צריך עיון > סדר עיון > לחיות ביחד

לחיות ביחד

חרדים החיים בשכנות לחילונים היא מציאות חיים בערים רבות בארץ. כיצד ניתן לחיות יחדיו בשלום? ברמה העירונית, התשובה לכך טמונה בהבנת הגישה החרדית לפוליטיקה מקומית. בעינים חרדיות, הרשות המוניצפאלית דומה לועד בית, ומטרת השותפות הפוליטית היא לדאוג לצרכיה החומריים של הקהילה. הבנה זו נותנת מקום לשיתוף פעולה מוצלח ויעיל בין נציגי הציבור בעיריה.

ב' ניסן תשע"ח

ניהול עיר מעורבת הוא אתגר לא פשוט עבור כל הצדדים הקשורים בעניין, החרדים והחילונים כאחד. הציבור החרדי והציבור החילוני אינם שותפים לתרבות ולאורחות חיים, מה שמקבל ביטוי כמעט בכל היבט של חיי האדם. האופן שבו החרדי מחנך את ילדיו שונה, וכך הרגלי הצריכה שלו. במקום שהחילוני רוצה מתנ"ס, החרדי רוצה בית כנסת; במקום שהאחד מבקש להקים בית קולנוע, השני רוצה עוד ישיבה. ההעדפות של הציבור החרדי שונות מאלו של החילוני, והדבר יוצר מתחים מתמידים בניהול העיריה. כיצד יש לחלק את התקציב? איפה ניתן לפתוח מועדון בשבת, והיכן נכון להקים ישיבה? היכן עובר קו הגבול? כל זה עוד לפני המאבק על אופיו של המרחב הציבורי.

במקום שהאחד מבקש להקים בית קולנוע, השני רוצה עוד ישיבה. ההעדפות של הציבור החרדי שונות מאלו של החילוני, והדבר יוצר מתחים מתמידים בניהול העיריה

מתוקף תפקידי בתור יועץ ראש עיריית ירושלים לענייני חרדים זה כעשור, אני מצוי בלב עימותים אלה כבר שנים רבות, ושומע היטב את תלונות שני הצדדים. מצד אחד, את תלונות החרדים המאשימות דווקא את שלוחי הציבור שלהם בנתינת יד לחילולי שבת ובאישור תקציבים לאירועי תרבות הרחוקים מאד מרוחה של היהדות הנאמנה. ומצד שני, את התמרמרותם הבלתי פוסקת של נציגי הציבור החילוני. הם מבכים את "ההשתלטות החרדית", "הכפיה הדתית", ובאופן כללי מבטאים פעמים רבות תחושה שצר להם המקום בירושלים. שלוחי הציבור החרדיים נתונים בתווך, ובתוכו הם צריכים לפעול ולעשות את מלאכתם: לקבל החלטות קשות, לחתום על הסכמים ולהתנהל בשיתוף פעולה עם עמיתים שאינם מסכימים אתם כמעט על כלום.

לציבור החרדי ניסיון ארוך שנים של התנהלות פוליטית במגרש שבו הם אינם השחקנים היחידים. לשלוחי הציבור שלו יש תפיסת עולם ברורה, עקבית ומגובשת, המדריכה את התנהגותם. יש אנשים הרואים את ההתנהלות הפוליטית החרדית בעין שלילית. הם מאשימים את שלוחי הציבור החרדים בסטנדרטים כפולים ורואים בהם "זיקיות" פוליטיות. את ההסכמים שהם עושים עם אישי הציבור של המחנה החילוני הם מציגים בתור צביעות פוליטית, והם מגנים את מה שהם חושבים לחוסר עקביות אידאולוגי.

במאמר זה אבקש לפרוס את התפיסה הפוליטית החרדית, כפי שבאה לידי ביטוי במרחב המוניציפלי הירושלמי, ולהגן עליה. כן, אצביע על הצעדים הנדרשים מהצדדים כדי לפתור ולמנוע משברים, ואטען כי הפנמת הגישה החרדית והתנהלות נכונה מולה יכולה לתרום לשגשוגה של עיר הקודש לרווחת כל הצדדים.

 

מהו "סטטוס קוו"?

כאשר מדברים על היחסים הפוליטיים בין חרדים לחילונים, צף מיד המונח "סטטוס קוו". הכל יודעים כי בכל מה שקשור ליחסי דת ומדינה בארץ הקודש, מילות הקסם האמורות להכריע את העימות או הוויכוח הן "סטטוס קוו". בכל פעם שעולה לדיון איזו סוגיה פוליטית שיש בה אי-הסכמה בין החרדים והחילונים, קופצת השאלה: שמא יש כאן הפרה של ה"סטטוס קוו"? ולאיזה צד? זה אומר בכה, וזה אומר בכה. החילונים מבכים את התחרדותה של ירושלים ואת שחיקת הסטטוס קוו באזורים חילוניים מובהקים; ואילו החרדים מקוננים על תופעות הפוכות: על המסעדות הפתוחות בשבת, על אירועי התרבות החילוניים המתרבים ומקבלים אופי מאתגר יותר, ועל מקומות הבילוי החדשים הרחוקים מרוח התורה. מי צודק בוויכוח זה? האם יש בכלל צד "צודק"?

עקרון הסטטוס קוו אינו גוזר הקפאה סטטית של המציאות בנקודת זמן מסוימת. הציבור החילוני משתנה ומשנה את הנורמות שלו, וכך גם הציבור החרדי

כדי לענות על שאלה זו חשוב מאד להבין את הרציונל העומד מאחורי רעיון ה"סטטוס קוו". בעבר רווחה תפיסה שמשמעותו של ה"סטטוס קוו" היא "צילום מצב". אם בירושלים היו שלש מסעדות פתוחות בשבת בנקודת הזמן הדמיונית שבה התקבע הסטטוס-קוו, אזי כך צריך להישאר. החוק מתיר אמנם פתיחת מסעדות בשבת, אבל למען שמירת ה"סטטוס-קוו" אין להפר את המאזן על ידי פתיחת מסעדות נוספות. כיום ההבנה היא, שלא ניתן לראות כך את הסטטוס קוו. עקרון הסטטוס קוו אינו גוזר הקפאה סטטית של המציאות בנקודת זמן מסוימת. הציבור החילוני משתנה ומשנה את הנורמות שלו, וכך גם הציבור החרדי. אין משמעות למספר המסעדות הפתוחות ביחס לסטטוס קוו, ואף לא לאופיין, שכן המציאות משתנה כל הזמן. מספרן הכללי של המסעדות בירושלים גדול עשרת מונים היום, ורובן המוחלט כשרות. כשם שמספרם של המקומות הפתוחים בשבת התרבה, כך גם מספרם של בתי האוכל הכשרים למהדרין. מובן מאליו שלא ניתן לעצור את השעון – לא בצד החילוני ולא בצד החרדי.

מהו, אם כן, עקרון ה"סטטוס קוו"? כיצד אפשר לדבר על שמירת "המצב הקיים" במציאות המשתנה ללא הרף? "סטטוס קוו" הוא סיפור של תיחום גבולות המאבק. שמירה על אי-קיומו של מסחר בשבת דורשת אמנם עמידה מתמדת על המשמר, אך מנגד, ברור שבמצב הדברים כיום לא ניתן לאכוף לחלוטין סגירה של מקומות בילוי בשבתות. ה"סטטוס קוו" הוא שאלה של תחומים – איפה נאבק על פתיחת מקומות בילוי בשבת, ואיפה נרים ידיים? מה נמצא בתחום הקהילה החרדית, ומה עומד מחוצה לה? המאבקים על ה"סטטוס קוו" כיום הם למעשה מאבקים על הגדרת התחומים.

החברה החרדית אינה מעוניינת, באופן עקרוני, להתערב בדברים שמחוץ לתחום הקהילה באמצעות כוח הזרוע של השלטון המקומי או המרכזי

החברה החרדית אינה מעוניינת, באופן עקרוני, להתערב בדברים שמחוץ לתחום הקהילה באמצעות כוח הזרוע של השלטון המקומי או המרכזי. נציגי הציבור החרדי לא יתערבו בכל מה שאינו נוגע לאפשרות הקהילה לחיות את חייה לפי דרכה, בלי השפעות זרות, בלי חשיפה ל"טומאת הרחוב", ובאופן שבו היא יכולה להרגיש בטוחה במקומה. גם אם אכפת מאד ליהודים חרדיים מכך שיש יהודים אחרים שאינם שומרים תורה ומצוות, והם כואבים את המצב ומצטערים עליו עמוקות, הם לא ינסו לכפות על קהילות אחרות את אורח חייהם. הם מעולם לא ניסו לעשות זאת.

אצל יהודי שומר תורה ומצוות, המחויבות להליכה בדרך התורה אינה קשורה בשום צורה לסמכות הפוליטית הארצית, ואינה נדרשת לה. חובת קיום המצוות נובעת מקדושתה של התורה, והסמכות לפרש אותה ולהזהיר את הציבור על קיומה נתונה בידי גדולי התורה והרבנים המוסמכים. תפקידם של שלוחי הציבור אינו להיות אחראים על מצבו הרוחני של העם, אלא לדאוג לתקינות התנאים המבניים והחומריים המאפשרים ניהול אורח-חיים על פי חוקי התורה.

ברור מאליו שיהודים חרדים אינם יכולים לתמוך בהחלטות ובפעולות הנוגדות את הדת. בעלי תיקים בעיריה או שרים בממשלה אינם יכולים להשתתף ברמיסה פעילה של חוקי התורה. חברי כנסת וחברי עיריה יתנגדו בוודאי לכל חוק או החלטה שאינם תואמים את רוח התורה, והם ימחו ויביעו התנגדות נחרצת וקולנית לכל החלטה כזאת. עם זאת, יש מרחק רב בין חוסר תמיכה או העדר הסכמה ואפילו התנגדות, ועד לפעולה אקטיבית המנסה להעביר בכנסת או בעיריה החלטה שמשמעה התערבות בחיי קהילות שאינן שומרות תורה ומצוות. מעולם לא מצאנו ניסיון להשתמש במשמעת קואליציונית כדי לחוקק חוקים או תקנות הנוגדים את אורח החיים החילוני, המופנים כלפי הציבור החילוני.

התנהלות על פי סטטוס קוו משמעה הכרה בגבולות תחומי הפעילות של שליח הציבור… פעילותו תחומה בתוך הסטטוס של צרכי הקהילה החרדית

אם כן, התנהלות על פי סטטוס קוו משמעה הכרה בגבולות תחומי הפעילות של שליח הציבור. חבר הכנסת או חבר העיריה מודע מראש לכך שתחומי פעילותו ואחריותו אינם אמורים לגעת בתחום פעולותיהם והחלטותיהם של הקהילות החילוניות ונציגיהן. פעילותו תחומה בתוך הסטטוס של צרכי הקהילה החרדית. הוא ילחם על זכותה לקיים את אורח חייה באופן עצמאי ללא הפרעות והתערבויות, ויהיה מוכן לפשרות כואבות מבחינתו ולשיתוף פעולה עם דברים שאינם לרוחו כדי להשיג מטרה זו.

יסוד זה נכון גם במצב ובמקום שבהם יהיה או כבר מתקיים רוב חרדי. הרעיון של הפרדת תחומים יישאר על כנו עד ביאת גואל צדק והקמת ממשל יהודי הנוהג על-פי התורה.

 

בין "פשרה דתית" ל"פרגמטיות חברתית"

טעות נפוצה היא לחשוב כי "סטטוס קוו" פירושו פשרה דתית. טעות זו מקשה מאד על ההתנהלות בנושא וניהול משברים הקשורים לסוגיות אלו. סטטוס קוו אינו פשרה דתית כי אם פשרה חברתית. על ענייני הדת אין פשרות ולא יהיו. על הדת יש יכולת לשוחח, לנסות להסביר, אבל אין אופציה לניהול משא ומתן של הקלות או פשרות בנושאים דתיים.

על ענייני הדת אין פשרות ולא יהיו. על הדת יש יכולת לשוחח, לנסות להסביר, אבל אין אופציה לניהול משא ומתן של הקלות או פשרות בנושאים דתיים

בכל הקשור לפשרות חברתיות ולהתנהלות מול יריבים במגרש הפוליטי, הציבור החרדי הוא דווקא מהפשרנים הגדולים – כמעט בכל תחום. עם זאת, נכונותם של החרדים לפשרות אינה "זיגזג" של זיקיות פוליטיות חסרות עקביות אידאולוגית. הציבור החרדי מתעקש מאד על העקרונות שלו, אבל מכיוון שאין לו יומרות שלטוניות, הוא מוכן להתפשר ולנהל משא ומתן עם אנשים הפועלים באופן שמכאיב לו מאד, כדי להגן על האינטרסים הפנימיים שלו. היחס שלו אל הפוליטיקה שונה ממה שמקובל במחנות אחרים בחברה הישראלית. חשוב מאד להבין נקודה זו.

במסורת הפוליטית של החברה הדמוקרטית המערבית, בחירת נציגי הציבור שלך היא הזירה שבה נקבעת השקפת העולם של החברה. ההצבעה לנציג ציבור בבחירות מבטאת את השקפת העולם של הבוחר. ממילא, הציפיה של הבוחר מנציג הציבור היא לבטא את העקרונות החשובים לו ולהיות שופר של העמדה האידאולוגית שבה הוא מאמין. נציג הציבור הוא גם "המנהיג", ועל כן כל פשרה שהוא עושה, גם אם היא נעשית מתוך אילוצים חברתיים, נתפסת בתור חולשה של העמדה האידאולוגית.

עצם ההשתתפות במשחק הפוליטי מגיעה מתוך עמדה של פשרה חברתית והבנה כי לצורך ההגנה על האינטרסים של החברה החרדית חייבים לפעול גם בשדה שאינו שלנו – בשדה הפוליטי

הציבור החרדי רואה את שלוחי הציבור שלו באופן אחר. לציבור החרדי אין יומרות שלטוניות. הוא אינו רוצה ראש ממשלה חרדי. הוא רוצה את המקום שלו. המנהיגים שלו אינם שלוחי הציבור אלא גדולי התורה. תפקידם של הנציגים החרדים בכנסת ובעיריה הוא קודם להשתדל עבור צרכי הקהילה ובמקביל להיות תמרור אזהרה ותזכורת לזהותה היהודית ולצביונה הלאומי של המדינה בתור מדינת היהודים. עצם ההשתתפות במשחק הפוליטי מגיעה מתוך עמדה של פשרה חברתית והבנה כי לצורך ההגנה על האינטרסים של החברה החרדית חייבים לפעול גם בשדה שאינו שלנו – בשדה הפוליטי.

הציבור החרדי רואה את שיתוף הפעולה עם מערכות ממשל הרומסות את הדת בתור אילוץ הנכפה עליו, למרות הכאב על הנעשה נגד הדת בידי נציגי הציבור החילוני. הגישה החרדית לשותפות הפוליטית היא שאנחנו, החרדים, נמצאים גם עתה בגלות – גם אם בצורה שונה מכפי שהיה בימים קדם; אנחנו ממשיכים להיות מאותגרים על-ידי מדינה שאינה שותפה לערכים שלנו, בוודאי שלא במלואם, ואשר לעתים אף מקשה עלינו לקיים את אורח חיינו. לכן, עלינו להתגבר על הכאב שאנו חשים לנוכח פער זה ולהשתתף בה רק לצורך שמירה על האינטרסים שלנו.

לשותפות זו לא היה מעולם גוון אידאולוגי. מטרתו של שליח הציבור אינה להיות שופר של האידאלים שבהם מאמין הציבור החרדי. הובלת הקו האידאולוגי היא תפקיד השמור לגדולי התורה. תפקידו של שליח הציבור הוא לדאוג לעניינים החומריים של קהילתו, ולאפשר את התנאים שבהם יוכל הציבור לחיות את חייו בביטחון וברווחה, ללא הפרעה לאורחות חייו וללא התערבות בהשקפתו ובאמונותיו.

הובלת הקו האידאולוגי היא תפקיד השמור לגדולי התורה. תפקידו של שליח הציבור הוא לדאוג לעניינים החומריים של קהילתו, ולאפשר את התנאים שבהם יוכל הציבור לחיות את חייו בביטחון וברווחה

זו גם הסיבה שהחרדים נחשבים למרכיב יציב ונאמן בכל קואליציה. הם ממוקדי-מטרה, ויש להם סדרי עדיפויות ברורים שמלכתחילה יוצרים גמישות מדינית-ביטחונית וכלכלית. המחיר בהכנסתם לקואליציה, כדי לשלוט, כדי לקדם אג'נדה לאומית, הוא מחיר משתלם למפלגות שלטון.

עם קום המדינה נערך מפגש בין הרבי מצאנז זצ"ל (מנהיג דגול שפעל עוד במחנות ההשמדה וייסד את ביה"ח לניאדו לצד קריות צאנז בארץ) לבין ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. שאל בן גוריון את הרבי: "איך לדעתך תראה מדינת ישראל בעוד 60 שנה?" ענה הרבי: "מינימום או מקסימום?" שאלו בן גוריון: "מאי האי?" אמר לו: "מקסימום – אתה תלך עם שטריימל. מינימום – תאפשר לי ללכת עם שטריימל". סיפור זה בעיני הוא תמצית הגישה החרדית ביחס למדינה היהודית המנוהלת בידי אחים יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. אם נצליח להשפיע לחיוב, הרי שהעם כולו יבחר בדרכנו; אם לא, לפחות נוכל לחיות את חיינו ללא התערבות.

 

רשות מקומית ושלטון מרכזי

מתוך האמור לעיל ניתן להבין כי האופי של השותפות החרדית ברשויות המקומיות שונה מזה של השותפות בכנסת ובממשלה.

אחריותן של הכנסת ושל הממשלה נוגעת למאפיינים היותר יסודיים של החיים. הכנסת עסוקה בשאלות של חקיקה ושל קביעת מדיניות עקרונית בנושאי דת ומדינה. היא עסוקה בשאלות של אופי החינוך במדינה ושל הזהות הלאומית שלנו, ועוסקת בחקיקה בכל התחומים. כלומר, לצד המאפיינים הניהוליים של המדינה, המתבטאים בחקיקה תועלתנית, בוועדות לשירות האזרחים ובעבודה השוטפת של הממשלה, עוסק השלטון המרכזי רבות בשאלות של ערכים. לא כן הרשות המקומית.

בניגוד לשלטון המרכזי, הרשות המקומית אינה שונה מאד מוועד בית… העיריה היא ועד הבית של תושבי העיר

בניגוד לשלטון המרכזי, הרשות המקומית אינה שונה מאד מוועד בית. היא ספק שירותים במהותה. כשם שבבניין שבו דיירים רבים נדרשת איזו סמכות – "ועד" – שתנהל את האינטראקציה המשותפת של דיירי הבניין ותדאג לשירותים הנדרשים עבורם, כך גם בעיר. העיריה היא ועד הבית של תושבי העיר. בבניין משותף צריך לדאוג לניקיון המרחב המשותף, למעליות, לחניון, לצנרת המשותפת ולשמירה בסיסית על כללי התנהגות בחצר. כיוצא בו, בעיר יש לדאוג לניקיון הרחובות ולפינוי אשפה, לתקינות התשתיות, לתחבורה, לחניה ולשמירה בסיסית על התנהגות הולמת במרחב ציבורי. לצד אלו ישנם גם אגפי התרבות והחינוך, שם תפקידה של העיריה מקיימת תפקיד מוציא לפועל גם מדיניות, וכמובן אגף התכנון והרישוי שבאופן מסוים גם הוא קובע מדיניות לתחום הרלוונטי, בשיתוף פעולה עם גופי התכנון והרישוי הממשלתיים.

ועד בית הוא גוף ניהולי, והתוכן הערכי שהוא יוצק להחלטותיו מועט יחסית. אם מארגנים מסיבת פורים בבניין או מדורת ל"ג בעומר, או מתלבטים האם ניתן לקיים קייטנה בחצר או לא, יתכן כי להשקפותיו ולערכיו של ועד הבית תהיה השלכה על קבלת ההחלטות. אבל ביסודו של דבר תפקידו המובהק של ועד הבית הוא ניהול, ואף אחד לא מצפה ממנו לקבוע מדיניות. באופן דומה, חלקו של השלטון המקומי בקביעת מדיניות מצומצם בהרבה מזה של הממשלה. העיריה עסוקה בחלוקת המשאבים הציבוריים ובניהול התשתיות המשותפות, אך היא אינה קובעת מדיניות כלכלית או חינוכית, ויכולת החקיקה והאכיפה שלה מצומצמת.

העיריה עסוקה בחלוקת המשאבים הציבוריים ובניהול התשתיות המשותפות, אך היא אינה קובעת מדיניות כלכלית או חינוכית, ויכולת החקיקה והאכיפה שלה מצומצמת

הצינור העיקרי שדרכו יכולה העיריה לבטא את ערכיה הוא אופיו של המרחב הציבורי, ביחוד דרך תקציב התרבות. העיריה יכולה להחליט אילו קייטנות יהיו בחצר ואיך תראה צעדת ל"ג בעומר. היא קובעת לאילו גופים יועבר תקציב שמטרתו אירועי "תרבות", וכידוע, לארגונים העוסקים בתרבות תמיד יש אג'נדה. היא יכולה גם להחליט אילו אירועים היא מעודדת ואילו אינם מקובלים עליה. אולם באופן יחסי להיקף פעילותה, תפקידים אלה מצומצמים ביותר.

מחמת הבדל זה, קל הרבה יותר לאדם חרדי להיות שותף בהנהלת העיריה מאשר בממשלה. חברי הכנסת החרדים נמצאים במקום מאתגר מאד מבחינה אידאולוגית. כיוון שהממשלה היא מקום של הכרעות ערכיות, שבהן הם אינם יכולים להשתתף, הפוזיציה של חברי הכנסת החרדים בכנסת מסויגת תמיד. הם אינם יכולים לייחס לתפקידם אותה משמעות שהקולגה החילוני מייחס לה. עבודת הממשלה היא עבורם שליחות במקום שהם אינם רוצים להיות בו ואינם מזדהים באופן מלא עם מטרתו. הם מבקשים לבצע את מטלות "ועד הבית" במקום שהייעוד שלו נתפס גדול יותר. הם מגיעים אל הכנסת בשביל העבודה הניהולית, כדי לדאוג לכך שהקהילה שלהם תקבל את השירותים ואת הזכויות המגיעים לה מידי הממשלה; אולם הכנסת מבינה שתפקידה להנהיג, ובזאת יש לחרדים הסתייגות. הם אינם מזדהים עם מנהיג הקואליציה וגם לא עם מנהיג האופוזיציה. ההנהגה היחידה עבורם היא של חכמי ישראל, גדולי הדור. הם מגיעים אל הכנסת עם תורה, הלכה, מנהג ומסורת, עם ערכים שקדמו להקמת המדינה ואף לציונות. הסמכות היחידה שביכולתה לצוות על האדם היא התורה. יש צורך אמנם בשלטון מרכזי שיתקין תקנות לתועלת הציבור, יבנה גשרים ומרחצאות ויגבה מסים וארנונות, ואף לתקנות אלו יש תוקף הלכתי; אך המלוכה והממשלה לחי עולמים – ולו לבדו.

כיוון שהממשלה היא מקום של הכרעות ערכיות, שבהן הם אינם יכולים להשתתף, הפוזיציה של חברי הכנסת החרדים בכנסת מסויגת תמיד

עמדה זו מציבה את חברי הכנסת החרדים במקום לא הכי נוח במשחק הפוליטי המדיני, המתנהל במישור האידאולוגי של קביעת מדיניות. מצד אחד, הם אינם יכולים להיות פרטנר של אף צד בוויכוח הפוליטי. מצד שני, הם יכולים בקלות להפוך למה שקוראים "לשון מאזנים" המכריעה את כף היריבות הפוליטית. וכך, בעיניים חילוניות, עלולה לדבוק בהם תדמית שלילית של אינטרסנטים חסרי ערכים. בעיני עצמם, הם נמצאים תדיר במצב של חוסר נוחות. הם רוצים למלא את תפקידם נאמנה ואת שליחותם כראוי, אך הרגשת ה"בדיעבד" שבמצבם מלווה אותם תמיד. הם אף פעם אינם יכולים להיות "שותפים" מלאים כשמדובר בשלטון המרכזי.

לא כן הדבר בנוגע לשלטון המקומי. ברמה המוניציפלית, מטרתה של ההנהגה היא כאמור ניהול ולא קביעת מדיניות; אף שנבחרי הציבור ממונים באופן דמוקרטי, באותה שיטה הנוהגת בבחירות הכלליות, התפקיד של נבחר הציבור אינו נושא אתו את המטען הערכי של חבר הכנסת. העיריה אינה בית מחוקקים, אלא משהו הרבה יותר דומה למועצת "שבעת טובי העיר". היא אינה באה "להנהיג", ועל כן היא אינה עומדת בסתירה לתפיסה הפוליטית של החברה החרדית. התפיסה הפוליטית של השלטון המקומי הולמת היטב את גישתו של שליח הציבור החרדי.

ההבנה שחש שליח הציבור החרדי בעיריה כלפי עמיתיו מקהילות אחרות גבוהה יותר, והשותפות עמם הרבה יותר אמיצה ופורה מזו שהוא מקיים עם אלו שבכנסת

ההבנה שחש שליח הציבור החרדי בעיריה כלפי עמיתיו מקהילות אחרות גבוהה יותר, והשותפות עמם הרבה יותר אמיצה ופורה מזו שהוא מקיים עם אלו שבכנסת. בעיריה יכולים שני הצדדים להבין זה את זה, והמטרה שלהם זהה – גם אם לעתים היעדים הפוכים. שניהם באים לשרת את האינטרסים החומריים של הקהילה שלהם, ולא לעצב מדיניות על פי אידאולוגיה זו או אחרת. נציג הציבור החילוני מבין היטב את עמיתו החרדי. הוא יודע שכפי שהוא מעוניין בפארקים ובמגרשי ספורט לקהילה שלו, כך החרדי מעוניין בבתי כנסת ובמקוואות. כל אחד רוצה לספק את הצרכים שהקהילה שלו דורשת. כך גם עימותים בשאלות של תרבות יכולים להתנהל מתוך הבנה הדדית.

במגרש העירוני ה"סטטוס קוו" אינו הכרעה בדיעבד, אלא המצב הטבעי. השלטון המקומי הוא הזירה שבה נפגשות הקהילות השונות לחלוק את האחריות על המרחב המשותף ולחלק ביניהן את המשאבים. אחד לוקח על עצמו לפנות את הזבל, ואחר להשקות את הצמחים. אחד מקבל את חדר השינה עם הנוף להרים, והשני את החדר הקרוב לסלון. עצם המטרה של העיריה היא לייצר מסגרת מסודרת לניהול ה"סטטוס קוו" – להגדרת התחומים של כל קהילה וקהילה. ואולם, האתגר הגדול עולה כאשר מגיעים לסלון. למי שייך המרחב הציבורי? האם תהיה שם טלוויזיה מול הספה, או ארון ספרים יהודי?

 

ירושלים והמרחב הציבורי

כל עוד נשמר הסטטוס-קוו, כלומר תחומי הפעילות מוגדרים ומובדלים, קל יחסית להתנהל במצב המורכב של שותפות בשלטון המקומי עם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. האתגר של כל איש ציבור מתחיל במקום שבו התחומים מיטשטשים – באזורים המעורבים. העירוב הוא אויב הסטטוס קוו. הסטטוס קוו מבקש להפריד תחומים ולהקצות כל סוגיה לגזרה מסוימת, לציבור מסוים. אולם החיים אינם תמיד כאלה. ישנן שכונות מעורבות, וישנן ערים שבהן הגבולות אינם כה מוגדרים. ירושלים היא עיר כזו.

הסטטוס קוו מבקש להפריד תחומים ולהקצות כל סוגיה לגזרה מסוימת, לציבור מסוים. אולם החיים אינם תמיד כאלה

ירושלים היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, ועם זאת היא בעלת ייחודיות משלה. בירושלים חיים כל צבעי הקשת של החברה הישראלית, אך לכל אחד מהם נוסף גוון ירושלמי מיוחד. הם חיים זה לצד זה, חרדים ודתיים, חילונים ומסורתיים, מוסלמים ונוצרים, וכל זאת מבלי להתייחס לכל הזרים הפוקדים את ירושלים מארבע כנפות תבל. כל אלה חיים בשכנות, לעתים זה לצד זה, ולעתים זה בתוך זה. רשות הרבים בירושלים אינה מתחלקת לשבטים; היא שייכת לכולם. כיצד מתנהלים בתוך קלחת זו? איך פותרים סוגיות משותפות כאשר עקרונות הסטטוס קוו אינם מועילים כל עיקר?

ירושלים היא עיר מיוחדת – עיר הקודש. ירושלים היא מושא הכיסופים של העם היהודי. אנו מזכירים אותה בכל תפילה, בכל יום, בחגים ובמועדים, מעלים אותה על ראש שמחתנו, והיא הסיבה הראשונה לאבלותנו. אחרי כל ארוחה אנו אומרים ברכה מיוחדת על ירושלים: "רחם נא ה' א' על ירושלים עירך", "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו". אנו מזכירים אותה בכל תפילה בשתי ברכות, ברכה מיוחדת על ירושלים וברכה על השבת השכינה לציון: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". כך במשך דורות מזכירים יהודים את ירושלים בכל שעה, בכל מועד, בכל אירוע, מתפללים לבניינה ומקווים לתפארתה. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי". אנו מצווים על זכרון ירושלים ואיננו יכולים להתייחס אליה בסתמיות, בתור "צומת של מתחים", "עיר מאתגרת", וכדומה. ירושלים היא הרבה יותר מזה. הסיפור של ירושלים אינו מתחיל ואינו נגמר במתח שבין חרדים לחילונים ובין יהודים לערבים.

ירושלים היא הרבה יותר מזה. הסיפור של ירושלים אינו מתחיל ואינו נגמר במתח שבין חרדים לחילונים ובין יהודים לערבים

עם כניסתו לתפקיד של ראש עיריית ירושלים הנוכחי, ניר ברקת, הוא הגיע לפגישה אצל מרן הרב אלישיב זצ"ל. ליוויתי אותו בביקור הזה. הרב אלישיב כדרכו לא הרבה מילים. אבל דבר אחד היה לו חשוב להדגיש: ירושלים היא ייחודית, אמר הרב, גם בשמה. יש לה תוספת המוצמדת לשמה: ירושלים עיר הקודש! "תראה לשמור על קדושתה." אמר הרב לראש העיר.

בתפיסה החרדית המסורתית, תפארתה ובנינה של ירושלים הם בנין בית המקדש והחזרת עבודת הקרבנות על הר הבית. זהו ענין תפיסתי עמוק לצד מסורת דתית מלא ברגשות היסטוריים ובכיסופים אל העתיד; תקוה בת שנות אלפיים. מעמדה המיוחד של ירושלים משפיע גם על המאבק על צורתה של העיר בהווה, בזמן הגלות, וגם על ההתייחסות למצב של עיריה המנהלת את העיר שלא לפי חוקי התורה, ויושבת בכיכר ספרא ולא בלשכת הגזית.

עם כל האמור לעיל על השקפת העולם החרדית ביחס לפוליטיקה, ההתנהלות החרדית בירושלים שונה. זהו פלטרין של מלך. החשיבות של ירושלים עבור העם היהודי הרבה יותר גבוהה, ולכן חשיבות המרחב הציבורי בה הרבה יותר גדולה. בהלכה יש פרק מיוחד של דינים הנוגעים לירושלים, לנקיות הגשמית והרוחנית שלה. לכן, המחאה והצער על חילול כבוד שמים הנעשה בירושלים הרבה יותר גדולים. יש הבדל בין מאבק על קולנוע שפתוח בירושלים בשבת לבין מאבק במקום אחר – ולא רק משום שמשכנם של הקנאים הוא בירושלים. במקומות חרדיים אחרים, גם אם יש בהם רוב חרדי מוחץ, איננו מוצאים אכפתיות כה עזה לנושאים אלו כמו בירושלים.

נקודה נוספת המשליכה על היחס הייחודי של החברה החרדית לירושלים היא ההיסטוריה הארוכה של החרדים בה. הם הגיעו לירושלים לפני כל השאר, והם מרגישים כלפיה זכות ראשונים. הגרעין הקשה של החרדים הירושלמים, "הישוב הישן", הוא הקהילה היהודית הוותיקה ביותר בארץ. הם היו כאן לפני העליות הציוניות, ולכן העמדה שלהם כלפי השלטון החילוני יושבת פעמים רבות על התחושה "אנחנו היינו כאן קודם". בשונה ממקומות אחרים שהוקמו עם הציונות ובסיועה.

ייחודה של ירושלים בא לידי ביטוי ברגישות החרדית המיוחדת לאופי המרחב הציבורי שלה… דברים שניתן להעלים מהם עין במקומות אחרים, עלולים לעורר התנגדות גדולה יותר בירושלים

ייחודה של ירושלים בא לידי ביטוי ברגישות החרדית המיוחדת לאופי המרחב הציבורי שלה. ירושלים היא עיר קדושה עבור העם היהודי. דברים שניתן להעלים מהם עין במקומות אחרים, עלולים לעורר התנגדות גדולה יותר בירושלים. הדאגה לזהות היהודית שלה מועצמת.

כדי להבין את התנהלות החרדים בירושלים חשוב להבין מהי הגישה של החרדים בנוגע לדאגה לגורלו של כלל ישראל: כיצד החרדים מבינים את תפקידם בעם, ואיך לדעתם ראוי להשפיע על אופיו.

 

אחריות ציבורית ומחאה בחברה החרדית

האמור לעיל, ביחס לגישת הפרדת התחומים של החברה החרדית, אינו אומר כי החרדים אדישים לגורל העם היהודי. כיוצא בו, החרדים מחזיקים בהחלט בתפיסת עולם מוצקה באשר לטוב ולראוי. הם מאמינים כי דרך התורה והמצוות היא היחידה שבה ראוי ליהודי ללכת, שארץ ישראל היא מקומו של העם היהודי, ושהיהודים צריכים לנהל בה אורח חיים יהודי.

ההסתייגות שלהם היא מצינור ההשפעה של השלטון. הם אינם סבורים כי תפקידם לתפוס את הממשלה ולכפות על שאר העם את עמדתם באמצעות זרועות השלטון. היהודי מצווה ועומד מהר סיני, ואם יש ציבור שלם בעם ישראל שפרק מעליו את עול התורה והמצוות, הרי שאנו עדיין בגלות ויש לנו בעיה שלא נכון ואי אפשר לפתרה באמצעות המערכת השלטונית. החרדים חשים אחריות לגבי אופיו היהודי של עם ישראל ולגבי הזהות היהודית של המרחב הציבורי בארץ ישראל, והם נאבקים להשפיע עליהם בכיוון שהם רואים לנכון. אבל הדרך שלהם לעשות זאת אינה עוברת במערכות השלטון.

החרדים חשים אחריות לגבי אופיו היהודי של עם ישראל ולגבי הזהות היהודית של המרחב הציבורי בארץ ישראל, והם נאבקים להשפיע עליהם בכיוון שהם רואים לנכון. אבל הדרך שלהם לעשות זאת אינה עוברת במערכות השלטון

אנקדוטה המעבירה את הגישה החרדית בעניין היא המעשה ברב שך זצ"ל ותלמידו, שהלכו באחת השבתות ברחוב "יהודה הנשיא" בבני ברק, אשר חלקו בבני ברק וחלקו ברמת גן. הם צעדו לאורך הרחוב עד שהגיעו למחסום המפריד בין הערים ומסמן את קו הגבול בין בני ברק לרמת גן. שאל הרב שך את התלמיד: "למה יש כאן מחסום?" ענה לו התלמיד: "כדי להפריד בין בני ברק לרמת גן, כדי להציב גבול בין מקום שבו מכוניות נוסעות בשבת למקום שבו מכוניות אינן נוסעות בשבת." אמר לו הרב שוב: "אבל למה ישנו מחסום?" שאל התלמיד: "מאי האי?" שאל הרב שך: "האם ביום כיפור גם כן יש צורך במחסום בין בני ברק לרמת גן?" התלמיד השיב בשלילה, ולשאלת הרב הבהיר כי מכוניות אינן נוסעות ברמת גן ביום כיפור. "ומדוע בשבת נוסעות מכוניות ברמת גן וביום כיפור לא?" הרעים הרב שך. כאן נסתתמו תשובותיו של התלמיד. אמר הרב שך: "המחסום כאן נועד עבורנו, לא עבורם. הסיבה שביום כיפור לא נוסעות מכוניות ברמת גן היא שאצלנו חומרתו של יום הכיפורים כה רבה, עד שהיא מקרינה ומשפיעה החוצה. אם שבת היתה קדושה אצלנו כמו יום כיפור, הרי שלא היו נוסעים ברמת גן גם בשבתות."

סיפור זה ממחיש את הגישה החרדית בנוגע לאחריות חברתית ולדאגה לכלל ישראל. האמונה של החרדים היא שבוודאי ראוי שכל ישראל ישמרו שבת וכשרות וצניעות, אולם אם הם אינם עושים זאת, אנו צריכים לשמור על עצמנו כדי שלא נושפע מהם. הדרך להשפיע על כלל ישראל עוברת בהתחזקות פנימית שתשפיע על כל העם. אם איננו מצליחים לעשות זאת, הרי שעלינו לבנות חומות ולהגן על עצמנו מפני השפעה זרה.

אחד מנקיי הדעת שהיה בירושלים, ר' שלמה פפנהיים זצ"ל, מראשי העדה החרדית, התבטא פעם באופן קולע בעניין זה. בראיון לעיתון משפחה בעקבות העבודות בחניון קרתא הוא אמר: "כל עוד שנלחמנו ונאבקנו על אורח חיינו שלנו – הצלחנו. כשניסינו להיאבק על אורח חייהם של אחרים – הפסדנו."

אפילו הזרמים הבדלניים יותר, כגון "העדה החרדית", לא התערבו במלחמות לא להם… הם לא נכנסו לתוך השכונות החילוניות, ולא ניסו להתערב בחייהם של התושבים

אפשר לראות שב-60 השנים הראשונות של מדינת ישראל, הרבנים בחרו את המלחמות שלהם. הם לא הלכו להיאבק על חילולי השבת בתל-אביב. הם לא נכנסו לזירות שאינן שייכות להם. דברים אלה נכונים לא רק ביחס לנציגים של אגודת ישראל ודגל התורה. אפילו הזרמים הבדלניים יותר, כגון "העדה החרדית", לא התערבו במלחמות לא להם. הם לא הלכו לבדוק האם מועדונים פתוחים בשבת בתלפיות או לא. הם לא נכנסו לתוך השכונות החילוניות, ולא ניסו להתערב בחייהם של התושבים. הם ניסו להגן על המקום שלהם ועל יכולתם לחיות את אורח חייהם ללא התערבות וללא הפרעה. גם הקנאים בחברה החרדית יתלו "שלטי צניעות" רק ברחובות שלהם או יטשטשו מודעות פרסומת פוגעניות המתפרסמות בתוך תחומם. נדיר לשמוע על פעולות מסוג זה במקומות שאין לחרדים דריסת רגל בהם. זהו עניין עקרוני, לא מפני ש"יד ישראל לא תקיפה".

השאלה הרלוונטית היא האם העם אתך או לא אתך. בתוך הציבור פנימה, יכולים מנהיגי העדה להורות דרך לשומעי לקחם המבקשים ללכת בדרך התורה והמצוות. אבל בנוגע לציבור אחר? ניתן רק לכאוב את הכאב שיש ציבור בעם ישראל שאינו הולך בדרך התורה והמצוות, אבל לא ניתן לומר לו מה לעשות ואיך.

המחאה של החרדים מכוונת בעיקר פנימה. חובת המחאה על חילולי שבת וכדומה באה לחזק את הצורך בשמירת האופי היהודי של המדינה, כדי לנצור את המסורת ואת קדשי ישראל, לצד הצורך בתזכורת פנימית שקורה בארץ הקודש משהו שלא היה אמור לקרות בה. דבר זה נכון עוד יותר בירושלים, שהיחס אליה ייחודי כאמור. אם קורה בה מאורע שהוא למורת רוחו של הציבור החרדי, אסור לעבור על כך בשתיקה ובאדישות. יש צורך לעורר ולהריע, כדי להבין שמשהו לא טוב קורה לנו – משהו שאנו מצטערים וכואבים עליו.

המחאה מבטאת את הקו האידאולוגי של החברה, וקו זה חייב להיות נחוש ובלתי מתפשר. עם זאת, בזירה הפוליטית, ובייחוד העירונית, יש הבנה שחייבים לחיות יחד ולארגן את החיים המשותפים

חובת המחאה אינה קשורה להתנהלות הפוליטית. מטרתה להביע את הכאב על הפגיעה בכבוד שמים. המחאה מבטאת את הקו האידאולוגי של החברה, וקו זה חייב להיות נחוש ובלתי מתפשר. עם זאת, בזירה הפוליטית, ובייחוד העירונית, יש הבנה שחייבים לחיות יחד ולארגן את החיים המשותפים. הזירה הפוליטית עבור החרדים היא ממלכת הפרגמטיות. מדיניות זו אינה זיגזג פוליטי או מוסר כפול, אלא נובעת מהגישה לפוליטיקה שתוארה בפתיחה. הפוליטיקה היא זירת ה"בדיעבד" בתפיסה החרדית, היא מקום של פשרות. מושב ההתנהלות החברתית, לא הדתית. אבל אסור שההתנהלות הפוליטית תקבע את האידאולוגיה. לכן גם בפשרה פוליטית זו או אחרת, דוגמת חניון קרתא, שבו הסכימו שלוחי הציבור החרדי שזו אינה המלחמה שלהם, כלומר שהוא אינו שייך אל תחומי האחריות של שלוחי הציבור, עדיין חובת המחאה הציבורית בעינה עומדת. אם גדולי הדור סבורים כי יש צורך להפגין מחאה על כך שכבודה של השבת נרמס בירושלים, הרי שהעובדה שנציגי הציבור היו צריכים לוותר במאבק זה, דווקא מחזקת חובה זו.

לסיכום, גישת החרדים להתנהלות במצבים מאתגרים היא: "אין פשרות – יש הבנות". לא מוותרים על אף שעל אידאולוגיה, אבל מוכנים להתגמש בפרקטיקה. מדיניות זו מתרגמת את עצמה לשלשה שדות פעולה שונים:

  • בכל מה שנוגע להתערבות באורחות חייה של החברה החרדית, היא תלחם ותמסור את נפשה שלא יכפו עליה שינוי מבחוץ.
  • במה שנוגע למרחב הציבורי, נציגי הציבור ישתדלו למנוע פגיעה בכבוד שמים באמצעים פוליטיים, אם הדבר ביכולתם. אולם, אם הדבר לא ניתן, הרי שהם מחויבים לסגת. נציגי הציבור יאלצו לוותר, עם כל הכאב הכרוך בכך. לא משום שהם מוותרים על האידאולוגיה שלהם, אלא מפני שהעבודה בשדה הפוליטי היא לדאוג לניהול תקין, ואם לא הצלחת להכניס ארון ספרים לסלון, אז פשוט תישאר בחדר שלך. אם לא הצלחת להשפיע על אופיים של אירועי התרבות בירושלים, אז לא תשתתף בהם. לצד זאת, חובת המחאה בעינה עומדת, והציבור החרדי עשוי למחות באמצעים א-פוליטיים על חילול כבוד שמים, כדי להביע את מורת רוחו מהמעשים הנעשים במרחב הציבורי.
  • בכל מה שנוגע להתנהלות הפנימית של קהילות שאינן חרדיות, אין לשליח הציבור החרדי כל מילה בעניין. הוא כמובן לא יתמוך באופן אקטיבי בהחלטות הנוגדות את רוח התורה, אבל הוא מבין את מקומו ויודע שאין מתפקידו להתערב בחייהן של קהילות אחרות. גם מבחינת חובת המחאה, באופן מסורתי החברה החרדית לא הפגינה, גם באמצעים א-פוליטיים, נגד דברים שנעשו בתוך השכונות החילוניות ולא השפיעו על מרחבי החיים המשותפים. בתלפיות לא היו הפגנות נגד מקומות הפתוחים בשבת. הדבר היחיד שהחברה החרדית תעשה כדי להשפיע על מה שקורה בתוך השכונות החילוניות הוא להתחזק מבפנים. לעורר ולצעוק איך אירע כך לעם היהודי, ולהסיק מכך שעלינו להתחזק בקרבנו פנימה.

 

איך מצליחים לחיות ביחד?

החיים המשותפים בירושלים אינם קלים עבור החברה החרדית. קשה מאד להשלים עם חילולי שבת ועם אירועי פריצות המתקיימים בלבה של עיר הקודש. עם זאת, גם אם אנו מתאבלים בכל יום על כך שירושלים אינה לובשת את בגדי תפארתה, אנו מבינים כי עד שכל עם ישראל ישובו אל אביהם שבשמים, אלה הם תנאי החיים. אנו קהילה אחת מבין הקהילות השונות החיות בירושלים ועלינו להשלים עם עובדה זו.

כיצד אנו, בתור שליחי ציבור, יכולים לנהל את החיים המשותפים בירושלים באופן הטוב ביותר?

הבנת הגישה החרדית לפוליטיקה היא הבסיס היסודי ביותר לעבודה משותפת יחדיו. מתוך כך אסטרטגיית הפעולה העירונית צריכה לעבור ממה שאני קורא "שיח רעבים" אל "שיח שבעים".

התחשבות הדדית בצרכים הבסיסיים של האחר היא תנאי הכרחי וראשוני לחיים משותפים. ההנחה הראשונה של נציגי הציבור מכל הצדדים צריכה להיות שחובה לספק את הצרכים הבסיסיים של כל קהילה לפני שבכלל אפשר לדון בסוגיות השנויות במחלוקת.

לכל קהילה בירושלים יש שני סוגים של דרישות. ישנן הדרישות הבסיסיות, לספק את הצרכים החיוניים עבור חיי קהילה תקינים – מוסדות חינוך, תשתיות, פארקים לילדים, מרכזים קהילתיים וכיוצא באלה. התחשבות הדדית בצרכים הבסיסיים של האחר היא תנאי הכרחי וראשוני לחיים משותפים. ההנחה הראשונה של נציגי הציבור מכל הצדדים צריכה להיות שחובה לספק את הצרכים הבסיסיים של כל קהילה לפני שבכלל אפשר לדון בסוגיות השנויות במחלוקת. רק אחרי שהקהילה מקבלת את צרכיה הבסיסיים, והיא רכשה תחושת "שובע", ניתן להתחיל לדבר זה עם זה על הסוג השני של הדרישות – על שאלות הנוגעות לחיים המשותפים, כמו אופיו של המרחב הציבורי ואירועי התרבות שבו. הניסיון מלמד שאת הדברים הדחופים והחשובים באמת ניתן לספק. לכולם.

הרבה מאד מהבעיות בחיים המשותפים עלולות לנבוע מחוסר התחשבות בצרכים הבסיסיים של האחר; אולם במקרים רבים הסיבה להן היא פשוט תכנון לקוי, וביחוד העדר חשיבה לטווח ארוך. דבר זה יוצר בתורו מאבק על משאבים, המוביל לעוינות בין הקהילות. לשמחתי, בשנים האחרונות העיריה מתקדמת ומשקיעה רבות בתכנון ובהקטנת הפערים. דוגמה טובה לכך היא הפעילות בתחום בינוי כיתות לימוד, שם נעשית עבודת עומק מקיפה הכוללת את כל הצרכים ואת כל הפרטים של כל הקהילות בעיר לשנים הקרובות. ואכן אנו רואים שלמהלך זה שותפים כל הגורמים הרלוונטיים, ואף נעשה מאמץ ליצירת מקורות מימון עצמאיים.

הרבה מאד מהבעיות בחיים המשותפים עלולות לנבוע מחוסר התחשבות בצרכים הבסיסיים של האחר; אולם במקרים רבים הסיבה להן היא פשוט תכנון לקוי, וביחוד העדר חשיבה לטווח ארוך

לדעתי, את רוב הבעיות בחיים העירוניים ניתן לפתור באמצעות תכנון הולם. ניתן להגיע לחלוקה הוגנת של המשאבים הקיימים, באופן שאף צד לא ירגיש שנעשה לו עוול והוא קיבל פחות מחלקו היחסי באוכלוסיה, או שהוא לא קיבל את מה שהוא צריך לצרכי קיומו וביסוסו. אולם מחמת כשלים מערכתיים ודינמיקת החיים הישראלית הדוחה את החשוב מפני הדחוף, נוצר "שיח רעבים" – תמיד מטפלים קודם במה שדחוף ואז רבים על מה שחשוב.

הדברים נכונים גם כלפי המתרחש בשכונות המעורבות. ברובם המוחלט של המקרים מדובר בשכונות ישנות החסרות תשתיות למבני ציבור זה עשרות שנים. המשיכה של החרדים להתגורר בהן נובעת רק מחמת מצוקת דיור. הם משלמים הרבה כסף על דירות שיכון ישנות וקטנות, ואין דרך שבה העיריה תוכל להתחמק מנתינת שירותים בסיסיים, כגני ילדים חינוך וקהילה. אולם, אם היו מתקיימים הליכי תכנון מוקדמים ונכונים, היה ניתן לספק את צרכי הכל. גם בהקשר של מצאי הדירות, אין טעם לנסות לדחוק את רגלי החרדים מהשכונות האלו. יש צורך לתכנן מתחמים חדשים ואטרקטיביים לזוגות צעירים חילוניים, מוצר שיתחרה בהיצע של השפלה והשרון, ולא, אין גורם שישאיר אותם בירושלים, ללא קשר לאחוז החרדים שמתגורר שם.

החרדים צריכים להכיר בצורך של החברה הכללית במוסדות תרבות ובמרכזים קהילתיים. אולם גם החילונים צריכים להימנע מלנסות להצר את צעדיהם של החרדים בעיר

החרדים צריכים להכיר בצורך של החברה הכללית במוסדות תרבות ובמרכזים קהילתיים. אולם גם החילונים צריכים להימנע מלנסות להצר את צעדיהם של החרדים בעיר. התרבות החילונית בעיר פועלת לפי מנגנון של ביקוש והיצע שבו החרדים אינם מנסים להתערב. הבעיה נוצרת כאשר במקום לנסות לייצר אטרקטיביות פנימית עבור הציבור שלך, נוצר מאבק על הנוכחות של השני. החרדים אינם מתנגדים לרובם המוחלט של תקציבי התרבות המופנים לצרכי החילונים. הם אינם מנסים להצר את צעדיהם. הם מנסים, וצריכים לנסות, להשקיע בפריחה ובגידול של עצמם. החילונים מצדם מוזמנים להשקיע ביצירה אטרקטיבית שתביא את הקהל שלהם לשכונות המעורבות, ולא לנקוט בצעדים פרובוקטיביים או לנסות להצר את צעדיהם של החרדים.

מבחינה תכנונית צריך לחלק את הפעילות של העיריה בחלקים היהודיים של העיר לשלש קטגוריות: מרחב חרדי, מרחב חילוני ומרחב משותף. צריך לדאוג שבמרחב הקרוב, כל קהילה תקבל את צרכיה באופן הוגן, בהתאם לחלקה באוכלוסיה ולכמות המשאבים שבידי העיריה. במרחבים הייחודיים, יש להעניק חופש מרבי לכל קהילה לחיות את חייה כרצונה ולהימנע מהתערבות באורחות החיים שלה. מתוך כך יהיה ניתן לפתוח במשא ומתן על המרחב המשותף, ולנהל אותו מתוך הרגשת "שובע", בלי הכעס והעוינות הנלווים לתחושות הקיפוח.

כאשר מציבים את ערכי הזהות היהודית ואת האופי המיוחד של העיר בתור עקרון ראשי, יש מקום להתחשבות הדדית במרחב הציבורי המשותף. המציאות הוכיחה שלרוב האתגרים נמצאו פתרונות. יש צורך לשמור על מקום של כבוד לשבת היהודית. לא כל מופע חייב להיות דווקא במרכז העיר. מספר הדברים שלא ניתן להגיע לגביהם להבנה הוא נמוך מאד.

לבסוף, הדבר הכי חשוב בחיים בעיר משותפת הוא קיומו של הליך הידברות, ובמילים אחרות: הקשבה מתמדת

לבסוף, הדבר הכי חשוב בחיים בעיר משותפת הוא קיומו של הליך הידברות, ובמילים אחרות: הקשבה מתמדת. זוהי אבן הבסיס לכל התנהלות ציבורית, והיא מנבאת ההצלחה הטובה ביותר לשביעות הרצון של התושבים מהרשות המקומית. דברים אלה נכונים תמיד, ושבעתיים כשמדובר בשיח בין קהילות שונות. לא מדובר בקלישאה או בהפרחת דיבורים בעלמא. הבסיס להתמודדות עם כל אתגר חברתי הוא ההקשבה והשיח. ההקשבה לצרכי האחר והשיח על הגישות השונות. כשאתה מקשיב לאחר ומבין היטב את צרכיו ואת מצוקותיו ורגשותיו, יקל עליך לתת לו שירות. כך תוכל לזהות את הצורך האמתי ואת הפתרון הנחוץ לו.

כללו של דבר: העקרונות המנחים את עבודתו של שליח הציבור החרדי בעיר מעורבת הם הקשבה, שיח ותכנון, ועל אלה ראוי להוסיף גם אהבה פשוטה של "חביב אדם שנברא בצלם". על כולנה, לבסוף צריך לזכור את דברי חז"ל באבות: "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין ליפטר הימנה".


איור: הרשל'ה

36 תגובות על “לחיות ביחד

  • מאמר מחכים, תודה רבה. נכתב בכישרון, ומנתח בצורה בהירה ומדוייקת את הנושא.

    חבל אמנם, שהאידאולוגיה החרדית מרימה ידיים משותפות אמיתית בעם ישראל, ומנסה לדאוג לצרכים שלה בלבד, שעד כמה שהם חשובים, הם צרים מאד מאד לעומת הצרכים של כלל ישראל.

    הדאגה לקהילה שלי בלבד היא מאפיין גלותי, והוא אכן מסתדר עם התפיסה החרדית המדהימה בתעוזתה, ש'אנחנו עדיין בגלות'. צאו מזה. אנחנו כבר לא. קחו אחריות, ותשאפו להנהיג את עם ישראל כולו, לא רק את הסקטור שלכם. גבשו עמדות, התוו דרך להשתלבות, והיו מעורבים עם התהליך הלא ייאמן שקורה כאן.

    נכון, לא תמיד הדברים מתנהלים לרצונינו, ולא תמיד יש לנו דרך להשפיע. אבל להסתגר ולסמוך על ה'השפעה הפנימית' שתחולל בדרך נס יחס נכון לשבת ולתורה הוא קצת נאיבי. בואו, היו פועלים עם א-ל, לרצות להנהיג אך הספינה, ולא רק להצליח להשיג תקציבים.

    • איני בטוח שהאידאולוגיה החרדית לא אכפת לה מהמתרחש בעם ישראל. נהפוך הוא ידוע זעקתו של הרב שך זצל על המתרחש באלנבי.. על מיליון ילדים שאינם יודעים שמע ישראל וכד׳.
      ועדיין סדרי העדיפויות ובעיקר הטקטיקה שבה נצליח להשפיע על החלקים האחרים היא זו שנשמעת מסתגרת.
      דומה הדבר להבדל בין לחלק נרות רבים וקטנים לקבוצת אנשים בכדי שיחממו עצמם לאור הנר, או העוצמה שיש במדורת אש בוערת בעוצמה וכולם מצטופפים סביב לה ומתחממים בקלות לאורה.

    • הטענה על חוסר הרצון להשתלב בעשייה הציבורית בישראל היא לא כל כך מקורית. יש כאלה שאולי קצת קשה להם להבין את זה, אבל החרדים לא סתם מסתובבים שבעים שנה בראש עם קסטה שהם שחכו להפוך. עם כל הכבוד לדבר הלא ייאמן שקורה פה, אנחנו מדברים עדיין על פרוייקט צעיר וקטן בהשוואה לפרוייקט הדגל של הציבור החרדי – והוא דאגה להמשך קיומה של התורה בישראל. נשמע קצת יומרני, אבל זה באמת מה שעמד לגדולי ישראל לנגד עיניהם – מהחזון איש והרב שך ועד ר' אהרן לייב ור' חיים קניבסקי. כל השאר היה במדרגה שנייה. הנקודה השנייה היא, שלמרות העובדה שהמילים "דאגה כנה לכלל ישראל" מצטלצלות מאוד יפה, לא ברור ששותפות בעשיה הציבורית היא הדרך הראויה לבטא את זה. יש כאן ויכוח עקרוני על צורתו המהותית של כלל ישראל וכיצד הוא צריך להראות, וכאשר ישנה תהום כל כך גדולה שפעורה, לא שייך שתיווצר שותפות בלא שהערך בו הציבור החרדי דוגל ייפגם. כל זה נוגע לשותפות, אך לא בנוגע לדאגה לרווחתם של אנשים שלא באים מקרב הציבור החרדי. בנקודה הזאת דווקא ישנה מודעות גדולה בציבור החרדי, הניכרת בארגוני החסד הרבים כמו גם בעשייה של אישי ציבור חרדיים לא מועטים ובדרכים נוספות.

  • החלק על יחודיותה של ירושלים – פשוט מרגש!

    • תודה לך! ירושלים מכל הסיבות היא המקום להתרגש ממנו.. בקלות!..

  • הרב קרויזר, אינני תושבת ירושלים, ולא נראה שהייתי רוצה שתייצג אותי.
    החרדים "מרגישים כלפי ירושלים זכות ראשונים"?
    תושבי היישוב הישן הם בדיוק, אבל בדיוק, כמו האינדיאנים בצפון אמריקה. האינדיאנים חיו שנים ארוכות בטוב ובנעימים וניהלו חיים טובים מאוד בשבטים שלהם, והסתדרו בלי הציביליזציה המערבית. כשהחל יישוב אמריקה, לאט לאט נדחקו רגליהם, והם ניהלו מאבק נואש לשימור שטחי המחיה שלהם, מאבק שלא ממש הצליח.
    היום, מקובל שמה שנעשה לאינדיאנים היה עוול היסטורי. ארה"ב תפסה זאת באיחור רב ותיקנה את העוול ע"י הענקת שטחי המחיה האחרונים שבהם נותרו אינדיאנים, לאינדיאנים שחיים היום, שהם צאצאיהם של שרידי השבטים שחיו שם לפני 200- 300 שנה. באותם שטחים החוק האמריקני לא תקף אלא כל שבט ושבט מנהל מועצה משל עצמו.
    מה שקרה כאן הוא תהליך זהה רק שעומק העוול טרם נתפס: החרדים היו פה קודם, ויש להם זכות ראשונים. הם חיו פה כשירושלים היתה מדבר שממה שורץ זאבים ותנים. הם חיו פה ברעב ובצמא. הם עלו לפה במסירות נפש אמיתית כדי לחיות בארץ ישראל משאת נפשנו ובירושלים עיר קודשנו. הם חיו פה לצד הערבים והתמודדו עם השנאה והאיומים באופן יומיומי.
    ואז הגיעו החילונים והקיפו את היישוב הישן במדינה חדשה- מדינת ישראל על כל המשמעות החילונית והכפרנית. ועוד דורשים מס הכנסה!!! החרדים תושבי היישוב הישן לא צריכים את המדינה, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי??? תנו לנו לשבת בשקט ועזבו אותנו לנפשנו.
    למצוא היום נציג ציבור חרדי שטוען שהחרדים "מרגישים זכות ראשונים" והשקפת עולמו המנומקת היא בעד פרגמטיזם, זה מצער בהחלט. ראשית כל, יש להכיר בזכות הראשונים הזאת, ולתת לשכונת מאה שערים ודומותיה אוטונומיה מוחלטת בדומה לאינדיאנים בארה"ב. אחר כך נוכל לדון בחיים המשותפים של שאר הציבור, שאכן הוא נושא טעון וראוי לדיון.

    • אני מודה שלא ככ הבנתי את תגובתך גברת ריקי.
      הזכרתי בדברי שהטיעונים החרדים על האופי היחודי של ירושלים, מלבד היותה עיר הקודש והמקדש, הם גם בגלל זכות הראשונים של יסוד הישוב כאן במאות האחרונות.
      ואם להיות כנה, גם אותי שסבי זקני היה מצדיקי מאה שערים ומוכר החלב בה, לא בטוח שיקבלו אותי לאותה אוטונומיה.. וזכות הראשונים לא תעמוד לי.. ועדיין יש צורך בלהתמודד עם המציאות בה אנו חיים ולכלכל את צעדינו בתבונה אל מול ירושלים כולה.

    • צר לי שלא הבנת את תגובתי ואנסה לחדד
      לחרדים שהם צאצאיהם של בני היישוב הישן (כולל אתה) יש זכות ראשונים עמוקה ומובהקת, שרירה וקיימת על ירושלים.
      מציעה לך להיזכר בהיסטוריה של היישוב הישן, בתור התחלה- בביוגרפיות של הגרי"ח זוננפלד ושל גר הצדק ד"ר יעקב ישראל דה-האן. התחולל כאן מאבק איתנים שבו אנשי התנועה הציונית לא בחלו גם ברצח ובגזל, ולמעשה ביצעו כיבוש של ירושלים והיישוב הישן מידי התושבים המקוריים.
      לא ייתכן לנהל שיח עם החילונים מתוך נקודת הנחה שזכותם בירושלים שווה לזכותך. כי היא לא. היא זכות שנלקחה בדם ובכוח הזרוע ואבוי לה שבשם "זכות" תיקרא.
      חלקים נכבדים מירושלים שייכים לאנשים הללו וליורשיהם וזו היא נקודת המוצא בכל מו"מ על אופייה של העיר, ולא טיעון גרידא.
      ואגב, קירבה של סב-סב, כלומר שישה או שבעה דורות לאחור, אצל האינדיאנים בארה"ב, לפחות בחלק מהמקרים נחשבת קירבה שמזכה את הצאצא בכל הזכויות של השבט.

    • את מערבבת דברים לא קשורים!!!
      מה הקשר למס הכנסה ??? זה שהחרדים ישבו בירושלים במסירות נפש מקנה להם בעלות על הקרקע?
      אם הם יקבלו אוטונומיה והמדינה לא תתקין להם כבישים לא תעביר צינורות של מים \ביוב \טלפון לא תיתן להם שרותים של מדינה (כיבוי אש\קופ"ח \ביטחון \ מטבע) נראה לך שהם יכולים להסתדר לבד?? הם יבנו בית חולים ויביאו מנתח לב? יבנו שדה תעופה במאה שערים?

      גם לי אין קשר רגשי למדינה (לארץ כן לא למדינה) ולא שמח לשלם מס הכנסה אבל כבר פסקו גדולי הרבנים שמי שגר במדינה חייב לשלם מיסים ולציית לחוקים למרות שראשיה הם פורקי עול

    • לחייל דוס,
      איך נראה לך הסתדרו פה לפני שהוקמה מדינת ישראל המפוארת, המוצלחת, החפה משחיתויות, השלווה והעשירה, והמתפקדת לעילא?
      ומה נראה לך עושים חרדים במקומות שבהם מערכת הבריאות והחשמל היא פרטית כמו בארה"ב עד אובמהקר?
      לידיעתך במאה שערים חיים אנשים שבכוונה תחילה אינם נוטלים אף שירות מהמדינה. הם משלמים לקופת חולים באופן פרטי תעריף של תיירים ומסתדרים מצויין ולא ידוע ששיעור מקרי המוות או המחלות אצלם גבוה מאשר בכלל האוכלוסיה. (גם לפני קום המדינה היה את ד"ר וולך שהקים את משגב לדך שהיה בי"ח מצויין שענה על כל הצרכים. לא צריך את המדינה כדי שתקים בתי חולים. גם את מעייני הישועה לא המדינה הקימה אלא אדם פרטי.)
      אותן משפחות לא לקחו מעולם קצבאות ילדים גם כשהקצבאות עמדו על אלפי ש"ח בחודש (תלוי במספר הילדים) לפני כעשרים שנה ומעלה והם גידלו את ילדיהם באושר ובעושר ואף אחד מהם לא מת מרעב.
      פסיקתם של גדולי התורה נאמרה בדיעבד לאור המצב הקיים. לו היו שואלים אותם מלכתחילה ייתכן שפסיקתם היתה שונה אך לא נדע זאת לעולם. יש עדויות היסטוריות שהגרי"ח זוננפלד ראה את הצהרת בלפור בצורה שונה לחלוטין מאשר ראו אותה הציונים. לורד בלפור בעצמו לא התכוון להקמת מדינה יהודית כי אם שישראל תהיה קולוניה בריטית שבה המוח היהודי והידיים הערביות ישתלבו זה בזה ויפריחו את השממה. הרב זוננפלד ראה זאת כך אך הציונים החלו לעשות רעש לאומני בעולם והסוף ידוע.

    • התשובה פשוטה מאוד – לא הסתדרו ……

      את מנסה לצייר מציאות לא קיימת … אנשים במאה שערים מתו ברעב ובמלחמות!!!
      זה שהם הקימו בית חולים לא הופך אותם לאדוני הארץ… לא כל אחד שעשה משהו זה מקנה לו זכות בקרקע ובהנהגה

      אפשר לא לקחת דמי ביטוח לאומי מהמדינה אבל א"א להתכחש למציאות של המדינה!!! כשהם צריכים רשיון נהיגה או דרכון הם באים למדינה הציונית ולוקחים… על הכביש שנבנה במימון הציונים ונכבש ע"י הצבא הציוני

      אולי תתני לבדואים את הנגב ולערבים את הגליל ?? ומה עם כל הקיבוצים שקמו לפני המדינה? למה להם לא ניתן אוטונומיה?
      מה שהרב זונונפלד חשב אינו רלוונטי אחרי שהמציאות השתנתה וקמה המדינה. כל גדולי ישראל מאז קום המדינה למעט האדמו"ר מסטמאר הבינו שמדינת ישראל זה מציאות מוגמרת שלא ניתן להילחם בה ולמרות שזה ממשלת רשע שקמה ע"מ לעקור את תורת ישראל הדרך היחידה לפעול זה בדרך שלהם הווי אומר בצורה דמוקרטית !!!!

      אם נרצה ואם לא המדינה גובה ממנו מס הכנסה ומע"מ ומס בריאות ולכן הדרך היחידה זה להיכנס לכנסת ולנתב את חלוקת הכספים בצורה שגם אנו נקבל את חלקנו בצורה שווה

    • חייל דוס, מדוע לא הגדרת עצמך כדוס חייל?
      היות שהתייחסת לנקודות צדדיות בדבריי, אחדד את הנקודה המרכזית:
      הדגשתי שזכות הראשונים שהחרדים מרגישים כלפי ירושלים, מעוגנת בהיסטוריה בצורה ברורה, ולא צריך לעמוד ולבקשה כעני בפתח. מה שקובע אינו נקודת הזמן של לפני/ אחרי קום המדינה. מה שקובע הוא מהות התהליך ההיסטורי. לו הציונים היו משתמשים בדרכים כשרות ונותנים משקל לדעת תושבי הארץ הקיימים, ניחא. אך היות שמדינת ישראל הוקמה ע"י גזל ורצח, ושימוש בדרכים לא כשרות כדי לדחוק את רגלי בני היישוב הישן, מדובר בעוול היסטורי שדורש תיקון.

      ולטענותיך:
      אנשים במא"ש מתו ברעב ובמלחמות. אך זה קרה גם בשאר העולם. אמת ויציב שבמרכז ובמערב אירופה היה מעט יותר נוח עד מלחמת העולם השניה, אך במזרח אירופה ממש לא, וגם באימפריה העותומנית כולה המצב לא היה מהמשופרים. המצב במאה שערים היה פשוט זהה לארצות שבסביבה.
      הקמת בי"ח לא הפכה אף אחד לאדוני הארץ אלא הוכיחה שניתן להסתדר גם בלי בתי חולים ממשלתיים שאתה מציגם ככורח המציאות.
      אף אחד לא ביקש מהציונים לכבוש אדמות ולסלול כבישים. הבריטים היו עושים זאת הרבה יותר טוב אם רק הציונים לא היו מפריעים להם.

      נכון שהיום הנציגים החרדים פועלים ממצב של אילוץ בדיעבד, וגם הנחיות גדולי התורה נגזרות מתוך הכרה מסויימת במדינה. אך אסור לנו לחשוב שהמדינה היא מלכתחילה. ודאי וודאי שלו היו שואלים את גדולי ישראל האם להקים את המדינה בצורתה הנוכחית, היו שוללים מכל וכל, וכזה צריך להיות היחס למדינה ולמוסדותיה.

      דבריו של הרב זוננפלד זצוק"ל רלוונטיים בשבילי, כמו גם דבריהם של אביי ורבא שנאמרו אלפי שנים לפני כן.
      האם אתה יודע את כל מה שהגרי"ח זוננפלד ידע, שאתה מעז לומר שדבריו אינם רלוונטיים? האם סיימת את הש"ס מאה פעמים ואחת כמוהו? האם נטלת אחריות על ציבור כמוהו? האם פסקת בשאלות של פיקוח נפש? האם יש דברים שאתה יכול לחדש לאדמו"ר מסאטמר, שהוא לא שמע כבר?
      בשתי מלים- עפר לפיך!!!

    • ומה תעני לתושבי בית שמש ??
      הם גם מרגישים זכות ראשונים…
      הם בדיוק, אבל בדיוק, כמו האינדיאנים בצפון אמריקה. האינדיאנים חיו שנים ארוכות בטוב ובנעימים וניהלו חיים טובים מאוד בשבטים שלהם, והסתדרו בלי הציביליזציה המערבית. כשהחל יישוב אמריקה, לאט לאט נדחקו רגליהם, והם ניהלו מאבק נואש לשימור שטחי המחיה שלהם, מאבק שלא ממש הצליח

      תושבי בית שמש עלו ממרוקו וישבו שם שנים רבות ונהנו מישוב שקט וחמים שבו כולם הכירו את כולם וחיו בשקט ובשלווה ויש להם זכות ראשונים. הם חיו פה כשבית שמש היתה מדבר שממה שורץ זאבים ותנים. הם חיו פה ברעב ובצמא. הם עלו לפה במסירות נפש אמיתית כדי לחיות בארץ ישראל

      ולאט לאט הגיעו החרדים ושינו להם את העיר.. שינוי שהם לא חפצים בו !!! כפו עליהם את אורח חייהם באמצעות הפגנות ויריקות
      לכן ראשית כל, יש להכיר בזכות הראשונים הזאת, ולתת לבית שמש הישנה ודומותיה אוטונומיה מוחלטת בדומה לאינדיאנים בארה"ב !!!

      מקווה שתביני את האירוניה שבדבריך…

    • הייטקיסט, התגובה שלך שייכת יותר למאמר הבא בנושא מאת הרב פישהוף, אין ספק שהתנהגות אלימה היא פסולה מכל וכל, והלבשתה באיצטלה של קנאות היא הרסנית וגורמת חילול ה'.
      אך הדוגמה שציינת אינה מקבילה לאינדיאנים, אלא לתופעה אחרת שקיימת אף היא בארה"ב ובמקומות נוספים, שבה קיימת השתלטות של שחורים על שכונות לבנות, והשתלטות אוכלוסיות פשע על שכונות נורמטיביות. (התופעה קיימת גם בכיוון ההפוך אך בצורה חלשה יותר)
      ההבדל היחיד הוא- אדמת ארה"ב נלקחה מהאינדיאנים בכיבוש ובכוח הזרוע, והבתים בשכונות הלבנות נקנים ע"י השחורים בצורה חוקית לחלוטין ובכסף מלא, מבעליהם הקודמים שהינם לרוב לבנים.
      התנועה הציונית הוקמה על מנת להקים בארץ ישראל הקדושה מדינה חילונית, ונקטה צעדים אלימים ופסולים במגמה מובהקת לדחוק את רגלי היהודים שומרי התורה והמצוות שהיו פה לפני כן.
      ההתחרדות ברוב המקרים נעשית בשקט ובשלווה ולא מתוך הפגנות אלימות. סע לעפולה, נצרת עילית, קריית אתא, ירוחם, רחובות, ותמצא הרבה כבוד הדדי ודאגה לכל תושב באשר הוא.
      המקומות היחידים שהיו בהם בעיות הם ערד עם חסידות גור, ובית שמש עם הסיקריקים. אתה צודק, בדוגמה שהבאת היו חרדים שהתנהגו מתחת לכל אמת מידה אנושית, אבל הבאת דוגמה שאינה מייצגת מבחינה סטטיסטית. בנוסף, לא התחשבת בפרמטר של הפרובוקציות, יש חילונים שכל מה שיש להם בחיים זה להעלות אישה למושב הקידמי באוטובוס מהדרין, או לשלוח חייל במדים ללב מאה שערים, לא שאלימות שהגיעה בתגובה לפרובוקציה היא חוקית, אבל זה משנה את התמונה.

    • ריקי, את משווה בין האינדיאנים לבין בני היישוב הישן לגבי זכות ראשונים.
      האמנם זכות הראשונים שייכת לבני היישוב הישן?
      אולי נציע שזכות הראשונים לשכונת קטמון שייכת לערבים, ואם כן יש לדרוש את זכות השיבה?
      זכותינו על הארץ בכלל, ועל ירושלים בפרט, היא מתוקף נתינתה של ארץ ישראל לעם ישראל ע"י הקב"ה — ולכן זכות הראשונים שייכת לכולנו, בני אברהם יצחק ויעקב.
      הפילוג והעוינות בין חרדים לחילונים היא כואבת. עצם הדיון מראה עד כמה שכחנו כי הם אחים שלנו.
      העוינות אינה חד-כיוונית, כפי שנהוג לחשוב אצלנו שהחילונים מצרים את צעדינו, שונאים אותנו, וכל מעשיהם אינם אלא רדיפה שלנו.
      העוינות היא גם מכיווננו. האם אנחנו מסוגלים לראות את היופי של האחים שלנו בלי שנדרוש מהם להשתנות?
      האם אנחנו רואים את החלק אלוק ממעל ששוכנת בהם, או שאנו מסתכלים רק על השטחי והחיצוני?
      אני סבורה שאם נפתח גישה אוהבת לאחים שלנו, לא נצטרך לדון על משאבים כאלה ואחרים שלקחו לנו או מגיעים לנו.
      נשמח במה שמגיע לנו כמו שנשמח במה שאחינו בשרינו מקבלים.

    • חוי היקרה,
      אני מסכימה עם רוב התגובה שלך, אכן את צודקת שזכות הראשונים, שייכת לעם היהודי בכללותו, ולא למגזר זה או אחר. אך האם יעלה על הדעת שיבואו החרדים ויקיפו את תל אביב במדינת הלכה ויתחילו לחייב את החילונים בארבע מיתות בי"ד, כשהם חמושים בטיעון הנ"ל? לא יקום ולא יהיה. אך זה בערך מה שהציונים עשו לתושבי היישוב הישן, ע"י הקפתם במדינה חילונית, החלת חוקים המבוססים על החוק הבריטי, "ייצוגם" בפני גורמים בינ"ל נגד רצונם, ועוד ועוד. אי לכך, בתוך העם היהודי, זכות הראשונים לירושלים כן שייכת לבני היישוב הישן.
      את צודקת לחלוטין בכך שיש לראות את הטוב והיפה שבאחינו החילוניים, ואכן יש הרבה טוב ויפה בהם.
      באופן כללי, רוב האנשים בעולם הם נהדרים, רוצים להיות טובים, ומוסיפים חן לעולם ולפסיפס האנושי- לא רק החילונים.
      אני מסכימה כמעט לחלוטין עם דברייך, למעט עם המשפט:"אני סבורה שאם נפתח גישה אוהבת לאחים שלנו, לא נצטרך לדון על משאבים כאלה ואחרים שלקחו לנו או מגיעים לנו."
      גישה אוהבת היא נהדרת, אך כשהיא חד צדדית היא לא עובדת. הייתי אומרת: "אני סבורה שאם הציבורים השונים בארץ יפתחו גישה אוהבת זה כלפי זה, הדיון על משאבים כאלה ואחרים יהיה יעיל ונעים יותר, ויתקבל על דעתם של רבים יותר."

    • ריקי, אם כך שתינו מסכימות שזכות ראשונים לא שייכת לכאן. אם זאת, נראה כי את מתעקשת לבלבל בין המושגים זכות ראשונים לבין זכות לשימור התרבות.
      אכן בעבר שאף המערב ל"חנך" את בני השבטים "האקזוטיים" ולהטעים אותם מנאורותו והתוצאה היתה היטמעות של אותם השבטים עד כדי הכחדה. מאוחר יותר הבינו המערביים שהתערבות זו היתה בוטה ומתנשאת ושאפו לתקן זאת, אך עד היום עדיין נשארה בעולם במערבי בכלל בישראל בפרט השקפת עולם של כור היתוך ורצון "ליישר" אוכלוסיות ולהכניס אותן לתבנית "הנכונה".

      אכן, יש לכל קבוצה זכות לשימור התרבות והמסורת עליה גדלה אם זו הקבוצה החרדית ואם זו קבוצה קטנה יותר של "בני הישוב הישן" או ה"עדה החרדית".
      יש זכות לקבוצה הרוצה באוטונומיה, לעשות זאת בלא להרגיש שאי מי מנסה להתערב ולהפר את מרקם הקבוצה.
      היה רצוי לחוקק ולעגן זכות זו כחוק השימור.

      לגבי אהבה, אין דבר כזה אהבה חד צדדית , כפי שאמר שלמה המלך: "כמים פנים אל פנים כן לב האדם" השאלה שעשויה להישאל היא מי יתחיל קודם?
      אני מציעה שניקח אחריות זו על עצמנו ונתחיל להשפיע מאהבתנו החוצה , במקום קריאות שאבעס לרכב שעובר בשכונה חרדית נציע חלת שבת חמה וריחנית, במקום מבט עויין לשכן שלא רואה בעין יפה את מגורינו "בשכונותו" נחייך ונברך לשלום.

    • חוי, אל תכניסי לפי מילים שלא אמרתי.
      תגדירי את ההבדל בין זכות ראשונים לבין זכות לשימור התרבות.
      לפי דברייך מותר להשתלט על אדמה של מישהו אחר כל עוד מאפשרים לו לשמר את תרבותו, לא מסכימה עם זה.

  • בסיום רשימתו של אברהם קרויזר הוא כותב: "הבסיס להתמודדות עם כל אתגר חברתי הוא ההקשבה והשיח".
    שאלתי היא, איך מיישמים זאת כלפי ציבור חילוני, בשעה שבתוך הציבור החרדי אין הקשבה ושיח.
    כוונתי לעוינות הבוטה בין הפלגים הליטאיים, שאין שם כל הקשבה ושיח.
    עד שמתמודדים עם אנשים רחוקים באורח חייהם, נתמודד עם אנשים אחים.
    למרות שהמדור "סדר עיון" מוקדש החודש לנושא החיים ביחד עם חילונים, אני מרשה לעצמי להשחיל קריאה וזעקה לפתוח פתח כחודה של מחט, להקהות את העוקצים ההורסים כל חלקה טובה.
    רצו"ב רשימה שמבטאת מקצת מהגיגי בנושא:

    חכמת נשים
    "חכמת נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און בן פלת".
    את הדברים הבאים אני כותבת בדם לבי ובסערת רוחי.
    אש אוחזת בפינות הבית. אש של מחלוקת שהשלכותיה פרושות על כל הציבור. אין כמעט בית בתוך החוגים המשתייכים לשני הפלגים שאין נשמעים בו הדי המחלוקת.
    כולנו מכירות את דברי התנא אבא שאול במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ט): "מחלוקת בתי דינין, חורבן העולם". החורבן כבר כאן. משפחות נקרעות וחצויות, לבבות מתמלאים איבה וכעס, רגשות ומחשבות של זלזול בתלמידי חכמים ועוד ועוד.
    עת צרה היא ליעקב.
    מה ביכולתנו לעשות כדי לתקן את התוצאות של חילוקי הדעות?
    לדעתי, עלינו לאחוז באומנות אבותינו ואמותינו "ויצעקו בני ישראל אל ד'". ראוי לארגן כנס משותף של כל נשות כל המגזרים, לזעוק ולהריע מתוך שברון לב.
    מסיבות שונות לא נשמעה עד עתה קריאה כזו בין קהל האנשים, אבל "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". "אם ראית דור שרפו ידיהם כו' עמוד והחזק בו".
    כיום שמתארגנים כינוסים ועצרות של נשים לצורך תפילות והרצאות על נושאים שונים, ודאי שראש וראשון לכל הוא נושא שמאיים על טהרת הלב וניקיון הדעת של קהל גדול מהחרדים לדבר ד', מלבד חלחול ארס פירוד הדעות וריחוק הלבבות שאחריתם מי ישורם.
    למרות שלא הורגלנו לקחת יוזמה ולהביע עמדה פומבית בנושאים ציבוריים, בכל זאת כורח המציאות, כשאדי רעל רוחניים מסכנים את טוהר נשמותינו, מביא אותי ה"צעירה באלפי מנשה" לצאת מגדרי ולפנות בצורה פומבית לציבור הנשים להיקהל ולעמוד על נפשן ונפש משפחתן על ידי התכנסות משותפת לתפילה למען האחדות ונגד פירוד הלבבות.
    אם נעשה את אשר ביכולתנו בנדון ונתקהל משני הפלגים בלב אחד לתפילה מיוזמתנו, נקיים את הכתוב על המלך יהושפט "ויגבה לבו בדרכי ד'", וכפי שעשו נשות דור המדבר שגדרו מה שלא גדרו אנשים (במדבר רבה פרשת פינחס).
    בזכות נשים צדקניות "אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם" ולא יפלא מד' דבר להקהות את עוקץ הפילוג, ויימנעו חילוקי הדעות המאיימים לעשות קרע נוסף בשבטי ישראל.
    חותמת בדמע

    • צודקת את גברת כץ בזעקתך. אולם גם את ציינת שבמה נכבדת זו אינה עוסקת באופן ישיר בנושא הזה. אולם ברור שהקשבה היא החלק הבסיסי והקשה של כל שיח. ובלעדיו אי אםשר להגיע אל החלקים האחרים של הבנה ואף שכנוע.
      ״איידי דטריד למיפלט לא בלע״, כך מסבירים חז״ל בגמרא את הפטנט להכשרת הבשר על ידי המלחה. כל עוד הבשר טרוד בלהוציא ולפלוט את הדם שבתוכו, אין הוא יכול לבלוע ולהכניס חזרה את הדם שנספג במלח.
      כך גם אנחנו בני האדם, כל עוד אנו עסוקים בלהשמיע אין לנו יכולת להקשיב.
      יתירה מזו, טעות נפוצה היא לחשוב שמחלוקת זו סיבה לאיבה ושנאה. חילוקי דעות ואפילו מאבק על צדקתם אינה מחייבת משטימה.
      מחלוקת בדיעות לא מחייבת שנאת הלבבות.
      יחד עם זאת, צריך לציין ביושר, שלאורך היסטוריית עם ישראל, קורותיו רצופים מחלוקות קשות ואף אלימות. גם בתוך המחנה ואין היא פסחה על אף חבל ארץ או עדה.
      ושוב. כמובן שאין זה סיבה להצדקה לא למחלוקת בכלל ובוודאי לא לאלימות או שיח של שנאה.

  • תשובה לתגובת א. קרויזר
    א) האמת היא שישנו מכנה משותף לשני הנושאים שעלו ברשימות הקודמות. הן לדיון מהי מידת המעורבות הרצויה של הציבוריות החרדית עם הציבור החילוני, והן לדיון האם יש מקום לפעול בנוגע לריב שני הפלגים הליטאיים.
    המכנה המשותף הוא נקודה יסודית, שאין מרבים לעסוק בה בתקשורת החרדית, והיא מהי באמת עמדתה המקורית והאותנטית של "המנהיגות הרוחנית" "עיני העדה", שאלה אמורים להתוות את הקו בכל עניני הציבור.
    כל באי "צריך עיון" יודעים בצערם של תלמידי חכמים, ממי הם ניזונים, מי הם הבוחשים בקדירה ולמי אין אפשרות להציג את גישתו לפני יודעי דת ודין.
    וכבר נאמר (תוספתא מסכת מנחות יג כא):
    "על אלו ועל כיוצא בהן ועל דומה להן ועל עושין כמעשיהן היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתן, אוי לי מבית קדרוס, אוי לי מקולמסן, אוי לי מבית אלחנן, אוי לי מבית לחישתן, אוי לי מבית אלישע, אוי לי מאגרופן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי שהם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות".
    מצבנו היום אינו רחוק כל כך מתיאור זה.
    בימים כתיקונם לא היה מקום לדיון ציבורי בנושאים אלו, אבל כשמעמד "המנהיגות הרוחנית" לא כפי שהיה, מעיזים אנשים כמונו להשפיע על דעת הקהל. גם אני הצעירה באלפי מנשה מצטרפת כ"יהודיה ועוד לקרא".
    ב) לגופם של דברים ברשימתו של א. קרויזר ברצוני להוסיף גוון מנקודת מבט שגנוזה בסדר ההגדה, כפי הרעיון הרצ"ב:
    רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם.
    הגדרת הרשע בפרקי אבות היא על האומר "שלי שלי ושלך שלי". כך גם ברכוש הרוחני. מי שמבקש לכנס הכל רק לעצמו.
    ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר.
    כלומר, הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", כפר בעיקר ויסוד בתורה. מי שברצונו שלא יתרבו עובדי ד', הרי הוא מכת שונאי ד', כדברי רבינו יונה מגירונדי בשערי תשובה.
    אילו היה שם לא היה נגאל.
    הרשעים שלא זכו לצאת ממצרים, הם האנשים שהתרחקו משלוש המידות של ישראל, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים, שאלו הם המבחנים אם לקבל גר לקהל ישראל (כאמור במסכת יבמות). וזה היה המבחן גם בתחילת יצירת עם ישראל. רשע זה שאינו מהרחמנים וגומלי החסדים, לא היה נגאל.
    הרשעים הנ"ל שלא יצאו ממצרים, הם עצמם לא מצאו צורך להשתייך לעיקר העם, שאופיו כל כך שונה מאופיים, ופרשו מהכלל ומדרכי ציבור.

  • א. תגובה לדברי הגברת ריקי:
    אינני מבין מהו אותו "זכות ראשונים", אמנם אנשי הישוב הישן באמת מסרו נפש על מצוות ישוב ארץ ישראל והיו כאן בארץ בזמן שלא היו אחרים. אבל מקור זכותנו על ארץ ישראל איננה מתחילה ואינה נובעת מאותם תקופות כי אם מתוקפה של תורתנו הקדושה שהנחילה לעם ישראל את ארץ הקודש.
    השאלה היא אחרת האם היתה ליהודים את הזכות לבנות מדינה וכמו כן מהי תוקפה ההלכתי של המדינה כיום, ותו לא מידי.
    ב. יש לי הרגשה מאד לא ברורה כשאני רואה מאמרים כגון אלו, מאמרים הנוגעים לשאלות הרות גורל בנוגע לכלל ישראל, הלכות ציבור. ובכל זאת אני רואה התעלמות מוחלטת מגישת התורה בכלל והנהגת ההלכה בפרט בנושאים אלו.
    כיהודים המאמינים בתורה מן השמים, שהיא הפתרון לכל שאלות החיים מאת בורא עולם, עלינו לבדוק ישירות מהי שיטת התורה. האם ח"ו אין לתורה פתרון ושיטה בענין??
    כמובן שאינני חושד ח"ו את בעל המאמר שאינו פועל על פי התורה, אלא שלדעתי כשאדם מסביר דרך מסויימת שהוא פועל על פיה בלתי אפשרי להתעלם מהערכים שהינם הפרמטר לכל פעולה בכדי להבחין בין טוב לרע.
    כנראה שבעל המאמר כולל זאת בביטוי "גישת החרדים" אך בכל זאת היה עליו להבליט זאת יותר לענ"ד.
    יש במאמרים אלו תועלת לדעת ולהכיר את המציאות כמו רופא שמאבחן את מצב המחלה ואזי הרב מחליט על פי זה האם על החולה לצום ביום כיפור. אבל אי אפשר להכריע בשאלות חמורות כאלו ללא ידע עמוק ואמיתי בתורה.

    • ואוו המאמר של אברימי קרויזר זה מאמר אדיר פשוט אין מלים
      ולכבוד אברהם יצחק אין לנו החרדים אפשרות להשתלט, המדינה היא רק של החילונים, גם לא של הדתיים כל ענייני הדת בארץ הם במינימום ששיך ובכלל לא לרצון מקימי המדינה, הדתיים משתלבים במדינה אבל לא משפיעים עליה בכי הוא זה.
      החילונים לא יצאו מהתפיסה הגלותית הם פשוט משתלטים בכוח, וזה כמובן אפילו הכסיל הכי גדול לא חושב שאפשר לעשות משהו ב'קירוב' רק באהבה ובלי כוחנות פשוט להחזיר בתשובה כמו שהחרדים עושים.

  • לכבוד ריקי לא הבנתי מה את רוצה, מישהו חושב שזה היה זכותם, הם קבעו דבר וזה עובדה, השאלה מה את עושה אם העובדה חוץ מלקטר, וכמו שהחזון איש הנחיל את כל צורת הנהגה מול החילוני "כעני המבקש.."

  • לכבוד רחל כץ הפילוג הליטאי לא צריך להעסיק אותך, זה מעסיק רק את הפלג, כל הציבור חי כבשגרה, נכון שאנשים מדברים עליהם וזה לא נכון, ונכון שמי שיכול לדבר איתם בנחת ולהעמידם על טעותם מה טוב, ובכלל מי שמבין את המציאות של הצבור החרדי אין דבר שזז בלי הוראתם של גדולי ישראל וכמו שפשוט שבגור ובבעלז הכל מתנהל ע"פ האדמור שמעורה בכל הפרטים, ככה זה בציבור הליטאי אפילו שזה נראה מרחוק כאילו כל מוסד הוא בפני עצמו,
    אבל למעשה הכל נקבע על פי הוראתם.

  • כתוב היטב ללא ספק. אל הכותב מתעלם מהפיל בחדר, למעשה שניים.

    במשל ועד הבית, הדייר החרדי משלם הרבה פחות מיתר הדיירים. החרדים משלמים פחות מיסים ומקבלים יותר תשלומי העברה.לציבור החרדי יש לא מעט טיעונים המצדיקים לטעמם מצב זה . אולם בשורה התחתונה ,יתר הדירות בבניין צריכות לשלם יותר כאשר יש דיירים חרדים בבניין.

    פיל שני, החרדים אינם שכנים נעימים לשכנים שאינם חרדים.. לחברה החרדית מעלות רבות. סובלנות והכלת השונה אינן ממעלות אלה. החרדים דוחקים מתוכם, לעיתים באלימות כל מי שאינו כמהם.

    • למיכאל היקר אם החרדים בשורה התחתונה נהנים מהמדינה יותר ממה שהם נותנים לה, אז ניחא,
      אבל לחרדים יש הרבה חשבונות שזה לא כך.
      אני לא יודע להוכיח את זה,
      אבל אני יודע שחייהם מאוד פשוטים,
      וכן שבתרבות והתקשורת אין לחרדים, [היום יש מעט..]
      וכן שתקציבי החינוך מאוד דלים, 'ובשנורר' החרדי, החרדים משלמים סכומי כסף גדולים שהמדינה נהנית בעקיפים.
      וכן שזה לא הגיוני שהחילונים ששולטים 'בשיבר' יפרגנו לחרדים, והחרדים יצליחו לסחוט, בשעה שהם בכלל לא נמצאים בכל עמדות המפתח תקשורת בג"ץ צה"ל משטרה חברות התעשייה.. והם מיעוט לגמרי.
      ואדרבה שזה יוכח במספרים אז את צודקת החרדים לא מבקשים מה שלא מגיע להם.
      ולגבי זה שהשכנים החרדים מציקים זה רק אם החילונים באים בתוכם אחרת נראה לי שהם מאוד שקטים [לא שמעתי שיש תלונות..] וזה תסכימי איתי שזה הגיוני, שהרי חרדי לא צריך לקבל את הפריצות החילונית, נכון?.
      בברכה רבה ובאהבה גדולה.

  • מזדהה לחלוטין עם התפיסה של הרב קרויזר לפיה על החרדים להתרכז בהגנה על אורח חייהם ולא
    בהתערבות בחיי הקהילות החילוניות יחד עם זאת המצב בשטח אינו כך בתקופה האחרונה
    שבה הפוליטיקים החרדים התחילו להתערב באופן בוטה בחיי החילונים כגון משבר עבודות הרכבת
    ואחרון הכביד חוק המרכולים הדורסני שליצמן עמד על רגליו האחוריות בשביל שיחול אפילו באילת
    החילונית שרבים וטובים מהחרדים כלל אינם מבקרים בה באופן עקרוני

    • לכבוד ישראל שני הדוגמאות שאמרת הם בכלל לא פשוטות, ואתה מאמין לתקשורת החילונית שהחרדים מתערבים כפיה דתית, מעולם שום חילוני לא נמנע משום עבירה בגלל חרדי, איך חרדי יכפה, יש לו מקל? יש לו בית סוהר? איך אפשר לדבר דמיונות כאלו?
      ולדוגמאות שהבאת, המרכולים התחילו בבעלי מכולות חילונים, ועוד שאם אחד נפתח ואם לא עוצרים את זה יש שרשרת וכל הסטטוס קוו נשבר, ועד כמה שהבנתי זה לא היה חוקי, ובגץ שהוא רוב שמאלני עושה בחוקי הדת כבשלו..
      ולדוגמה השנייה, אוסיף שזה לא ברמה האישית מול החילוני,
      כך שזה לא מפריע לחילוני, אלא א"כ הוא אומר שהוא לא רוצה אפילו את מעט הצביון הדתי שיש במדינה מהקמתה,
      וכן שחילוני יכול לראות בזה יום מנוחה, כמו שיש אצלכם שרואים את זה כך, כך שזה אפילו לא רק דתית טענתם, וממילא לא צריך להדגיש את זה שזה דתי. בברכה רבה [אל תפחד מאתנו… בחיוך..]

    • אני גם חושב שיש הרבה היתממות וחוסר התאמה למציאות כמו שהיא בכתבתו של הרב קרוזר. ( כתבה יפה מאד אגב) יכול להיות שזוהי המציאות בעיניו אבל חילוני מהשורה לא מסוגל להבין למה הוא לא יכול לנסוע בשבת בתחבורה ציבורית .הוא מרגיש כפייה דתית ובצדק. כנל גם כשפותחים לו את התיק בפסח בכניסה לבית החולים כדי לבדוק אם הבריח חמץ בתוכו.

  • מאמר יפה אולם לצערי כתושב ירושלים אינו מסתדר כ"כ עם המציאות. בכל שכונה שבה חרדים הפכו לרוב הם לא איפשרו לחילונים או לדת"ל הפלורליסטים להמשיך להתקיים, אלא דחקו אותם החוצה. ייתכן שזה רק קיצוניים בקרב הציבור החרדי, אבל הרוב הדומם לא עשה דבר. לפני שנים רבות חשבתי שהחיים ביחד ייטיבו עם כל הצדדים, ואולם היום אני סבור שרק הפרדה היא הדרך האפשרית, והייתי מעדיף שגם בירושלים תהיה הפרדה מוחלטת בין השכונות. בעיה נוספת שלא צויינה היא השוני בין הציבורים ברמת חיים (אני מעדיף שתהיה עוד גינה ולא עוד מבנים), וכן הפטורים הסיטונאים בתשלומי הארנונה (שקשורים לשלטון הכללי ומדובר על גזל ממש שכן הפטור פעמים רבות ניתן לבעלי נכסים אך לא כאן המקום להרחיב), והתעסוקה הנמוכה שהורידו את ירושלים לעיר במצב סוציו-אקונומי נמוך ביותר. הדבר כמובן גרם לתושבים החילונים בעיקר, כמי שמשלמים את הארנונה הגבוהה בארץ, לקבל רמת שירותים מהירודות שיש.
    בשולי הדברים יש לציין שזכות ראשונים של הישוב הישן בירושלים הוא לחלק קטן מאד מאד מהעיר, ולציונות שכבשה את מרבית העיר עומדת זכות ראשונים גדולה לא פחות.

  • החילונים לא רואים את הדברים כפי שאתה מציג, ואני אומר זאת כחילוני שחי בעיר במרכז הארץ שיש בה כשלושים אחוז דתיים. אני יודע שהרבה מאוד דברים שאומרים על הדתיים הם תעמולה, כמו סחטנים וכו' (אגב, זו תמיד היתה תעמולה שבאה מהשילטון, או שהשילטון לא טרח להפריך אותה). אבל הדתיים לא שותפים ליוזמות חילוניות שקשורות לאיכות החיים, ניקיון, זיהום אויר, מיחזור פסולת וכו, נושאים של אסתטיקה, גינון. תושבים דתיים לא יעזו להצטרף באופן ספונטני לאיזו שהיא עצומה נגד פעולה של העיריה בלי לקבל אישור מנציגיהם בעיריה, שבדרך כלל יחסמו אותם.

  • אכן מאמר נפל ומפורט.
    אולם לצערי קצת מתעלם מההיסטוריה ובעיקר מההווה.
    אתחיל דווקא בהווה, קרויזר היקר מאריך לפרט ולנמק כיצד הפוליטיקה המקומית עוסקת בענייני וועד בית, ועל כן החרדים לא מתערבים במקומות בו הם אינם מצויים, אבל כיצד זה מתיישב עם חוק המרכולים שהסעיר את המדינה בחודשים האחרונים?! האם אין זו זכותה של כל רשות מקומית לקבוע אלו פיצוציות/מרכולים יתנו שירות לתושבים החילונים ,כן החילונים! של אותה עיר? אז באיזה נימוק מתערב שר הפנים (במקרה מהצד הדתי) בהחלטות ועד הבית הנ"ל?! כמובן שלא נכנסת לנתח את הבלאגן בעיר ערד אליה הגיעו/פשלו/השתלטו חסידי גור, או הנעשה בעפולה וכרמיאל אשר גם לשם נודדים הזוגות הצעירים בלית ברירה, כפי שקרה בקריית יובל זאב חקלאי וכו'.
    וקפיצה קצרה להיסטוריה ,חוק החזיר, פס"ד מיטראני,חוק יסוד חופש העיסוק שנחקק בעיקבותיו וכו', מה היה אז הנימוק להתערבות לקיבוצים והחנויות בת"א במה לעסוק ומה למכור? שלא לדבר על חיטוטי השכיב מרע שהיו ביפו החרם על בנק הפועלים ושאר פרשיות הכפייה על החילונים.

  • לצערי הרב אתה שבוי בקונספציה, שלו כל אחד היה חי לעצמו , במרחב שלו , ללא התערבות , פתרנו חצי בעיה .

    הבעיה היותר חמורה אתה נותן פה כמעט מושלמות אטופית לציבור החרדי , וזלזול מלא בערכים החילוניים שלדעתך אינם קיימים .

    לשיטתך החרדים כרגע בגלות , אבל לו הם היו מנהלים את המרחב הרי שהיינו יכולים להיות רגועים .

    הנציגים שלכם באים לממשלה לדאוג לצרכים של עצמם , כמעט או בכלל אין נציג שחושב איך להכניס למדינה כסף איך לדאוג שהיא תפרח , כל זמן שלא תהיו שם ,שלא תחליטו בהכרעות מדיניות , בטחוניות כלכליות , אתם במובן מסויים לא קשורים למדינה ובעיני המדינה זה רצון ה' על מלא

    אין לי מושג מי נתן לכם הוכחה שהדרך שלכם אפילו ב50% נכונה

    לו הקב"ה היה איתכם , היו יוצאים לכם מנהיגים יותר מוצלחים , יש אולי 3- 4 רבנים שיש להם בכלל רוח הקודש, רובם בינוניים להחריד – האם זו לא הוכחה שפשטתם רגל ?????

    לא ולא , אתם חייבים ללמוד , למזג את החרדיות עם החילוניות , לבצר ממסדים שלא מתנהגים כשטייטל , אלא עם הגיון ובינה , שמנהלי מוסדות לא יוכלו להתעמר בחלשים.

    הוכחה נוספת לקרקע הרעועה שלכם .השופטים בבתי משפט רובם יותר הגונים מדיינים בבתי דין , אתה יודע את זה , וזה אומר שכל הבסיס שלכם רעוע .

    גם במיניות ופריצות , היום נהיה סדר, התחלתם לדבר עם הצעירים , על מה שצריך , החילונים סך הכל בעטו לעבריכם מראה מול הפנים אצליכם המיניות לא מאוזנת לצד אחד ואצל החילונים לצד שני

    כל הבעיות של חוסר השתתפות בעבודה , הרדיפות בקבלה בסמינרים , החוצפה לא לברך את חיילי צה"ל כל שבת בתפילה , הם כי אתם טועים .

    ההתנהגות במרחב שלכם פוגעת במרחב השני , ואתם כן אמורים לעשות פשרות !!!! כי הדרך שלכם לא נכונה לגמרי

  • הבעיה העיקרית שעד שהחרדים לא יסכימו איתה , לא נוכל להתקדם . וזה הדבר שהכי קשה מנשוא לחרדי להבין , שיש דברים שבן גוריון ורבין ידעו וצדקו יותר מאשר החזון איש והרבי מבעלז.

    לאף רב או אדמור לא היה הפאזל המלא להביא את העם לישועה , הם סך הכל למדו את המצב והגיבו בהתאם .

    עד שלא נסכים על המצב הבסיסי , שלחזון איש לא הייתה את התמונה המליאה והנכונה איך להתנהג אז לא נתקדם!!!!

    איך יתכן שאף אדמור לא עשה מי שברך לחיילי צה"ל בקריאת התורה ????? מינימום הכרת הטוב??? נכון שזה בזכות לימוד התורה , ועדיין הכרת הטוב???

    ולמה כל זה ,
    החברה החרדית בנוייה להיפך מהציבור החילוני ,
    הוא בנוי מדיקטטורות ומניצול חלשים , כשאדמור מחליט לרצוח חסיד רק רשויות המדינה אם בכלל יצילו את החלש , בתי הדין הרבניים אינם עצמאיים , אין שום בלם לשום התנהגות לא מוסרית .

    מי הגן על הבנות מאי הקבלה לסמינרים , החזון איש או בן גוריון ????? תענו בכנות

    החלוקה לשלושת החלקים זו הבעיה ,
    א. ההתנהגות הפנימית שלכם גורמת שבמרחב הציבורי שם נמצאת נשיאת העול האמיתית החרדים קיימים רק לצד המקבל המצב הזה מביא שהחרדים פשוט משלים את עצמם , שהם יכולים לבוא לממשלה ולהסתכל רק על הדאגה למגזר שלהם

    ומה יקרה אם נציג חרדי יחשוב איך להביא כסף לממשלה , איך לשמור צניעות בצה"ל , איך לבצר את מוסדות המדינה ,

    איך בדיוק שמירת שבת יחתר חשובה מצה"ל , או ממשרד לאיכות הסביבה או משרד הכלכלה

    הצלחתה של המדינה זו יהדות בסיסית , לא פיות מדאגה לצניעות ושמירת שבת

    מתי החרדים יבינו שמדינת ישראל זו מצווה ענקית בדיוק כמו שאר עשרת הדיברות

  • השאלה האמיתית היא , פניה של המדינה לאן .

    תאורטית האם כשמשיח יבוא , יהיה סנהדרין ובנין בית המקדש , האם המדינה תחדל להתקיים , או שהמדינה פשוט תהיה דתית יותר עם אותם מנגנונים .

    לדעתי משיח ינהל את המדינה , אבל לא יבטל אותה .

    אז א. החרדים צריכים להשלים אחת ולתמיד עם עצם קיומה של המדינה לתמיד!!!!

    2. המציאות מוכיחה שהציבור החרדי עסוק בהישרדות כלכלית , ובמקום להעסיק את עצמו בתחום הזה כפי שהוא מחוייב לעצמו , הוא מעסיק את עצמו יתר על המידה בענייני דת

    לחרדים יש כברת דרך עצומה להתקדם במדע , בכלכלה , באיכות הסביבה , בתפיסה בטחונית ובעיקר אחריות בטחונית

    הקונפליקט החרדי מגיע מכיוון שהמרחב הציבורי נשלט ב80% ע"י החילונים מאותה סיבה שבית המשפט נשלט ע"י אשכנזים לבנים .
    השכלה וידע .

    הדרך לפתור את הקונפליקט , זה שהחרדים יכנסו לאלונקה , ילמדו מדע , גאולוגיה , זאולוגיה , בוטניקה ורפואה , עם הידע תבוא האחריות ממילא .

    וככה נראה פחות חרדים שעסוקים בחצאית של השכנה , ובמאבק על איפה רכב נוסע בשבת

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל