הספרות החרדית צריכה להתמודד עם אתגרים לא פשוטים. אבל אתגרים אלו משותפים לכל יוצר המבקש לפרוץ דרך ולמצוא את קולו האותנטי בתוך תנאי החיים והזמן. סופר הכותב מתוך עולמו הפנימי יוכל למצוא את הדרך לעסוק בכל נושא, להביע את עצמו, ואף לאתגר את המציאות הקיימת, מתוך ובתוך מגבלות ההווה.

א' תמוז תשע"ז

 

קראתי את מאמרה המקיף, החכם והמעמיק מאוד של רותי קפלר. הנושא כמובן קרוב אל לבי, קרוב מאד אפילו, ויש לי עם המאמר הרבה דין ודברים. עם מעבר הזמן ותהליך העיכול, עוברת בי פה ושם מחשבה, הבזק של אמירה. צודקת, לא צודקת? זה ככה, או לא ככה – ושמא לא רק ככה? אנסה להבהיר את הנקודה שהצלחתי לזקק מתוך המחשבות.

***

יצא לי הבוקר לקרוא כתבה שנערכה עם זמר חסידי-אמריקאי חדש יחסית, שמתוקף חיי העמוסים והמאוד לא מעודכנים לא שמעתי עליו עד כה. גם את המוסיקה שלו לא שמעתי, אבל קראתי מה שיש לו לומר עליה. העולם מלא שירים מוקלטים ורעש מוזיקלי, אבל הוא רוצה למצוא את שלו. שש שנים לקח לו להוציא את האלבום הראשון שלו – שש שנים של חיפוש – כך סיפר בתחילת הריאיון, ובסופו סיכם: "הציבור מזהה איכות".

העולם מלא שירים מוקלטים ורעש מוזיקלי, אבל הוא רוצה למצוא את שלו. שש שנים לקח לו להוציא את האלבום הראשון שלו – שש שנים של חיפוש – כך סיפר בתחילת הריאיון, ובסופו סיכם: "הציבור מזהה איכות"

נכון שזאת מוסיקה ואנחנו מדברים על ספרות, אבל הקו אותו קו, מוגדר וישר ובטוח בצדקת קיומו גם בעולם המסחרי הקשוח.

נכון. יש מציאות בשטח. יש כתיבה בעיתונות בהמשכים, שיוצרת סיפורי פרקים פרקים במקצב קטוע. יש את הנושאים האסורים, הנושאים המותרים בסינון קיצוני, הנושאים המותרים בסינון עדין ומעט נושאים המותרים ממש – כמו ילדים מאומצים ותאונות דרכים. (זה איכשהו מזכיר לי את האמירה הרווחת אצלנו שבמצגות זה מחולק נהדר: כל הגברים אצל גרובייס וכל הנשים אצל דינה פרלשטיין….[1])

יש גם את שאלת הגילאים – האם ניתן לשמור על תולעי ספרים בכל גיל מלקרוא ספרי מבוגרים? ואם יהיו כאלה שתמיד יקראו מעבר למותר, מי אחראי לכך בעצם, והאם צריך בשל כך לבלום את התפתחות ספרות המבוגרים שלנו? וקיימת גם השאלה המהותית יותר: אולי ממילא לא נכון לכתוב על מורכבות רגישה בתוך בתים ומשפחות?

האם ניתן לשמור על תולעי ספרים בכל גיל מלקרוא ספרי מבוגרים? ואם יהיו כאלה שתמיד יקראו מעבר למותר, מי אחראי לכך בעצם, והאם צריך בשל כך לבלום את התפתחות ספרות המבוגרים שלנו?

הנה, למשל, הספר "צומת הדרורים" המתאר בהרחבה את משנתו ואת דמותו של יוחאי המטפל המופלא. תיארתי אותו בקליניקה הסלעית שלו מאכיל את הציפורים ומקשיב לאנשים, ותיארתי אותו גם בבית, עושה טיפול לשושי אשתו. נו, נו. אם הייתי כותבת את "צומת הדרורים 2", הייתי ראשית כל פותחת אותו בהצהרה: "דעו לכם, קוראים יקרים, שאין שום יוחאי בעולם כלל".

אמנם בקליניקות שונות ניתן למצוא כמה "יוחא'ים" מופלאים כאלה, שזוכים להיות שליחים, ללוות תהליכים ולהציל אנשים חנוקים – אבל לא בבית. כי בבית, בכניסה מעל המפתן, מותקן גלאי מופלָאוּת אלקטרוני סמוי המנטרל כל הילה רומנטית ממש ברגע הכניסה.

בצומת יוחאי הוא מדהים. בבית הוא רגיל. צריך להבין את זה. לכל אדם משכמו ומעלה חייב להיות גם את כל ה"משכמו ומטה". אדם יכול להיות רגיש ומכיל ומבין ותומך רק אם בחיי היומיום שלו הוא מתמודד באמת ובמלאות עם כל החלקים הקטנים והמנדנדים והקצרים והחסרים שבו ושבבני ביתו. כן, הסיפור הזה מורכב. מורכב יותר ממה שהנייר יודע להכיל.

כשכתבתי את הספר, טרם התבשלה בי הבנה חשובה זו, וכך הוצאתי לאור ספר, שכמעט כל אישה שקוראת אותו נאנחת לעצמה: "הנה, הנה! בדיוק מה שאני חולמת עליו כל השנים… הנה, לא דמיינתי!! יש יוחאי כזה שמבין בנפש, שהנושאים של עבודה פנימית חשובים ומוערכים מאוד בעיניו, והוא גם מתמצא בהם לעומק. בעלי, לעומת זאת…."

אז מה, טעיתי? מותר לכתוב דברים כאלה, או אסור? נכון או לא נכון?

***

קטונתי. אין לי תשובה לעצמי, ואין לי מה לענות על טבלת הנתונים המציאותית שהציבה קפלר במאמרה. בכלל אני חלשה מאוד בלוגיקה ונוטה הרבה יותר לאינטואיציה. גם שיעורי בית לא אהבתי להכין, ולא ידעתי אף פעם ללמוד למבחנים באופן הפשוט של לשנן-לזכור-להיבחן-להצטיין. קלטתי את החומרים בערך, בכללי, בגדול – ואיכשהו זרמתי באופן לא דידקטי ולא תרשים-זרימתי.

אך שמא דווקא החשיבה הזו, חשיבה אסוציאטיבית שאינה כבולה בכבלי הלוגיקה הצמודים, יכולה להצמיח אף היא תובנות של ממש. ללא ספק, כל הנתונים אמתיים, שאובים היישר מן המציאות. באותה צורה ניתן כמובן לנתח גם את הספרות הכללית על מצבה ומגבלותיה. ניתן למפות כל מערכת ולהציג אותה כסך כל נתוניה. אבל מה עם הלב?

באותה צורה ניתן כמובן לנתח גם את הספרות הכללית על מצבה ומגבלותיה. ניתן למפות כל מערכת ולהציג אותה כסך כל נתוניה. אבל מה עם הלב?

אני לא מכירה כמעט כלום, אני באמת קוראת מעט מאוד מאוד – ובכל זאת נתקלתי בשנים האחרונות בשתי תופעות שאי אפשר להתעלם מהן. נועה ירון דיין, והרב חיים סבתו. שניהם פורצים כל הגדרה טבלאית מקובלת, ושניהם מקבלים מקום של כבוד ותפוצה מדהימה עם היותם בלתי אפשריים.

מה פתאום שעולם ספרות חילוני יאפשר לסופרת חוזרת בתשובה לתאר את מסעה הפנימי-יהודי-תורני לעומקו, ולחשוף את השקר הגדול שממנו היא באה? ועוד יותר: מה פתאום שחנויות חילוניות תמכורנה ספרים רוחניים עדינים ודקים, מלאים פסוקים ותפילות ופיוטים מצוטטים, שנכתבו על-ידי רב בישראל ור"מ בישיבה?

עכשיו, כשהם כבר שם במשך שנים, אנחנו מושכים בכתפינו ואומרים "למה לא בעצם?" אבל זה רק מגלה שהפלא פילס את דרכו ומצא לעצמו מקום של כבוד. עם היותו בלתי צפוי, עם שהנתונים המוקדמים לא נתנו לא צ'אנס.

***

מהמוסיקה, עבור בספרות החילונית, וחזרה אלינו.

אכן ישנם ספרים רבים על מדפינו שהינם סך הנתונים המוצגים במאמר. יש גם הרבה ספרים שלא נכתבו בגלל אותם הנתונים. אבל יש גם ספרים אחרים. ספרים שבכלל לא התחשבו בכל ה"בעד והנגד", המותר והאסור, כאילו לא שמעו עליהם בכלל. הם פשוט הם, עם הנקודה הפנימית והדיבור הכנה שלהם, שמפלס לעצמו דרך ומצליח להיות בלי להכעיס את המבקרים ובלי להיות שטחי.

במילים פשוטות, אם יבוא סופר אחראי ואיכותי וירצה לעסוק בנושא מסוים – רגשי, נפשי, כלכלי, זוגי, שידוכי, רוחני – הוא כבר ימצא את הדרך לעשות זאת. בסופו של דבר, סינון התכנים בספרות החרדית נובע מסינון התכנים בעולם החרדי עצמו. סופר מתוך הציבור לא יתחבט הרבה עם הקירות וההגבלות בכתיבה, כפי שאינו מתחבט איתם מדי בחיי היומיום. ממילא הוא אינו מעוניין לפרוץ גדרים או להעלות נושאים שישנה הסכמה של שתיקה לגביהם. מאידך, הוא כן מעוניין לתאר את החיים עצמם, על דקותם ומורכבותם. את זה הוא בהחלט עושה.

במילים פשוטות, אם יבוא סופר אחראי ואיכותי וירצה לעסוק בנושא מסוים – רגשי, נפשי, כלכלי, זוגי, שידוכי, רוחני – הוא כבר ימצא את הדרך לעשות זאת.

קחו למשל את הספר פורץ הדרך "אבא חוזר" שנכתב בידי לאה פריד לפני עשרים וחמש שנה. הוא עסק בנושא חדשני מאוד, כאשר דילמת החזרה בתשובה נשזרת בסוגיה של שלום בית, לרבות פירוק הבית והרכבתו מחדש, וכולל אפילו תיאורי מריבה טעונים. אני זוכרת איך האבא החוזר (בתשובה) התפרץ על אשתו, שגילתה מאוחר מידי ששכחו לחבר את פלטת השבת וחיברה אותה לחשמל לאחר שקיעת החמה. מכל כיוון אפשרי הייתה כאן בעייתיות. אם היינו מעלים את הנושא לדיון חברתי-תורני ומבקשים חוות דעתם של מבקרים וועדות, היינו יושבים על המדוכה ארבעים יום וארבעים לילה ולא מגיעים להכרעה, אבל לאה פשוט כתבה אותו – ואיש לא מחה. הספור פשוט נולד והתפרסם (בהמשכים, בעיתון משפחה), עם התבונה, הרגישות והזהירות של הכותבת. ה"בעד והנגד" שהיו קיימים כבר אז כאילו דילגו מעליו.

ישנם עוד ספרים כאלה. ספרים שנכתבים מבפנים, ללא כותרת, בלי מיתוג, בהמשכים ושלא בהמשך. לעניות דעתי ניתן ללמוד מהם שכל נושא יכול לעבור ויכול גם לא לעבור, יכול להיות נכון ויכול להיות גם לא נכון.

טלו לדוגמה את סוגית הקבלה ואי-הקבלה של בנות מסוימות לסמינרים, אם בשל עדה, ציון או מיקום בבית (הידעתם שלהיות בכורה זה נתון מקשה מאוד?). "להעלות את הנושא" עלול להיות מורכב ובעייתי מאוד. בתוך עמי אנוכי יושבת, וגם בנותיה של הסופרת לומדות מן הסתם באחד המוסדות. יש לחשוש מאוד לתגובת הממסד מול סיפור שיוצא חוצץ וקורא תיגר בנושא מורכב וטעון זה – אבל מי יוכל לומר דבר מול סיפור אנושי אמתי ופנימי, שמתאר התמודדות של משפחה אחת וילדה אחת. אם הסופר מפנה את הזרקור פנימה, אם הוא אינו מתלהם ואינו מאשים אלא רק מתמודד, הוא יכול להמיס כל התנגדות.

ספרות היא כמו חיים. אפשר לחיות החוצה או פנימה, ואפשר לכתוב החוצה או פנימה. כשלוקחים אחריות על כל הקורות ולא מחפשים אשמים, כשמתבוננים בחיים ממבט אמוני-יהודי-מחובר, כשמשתפים בדבר מה עדין, רגיש, פנימי, אמתי – המציאות הטבלאית מתרככת ומכילה. הלב תמיד עובר, בעזרת השם, בלי התנגדות, עם הרבה הזדהות, ואפשר אפילו להשתמש במילה אהבה.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] יהודה אריה גְרובַייס הוא מפיק סרטים ושחקן ישראלי חרדי, ופורץ דרך בתחום; דינה פרלשטיין היא מפיקה, תסריטאית ובמאית חרדית, נחשבת ליוצרת הראשונה של עולם הסרטים החרדים הנשיים ולאחת מהיוצרות המובילות בתחום הקולנוע החרדי.

3 תגובות על “אפשר להשתמש בכל מילה

  • את מדהימה כדרכך, חיה. חוסר ההתלהמות שלך, כך חושבני, מייצר את המקומות הללו, הכי נוגעים ללב, הכי אמיתיים, והנה -הכי אוהבים.

    • לגמרי כל מילה ששירה אמרה.

  • חיה יקרה.

    את כותבת מלים טובות על ספרות חרדית. מי יאמר מלים טובות לסופר חרדי…
    ובכל זאת.

    לא ברור לך על מה תלונות. מותר לכתוב הכל.
    סופר כותב מתוך עולמו. ממילא הוא אינו מעוניין לפרוץ גדרים או להעלות נושאים שישנה הסכמה של שתיקה לגביהם.
    את בטוחה? רותי קפלר ועוד סופרים טוענים אחרת.
    את מביאה דוגמא את נועה ירון והרב סבתו. באיזו הוצאה לאור הם הוציאו את ספריהם? כללית כמובן. על זה בדיוק טוענת גב קפלר. שמי שכן כותב נאלץ לפרסם בחוץ. לא בבית ספרנו.
    ואת הנושאים שנכון וצריך לכתוב עליהם מטאטאים. נושאים שמסעודה משדרות, זו ששומרת דת, ובריינדל מגאולה אמורות לקרוא עליהן. אבל לא, אולי מישהו יקרא, אז לא מפרסמים.

    ורק שאלה אחת. את מעודדת את הגדרות. את בטוחה שחיה בת העשרים, הייתה מסכימה עם המאמר שלך?
    נקודה לדיון.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל