי ישראל דהיום מצדדים בפנייה למשטרה בכל מקרה של פגיעה מינית שאינה ניתנת לפרשנות אחרת. הכיפות הסרוגות הקימו מסגרת הנושאת את השם "תקנה" וזו כתובת שהוכיחה את עצמה גם כשמדובר היה באישיות רבנית עוצמתית שנכשלה. חייב לקום גוף כזה בציבור החרדי , לבנים ובנות, שיידע לשמור על חשאיות וגם להגן על הקורבנות.

  • מזדהה עם רוב התגובות אלא שיש עוד בעיות מלבד אונס והטרדות.
    הבת שלי לדוגמה חוותה קושי חברתי: בטחון עצמי ירוד וקושי במקצועות ראליים, חשבון ודקדוק.
    כיום היא בת 17 וחצי וכבר שלוש שבועות בבית.
    אחרי שנים של הישרדות, היא לא מוכנה ללכת יותר למסגרת בו היא למדה (סמינר חרדי רגיל עם בנות רגילות).

    אני אובדת עיצות. להיות בבית זה לא פתרון, ומסגרת של בנות נושרות שירדו מבחינה רוחנית גם לא בא בחשבון.
    אני לא מוצאת מסגרת תומכת ומכילה עם לימודים מינימאליים ושימת דגש על לימודי יהדות באופן לא מכביד והעצמה אישית בעזרת חוגי אומנות או מקצועות שונים המותאמים להן.
    אשמח על כל רעיון או מידע שיכולים לעזור.
    אנחנו מאיזור ירושלים ומוכנים גם לחיי פנימיה אם יהיו התנאים המתאימים.

    • כואב מאוד לשמוע על הבת שלך!
      שתדעי שהיא לא היחידה שסובלת בממסד.
      אני חושבת שדבר ראשון (ועד כמה שזה נשמע מוזר) זה לשמוח!
      כן קראת נכון!
      לשמוח שאת מודעת למצוקות של הבת שלך
      לשמוח שהבת שלך בעלת אומץ ולא מוכנה להקריב את נפשה למען הנורמה המקובלת.
      לשמוח שאת מצליחה להבין את המצוקה שלה ומחפשת פיתרון!(זה לא מובן מאליו הרבה אימהות לא מקבלות את המצוקות של בנותיהין ומכריחות אותן להישאר במסגרת שהורסת ונוגסת את נישמתן.)
      את אומרת שביתך בת 17.5 בעוד חצי שנה היא בין כה וכה תסיים את חוק חינוך חובה.
      אני חושבת שעכשיו זו ההזדמנות שלך לשבת עם הבת שלך וללבן איתה תוכניות לגבי עתידה.
      לגבש בראש רעיון מסודר לעתיד
      כמו לדוגמא: נושא מסוים שהיא הייתה רוצה להתפתח בו או לעבוד בו לעתיד לבוא
      לברר איתה מהם חלומותיה? שאיפותיה?
      מה היא רוצה מעצמה? איך היא רואה את עצמה בעוד כמה שנים? וכוליי…
      ובכך לשים לה מטרה , ייעוד . שאליו תוכל לשאוף .
      בקיצור הכי חשוב שהבת שלך תהיה שמחה.
      אם המקום שבו היא למדה גרם לה סבל זה מצוין שהיא עזבה אותו את צריכה להעריך אותה על כך ולא להיות מתוסכלת מהענין
      תחשבי בליבך כל יום מחוץ למוסד הזה=פחות צלקות נפשיות!
      בטווח הארוך בוודאי שזה עדיף.
      וגם כדאי שתמלאי את יומה בעשייה ופעילות חיובית כדי שלא תיכנס לדיכאון חס וחלילה.
      אז אני מאחלת לך ולביתך היקרות בהצלחה

    • יש סמינרים קטנים נפתחים כל הזמן

  • לאה, אי אפשר בהכרח להאשים את המוסדות הדתיים, יש גם דברים שצריכים להבין לבד שלא עושים ושאם עושים אותם משלמים על כך מחיר.

    • ממש לא הבנתי למה את מתכוונת
      את יכולה להסביר בבקשה?

  • כעובדת בגוף שרוצה לתת מענה למצב אך אין לו יכולת כלכלית ,
    יש לנו תכנית מגירה מדהימה שממתינה לתקצוב.
    מקוה להיות המרימה את הכפפה ,
    גוף שיכול להיות איתנו במגי'נג ,
    נשמח להתחיל לעבוד

  • למדתי בסמינר בבני ברק שמנהלת […] ואני יכולה להעיד בפה מלא ויש עוד בנות כמוני שיגידו את אותו דבר: בגללה ורק בגללה עשיתי דברים מסוימים!!! הגישה גורמת לבנות לרצות לרדת עוד… יש לי חברה שכשהלכה עם חצאית ארוכה ארוכה ושסע קטן אפילו בקושי עד הברך והמנהלת אמרה לה בבוז שהיא נראית חילוניה… הבחורה הזאת אמרה לי אישית שכששמעה את זה אמרה לעצמה שאם ככה אחרי שהיא משתדלת להיות צנועה אומרים לה שהיא נראית חילוניה למה להתאמץ בכלל…. היום היא הולכת כבר עם גופיות ומכנסיים. ואני יכולה לצטט עוד הרבה סיפורים כאלה, פשוט בכוח להשפיל ולהוריד את הבנות אין ניסיון אפילו קטן להבין לנפש הבנות… וכשמישהי רוצה להיות צנועה ושמה חצאית פליסה ארוכה רבים איתה בסמינר שזה "רחובי"… פשוט מטורף מה שהולך היום בסמינרים!!! אני ממש מפחדת על עתיד הבנות שיהיו לי בעזרת השם כשיהיו בסמינר!!! אם לא יהיה שינוי בהתנהגות של המנהלות בסמינרים לא ישארו יותר בנות סמינר!!!

    • תאמת אני רואה את כל התגובות ,,שהצוות לא מרשה בצניעות,,, אבל באמת למה בנות כל כך רוצות להיתלבש ,,הם כבר מספיק בסדר ,,מה כל כך דוחף אותם ??? ואח"כ שמעירים להם הם נושרות ,,מה כל כך מפריע ??? אז אני יגיד לכם הם פשוט כבר רקובות מבפנים ,,ורוצות כל הזמן שבנים יסתכלו עליהם ,, אז שלא יבלבלו לכם את המח שבגלל שהמורה העירה ,,כי מה איכפת לה היא כבר נראית מספיק טוב ,,אלא האמת שזה כי היא רוצה להיות לא צנועה ,ולהיות פרוצה

  • קראתי והצמררתי.
    כל כך הזדהתי. ויחסית למדתי בסמינר 'פתוח' (הקפדתי אגב לקרוא לו תיכון. ככה זה נשמע פחות מפחיד)
    סמינר שאמור להכיל ולקבל דווקא את אלה, אלה שנדחקו.
    הייתי תלמידה שקטה ומופנמת עם מעגל מצומצם של חברות סביבי.
    השקעתי רק בשתי המקצועות שאני אהבתי.
    בשאר הייתי פשוט כבויה. הפרעות קשב וריכוז וחוסר יכולת/ רצון להתקדם.
    ככה העברתי 4 שנים בתיכון.
    כל עוד לא עשיתי בעיות, אף אחד לא ירק לעברי.
    אומנם כן, ניסו להניע אותי ולהמריץ באי אלו דרכים, אך אני הייתי מתה. מתה מבפנים.
    וביום שבו התחלתי ללכת עם קפוצ'ונים ברחוב (רחבים, גדולים, וחלילה לא מבליטים אף איבר!) הורידו לי בצניעות בתקנון.
    התווכחתי עם המורה באותו יום של חלוקת תעודות.
    היא אמרה ביובש; ראו אותך עם קפוצ'ון ברחוב!
    אמרתי לה: קפוצ'ון זה לא לא צנוע. בבקשה תורידי לי בתקנון. לא בצניעות. אך לשווא.
    נפגעתי קשות.
    היום, כמה שנים אחרי התיכון ובאמצע טיפול פסיכולוגי אני מגלה שעברתי הטרדה מינית בגיל צעיר מאוד עי מישהו קרוב.
    בדיעבד אני מבינה כמה זה השפיע עלי.
    בעיקר בגיל ההתבגרות.
    אני מבינה למה הייתי מתה, למה היו לי נטיות לדכאון, לשנאה עצמית, ללבוש רחב ולטשטש את גופי הנשי כמה שרק אפשר.
    אני כואבת שהייתי שם לבד.
    פחדתי לבד.
    שנאתי לבד.
    בכיתי לבד.
    איפה היו כל המבוגרים בחיי? אף אחד לא שם לב למצוקה הנוראית?? ככה קל יותר לוותר למישהי בהנחה שהיא בנונית?
    היום אני כבר מטפלת בעצמי.
    אלף פעמים כמעט נופלת אבל לא מוותרת.
    וותרתי מספיק.
    אבל כואבת כי יש עוד אלפי בנות כמונו!

  • נ.ב.
    הצעת יעול, לדעתי כל מורה צריכה לעבור איזה מין קורס של 'בטרם' -בטרם יהיה מאוחר מידי.
    קורס שילמד אותן לזהות נערות במצוקה ויתן להן כלים לעזור להן, לערב את ההורים, ואנשי מקצוע לפי הצורך.

  • צפורה
    הסיפור אמיתי בטוח!!
    זהו סיפורה של משפחתינו. וברור לי של עוד הרבה משפחות.
    לצערי בציבור החרדי עדין מטייחים!!!
    וזה לא קשור למידות או לא. הם לא רשעים. אין מודעות!!
    הלוואי שיבוא יום ובת שהתנהגותה תשתנה יבדקו למה בצורה מקצועית …
    ודרך אגב שמעתי גם על גורם חינוכי שפגע בבנות. וזה לאו דווקא בתוך המשפחה, אלא גם מורה/רב בבת.
    חשובה מודעות ושוב מודעות ושוב מודעות!

  • צפורה את עושה דבר גדול!!! מעלה מודעות ומטפלת!! הלוואי שבזמני זה היה קיים…

  • כשלמדתי בסמינר בית יעקב
    הייתי הולכת לתחנה דרך שביל צדדי ומבודד מאד מאחורי הבנינים כי זה קיצר את הדרך באיזה רבע שעה..
    יום אחד הלכתי שם עם חברותי ופגשנו באיש במראה חסידי עם מכנסיים ותחתונים מופשטים והוא משפשף את איברו במרץ.
    אנחנו היינו בהלם!
    ואז ברחנו בצרחות היינו בנות 14 סך הכל…
    לאחר המקרה דיברתי עם כמה חברות על זה והם סיפרו לי על דברים שקרו להן גם באותו מקום
    אחת מהבנות סיפרה שגבר רדף אחריה בריצה …
    אחת סיפרה שראתה סוחרי סמים מטמינים "אוצרות" בשיחים ובאדמה…
    אחרת פגשה קבוצת מסוממים…
    ואחרת הומלס מלחיץ שקרא לה לבוא ושהוא אוהב את השיער שלה…
    בקיצור התחלתי להבין שיש פה בעיה שאף אחד לא מדברת עליה
    אז החלטתי לעשות מעשה שמאד מאד בייש אותי – הלכתי למנהלת של הסמינר וסיפרתי לה (צריך להבין כמה אומץ הייתי צריכה בשביל לדבר איתה על נושאים כאלו "לא צנועים") אבל ידעתי שהרבה בנות בסמינר משמשות באותו שביל מבלי שהן יודעות איזה יצורים שורצים באיזור! וצריך להזהיר אותן
    תקשיבו מה היתה התגובה של המנהלת:
    "תשמעי זה נשמע די רציני …
    אבל אני לא מסכימה לך לדבר על זה עם אף תלמידה!!! אל תספרי על זה לאף אחת!"
    שאלתי אותה אז איך היא מתכוננת למנוע מהבנות לעבור שם אם הן לא יודעות?
    היא ענתה לי : אל תדאגי על זה , אני יסדר את זה – את אסור לך לספר.
    והיא לא עשתה כלום!!!!!!!!!!!!!!!!!
    ובנות המשיכו ללכת בשביל המסוכן!
    הסיפור העצוב הזה שקרה לי מראה את בדיוק את חינוך בית יעקב!!!!
    ל ה ת ע ל ם !
    אם לא מדברים אז זה לא קיים!
    מתכון מושלם לבעיות.
    עצוב מאד שההתנהגות הזו מעודדת פגיעות.

  • לכל מי שמתעסקת עם נערות מתמודדות יש ספר מדהים בשם "אהבה לרגע" שמיועד בדיוק לבנות סמינר שמתמודדות עם הנושא של "קשרים"
    כדאי ומומלץ בחום

  • קראתי כאן את השירשור המענין. מה שתפס אותי בעיקר זה הדיבור על היועצת כגורם שעשוי לעזור. כשהייתי תלמידת סמינר לפני חמש עשרה שנה עברתי פגיעה מינית ע"י אבא של חברה טובה. מיד סיפרתי להוריי וההמשך לא רלוונטי. אבא שלי בתמימותו חשב שאולי כדאי שאשוחח עם עוד מישהו… ופנה ליעוצת הסמינר. היועצת קראה לי לשיחה. השיחה הסתיימה כעבור חמש דקות שבמהלכן כל מה שהיא אמרה לי היה שחל עליי איסור חמור לדבר על המקרה עם בנות מהסמינר או בכלל. היא דיברה אליי בפנים כועסות, חמורות, ויותר מכל הפליאה אותי העובדה שאפילו פעם אחת לא שאלה אותי אפילו מה שלומי ואיך עברתי את הימים האיומים האלה. מלבד הפגיעה עצמה מדובר היה באבא של חברה טובה. שזו אפילו טראומה כפולה…
    לצערי הרב מאד לא חושבת שמשהו השתנה מאז.

    • מחריד. מחריד. מחריד

  • הייתי מעוניינת לעבוד אתכם כל כך מרגש ועצוב שהשתיקה הזו מחוסר אונים.

  • לא ייאמן!!! ואני עוד חשבתי שיועצת עזרות… תודה רבה על המידע. מעכשיו אדע להיזהר… שה׳ ישמור על הבת שלי הלומדת בסמינר בבני ברק.
    אגב, מישהו יודע אם זה אותו הדבר לגבי יועצות בבתי הספר היסודיים??😳

  • כן . בדוק!!!
    גם היועצות בבית הספר היסודי הן כאלו!!

  • צריך לעורר ולעשות משהו. חבל על כל כך הרבה בנות טובות שהולכות לאבדון בגלל שמטייחים. חבל.

  • ציפורה, תודה על המאמר החשוב! מילים כדורבנות. ראוי וחשוב להציף את הנושא, שבהחלט ייחודי ושונה ממה שקורה עם נערים (בנים) במצב דומה.

  • ההורים צריכים להיות עם היד על הדופק של הילדים/ות נערים/ות, ולהיות שם בשבילם/ן. ולהילחם בשבילם. אסור בשום אופן לסמוך על המערכת, גם אם היא הכי נחשבת. אנחנו הורים בשביל להדריך את ילדינו איך לנהוג בעולם הזה ברוחניות וגשמיות. והאחריות מוטלת עלינו – להשתדל כמה שאפשר לקיים ערוץ פתוח של קשר עם ילדינו. כן, גם עם המתבגרים. ולהדריך אותם ולהסביר להם בצורה רגועה ובריאה על מוגנות ומיניות. ובכלל, על כל תחום. שאנחנו נהיה הכתובת בשבילם. ולהתפלל שה' יסייע בעדינו. ושלא יצא מכשול תחת ידינו.

  • תודה רבה על המאמר החשוב שנוגע לכל יהודי. כואב הלב על כל בת ישראל שכואבת דחיי'ה קשה שכזו ממשפחתה ומהקהילה, אי אפשר להישאר שאננים.

  • המאמר הזה כל כך אמיתי שזה מטורף וכן רב הציבור החרדי חי על תחפושות וזה נורא אנשים ששומרים תורה לא צריכים להתנהג כך . רב החרדים מקיימים את התורה לא בגלל שהם פעם חשבו על זה ורוצים את זה באמת אלא שהם מפחדים מהסביבה.
    הכל שם כפייה דתית נוראית ( סורי על הביטוי)
    וכן בתור אחת שלומדת בסמינר אחד הטובים ובנות מלשינות עלי כל יום אני אומרת שזה נורא הכי שבעולם איך שמי שקצת חיצונית נראה שונה אז מעיפים אותו וזה קשה רק תצאו קצת מהעולם הזה ותגלו אנשים מדהימים שלא בדיוק נקראים חרדים אבל איזה לב שאפשר להשתגע ! איך הם פשוט מקבלים אותך כמו שאתה באהבה בלי מחיצות ונסיונות לשנות את מה שאני. וכל הקטע של הפחד מה יגידו מה ידבר למה???? למה אם אני הולכת עם חצאית מסוימת וחולצה קצת שונה משלהם אז אני צריכה לפחד???? אני עושה משהו רע?????

  • בתור אחת שעזבה עכשיו באמצע תיכון בגלל כמה מהצוות חשוב לי מאד להזכיר את כל האנשים הטובים שיש בדרך, לא הכל רע ושחור, יש המון אור ואהבה! היו מורות (וכן, אפילו היועצת המדהימה של התיכון שלי) שהיה להן אכפת, שנלחמו בשבילי אפילו בהנהלה!!! אז אומנם עזבתי, אבל לא מתוך כעס ושנאה, (ותאמינו שהיה לי על מה…)אלא מתוך הבנה שהנפש קודמת "למה יגידו"? וכו'…
    והמון מתוך תמיכה של מורות מהצוות!!!
    אז אל תשכחו את האנשים הטובים!!!!!

  • מסכים מאוד עם התוכן, אבל קצת מתנגד להנחות הברורות שנכתבו. המצוקה הזאת היא גם אצל גברים, וגם אצל גברים אין חינוך מיני נכון, ויש לזה השלכות רבות. אלו סוגיות מורכבות מאוד, שאני לא חושב שזה חכמה לשבת על כרוסה בבית לכתוב מאמר וללכת, יש את המחנכים והמחנכות שמתמודדות עם כל הסיפורים האלו אצלן בסמינרים, ואין מה לעשות, ככה זה כשמנהלים מוסד, היא צריכה לעוף הביתה על טיל, אבל יחד עם זאת, המוסד צריך לקחת אחריות ולהצמיד לה איזה מלווה שתעזור לה לעבור הכל כמו שצריך, ושתעזור לה לפתוח את אשר על ליבה. אחרי שתעבור הליך שיקום, אולי אף להחזיר אותה למוסד.

    • מי שמתבטא על בן אדם אחר "לעוף על טיל"
      צריך לעוף בעצמו,
      ועד שיעוף
      עדיף שיסתום.
      שום בחורה שנאנסה לא צריכה לעוף מבית הספר. מי שצריך לעוף- ולכלא לשים ארוכות- זה האנס הדוחה.
      הסמינרים צריכים להפתח לשיח בנושאים שקשורים לעולמם של הנוער, ומאחר ובציבור החרדי יש אלימות פיזית מילולית ומינית- כל הנושאים האלו צריכים לעלות לשיח.
      כל עוד זה לא יקרה, כמות הסוטים (הרבה ממילא) בחברה החרדית תגדל, ואיתם הקרובנות.

  • קראתי את המאמר ואת כל התגובות. הזדהיתי עם המאמר.
    אני בוגרת חינוך חרדי, בת להורים שחזרו בתשובה לפני עשרות שנים וב"ה הצליחו להתקבל יפה, עם כי דווקא הרקע השונה והמשפחה המורחבת המגוונת (מגזרים שונים), נותנים לי את הפתיחות.
    הייתי תלמידה מצטיינת, אולם לא אהבתי את הנוקשות וכו' שעליה מדובר בכתבה ובתגובות. גם אני חושבת שצריך יותר פתיחות והסברה, והרבה אהבה למי שאינה הולכת בתלם. כך אני משתדלת לנהוג היום בעיסוקי עם בנות/נערות/מתבגרות שחוות קשיים שונים. לראות את הטוב שבהן ואת הפוטנציאל שלהן. לסייע להן להאמין בעצמן.

    נקודה אחת ברצוני להעיר-להאיר- מתוך הכתבה והתגובות עלול להצטייר כאילו הציבור החרדי חלילה רע, מכיל רשעים ורעים ועוד. ואנשים צבועים השומרים מצוות רק כי הם חלק מקהילה שגדלה לתוך זה וכו'. זה לא נכון. גם אם אנשים שחוו פגיעה כותבים נגד ונגד (ואני מבינה אותם מאד, כי הם כועסים ומאוכזבים, דווקא בגלל שמצפים להתנהגות עפ"י התורה), צריך לדעת שרוב האנשים מתנהלים עפ"י דרך התורה, עם ערכים טובים. יש המון יופי וטוב ביהדות ובמי ששומר אותה באמת.

    רק מה- ה' נתן לנו בחירה חופשית, וגם אדם שיש לו כיפה לראשו, פאות ציצית, מעיל וכדו, עלול לחטוא. ואינני מצדיקה את חטאיו חלילה!!! להיפך- הוא גורם לחילול ה' נוראי כי דווקא ממנו מצפים להתנהג עפ"י התורה, ועפ"י הלבוש שהוא מתעטף בו, והוא חילל זאת. ויש לעשות תשובה על כך.

    כאן בכתבה ובתגובות הועלו במרוכז מס' בעיות. הדורשות טיפול. אך לכל ציבור- דתי ושאינו, יש את מעלותיו ובעיותיו. מכל ציבור יש לקחת את הטוב, ומנגד לתקן הטעון תיקון. מתוך שאיפה לתיקון עולם במלכות ש-די, ושכל יהודי/ה יאהב את ה' וישמור את מצוותיו מתוך שמחה פנימית, וביטוי לייחודיות של כל אחד/ת.

    אני חושבת שנדרש מהציבור החרדי- וזה מתחיל מלמעלה מהמנהיגים- לא לטאטא בעיות אלא להתייחס יותר בפתיחות ובפחות פחד וטאבו לנושאים שונים, להסביר ולדבר הן לגברים והן לנשים ולבנים ולבנות, ולטפל באומץ בטעון שיפור, לטובת הכלל והפרט.
    שינויים לטובה קורים אך מעט מדי ולאט מידי. יבורכו כל הא/נשים היקרים אשר "מרימים כפפות" ופועלים באומץ ולשם שמים. חזקו ואמצו!!

  • קראתי את כל התגובות כאן ואני מבינה שהם מגיעים ממקומות מאד כואבים, אבל נראה לי שקצת הגזימו. ברוב במוסדות מדובר על צוותי חינוך שרוצים לעשות הכי טוב ויש שם אנשים מדהימים. נכון שיש המון מה לשפר, יותר מודעות יותר שיח, אבל עדיין לשמור על הצניעות. אבל להתאים לדור שלנו ולמה שקורה. ודרך אגב, אם תסתכלו מה שקורה בציבור החילוני, כמות הפגיעות המטורפת שיש שם, למרות הידע שיש לכל ילד קטן, למרות הפתיחות 'ולא מסתירים שם כלום' חברים מהכיתה שפוגעים חופשי, 'כי חשבתי שהיא גם רוצה'………. לא חסר שם אנסים וסוטים. תכתבו בגוגל פגיעות מיניות בילדים ותקראו מה קורה שם. בכל ציבור יש אחוזים של אנשים סוטים. כמובן שוב, צריך מודעות, גם של הילדים וגם של המורים אבל בבקשה תראו את כל התמונה. אני לא מדברת על סיפורים שילדים שיתפו והמבוגר התעלם מזה!!!!!!! ונקודה נוספת: גם על ההורים מוטל הנושא הזה, כל הנושא של מוגנות מגיל קטן שייך להורים לא פחות ואפילו יותר. גם מיניות בריאה זה מגיל קטן, דרך ההורים ולא ממש תפקיד הגננת והמורה. אני כותבת כאמא למתבגרות שמבינה שזה תפקידי, כמו שאני זו שמדברת איתן לקראת ההתבגרות והמחזור ולא מחכה שהמורה או חברה תעדכן אותן.

    • תגובה חשובה. לעתים קרובות חסרה הפנמה הורית של האחריות על ילדיהם בנושאים שונים, כאשר ההנחה היא שהמוסד אחראי. האחריות הראשונה נמצאת הצל ההורים, והרבה מאד תלוי בהם. זה כמובן לא מצדיק את הגישה הבעייתית של מוסדות וצוותם, אך יש מקום לשים על כך דגש.

  • אמנם קראתי את הכתבה באיחור, אבל יש לי תגובה מאד חשובה:
    חבל להיתמם ולחשוב שהמערכת החינוכית תחנך יותר למוגנות או מודעות נשית וכד'. זה פשוט לא יקרה. זוהי אחריות בלעדית של ההורים!!! ואם הם לא יודעים מספיק איך לעשות זאת, אפשר לרכוש את הקורס של גב' גליה סברסוב מבית שמש בנושא נערות מתבגרות

  • אני שאלה: איפה ההורים בהטחות הרבות על מערכת החינוך בנושאים של חינוך לצניעות ומיניות? למה אמהות בורחות מקשר פתוח ואותנטי עם הבנות שלהן- הדבר הכי מתבקש וטבעי שיכול להיות!!??
    למה להפקיד את הנושא הכי רגיש ואינטימי בידיים זרות-צדיקות ומיוחסות ככל שתהיינה??
    אמהות- זו זכות שהיא חובה לפתוח ערוץ פתוח עם המתבגרת שלכן. לשוחח איתן על מה שחשוב ולאפשר גישה חופשית לשיח קרוב ופתוח איתכן בלי תנאים, אחרת בנות תלכנה לקושש פיסות מידע מאוס מפה ומשם וכולם ייתקפו בזעזוע עמוק.
    אם יש אמא שמרגישה מחסום בקשר-שתפנה לקבל יעוץ וטיפול משום שזה לא המצב הטבעי, גרוע מזה.

  • המאמר הזה נפלא אבל כשקראתי את התגובות הוצפתי לגמרי.
    בילדותי עברתי התעללות נוראית, פיזית וריגשית, מהורי שהיו אמורים להיות שם בשבילי ולצערי לא היו.
    חלק גדול מהקושי היה להסתיר את זה מהעולם שבמשפחה כזו מכובדת כלפי חוץ מתנהגים ברמה ירודה כל כך.
    הרבה שנים האשמתי את ההורים החברה החרדית וכו'.
    בגיל מסוים התחלתי ללכת לטיפולי עומק ואחת התובנות ששינו לי את החיים זה שלקחתי אחריות על חיי ובעיותי, והבנתי שלמרות שיש הרבה הרבה בעיות קשות בציבור החרדי, אם אני לא אקח אחריות עלי, אני יכול להאשים כל היום אבל מאושר אני לא יהיה…
    וזה אכן דורש המון עבודה וכוחות נפש,אבל הצד השני היה להמשיך לסבול…
    היום אני משתדל (ולא תמיד מצליח) להפנות את כל האנרגיות לכיוון התקדמות.
    ובתקווה…

  • סיפור עצוב ונורא.
    הלב נשבר. הלוואי שלא יקרו עוד מקרים כאלה. הלוואי.

    אבל יש לי חור בסיפור, משהו גדול מאד חסר שם.
    השלב שבו המסגרת של הגב' גוטמן הפכה לבית עבור שרי, אמור היה להיות נקודת מפנה. מצב ממנו אפשר רק להתקדם.
    היה לי ברור שיהיה כתוב שאנשי הצוות פנו להורים ובשילוב אנשי מקצוע הצליחו להסביר להם את הסיטואציה ולהאיר את עיניהם בעניין הסבל שהבת עוברת שלא באשמתה.
    ואח"כ ציפיתי לקרוא שהמשפחה, בשילוב המוסד, הצליחו להחזיר את שרי למסלול של התאוששות וחזרה לחיים. מסלול שלא כולל סבל ממחלה נפשית קשה כ"כ, ולא התנכרות למשפחה (גם אם לעולם לא תוכל להינשא לגבר חובש כיפה שחורה).

    מה קרה שם? איך אחרי שהצלתם אותה, אפשרתם למשפחה לאבד אותה?
    יש איזה מכתש גדול מאד באמצע הסיפור, כי היינו בתהליך של התאוששות ופריחה ופתאום… לא יודעים מה קרה.
    אם יש מסגרת שהצליחה להציל, מה קרה?

    אני מעריכה ומכבדת מאד את הכותבת, אבל סיפור עם חור כה גדול במרכזו אינו יכול להעביר מסר.
    הקורא האינטליגנטי פשוט נתקע ובוהה. ממתין לתשובה שלא מגיעה.
    חבל.

  • עם כל הכבוד למוסדות המיועדים עבור הנושרות, נדמה שמקימים כאן בית חולים מתחת לגשר.
    הרבה יותר חשוב וקריטי להפנות משאבים כדי שבנות לא תעבורנה פגיעות מיניות, וגם אלו שחלילה תעבורנה – שלא תנשורנה כתוצאה מכך.
    צריך לעשות חריש מקיף בקרב מנהלי ומנהלות סמינרים וליידע אותם כיצד לזהות נערות במצבי סיכון או פגיעה, וליידע אותן אודות האפשרויות למניעה ולטיפול.
    במקביל כדאי מאד להפנות משאבים כדי ליצור מסלולי חינוך לנערות עצמן, וגם להורים. לשתף את ההורים בידע בתחום. הורים זהירים יוכלו למנוע מקרים של פגיעה בבנותיהם, ולמיצער ללוות את הבנות לאחר פגיעה כזו.

  • אני למדתי בסמינר הישן בירושלים, הייתה לנו ילדה "נושרת" בכיתה, יום הגיעה ויום לא. לא להאמין מה הסמינר עשה בשבילה, ירד על הבירכיים, היא לא למדה שנתיים אבל הרשו לה להגיע לעשות את ה"חוצים" היא הייתה מגיעה רק למחנות ועוד עם בניה בציפורניים, היום היא חרדית מודרנית מאד. יש 2 צדדים לכל מטבע, למרות שאני מסכימה עם הביקורת שחייבים לתת חינוך מיני (שלדעתי זה בכלל תפקיד ההורים) והחרדים מאד אוהבים להדחיק-היום המצב משתפר מאד אין מה להגיד, כמו שבעולם זה לאט לאט נהיה פחות טאבו כך גם אצלינו.

  • חבל זה נשמע כמו מסמך אני מאשים
    במקום לנתח את התופעה על רבדיה הבין אישיים, ולהבין ללבן של הנערות

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל