צריך עיון > סדר עיון > ספר, סופר וסיפור – תפקידה החברתי של הספרות

ספר, סופר וסיפור – תפקידה החברתי של הספרות

ספרות טובה מציבה מול החברה תמונת ראי של עצמה, בלי לשפוט ובלי לחנך. הספרות החרדית תלויה במידה רבה במערכות העיתונים, המאפשרות לה עיסוק חד ממדי במנעד צר של סוגיות. מצב זה מקשה על הצגת תמונה אותנטית של החיים, על מורכבותם. חסרונה של ספרות מבוגרים חרדית, העוסקת באתגרים ושאלות של אנשים בוגרים ומפותחים, היא התוצאה העיקרית של מדיניות זו.

א' תמוז תשע"ז

 

סיפור טוב הוא כמו מראה. מראה לעולם אינה מתקנת את פגמיו של העומד מולה. היא אפילו אינה מוכיחה אותו בקול על אודות אותם פגמים. היא רק מעמידה מולו את בבואתו, ונותנת לו את האופציה לבחון את עצמו במבט רפלקטיבי. סיפור טוב משקף לאדם את עצמו – את חייו האישיים ואת יחסיו החברתיים, את רצונותיו הכמוסים ואת שקריו הלבנים.

כמו מרדות אחת בלבו של אדם הטובה יותר ממאה מלקויות, כך רגע אחד של עמידה מול ראי – טוב למשקיף בו יותר ממאה הערות. במקום שיאמרו לו 'עשה כך', 'סדר את השיער מימין', 'נקה את הכתם משמאל', 'אל תעמוד כפוף' – הוא יכול פשוט לראות. ירצה, יתקן. לא ירצה? ימשיך הלאה.

סיפור טוב משקף לאדם את עצמו – את חייו האישיים ואת יחסיו החברתיים, את רצונותיו הכמוסים ואת שקריו הלבנים

ספרות טובה דומה למצלמת אבטחה. היא אינה עוצרת נהגים סוררים בצומת, אינה זועקת בקול: "גנב! גנב!" לרוב, גם אין בכוחה לתקן את המציאות בזמן אמת. היא מתעדת, מעוררת את תשומת הלב לפרטים הנוטים להישכח, אך כל היתר נתון בידי הצופים.

יהיו שיתייחסו אל הבטה במראה כאל בידור גרידא, ואל מצלמות אבטחה – כאל שעשוע מציצני, אך השפעתה התרבותית של הספרות אינה מוטלת בספק. היא אמנם אינה אמורה לעשות זאת באמצעות הטפות מוסר, אך עצם הסבת תשומת הלב אל תופעות חברתיות – הנדמות מובנות מאליהן – כוחה רב. הרייט ביצ'ר סטואו, מחברת "אוהל הדוד תום" (אשר השפיע רבות על פולמוס סיום העבדות בארה"ב), לא ציוותה על קוראיה: "יש לשחרר את כל העבדים!" היא רק שיקפה לאנשי מדינות הדרום את עצמם, את התנהגותם, את סבלם של העבדים תחת האדונים הרודנים והחוק האכזרי. במצלמת אבטחה חדה ורגישה מאין כמוה צילמה ביצ'ר סטואו בכי אחד של קשישה שעולמה חרב, פצע פעור על גבו של הדוד, צעקה חנוקה, עיניים גדולות ורעבות של ילדה קטנה. כל היתר נעשה מאליו. הציבור, מסתבר, אינטליגנטי דיו.

***

ב"מדעטק", המוזיאון המדעי שליד הטכניון בחיפה, יש מראה מושהית. כשאתה עובר מולה היא מציגה לך את הקבוצה הקודמת שעברה, ואתה מצחקק כי הם משעשעים ונראים מחויכים. בעוד שניות אחדות יגחך האדם הבא שיחלוף במסדרון מול דמותך המצחקקת והמשועשעת. המראה הזו סיפקה לילדותי דקות של בידור לא רע. היא לעולם אינה מספרת לך על מצבך הנוכחי, אלא רק "איך נראית קודם", ובעיקר "איך נראו אנשים אחרים".

מדפי הספרות החרדית – ספרות המכוונת לקהל יעד חרדי בלבד – עמוסים בספרים. מיעוטם ספרי מתח, אחדים מהם פנטזיה, ורובם ספרי דרמה, עלילה ורגש. אבל לעתים, יחד עם ההנאה מן השפע הספרותי, עולה מן המדפים תחושה כי מה שמסופר כאן אינו הסיפור שלנו. מצלמת האבטחה הזו צילמה, בטעות או שלא, רחובות אחרים, אנשים אחרים. ברבים מדי מן הספרים הכל טוב, הכל יפה, הכל מחויך ומתקתק. הגיבור הטוב ינצח תמיד. הרע יזכה לעונש הולם, ולו בדמות 'חייו הריקניים וחסרי התוכן'. הכתמים אינם נראים, הפגמים נעלמו, ומה שמעניין אותך באמת – אינו מוזכר. אינו קיים. חור שחור בסרט הצילום.

ברבים מדי מן הספרים הכל טוב, הכל יפה, הכל מחויך ומתקתק. הגיבור הטוב ינצח תמיד. הרע יזכה לעונש הולם… הכתמים אינם נראים, הפגמים נעלמו, ומה שמעניין אותך באמת – אינו מוזכר, אינו קיים

כך יכול להתפרסם סיפור שלם על חיי משפחה, ואף מילה על מה האישה מרגישה כשבעלה נכנס הביתה. סיפור ארוך על שכונת מגורים, ואף מילה על הרוע שעלול להסתתר בפאתי שכונה זו. המחנכים והמחנכות בסיפורים הם לרוב מושלמים, ואם אינם מושלמים זה עוד יותר מושלם, כי הם עובדים על עצמם כדי להשתלם.

מדוע זה ככה? מדוע חלקים נרחבים מן הספרות החרדית הם כה חד ממדיים ודידקטיים? להלן אבקש להצביע על אחת הסיבות המרכזיות לכך – התלות של הסופרים במדיום העיתונאי. כפי שאבאר, כמעט כל סופר חרדי המעוניין להצליח, חייב לפרסם את סיפוריו במדורי הספרות של העיתונות החרדית. תלות זו מייצרת סוג מסוים של ספרות, ומגבילה את יכולת הסופרים להציג תמונה מורכבת יותר של המציאות. אסקור את תוצאות הצנזורה העיתונאית לטוב ולמוטב, ואשאל אם אפשר, למרות הכל, ללכת בין הטיפות: לשמור על תפקידה של הספרות בלי לחרוג מגבולותיה. במילים אחרות, האם ניתן ליצור ספרות חרדית איכותית, או שמא המחויבות לנורמות החרדיות מחייבת פגיעה מסוימת ברמה הספרותית והאמנותית?

 

הספרות החרדית היא תמונת נוף צִנזורה של העיתונות החרדית

נכון לאביב תשע"ז, הספרות החרדית אינה עומדת בכוחות עצמה. היא נסמכת על קביים תומכים: העיתונות החרדית. סופר חילוני המעוניין להוציא ספר כותב אותו, מחפש מו"ל, ואם שפר עליו מזלו ייצא הספר לאור. לא כן הסופר החרדי. ספרים חרדיים כמעט אינם מתפרסמים באופן מקורי אצל מו"לים. הסופר נאלץ בדרך כלל לחפש עיתון או מגזין שיפרסמו את סיפורו בהמשכים, פרק אחרי פרק.

לתופעה זו מספר סיבות. הראשונה היא הקושי הכלכלי להוציא ספר חרדי, המביא את הסופרים לחפש ערוץ פרנסה נוסף בדמות תמלוגים על פרסום הסיפור בעיתון. הציבור החרדי קורא בלי סוף. הוא מכור לאות הכתובה. קורא וקורא – אבל כמעט לא קונה. כולם משאילים זה לזה ושואלים ספרים זה מזה. ב"קהילת פרוג", פורום חרדי-אינטרנטי המשמש את המיינסטרים החרדי, נפתחים השכם והערב אשכולות נוסח "מי יכול להשאיל לי את 'יוזבד' בבני ברק?", או "למי יש לתת לי לשבת את 'קובית קרח' בבית שמש?" וישראל נתבעים ונותנים: סחר חליפין ענף של ספרים מתפתח בהיקפי ענק.

אפילו אלי, בתור סופרת, פונים אנשים בבקשה שאשאיל להם. כן, את הספר שלי! המחיר שלו בחנויות אינו גבוה – בסך הכל 60 שקלים. אבל למה לקנות כשאפשר לשאול? איכשהו, בסדרי העדיפויות של המשפחה החרדית, נדחקת קניית הספרים לתחתית הרשימה. התוצאות, מבחינת הסופרים לכל הפחות, עגומות: ספר חרדי המוכר את העותק ה-1,500 שלו כבר נחשב (בהוצאות הספרים החרדיות) להצלחה נאה. אם הוא עבר את ה-3,000, הוא נחשב ל"רב-מכר" של ממש. אין שום פרופורציה בין גודלו של הציבור החרדי ואהבת הקריאה שלו לשיעורי הקנייה של ספרים חדשים. משום כך, קשה מאד לסופר חרדי להתפרנס מתמלוגי מכירת ספרים. התמלוגים לסופרים גבוהים אמנם מן המקובל בציבור החילוני (יכולים להגיע עד 50% ממחיר המכירה של הספר), אך שיעור המכירות הנמוך מותיר את הסופר עם סכומים בלתי משמעותיים.

אלא שתלות זו גובה מחיר. ספרי קריאה אלה, פריה של ספרות ההמשכים בעיתונות, נאלצים לעבור תחת מכבש הביקורת הרוחנית של העיתונות החרדית

אז איך, אם כן, למרות המכירות החלשות, ממשיכים מדפי הספרים החרדיים להתרבות? התשובה היא: סיפורים בהמשכים בעיתונות. נכון לאביב תשע"ז, כל עיתון חרדי המכבד את עצמו מפרסם מדי שבוע סיפור או שניים בהמשכים. מגזיני הנשים מפרסמים, בנוסף לסיפורים בהמשכים, טורים אישיים-סיפוריים. תאוות הקריאה של הקורא החרדי, שהאות הכתובה ממלאת עבורו את מקום הטלוויזיה, האינטרנט והרשתות החברתיות,1 יוצרת ביקוש אדיר לסיפורים בהמשכים בעיתוני סוף השבוע החרדיים. במובן מסוים, הסיפורים בעיתונות החרדית ממלאים את היעדרם של מדורי הרכילות, הספורט, הפלילים והאופנה. זאת, בצירוף לאינפלציית העיתונים בחברה – ארבעה יומונים ומגוון שבועונים ובטאונים קהילתיים – והרי לנו מספר דו-ספרתי של ספרים חדשים בכל עונה. החומר הרי כבר כתוב, אומר הסופר לעצמו. אפילו עריכת לשון ומשוב ציבורי קיבלתי עליו. מדוע אם כן לא אשלח אותו למו"ל, "יפה נוף", "אור החיים" או אחר, ואוציא אותו לאור בספר? שכר הסופרים שמשלם העיתון, גם אם אינו גבוה, מכסה את השקעת הסופר בשעות הכתיבה. הרווחים מהספר, אם וכאשר הם מגיעים, הם בבחינת רווח נקי.

אלא שתלות זו גובה מחיר. ספרי קריאה אלה, פריה של ספרות ההמשכים בעיתונות, נאלצים לעבור תחת מכבש הביקורת הרוחנית של העיתונות החרדית. בעקבות זאת, גם ספרים היוצאים לאור מבלי להופיע קודם לכן בעיתון נוטים להתאים את עצמם לאותו רף מחמיר של ביקורת רוחנית. הסטנדרטים של העיתונים הופכים למקובלים בציבור, והחורג מהם מסכן את עצמו – אם ב'נשיכת הנחש' של הפורץ גדר, ואם בתיוג חברתי העלול לפגוע בפרנסתו.

להלן אסקור כיצד משפיעה התלות בעיתונות על אופיה של הספרות החרדית, לטוב ולמוטב.

 

דרישות המערכת – מה אסור לכתוב בסיפור בעיתון?

האחראי על הצנזורה בעיתון חרדי הוא איש הועדה הרוחנית, המכונה "המבקר". בכל העיתונים החרדיים יש למבקר סמכויות-על, גבוהות יותר משל העורך. המילה האחרונה שייכת לו: ברצותו יפסול סיפורים, ברצותו יקצץ – או ידרוש מהסופרים לעדכן את העלילה. תפקיד המבקר אינו חדש: במכתב משנת תרצ"ה כותבים רבני מועצת גדולי התורה לעיתון "דרכנו", כי "נחוץ הדבר שיהיה בכל מערכת איש מיוחד אשר לו חוש והרגש לבקר כל המוכן לדפוס, ולהרחיק את כל מה שאינו מתאים להשקפת היהדות החרדית…".2

צנזורה כלל ציבורית

לפעמים נדמה כי קל יותר לענות על השאלה "על מה מותר לכתוב בספר חרדי?" ולא "על מה אסור?" הנושאים שעליהם אסור לכתוב בעיתון חרדי מתחלקים לשתי קבוצות. האחת, נושאים שאין מקובל לדבר עליהם באף מגזר בציבור החרדי, כגון ענייני צניעות או ביקורת חברתית. השנייה היא צנזורה מגזרית, כל מגזר בהתאם להעדפותיו.

לפעמים נדמה כי קל יותר לענות על השאלה "על מה מותר לכתוב בספר חרדי?" ולא "על מה אסור?"

הנושאים שלא יופיעו באף סיפור בשום עיתון חרדי מבוססים בחלקם על עקרונות המעוגנים בהלכה. עליהם קיים קונצנזוס אצל כל המבקרים הרוחניים בעיתונות החרדית, כולל השבועונים הנחשבים לפתוחים יותר. עם זאת, רמת ההחמרה, או, אם נרצה, הפרשנות למה נחשב נוגד את כללי ההלכה, משתנה מעיתון לעיתון וממבקר למבקר. כמו כן ניתן לראות שינויים לאורך השנים בנורמות המקובלות בקרב המבקרים.

נושאים, ביטויים ותיאורים הקשורים ליחסים שבינו לבינה יצונזרו בכל סיפור. לשם זהירות והרחקה מקלות ראש לא ייכתבו תיאורי חיבה בין בעל לאשתו גם אם הם נשואים כדת משה וישראל. המקור ההלכתי להנהגה זו הוא איסור גילוי חיבה ברבים: "אין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה… בפני אחרים".3 הפרשנות הרווחת בין מבקרי העיתונות החרדית היא כי פרסום סיפור על דפי העיתון נחשב "בפני אחרים". ממילא גם ביטוי חיבה בין בעל לאשתו החוקית, אפילו מילולית בלבד, אינו יכול להתפרסם.

 

פסקה בסיפור לאחר תיקונים; בין היתר, ה"מתיקות" הפכה ל"חביבות"

 

יתרה מזאת, בשם שיקולי צניעות, נושאים נשיים לא יוכלו לקבל ביטוי בסיפורים, אפילו במגזינים ייעודיים לאישה. לא יופי, לא קוסמטיקה לסוגיה, לא סוגיות אישיות-נשיות. בעיתונים מסוימים אסור להזכיר אפילו אישה בהריון, וכדי לרמוז על 'מצבה' של האם נדרשת התעמלות מילולית מסובכת. לטענת המבקרים הרוחניים, גברים ונערים רבים קוראים את חלקי העיתון המיועדים לנשים, ואין מן הצניעות לחשוף אותם לענייני נשים.

כמו כן, בכל סיפור בעיתון חרדי יצונזרו דיונים על יסודות היהדות. שום דיון מהותי בשאלות של אמונה ומחשבה לא יוכל להופיע, נקודה. הכלל תקף גם כאשר מטרת הסיפור היא לתאר נער או נערה, איש או אישה, החווים משבר אמוני. גם דיונים על יסודות החרדיות, אם במישור האידאולוגי, אם בסוציולוגיה ואם (כמובן) בהבעת ביקורת או תמיהה על רבנים ואדמו"רים, אחת דינם להימחק (גם בתור דו שיח בין דמויות).

מהכיוון האחר, העיתונות החרדית מקפידה שלא לתת במה לאלימות משום סוג – גם בסיפורים. סצנות של פציעה או מוות שהן חלק מן העלילה ילוטשו ויעודנו ככל האפשר. דווקא בהקשר הזה, סופרים חרדיים המוציאים לאור את ספריהם ללא פרסום בעיתון מרשים לעצמם מידה מסוימת של חופש בנושא האלימות, בעיקר בז'אנר המתח. בספרים אלה אפשר לפגוש רציחות עדינות יותר ופחות (לשם שמים, לרוב, או בלית ברירה), כולל תיאורים של נעיצות סכין ויריות אקדח. אבל בסיפור שהופיע בעיתון לעולם לא תהיה סצנה אלימה של ממש.)

בסיפור המתפרסם בעיתון חרדי אנשים חילוניים (או כל אחד שאינו חרדי) לעולם לא יוצגו כדמויות לגיטימיות. חילוני כי יתואר בסיפור חרדי יהיה חייב בסופו של דבר לשוב בתשובה, להרהר הרהורי תשובה, או לכל הפחות לחטוף סוף 'רע'

עיקרון מנחה נוסף בקרב מבקרי העיתונות הוא זהירות מהענקת לגיטימיות לדמויות שאינן תואמות את הנורמות החרדיות. בסיפור המתפרסם בעיתון חרדי אנשים חילוניים (או כל אחד שאינו חרדי) לעולם לא יוצגו כדמויות לגיטימיות. חילוני כי יתואר בסיפור חרדי יהיה חייב בסופו של דבר לשוב בתשובה, להרהר הרהורי תשובה, או לכל הפחות לחטוף סוף 'רע'. (סופים רעים אפשריים: מוות בטרם עת, ניכור מצד ילדיו, בדידות, חיים ריקניים ועוד.) כיוצא בו, ניבולי פה או סלנגים לא יופיעו כלל וכלל, אף לא לשם אפיון של דמות הנבל.

עד כאן עקרונות כלליים המקובלים על כולם, החל מהשבועון החסידי הענוג "מרוה לצמא" ועד לעיתונות העל-מפלגתית, הנחשבת פתוחה יותר. הבסיס העקרוני להנהגות אלו נגזר כאמור מתוך ההלכה, אם כי רוב העיתונים מרחיבים את תחולתן אל מחוזות חדשים, כל אחד לפי מידת הידורו.

אדגיש שאיני באה לשפוט את נורמות הצנזורה הנהוגות בעיתון זה או אחר. לכל עיתון הרבנים ואנשי החינוך האחראים על עיצוב תכניו ועל קביעת רמתו הרוחנית, בהתאם לקהל היעד של העיתון. הדברים האמורים הם בבחינת תמונת מצב של המציאות הקיימת בפועל, ומטרתי בהצגת התמונה היא לשקף את האופן שבו הביקורת הרוחנית מעצבת את אופיה של הספרות החרדית בימינו. להלן אבקש להתייחס להשלכות האמנותיות של הצנזורה, אך בלי להביע עמדה לכאן או לשם באשר לשיקולים ההלכתיים או החינוכיים.

צנזורה מגזרית

סוג אחר של צנזורה הוא סינון תכנים בהתאם לקו החינוכי-מגזרי של העיתון. כאן העקרונות המנחים משתנים מאד בין קבוצה לקבוצה, באופן שכל פלג יצנזר את הסיפורים המופיעים בעיתוניו בהתאם לקו החינוכי שלו. ב"יתד נאמן" הליטאי יוכלו סופרים לתאר בהרחבה פגישת שידוכים של בחור ובחורה, כמקובל בציבור הליטאי. לעומת זאת, בעיתונות החסידית המבקר הרוחני לא יאפשר אפילו לכתוב שהבחור התארס עם "בחורה" (ניסוח אפשרי לתיאור אירוסין הוא "פלוני לקח את בננו לחתן", או "בננו בא בקשרי שידוכים עם משפחה מצוינת"). כאשר אין מנוס מהתייחסות ישירה לבחורה (בכל הקשר), המילה תוחלף במילה "נערה" או "בת".

בעיתונות החסידית נמצא סיפורים שגיבוריהם הראשיים או המשניים הם אנשי עמל יקרי רוח. אדם היוצא לעבודה או ללימודים מקצועיים יכול להיות דמות נערצת או אף גיבור העלילה. בעיתון ליטאי זה לא יקרה

מנגד, בעיתונות החסידית – עיתון "המודיע" הוותיק ו"המבשר" החדש יותר – נמצא סיפורים שגיבוריהם הראשיים או המשניים הם אנשי עמל יקרי רוח. אדם היוצא לעבודה או ללימודים מקצועיים יכול להיות דמות נערצת או אף גיבור העלילה. בעיתון ליטאי זה לא יקרה: האברכים, ורק הם, יקבלו את מלוא ההערכה. כל היתר, אלו שאינם לומדים יום שלם בכולל, יוצנעו או יוצגו בצורה מינורית יותר. בוודאי לא יפורסם סיפור שבו הגיבור הראשי הוא אדם ברמה רוחנית גבוהה העובד לפרנסתו וקובע עתים לתורה. הקריטריון ברור: גיבורים ואנשים נעלים הם אך ורק אלו שחייהם מוקדשים לתורה.

יש גם הגבלות אזוטריות יותר. בעיתון "משפחה", למשל, אין להזכיר את תופעת העישון על נגזרותיו. אפילו משפט על השכן שיצא בלילה עם סיגריה והעלה באש את כל השכונה לא יוכל להגיע לדפוס.

כך קורה שהאנשים מעצבים את ספרותם – וספרותם מעצבת אותם, במעגל החוזר על עצמו.

***

קבוצה נוספת של ספרים הנעדרים ממדף הספרים החרדי בשל צנזורת העיתונים הם סיפורים שאינם מתאימים לילדים ולנוער. סיפורים על שלום בית, סיפורים עם מורכבות מחשבתית יתרה, התעללות (מילולית!) במשפחה, ומיותר לציין – ביקורת על מערכת החינוך, לא יראו אור בחלק הספרותי של העיתונות החרדית. נושאים אלה, אף שכולם מודים שהיו ראויים להיכתב לו היינו – כל תושבי העולם – מעל גיל 21, מורחקים אל מעבר לאופק הספרות החרדית. גם כאן, טוענים המבקרים הרוחניים כי יש לנקוט משנה זהירות כדי ש"בחורים לא יקראו על הנושא", או כדי לוודא ש"בנות צעירות לא יתוודעו לעניינים רגישים".

קבוצה נוספת של ספרים הנעדרים ממדף הספרים החרדי בשל צנזורת העיתונים הם סיפורים שאינם מתאימים לילדים ונוער. סיפורים על שלום בית, סיפורים עם מורכבות מחשבתית יתרה… לא יראו אור בחלק הספרותי של העיתונות החרדית

העדרו של תחום זה נושא לדעתי חיסרון משמעותי, גם בהיבט החברתי, ובנקודה זו אבקש לערער מעט על הגישה הרווחת. להלן אתייחס לסוגיה בהרחבה, ואדון באפשרות צמיחתה של ספרות מבוגרים חרדית. אך קודם לכן, כמה הערות על השפעותיה של הצנזורה על הרמה האמנותית של הספרות החרדית.

ספרות חרדית – לילדים בלבד. תמונה: Bigstock

השפעותיה האמנותיות של הביקורת הרוחנית

נפתח בחלק הטוב של העניין. אחרי ניסיון רב שנים של כתיבה בבמות חרדיות, אפשר לומר חד משמעית: יש ביקורת רוחנית המשביחה את הכתיבה. ראשית, בספרות חרדית לעולם לא יימרחו עמודים שלמים בתיאורי סצנות מכוערות או אלימות רק כדי להוסיף 'אקשן' זול או לספק את יצר המציצנות של הקורא. אולם מעבר לכך, הביקורת הרוחנית מעדנת, ממתנת ומרגיעה את הכותב, ולעתים קרובות יש לכך השפעה מיטיבה על העלילה. העידון הנדרש מהסופרים, לצד הצורך ביצירתיות מיוחדת כדי להתאים את הכתיבה ואת העלילה לסטנדרטים הנדרשים, מעלה את רמת הספרות ומוסיף לה קסם.

אחד התרגילים המעניינים בקורס לכתיבה יוצרת הוא לכתוב קטע שלם על רגש בלי להזכיר את הרגש עצמו, ולו פעם אחת. לכתוב על פחד בלי להזכיר פחד, על כעס בלי להשתמש בשורש כע"ס. זוהי טכניקה אמנותית המוסיפה לאיכותו של הטקסט, וכשכותבים סיפורת בעיתונות חרדית זוכים להתנסות חיה בה.

לדוגמה, בספרי "הנורמלי האחרון" תוארו בני זוג שנישאו. הוא רווק מבוגר ומריר, היא אשת שאלים לשעבר. היה חשוב לי שיבינו כמה הם קשורים זה לזה, כמה אהבתם טהורה ונקיה ומביאה ריפוי ואור. לו היה הסיפור נכתב בידי סופרת שאינה מחויבת לנורמות הצניעות החרדיות, היתה המשימה קלה לכאורה: חיבוקים, נשיקות, מבטים, מחשבה הדדית – והקוראים היו קולטים עד מהרה במה מדובר. סופרת כזו יכלה פשוט לכתוב ברחל בתך הקטנה: מי אוהב את מי ולמה. אבל סופרת חרדית אינה יכולה. מה עושים? כותבים בלי לכתוב. מתארים את הטיול ביחד, את ההליכה לשוק. כמה אכפת לו ממנה. כמה אכפת לה ממנו. כמה טוב לשניהם. התוצאה הדהימה אפילו אותי: הצנזורה רק השביחה את הסצנות והעמיקה את איכותן הספרותית. מבין השורות ניבט קשר זוגי הדדי, כמו תמונה המדברת ללא מילים. האפקט של האהבה הצנועה, הנרמזת, היה חזק ואותנטי יותר מכל תיאור מפורש. מיותר לציין שהשורש אה"ב לא הוזכר אפילו פעם אחת.

התוצאה הדהימה אפילו אותי: הצנזורה רק השביחה את הסצנות והעמיקה את איכותן הספרותית. מבין השורות ניבט קשר זוגי הדדי, כמו תמונה המדברת ללא מילים. האפקט של האהבה הצנועה, הנרמזת, היה חזק ואותנטי יותר מכל תיאור מפורש

במקרים אחרים אין אפקט אמנותי לצנזורה, אך בכל זאת מצליח הסופר לעמוד בדרישות הביקורת הרוחנית בלי לפגוע באמירה הספרותית. ניתן למצוא דוגמא מעניינת לכך בספרו של אמן העט והרגש ברוך לב, "ונפלאותיו לבני אדם". הספר, אחד מתוך סדרה מצליחה, התפרסם במדור סיפורי השגחה פרטית במוסף השבת של עיתון "המודיע". בסיפור "מידה כנגד מידה" כותב לב בגוף ראשון על בחור שהגיע לפגישת שידוך, ראה מיד שהמדוברת לא מוצאת חן בעיניו ולא פיתח שיחה כלל. הנערה – יתומה מאב ואם – נפגעה מאד מהדחיה. באמנות מילולית מרהיבה הצליח לב לפרסם את סיפורו בעיתון "המודיע" (!). הוא מכנה את הנערה "יונה", מתאר את הפגישה כ"פגישה עם אדם מסוים, לראות ולהיראות", ומעביר את המסר החד של זהירות מפגיעה בזולת, וזאת מבלי לנעוץ קוצים בעיני הקוראים, המצפים לעיתון נקי מתיאורי פגישות זוגיות.

אבל בפעמים אחרות, רבות מדי, זה לא קורה. הסופרים, לעתים לא רחוקות, אינם מצליחים להביע את אמירתם הספרותית. ביקורת רוחנית מחמירה עלולה לקצוץ את כנפי הרוח של הספרות האמנותית, ולדרדר את רמת הסיפורת למקום שבו כולם טובים, כולם חמודים וכולם חושבים רק מה שמותר לחשוב. אם יש מישהו רע, הוא מקבל את עונשו בטווח הארוך או הקצר ואין כל מקום למורכבות, לקונפליקט פנימי או לדיוני עומק.

בפעמים אחרות, רבות מדי, זה לא קורה… ביקורת רוחנית מחמירה עלולה לקצוץ את כנפי הרוח של הספרות האמנותית, ולדרדר את רמת הסיפורת למקום שבו כולם טובים, כולם חמודים וכולם חושבים רק מה שמותר לחשוב

בספרות ילדים, "הפי-אנד", ענישה לרשעים ודידקטיות חסרת מורכבות, עוד איכשהו מתקבלים על הדעת. מילדותי זכורה לי תמונה נוגעת ללב: בספר מתוך הסדרה בת האלמוות "ילדי שי", המלשין הרשע – זה שלאורך כמה ספרים התעלל בכל "הטובים", הלשין על לומדי התורה לקג"ב וגנב את יצירות האמנות שלהם – סוף סוף בא על גמולו. הוא שוכב משותק ב"בית לווינשטיין" אחרי תאונת דרכים קשה, חבוש כולו כמומיה מצרית, פניו מציצות בקושי, והוא מבהיר לילדי שי שהנה קיבל את עונשו על מעשיו הרעים.

גם כיום, בנותי הצעירות קוראות בחדווה ספרים שבהם כל הגיבורים טובים וצדיקים. אולם בספרות מבוגרים המצב שונה. בספרים המיועדים לקורא המבוגר, קשה יותר לקבל עלילות שטוחות, חסרות כל מהלך ורוויות בתיאורים משמימים, שבהן הרשע תמיד חוזר בתשובה או נענש קשות, והטוב עומד בניסיון, שואל את הרב מה לעשות, לומד לפעם הבאה, וכולם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. זה לא ספרות, זה קיטש.

נוסף לכך, התמות שבהן עוסקת הספרות החרדית חוזרות על עצמן שוב ושוב. "על 80 אחוז ממה שמעניין אותנו באמת אי אפשר לכתוב בסיפורים חרדיים." אמרה לי חברה. היא צודקת. עיינו ברשימת דרישות הביקורת, ותבינו למה. 20 האחוזים הנותרים, הכוללים שידוכים, אימוץ, חינוך ילדים, עמידה בניסיון, מציאת עבודה, עזיבת עבודה, התמודדות כלכלית… כבר נלעסו ונטחנו עד דק.

יש בציבור חלקים נרחבים הצמאים ליותר. אנשים מחפשים ספרות (חרדית!) שתיגע במקומות עמוקים יותר, שתעלה לדיון נושאים רגישים וחשובים, שתיתן לקורא משהו מעבר, שתפתח את מחשבתו לכיוונים חדשים. יש מן הסופרות והסופרים החרדיים המנסים לתת מענה לביקוש. אבל לרוב, ספר המבקש לצאת לאור ולגעת בנושאים 'גבוליים' זוכה – נוסף לאהדה עממית נרחבת –  גם לביקורת חינוכית.

 

מבט לעתיד: התפתחות ספרות מבוגרים חרדית

על מדף הספרים החרדי יש מעט ספרים, חלקם בולטים מאד בנוף, שלא התפרסמו קודם לכן בעיתון. אפשר לציין ביניהם את ספריה של חסיה ברטלר, העוסקים בעולם הטיפול הנפשי, ואת הטרילוגיה של ליבי קליין, "גם כי אלך" וספרי ההמשך שלו, שבציר העלילה שלהם כלה חרדית שנפצעה קשות בתאונה, שחתנה נשאר נאמן לה גם כשהפכה למשותקת. המשותף לספרים אלה הוא שלרוב, הצנזורה הרוחנית בעיתון חרדי לא היתה מאשרת לפרסמם. אין בהם משהו הנוגד את ההלכה המפורשת, אבל הם מעלים נושאים 'רגישים מדי', או סוגיות שאינן מתאימות לילדים ולנוער.

ובכל זאת, ספרים אלה יצאו והצליחו. במקביל, הם עוררו גם התנגדות ציבורית-חינוכית זו או אחרת. לדוגמה, ספרה האחרון של חסיה ברטלר, "לילה ולא דומיה", על בעלים המתעללים בנשותיהם, התקבל בציבור הרחב באהדה גדולה, אך נדחה בזעם על ידי אחרים. נשים רבות לא יכלו להכיל את העובדה שנושא כמו "בעל עם הפרעת אישיות" עולה לדיון. על כריכתו של הספר נכתבה אמנם האזהרה המרתיעה: "לנשואות בלבד!" אך עדיין אחת הטענות נגד ספרה המצליח של ברטלר ונגד ספרים נוספים היא: "מה יקרה אם בחורות תקראנה את הספר?" לדידם של אותם מתנגדים – וזו גם שיטת הצנזור הרווחת בעיתונות החרדית – ספר שאינו מתאים לילדה בת 15 אינו ראוי להיכתב כלל. עלילה שנער בן 16 אינו אמור לקרוא, אחת דינה להיגנז.

לדידם של אותם מתנגדים – וזו גם שיטת הצנזור הרווחת בעיתונות החרדית – ספר שאינו מתאים לילדה בת 15 אינו ראוי להיכתב כלל. עלילה שנער בן 16 אינו אמור לקרוא, אחת דינה להיגנז

ברצוני להעלות כאן שתי שאלות: ראשית, האם השמירה היתרה של הנוער מפני כל מורכבות וקושי הקיימים בעולם 'המבוגרים' היא אכן שיטת חינוך יעילה? נכון אמנם כי רוב בני הציבור החרדי (וגם הכללי…) יסכימו כי לא כל ספר מתאים לכל גיל. אך לפעמים נראה כי בדרך החינוך החרדית לא מקובל גם לחשוף בני נוער לדעות שונות, למורכבות ולקונפליקט. בכך נמנעת מהם הזדמנות לפתח את אישיותם וללמוד להתמודד עם אתגרים.

שנית, גם בהנחה כי ישנם ספרים חרדיים העלולים לפגוע בנפש הנער או הנערה, האם הימנעות מכתיבה על נושא מחשש "שמא בחורה תפתח ותקרא אותו" אכן במקומה? או שמא הנזק החברתי בהדחקת העיסוק "בכל מה שמעניין אותנו באמת", כדברי אותה סופרת, רב על התועלת?

 

בוגרת מספיק כדי להתחתן, לא כדי לקרוא סיפורי מבוגרים

ביחס לשאלה הראשונה אשתף אתכם בדיון שקיימתי עם אבי שיחיה. במהלך בניית המאמר הנוכחי סיפרתי לו על אודותיו, ויחד העלינו נושאים שונים המתאימים לספרות מבוגרים חרדית אך לא לנוער. אבי ציין אי אלו תחומים שלא היה רוצה שילדה בת שבע עשרה וחצי תקרא עליהם. הזכרתי לו בעדינות, שבגיל 17 ותשעה חודשים הוא כבר הפגיש אותי עם המיועד להיות בעלי… יש מן האבסורד בעובדה שדווקא הציבור החסידי, השמרן במיוחד והעוטף את ילדיו בצמר גפן, מחתן אותם השכם בבוקר, בשחר נעוריהם.

האם נערותינו בוגרות ובשלות דיין כדי להינשא לאיש ולהביא ילדים לעולם, אך אינן בוגרות די הצורך לקרוא על בעיות בשלום בית או להחשף לביקורת ממסדית מתונה?

האם נערותינו בוגרות ובשלות דיין כדי להינשא לאיש ולהביא ילדים לעולם, אך אינן בוגרות די הצורך לקרוא על בעיות בשלום בית או להחשף לביקורת ממסדית מתונה? האם ילדה שאתה מארס אותה היום בערב, אינה יכולה לקרוא בבוקר על תקשורת זוגית או על קשיים בנישואים? לנסות את הנישואים עצמם היא כן יכולה? להיזרק לים החיים – זה כן? רק לקרוא על אותו ים, לא?

השאלה נותרה באוויר. יש שאלות חזקות מסך תשובותיהן.

אבל נניח שאכן כן, שנערה חסידית בת שבע עשרה ועשרה חודשים, שעוד יומיים מארסים אותה לאיש, עלולה להינזק מקריאת ספרים בנושאים שאינם מתאימים לגילה. ייתכן שספרים על אלימות במשפחה יכניסו אותה לחרדות ויגרמו לה לראות את חיי הנישואין באור קשה; אולי עלילות שיעסקו בחוסר התאמה בין בני הזוג יביאו אותה להתעקשויות מיותרות בתקופת שידוכיה. אך מדוע בשל כך נגזר על כל החברה להפסיד ספרות מצוינת? האם עלינו לכתוב רק מה שמותר לילדה בת שבע עשרה וחצי לקרוא? מדוע משוכנעים מחנכינו כי מוגזם לצפות מהורה לבקר את חומר הקריאה של ילדיו? ושמא ניתן אפילו להרהר על נתינת מעט אמון בנוער, ולנסות לחנך אותו לבקר את חומר הקריאה של עצמו?

השתתפתי לפני תקופה בפאנל נכבד מול קהל של נשות חינוך. מחנכת שהשתתפה גם היא בפאנל ירתה אש על הספרות החרדית: "הספרות החרדית," כך הטיחה בפני ובפני עורכת של אחד העיתונים, "הורסת לנו את הנוער." הספרות החרדית גורמת לנשירה, משום שאתן, הסופרות, מעלות לדיון נושאים שאינם מתאימים לנערות, הן קוראות בספריכן ומתחילות לפזול החוצה.

המומה למדי מהמתקפה וממחיאות הכפיים שלהן זכתה אותה מחנכת, ניסיתי להציע כי משפחות שמרניות, אלו העוטפות את ילדיהן בצמר גפן (ואפשר לכבד מאד את בחירתן!), לא יקנו את הספרים והעיתונים שאינן רוצות שילדיהן יקראו, או לחילופין, ישימו אותם במגרה נעולה בחדר השינה. כך לא יתקלקלו נערותיהן של אותן משפחות, בעקבות חשיפה לסוגיות חינוכיות שנועדו למבוגרים.

"הנערות של היום פותחות את כל המגרות ומגיעות לכל חור," טענה מולי המחנכת, "לא יעזור להחביא מהן את הספר. הן תחטטנה ותמצאנה אותו כשהאם לא תהיה בבית, והנזקים, מי ישורם."

חשבתי אז, וזו דעתי עד היום, כי נערה הפורצת מגרות נעולות בחדר השינה, והקוראת מה שההורים אוסרים עליה לקרוא – יש לה בעיה הרבה יותר חמורה מן ההגיגים על שלום בית שהיא תמצא בסיפור זה או אחר

חשבתי אז, וזו דעתי עד היום, כי נערה הפורצת מגרות נעולות בחדר השינה, והקוראת מה שההורים אוסרים עליה לקרוא – יש לה בעיה הרבה יותר חמורה מן ההגיגים על שלום בית שהיא תמצא בסיפור זה או אחר.

האם לא הגיע הזמן להפסיק למחוק קטעים מסיפורים, כי "מה יהיה אם בחור בן 17 יקרא אותם"? (אין הכוונה לקטעים שאינם צנועים; כאלה לא ייכתבו גם למבוגרים). אולי הגיע הזמן שתהיה ביקורת הורים, ובמקום לדרוש מסופרים "לא לכתוב ספרים כאלה", ידרשו ההורים מילדיהם "לא לקרוא ספרים כאלה"?

בעיני, זוהי גישה בריאה ונכונה, גישה של אחריות אישית, היכולה לקבל ביטוי גם במדורי הספרות בעיתונים. כל העיתונים היום מחלקים באופן ברור מאד בין ה"מגזין" (למבוגרים), מגזין נשים (לנשים), חוברת אקטואליה, וחוברת לילדים ולנוער. אם הסיפור מופיע במגזין למבוגרים או לנשים, אפשר בהחלט לחנך ילדים ש"החלק הזה בעיתון הוא רק לאבא ולאמא". כבר היום, בבתים רבים המעוניינים לחנך בגישה שמרנית, המגזין ועיתון הנשים מיועדים רק להורים, וכל היתר – לילדים.

אימוץ גישת חינוך זו תוכל להביא אלינו הביתה ספרות מבוגרים מצוינת, עומדת בכל כללי ההלכה ומפותחת מחשבתית ורגשית.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] ידוע לי שרבים מאלו המכונים 'חרדים חדשים' טוענים שלכל החרדים הישנים יש סמארטפון בכיס, והם צופים בסדרות. המציאות, כפי שנשקפת סביבי – שונה לגמרי. בקהילתי, שהיא תמונת ראי לעשרות קהילות נוספות, כמעט אין סמארטפונים. רובם אינם צופים בסרטים מהעולם הכללי, בוודאי לא באופן סדיר. בעלי, כמו מאות אברכים סביבו, אינו מחזיק סמארטפון. כך גם אחי וגיסי. בקושי פלאפון רגיל. כך גם רוב מוחלט של חברותי ושל האמהות בבתי הספר של בנותי.

[2] על המכתב חתומים ר' יעקב מאיר בידרמן מוורשה, ר' מאיר הכהן אב"ד מאקאטאוו והגלילות, ור' מנחם זעמבא. האדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר, הוסיף את הסכמתו לנאמר, ואף ציין 'ואני דורש ומבקש מאת כל הסופרים שיכניעו את עצמן…'

[3] קיצור שלחן ערוך, סימן קנב, יא. תודה לרב אליהו גוט על המקור.

67 תגובות על “ספר, סופר וסיפור – תפקידה החברתי של הספרות

  • הספרות החרדית היא גרועה (מצטער על ההכללה, אבל אין דרך אחרת לתאר את הז'אנר כמכלול) לדעתי, משלוש סיבות עיקריות:
    א. היא מראש מכוונת לקהל מצומצם ולכן הסטנדרטים שלה נמוכים.
    ב. הציבור החרדי לא נחשף לספרות כללית וזה יוצר בעיות לשני הכיוונים (פירוט בהמשך).
    ג. (כמו שאמרת) היא מצנזרת את עצמה לדעת.
    הנקודה העיקרית שרציתי לעמוד עליה היא השניה, שהיא והראשונה הן למעשה שני סעיפים של אותו עניין.
    מזה שהציבור החרדי ככלל לא נחשף לספרות חיצונית נובעים שני פגמים עיקריים: להרבה כותבים מוכשרים אין מקורות השראה חוץ מספרות חרדית קיימת ואין הבור מתמלא מחולייתו והגרוע יותר בעיניי – זה פותח פתח להעתקות ברורות וגניבות ספרותיות מתוך ביטחון בכך שהסיכוי שקהל היעד שלך יזהה את מקור ה'השראה' נמוך.
    כך, 'סיכון מחושב' של סופר חרדי שהוא מותג ידוע ומוכר, אולי הותיק והנמכר ביותר מבין כותבי המתח, הוא העתקה מוחלטת לרמת הפרטים הקטנים ביותר של ספר של אגתה כריסטי (So Many Steps To Death תורגם לעברית כ'המרגלת היפה'). אין שום סיכוי שפלגיאט כזה היה עובר בשום מקום אחר חוץ מהבועה שהיא הספרות החרדית.
    מאותן סיבות, כמעט שלא יצא לי לקרוא עדיין ספר חרדי שלא היה עמוס בקלישאות תפלות.
    אני חושב שהדבר הטוב היחיד שיכול לקרות ליצירה חרדית זה אם היא תפסיק להתקיים. הציבור החרדי לא צריך ספרות מיוחדת בשבילו. יש אוצרות ספרותיים בכל פינה. הכוונה שלי היא לא שחרדים מוכשרים לא יכתבו ולא ייצרו, אלא אדרבה, שיכתבו ייצרו ויעמידו את היצירה שלהם לאור השמש גם בשוק הספרות הכללי (ל'שטיסל' זה עבד לא רע וגם לסרטים של רמה בורשטיין). אם לקחת דוגמה מתחום אחר לחלוטין, גדי פולק הוא אחד המאיירים המוכשרים, הוירטואוזים והמגוונים ביותר בישראל וכמעט אף אחד לא שומע עליו מחוץ למגזר. אני חושב שהגיע הזמן להפיל את החומה התרבותית.

  • יישר כח! מאמר מעניין ופותח צוהר להתבוננות. יש בהחלט בסיס לסמנטיקה, אך שאלת גבולותיה אכן מטרידה

  • מן הסתם כוונתך בהערה למאמרו של העיתונאי והסוצי' אליעזר היון על 'כולם יודעים כי צופים בשטיסל אז למה שותקים'. ברור שיש סביבך לא מעט אנשים שלא צופים בסדרות אך על פי כל הסקרים למעלה מ-40 אחוז מהציבור החרדי מחזיקים אינטרנט. בתוך ה-60 אחוזים הנותרים ניתן להניח שלפחות 20-30 אחוז יודעים מה זה שטיסל ואושפיזין. לא סדרות מציאות אלא צפייה בתכני תרבות שאינם דווקא חרדים. לגבי טלפון יש הרבה שמחזיקים טלפון כשר ושאינו כשר אותו לא מוסרים לסמינר וזה כפי שאומר היון הופך אותם לכאלו שמחנכים את הילדים שלהם לחיות ברמייה.

    • איך זה רלוונטי לעובדה שעדיין רוב מוחלט (אם נתיחס ל60% ) מבלה את רוב יומו בלי מסך , ולכן קורא יותר?
      זו העובדה המהותית בכתבה

    • בקשר להערה: צופים בשטיסל אז למה לא מדברים על זה. הציבור החרדי [וציבורים אחרים אבל לא באותה כמות ועוצמה] חי בשני רבדים [או יותר] ברובד הגלוי והנסתר. ברובד הגלוי זה הלבטים, מחשבות רצונות שאנחנו מדברים עליהם בקול, מול כיתה או שיעור [אורך חצאית, בחור שלא רוצה להחשב 'פרום' , בית של תורה].
      והרובד הנסתר זה מה שאנחנו לוחשים כשאין קהל גדול. אם יעלו את שטיסל ודומיו מהרובד הנסתר לגלוי לרובד הנסתר יצטרפו שדים חדשים.
      וכהערת אגב: אני זוכרת שבהיותי בתיכון כשהייתי שומעת מורה מדברת על נושא מסוים הייתי מבינה שהוא בסדר. [כשדיברו על 'איסור למרוח לק' הבנתי שזה בסדר גמור והראיה לכך שדיברו עליו לא משנה לאיזה כיוון…]

    • לדעתך כל מי שיש לו אינטרנט בבית צופה בסרטים ?

    • מתוך ה 40%
      לרובם יש אינטרנט מסונן –
      שמסנן גם את האתר הזה!
      אז איך אפשר לצאת חוצץ?
      הבעיה האמיתי היא כשחרדים 'חדשים' נדחפים בכוח למוסדות שמורים וטהורים שלא רוצים בהם בכלל.
      זה שיא האבסורד – אתם טענים נגד ונדחפים בכוח, מה העניין? שחררו, תקימו לעצמכם מוסדות ותהנו מחינוך כמו שאתם רוצים, בלי להתחכך ולהכאיב לעצמכם ולסביבתכם.

  • סבורני כי הס]רות החרדית אינה איכותית כרעותה החילונית, משום שבעולם הספרות החרדית לא מושקעים טובי המוחות של המגזר.
    המוכשרים ביותר הולכים ללימוד התורה, ומי שלא – לעסקים. לא לסיפורת, שאינה נחשבת כתחום מועורר הערכה במיוחד.
    ישנם כותבים רבים בציבור החרדי, שיכלו להפעים את הציבור ביכולות הכתיבה והספרות שלהם (ומה כמו אתר זה יכול להוכיח על כך…), אך הם לא ילכו לשם כי בעיני הציבור – המקצוע הזה אינו מכבד דיו, ודאי ביחס לרמתם ויכולותיהם.
    הלא כן?

  • כל מילה!

  • מאמר מקיף ומעורר מחשבה.
    אני חייבת לציין, כי עצם כתיבתו של מאמר זה על ידי סופרת חרדית מוערכת, הוא לכשעצמו מורה על אומץ ושינוי מבורך.
    גם אם יש כאן הבעת ביקורת מינורית ועדינה, הרי שהיא נוכחת, ומכאן אני רוצה להוסיף ולציין כי האפשרות לביטוי וירטואלי, שנוספה בשנים האחרונות והולכת וגוברת וצוברת תאוצה – היא תביא בסופו של דבר את המהפך גם בספרות החרדית השמרנית.
    קוראים חרדיים רבים קיימים על הקשת הווירטואלית (וקוראי משנה הצורכים חומרים אלה ב"יד שנייה"), כאשר מעל במה זו כמעט ולא קיימת ביקורת כלשהי, ואם כן ברמה כללית מאוד. צינור זה מהווה כלי לכותבים חרדיים רבים להביע דעות, מחשבות ובעיקר נושאים מורכבים ושנויים במחלוקת בלי שיד המבקרים תגדע אותם מלהתקיים, מקסימום תיצור רב שיח בנושא – שזו המטרה.
    כך, שמאמר זה שלך, הסופרת רות קפלר, הוא תגובת המשך לתוכן שבו, ובעצם גם סוג של ארספואטיקה אמנותית.

  • מאמר מעולה אך חסר הקשר תיאורטי רחב. ניכר שהכותבת מכירה היטב את החברה החרדית וספרותה, אך על מנת לכתוב אבחנות בעלות ערך יש להשוות לחברות מצונזרות אחרות תוך שימוש במושגים מתחום הסוציולוגיה.
    ככל שחברה נשלטת באופן יותר טוטליטרי (פחות חופש לפרטים ויותר כוח למנהיגים), כך נדרשים מאמצים חריפים יותר על מנת לשמר את הדיכוי. צנזורה על חופש הביטוי הפוליטי והאמנותי הינה חלק בלתי נפרד מכל חברה טוטליטרית.
    ההבחנה שעושה הכותבת בין צנזורה על רקע אידאולוגי, פוליטי ומיני אינה כה דיכוטומית שכן 'האישי הוא הפוליטי' ועל מנת לקיים את הדיכוי לאורך זמן נדרשת שליטה הדוקה בתודעה ובקשרים הבין אישיים.
    פרקטיקה של נישואים והריונות כפויים בגיל מוקדם עולה בקנה אחד עם צנזורה אמנותית ואינה עומדת בסתירה אליה. אלו שני כלי דיכוי אפקטיביים ביותר שמשרתים את אותה מטרה שהיא שמירה על קהל המאמינים בתחומי הגטו הפוליטי, חברתי, כלכלי, מיני, בין-אישי ותודעתי. כל נדבך בחומת הסגירות תומך בנדבכים האחרים.

    • בישראל 2017 הם עדיין משרתים את המטרה?
      הם שומרים את קהל המאמינים- מאמינים?

    • מצער שיש כאלו החושבים ששמירה על ערכים היא שליטה על בני אדם, דיכוי ושליטה טוטאליטארית.
      התגובות האלה מעידות על רדידות רוחנית. הערות כמו "נאלצתי לקרוא ספרים ממקומות אחרים" וציונים משפילים לאנשים שדואגים לייעל ולשפר למען הציבור (גם אם הם טועים ואפשר לעשות את טוב יותר) רק מראים את הצדק של השיטה היום. אם אתם אינכם יכולים לחשוב בצורה מפוקחת על בעיות העלולות להגרם, וחושבים שחינוך ללא מאמצי שמירה יועיל לכל דבר — אזי אתם בעצמכם ההוכחה ההפוכה! הנה, אתם לא מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסא שלכם, רק חוזרים על דעות נדושות של דיכוי וחוסר יצרתיות, שפיטה שבאה ממקום נמוך. הביקורת הזו כוללנית כל כך, ומעידה שיש כאן הרבה אנשים שצריכים לעזור לעצמם לעלות ברמ., אני לא מתכוונת שאין מה לשפר בעולם החרדי, אבל המחשבה הזו שבמגזרים אחרים הכל הרבה יותר טוב היא ילדותית ורדודה.

  • כתבתי לפני מס. שנים במוסף לבית של אחד היומונים. כאשר ספור נגע בנקודה חברתית או לא לפי הכללים, צונזר או לא פורסם.
    בעתונים החרדיים מוכנים לטאטא דברים גם אם הם זועקים. וחבל.

    ולך רותי, הספורים שלך בין הבודדים שמעזים לכתוב, ברמז כמובן, לא רק שמאלץ.

  • יפה מאוד. מאמר מצוין.
    אם כי הבעיה לא תיפתר במאמרים, אלא בסופרות וסופרים עם אומץ שיפרצו את הגבולות.

  • אפשר לחשוב שע"י שחוסמים את הילדים, מחביאים לא קונים וכדומה משיגים את המטרה.
    מי שרוצה ל"היפתח" יודע טוב מאוד איפה זה סטימצקי וכו וכו, ומי שטוב לו בעולם של הגמרא או בעולם הערכים החרדי שמרני לא מבין בכלל מה אתם רוצים ממנו הוא לא יחפש לקרוא חומר שאינו מיועד בשבילו.
    בדוק!!!

  • אביך שליט"א אכן צודק.
    אינה דומה נערה שלא היתה לאיש, לנערה שנישאה והקימה בית. והוא הדין לגבי בנים.
    האחריות והשפשוף שמעניקים הנישואין, מבגרים את האדם פי 10 ונותנים לו יכולת התמודדות.

  • את הספרים שנכתבו בשנים האחרונות אני לא מכיר כיוון שאין לי זמן לספרים….

    אבל עד לפני 10 שנים אני יכול להעיד על עצמי שלא היה ספר אחד חרדי שלא קראתי!!
    לכן דעתי היא רלוונטית ללפני 10 שנים…
    אין כמעט בנמצא ספר חרדי ברמה!!!! השלושה הגדולים בכל הזמנים בספרי מתח זה ארבל\אהליאב\ציפורה אדלר ובספרי רגש זה חווה אלברשטיין.

    לפי מה ששמעתי מאחי היותר קטנים בשנים האחרונות הרבה יותר זול להוציא ספר ולכן גם הרמה ירדה…. כל קאקר חושב שהוא סופר…

    בהמשך חיי עברתי לספרות זרה ואין בכלל מה להשוות!! אני לא מדבר על ספרים מלוכלכים כמו רם אורן אלא על סופרים כמו ג'ון גרישם\דייוויד באלדאצ'י\דן בראון\הרלן קובן שאומנם יש שם סיפורי אהבה אבל ללא תיאורים מכוערים ופרוצים

    העלילה בנויה בצורה מותחת ושזורה בצורה מקצועית ומפתיעה מה שמעולם לא מצאתי אצל סופר חרדי… כשסופר מקצועי כותב על מנהטן הוא נוסע לשם לפני ורואה את המקום בעיניים וכותב שמות של רחובות אמיתיים וכשהוא כותב על בית חולים הוא מתייעץ עם רופאים וכותב שמות של מחלות אמיתיות לעומת סופר חרדי שממציא הכל ממוחו הקודח

    ואיך אפשר לשכוח את הפרק האחרון שבו החילוני חוזר בתשובה…..

    • איש יקר – כנראה שהתכוונתה לחוה רוזנברג

      אבל אהבתי את המשפט האחרון… בכל ספר חרדי טוב בפרק האחרום החילוני\הרע חייב לחזור בתשובה

    • מזדהה עם כל מילה
      בתור בחור בן 19 (שגם לדעת הכותבת זהו גיל מדי צעיר) אני יכול לספר שכבר סימתי עם הספרות החרדית ועברתי לספרות כללית,
      אודה על האמת שלפעמים אני נתקל בקטעים שהאוזן החרדית סולדת מהם אולם זה לא מספיק בשביל לשכנע אותי להתענין בספרות החרדית משום שמעולם לא קראתי ספר חרדי שמתאר אשיות בצורה אמיתית, שמביע רק רגשות אמיתיים ושאני מרגיש שהבנתי את גיבור העלילה ומניעיו,
      והרבה פעמים אני תוהה מי הוא זה שלקח על עצמו את האחריות לאסור על הבעת כל מיני נושאים והאם הוא לקח בחשבון כמה הספרות הכללית תהיה פופולרית בישיבות בעקבות כך …

    • מסכים עם כל מילה (אגב זכור לי קטעים ממש מכוערים מספרים של הרלן קובן)

  • הספרות החרדית היא בעייתית מסיבה אחת פשוטה:
    היא מניחה שהקורא אינטלגנט מינוס ועילג לשון, היא נכתבת בשפה נמוכה או לחילופין מנסה להסביר את עצמה יותר מידי
    ניתן לראות למשל בעיתון יתד נאמן גם במדורי החדשות שנכתב בשפה נמוכה ממש
    גם גברת קפלר שנחשבת לטובה ביותר בתחום הסיפורת החרדית נופלת במילכוד זה, היא כופלת את המשפטים ואת התכנים פעמיים בכל מיני וריאציות
    בקיצור, סיפורת חרדית – לא לאנשים חושבים
    אם אתה חושב = משתעמם

  • רותי, תודה על מאמר מקיף ומעניין. נגעת בנקודה מעניינת – התלות של הספר החרדי בעיתונות. זו נקודה שלא חשבתי עליה קודם לכן, והיא בהחלט מצליחה להסביר הרבה בעיות והחלטות תמוהות. עם זאת, יש מקום לבחון את התופעה של הספרות החרדית החד-ממדית מנקודות מבט נוספות, סוציולוגיות או היסטוריות. אני מחכה למאמרי תגובה נוספים…

    ונקודה נוספת, בעשור האחרון יצאו הרבה ספרי הדרכה והכנה לקראת לידה, להנקה, ואפילו בנושאים רגישים יותר כמו דיכאון אחרי לידה ומניעה. כולם יצאו בהוצאות לאור מקובלות ומוכרות. אני מניחה שברוב הבתים ספרים אלו מוצנעים כראוי. למה אי אפשר לנהוג כך כלפי ספרים אחרים?

    • ליסמין.בנוגע לספרים מעשיים. ספרים אלו קונים כספרי צורך. מדריכים. ספרי קריאה הם סוג של מותרות. אם לא כולם יכולים לקרוא בהם, לא קונים.
      פרט נוסף, צורך בספרים בדרך כלל בשבת. נהנים לשבת עם ספר לפטפט עליו. בנגוד לספרים מעשיים ספר לקרוא שאין עם מי לפטפט עליו ואי אפשר לשבת אתו בציבור מאבד קצת מטעמו…

  • ניתוח מרתק. מרתק אך כואב. באופן אישי כאחד אשר גדל לצלילי מנגינת הצנזור וההסתרה. אותי זה תסכל. הבריחה מן המציאות לא מרפאת את הפצעים. בגיל 15 לנוכח כל זאת, פשוט שברתי את החומות והלכתי לצרוך לי "בחוסר ברירה" מן התרבות האחרת, "התרבות האסורה" התוצאה היא שבמקום שיפקחו במידה, ישלטו אך גם יאפשרו. נאלצים אנו ללכת לרעות בשדות זרים ואז כבר אין כל פיקוח. כשאוסרים כליל על תרבות מסוימת היא חוזרת כבומרנג. (זה לא אומר שיש להתיר את האסור מאימת הבומרנג אך לפחות לגבי הספרות נסכים שזה קיצוני ולא נכון) בכל אופן בדיוק בגלל הסיבות שהמאמר תאר הפכו הספרים של מיה קינן ורותי קפלר פופולריים כל כך. (בנוסף לכך שאלו הסופרות הטובות ביותר שקיימות ולאו דווקא בהשוואה למגזרנו)

    • מאמר מושלם, מהפנט ויוצא דופן.
      סוגיא רצינית ומשמעותית לכלל החברה. על המילה הכתובה
      ו’הידע הוא כח’, לכאורה אנו חיים בעידן כה ’נאור’ ואנו כלואים בגטו וירטואלי תרבותי
      שגורם לי ולכל אוהבי השפה והסיפורת לסלוד מרוב מה שמודפס בעיתונות החרדית
      ולהתמודד מול שטף המידע הנובע מכל פינה בתרבות הכללית, בהיעדר תחליף.
      על ההגזמה הפראית שבצנזור כל מה שקצת מזכיר משהו שס’פאסט נישט. וההרגשה שמטיפים לך
      מיתוסים ואתוסים בכפית. על שלטון שמבוסס על פחד וחשש מכל מיני אמיתות בסיסיות של היקום.
      והפחדה חוזרת לכל מי שמפר את הגבול הבלתי נראה.

      המילים שכתבת, היוצאים מן הלב. מסכמות באופן חד משמעי את כל הרהורי
      בנושא זה במשך 24 שנים של קריאה.
      מה הפתרון שאת מציעה?
      הצפת הנושא הזה היא בעצמה לחם וחמאה לוועדה המצנזרת ולשכמותה.

    • "נער"
      אני די מסכימה עם התגובה שלך,
      גם אני חושבת שמסתירים ומוחקים 4\3 מהחיים.
      התוצאה היא שילכו לחפש את החסר במקומות אחרים,
      ואני למרי חושבת שאם הספרות החרדית היתה פחות מעלימה נושאים אפורים, פחות בחורות בנות 16, 18 היו קוראות ספרים כללים.
      (ואני מדברת גם על נושאים שכביכול נידונים, אבל לא באמת מתוארים נכון ואמיתי. לדוגמא: גירושין, מחלות נפש, וכ"ו.

  • האמנות בכלל, והספרות בפרט, היו מאז ומעולם אמצעי לביטוי והשפעה, יותר מאשר אמצעי לפרנסה, והביטוי "שכר סופרים" יוכיח. גם כוחה של האינקוויזיציה נחלש מאד, ובישראל 2017, אין מי שימנע מסופר חרדי להוציא לאור את ספרו בשם עט בהוצאה חילונית.
    סופר מוכשר, שבוחר בעיתונות החרדית כבמה, לא עושה זאת משיקולים של חיים ומוות, או של פת לחם לילדיו.
    אולי הוא מרגיש שם בבית, אולי נוח לו כלכלית "לגור עם ההורים", ואולי הוא רוצה להשפיע על אחיו.
    בכל מקרה, מי שגר בבית, ראוי שישמור על כללי הבית, גם אם הוא "ילד גדול".
    העיתון, כעסק שמכוון לקהל יעד מסוים, חייב לצנזר. אבל – וכאן האבל הגדול – מחנכת שלא מבינה, שהרבה לפני שפורצים מגרות נעולות בחדר השינה, אפשר להגיע לסטימצקי או לצומת ספרים, לא רק שאינה ראויה לתואר מחנכת, היא פשוט לא אדם הגיוני…
    צנזורה, היא אולי איזה אמצעי הגנה, אבל מחנכת אמורה לחנך, לא לעסוק באבטחה.
    תמיד יהיו כאלו שיקראו בין השורות או ימצאו דרכים לעקוף את הצנזורה, אך חינוך, אין פירושו לכלוא את ילדינו הענוגים מאחורי סורג ובריח, כדי שלעולם לא יחשפו לרוע, אלא ללמדם להבחין בין טוב לרע.
    צנזורה תואמת קהל יעד היא הגיונית ומתבקשת, אבל צנזורה מכל סוג שהוא, לעולם לא תהווה תחליף לחינוך.

    • תגובה עניינית. דברים סבירים. את מצדדת בצנזור, וצנזור אינו במקום חינוך.
      בסדר.
      את כותבת שמי שבחר לגור עם ההורים", ראוי שישמור על כללי הבית, גם אם הוא "ילד גדול".נכון.

      על זה הצעקה, על כך שיש צנזור, וכללים לבית. ומרוב שמירה על כללים מטאטאים דברים. ומרוב שמירה על כללים כשמשהו חורג מתעלמים או יותר גרוע. מרוב שמירה על כללים, שכוללים כללים חברתיים וטקסיים שוכחים לפעמים דברים גדולים. שוכחים לפעמים, רק לפעמים, לחרוג מהכלל.

      בשם רבי שמעלקא מניקלשבורג מספרים שרצה לכתוב את עשרת הדברות בפנקס הקהילה. כי מנהגים אתם שומרים, אבל עשרת הדברות לא כתובות שם…

      כל כך הרבה צינזור. כל כך הרבה נושאים לא. וכמה איסורי תורה וכמה טרגדיות יכלו להימנע בשנים האחרונות לו רק היו מדברים! אם היה מותר לומר! בפורום מתאים, אבל להעלות נושאים.

      בשם החזון איש אומרים, כתוב סיג לחוכמה שתיקה. מהי איפא חכמה בעצמה? לדבר מתי שצריך.

      זהו.

    • מלי
      איך, למען ה', הגעת למסקנה שאני מצדדת בצנזור, אם כתבתי שהוא אינו תחליף לחינוך, ניתן לעקוף אותו, וגם נתתי שתי דוגמאות איך?
      בסך הכל, הבנתי את הצורך של עיתון (או הוצאת ספרים) כעסק, המעוניין במכירות מחד ובשקט תעשייתי מאידך, להשתמש בצנזורה תואמת קהל יעד.
      אני מבינה את טענתך על הכללים. בכל מקום יש כללים, ואנרכיה מעולם לא הועילה לאיש.
      גם אינני חושבת ששבירת הכלים או ביטול הצנזורה ימנעו טרגדיות או איסורי תורה, אולי והלוואי שחינוך יעשה את זה.

  • מאמר נפלא.
    הסברת היטב את נקודת המוקש המרכזית של סופר/ת המבקש/ת לכתוב סיפור טוב.
    סיפור טוב צריך להיות אמין. עודף הצנזורה לא מאפשר זאת.
    חושבת שעיוות מושג הצניעות עד כדי חשש מרמיזה על הריון, או תאור שיחה קצת מורכבת רגשית בין בני זוג, הוא נושא שהיה צריך לעלות לדיון. הנזקים שהעיוות הזה מביא, פוגעים בדברים מהותיים.
    גם העדר איורי בנות מקומיקסים, הוא תופעה כביכול תמימה, אבל חסרת בסיס הלכתי, ומזיקה בטווח הקצר והארוך.
    מסכימה איתך מאד בתאור האבסורד בכל הנוגע לחינוך בני ובנות נוער.
    חושבת ששיטת החינוך הזה פושטת את הרגל מתחת לרדאר שלנו.

    • "שיטת החינוך" הזו פשטה את הרגל מזמן, אלא שאנחנו עוד לא התעוררנו, ואנחנו חושבים לעצמנו ש"אם לא הולך בכוח ילך עוד יותר בכוח" ומנסים לצנזר עוד ועוד במקום פשוט לחנך.

  • מלי
    לצנזר, זה לא לפרסם דברים בפורום הלא מתאים.
    לחנך, זה לדבר על דברים בפורום המתאים.
    אין שום סתירה בין השנים.

    • צפורן,
      את לא בעד צנזור, אבל את מבינה אותו. את הצורך בשקט תעשייתי. אבל השקט הזה גובה מחיר. לפעמים צריך להפר אותו.

      במלים טרגדיות או איסורי תורה כוון למקרים מאוד ספציפיים. לא כאן מקום להאריך.
      וכן, יכלו למנוע אותם. לו רק נושאים מסוימים היו נכתבים/ מדוברים.
      ואת הטענות האלו שמעתי גם מסביב, ממורות בבית יעקב.

      לצנזר ולחנך לא סותר. אבל לצנזר כשלא צריך, ולכתוב שלא צריך, סותר ועוד איך (את אשר אסרת… ואת התרת וכו') חינוך זה שקלול בין כמה לאסור וכמה בכל זאת להניח. וספרות חרדית מתכוונת לחנך. חלק ממערכת החינוך. לצנזר בלי סוף זה לא חינוך. זה צנזור.

      סליחה אם התגובות למעלה לא היו מספיק בברור. כתבתי במהירות ובקיצור נמרץ.

    • מלי
      אם יצא שאני תומכת בצנזור אז גם אני לא הסברתי את עצמי כראוי, ואני צריכה להתנצל.
      אני ממש לא בעד. (מה גם שלענ"ד הוא הולך ומקצין כל הזמן)
      אני רק אומרת שיש דרכים לעקוף, ואם נושא מסוים נראה לך חשוב דיו, ולא "עובר" בעיתון, אפשר לנסות לעקוף.

  • המאמר מעולה ומעלה סוגיות לא פשוטות במגזר .. כעובדת סוציאלית המטפלת הן בשיקום חולי נפש, והן מטפלת זוגית ומשפחתית גם במגזר החרדי, אני נתקלת במצבי סיכון רבים שאם לאנשים היה ידע , אפשר היה למנוע לפחות חלק מהם.
    מקווה שמאמר זה יפתח פתח לדון בבעיות האמיתיות של החיים שאפשר שינתן להם ביטוי בסיפור המסופר.
    הצעירים היום במגזר פוזלים לכל מיני מקורות, שעלולים לגרום לנזקים.

  • רותי יקרה
    העלית נקודה כואבת ואמיתית שמרמזת ונוגעת לא רק לספרות, אלא לכל סגנון החנוך.
    עד כמה החינוך במוסדותינו כיום עובד על " סור מרע", לעומת הצורך הנואש בפיתוח העשה טוב..
    עד כמה החינוך מונע מפחד וצמצום והיכן מתאפשר פיתוח אישיותי, מחשבתי, ופיתוח כשורים שונים בפרט אצל בנים. מדוע השקעה אישיותית, ופיתוח כללי נמצאים בעיקר במקומות המודרנים, או אלו המיועדים לנוער נושר.
    החינוך שואף למצוינות לימודית ותורנית, שאכן מצליחה עם
    ה" חלקים", אולם מה עם השאר? האם ההנהגה ערה למצב הדור ונותנת דעתה למורכבויות, או רק כשנופלים, יש פתרונות ומקומות למוד מותאמים יותר?? אני כותבת בכאב, סטיתי מהנושא הרישמי שהעלית, אולם אני חושבת שהשאלות הללו מתבקשות..

  • רותי , המאמר מקיף ויפה.
    מסכימה מאד עם הצורך בספרות מבוגרים .
    לא מסכימה שהבעיתיות האמיתית היא העיתונות .. למרות שכנראה היא חלק מהענין,
    לדעתי חלק נוסף הוא הרדידות שבציבור, הפשטנות וחוסר המחשבה.
    כשיש כותבות עם עומק כמוך רואים את זה, והצנזורה לא יכולה לך.
    עם עוד קצת כותבות עומק, ועוד קצת אומץ הספרות תשתנה.

  • המאמר הזה אכן משקף יפה את תפיסת העולם של אמנים חרדיים השואפים למתוח את גבולות החבית בה הם חיים מבלי לשפוך את יינה. קפלר, נאה דורשת ונאה מקיימת, בספרה "הנורמלי האחרון" מיישמת הלכה למעשה את עקרונותיה ומלהטטת בין העולמות. תרבות יפה, סיפורת משובחת ואמירה חינוכית בקצות האצבעות.

    קראתי את הנורמלי האחרון, שכפי שנכתב רבות (בפרוג…) אכן ספר משובח ומרתק. מחד, הרצון העמוק של הגיבורים הפפואנים ל'עולם ישן עדי יסוד נחריבה' באמצעות שכנוע עצמי שצור מחצבתם הוא מקום נחשל ומיושן ונדרשת התערבות בכדי לנתק את הכבלים מעליו. לעומת זאת אי אפשר מבלי לשמוע את קולם הרם של האסימונים הנופלים, שבכל אופן יש בעבר המיושן, היציב, בעל ותק של מאות שנות חיים פרימטיביים, משהו שקיים בחלקיקים היסודיים של הנפש וממנו לא ניתן, ואין צורך להתנתק. כמו גם אשת השאלים המהלכת בין חמה לצל, ורוחה נקרעת בתוך עולמות סותרים של יציבות ודיכוטומיות מחד לבין השתלבות והתקבלות לחברה מן הישוב על כל שפע המשמעויות שבכך, מאידך.

    אם נבחן את זה רגע במאקרו, התחושה שעולה, הן מהספר והן מהמאמר הנוכחי, היא שהאדם המשתייך מנטלית לחברה החרדית חי בפרדוקס עם העולם שסביבו. יש לו קודים תרבותיים שהם תוצר של מערכות הגנה משוכללות. מדי. הוא לא משכיל לאזן את הקודים הללו עם העולם החי והמתפתח שסביבו. המטרה שהסופרים הציבו לעצמם היא איך מפחיתים את הפרדוקס למינימום הנדרש כדי שבכל אופן נוכל לחיות בשלום עם נורמות תרבותיות מקובלות.

    אז בואו נלך רגע צעד אחורה.

    בסופו של דבר, היצירה היא נוף מולדתו של היוצר, ובחלקה הגדול של התרבות החרדית ניכרת טביעת אצבעות בוטה של ספרות/מוסיקה/תפיסות עולם מהעבר האחר של הנהר. וזהו חיקוי מטריד. מטבעות הלשון, נושאי השיחה, דיאלוגים בין הדמויות, מקצבים מוסיקלים, מילים 'מן המכרות' וכהנה, ממלאים את חלל היצירה החרדית. ישנם סופרים חרדים שא.ב. יהושע ועמוס עוז מונחים על השידה בחדר השינה שלהם, וקמצוצי ריה"ל ורבי נחמן משמשים בעירבוביא להשביח עיסתם, וישנם כאלה, שמה לעשות, לוקחים טקסטים מ'גוגל יהדות טראנסלט' בלי למצמץ, וספרי בורקס אמריקאים הנושרים מחיקם הופכים באבחת מקלדת לג'ונגל מתועש ודוחה. ההבדל הוא בסגנון. האם זה אלתרמן או אייל גולן.

    האם לא הגיע הזמן לייצר תרבות חרדית אותנטית, שלא מנסה רק ליישב את מנהג העולם עם התפיסה הרוחנית, בכדי לייצר שיח תרבותי פנימי, אלא מצעידה את התרבות היחודית שלנו צעד אחד קדימה?

    אינני רוצה לפגוע באף אחד מן הסופרים הנכבדים הממלאים את מדפי יפה נוף ופלדהיים, אבל כמה מהם שואבים את באר היצירה שלהם מתוך היהדות, וכמה שואבים את היצירה מתוך הביבין?

    איפה זריצקי? איפה פראגר? איפה להמן? איפה שלמה כהן?

    זה לא מסתכם רק באחת משתי האפשרויות: או חומות הכולאות את הנפש בתוך תרבות כתיבה חד ממדית, או 'פייק תרבות' המשמשת אלטרנטיבה הוגנת למה שיש בחוץ. האם אין לנו יכולת לקיים תרבות ויצירה ששואבת את השראתה ממקורותינו היהודיים בני אלפי השנים? קחו את סבתו – מתוק מדבש. כולו שפה של ספרות שותי"ם. משה גוטמן בספרו האחרון 'הם שבו ללכת' מתעלה על עצמו.

    עלינו לקבל באופן עקרוני, שתרבות, ככל שתהיה, היא רק כלי. משום שאין לשום דבר בעולם ערך עצמי. ומשכך, האינדקציה היא תמיד במה זה משרת את המטרות העליונות שלנו. הנימוק של 'תחליפים כשרים' עובד תמיד. אבל 'הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות'.

    • מאה אחוז!! כל מילה…

    • דוד, אינני מסכים לתגובתך המעניינת.
      כפי שאמרת, "היצירה היא נוף מולדתו של היוצר", ואני חושב שהדבר בהחלט מתקיים בספריהן של נשים חרדיות הכותבות מתוך נוף מולדתן – החברה החרדית על יופיה ומורכבותה, הצלחותיה ואתגריה, וגם על חיי הדת העשירים המתקיימים בקרבה. חלקן שואבות אף מעולם תורני עמוק, דמויות תנ"כיות, וכדומה.
      זוהי בלא ספק ספרות יהודית, וזליגת השפעות מן החוץ אינה שונה מזו שהשפיעה על זמירות השבת שכולנו מזמרים מידי שבוע.
      כמובן שנופן של סופרות חרדיות אינו דומה לנופם של תלמידי חכמים דוגמת הרבנים דוד זריצקי וחיים סבתו, שצמחו מתוך הישיבות ומושפעים מחוויות שונות ומ"נוף" אחר. ואמנם, הספרות החרדית בוודאי הייתה מתעשרת לו היו תורמים לה סופרים תלמידי חכמים שניחנו ביכולות כתיבה ובדימיון עשיר, אך זה לא קורה לעת עתה, ואכ"מ לדון בכך.
      אולם אין לגזור מהעדר זה שיש משהו "לא יהודי" בספרות של סופרות (וסופרים) חרדיות, שכמובן יש בתוכן ספרות יפה יותר ויפה פחות, יהודית יותר ויהודית פחות. ההאשמה הגורפת של "שאיבה מתוך הביבין" אינה נכונה ואינה ראויה.

    • גם אני איני מסכים לדבריך, דוד. ואולי כל אשר אומר טמון כבר בדברי פפר.
      ראשית, אתה מערב בין חומר וצורה.
      כמו כל דבר, גם ספרות הינה שילוב של חומר וצורה. החומר הוא הסיפור עצמו, העלילה. הוא עשוי לתאר את קורות קדמונינו, חייו של בן ישיבה, מעשי גבורה בשואה, מצוקות של יום יום, ועוד; הצורה היא צורת הכתיבה. היא יכולה להיות עשירה או דלה, פיוטית או פשוטה, עתיקה או חדשה, חיקויית או מקורית.
      על פי שני מדדים אלו נקבע ערכו של ספר, בדרך כלל כשאחד בא על חשבון השני. אם הסיפור מדהים, נסתפק בכתיבה לא מדהימה, ואם הכתיבה מדהימה, נכיל גם סיפור פשוט.
      חיים סבתו, למשל, הוא כולו איש של צורה. סיפוריו, יפים ומדהימים ככל שיהיו, עיקר עניינם הוא ב"איך", ולא ב"מה". מדובר בהגשה יפהפיה של עולם יחסית מוכר. הוא מכניס אמנם בדרך כלל איזה טויסט חביב בעלילה (איך אומרים טויסט בזריצקיות? "ויפן כה וכה"?), אבל לא בשלו הסער הזה.
      גם זריצקי אינו מחדש בתחום העלילתי. הוא חודר לעומקי הנפש ומאיר באור חדש תמונות מוכרות מחיינו. את גוטמן ופראגר איני מכיר, אבל אני משער שבין כה ובין כה, מדובר בהגשה יפה של מוצר מוכר.
      ספרות של צורה, מטרתה העיקרית היא לענג את הקורא, לרפק אותו על גלי הנוסטלגיה, להשכיחו מועקת חייו ואפרורית רחובותיו. כמו שירה, כמו המנות בהדר די מול – לא להשביע את גופנו הם באים, אלא לענג אותנו. כי הרי פחמימות אין בהם…
      קפלר, לעומת כל אלה, כלל אינה מדברת על צורה, אלא על חומר. היא מדברת על כך שהספרות החרדית נוטה להתעלם מגושים שלמים של המציאות בשטח, ולפיכך מציגה תמונה חלקית. היא מדברת על כך שחסרים רכיבים מהמתכון ואתה עונה לה ב"למה את מגישה בצלחת חד פעמית?".
      שנית, הסיבה שאתה מערבב היא שאתה קובל על הכל יחד. אתה רוצה שהספרות של ימינו תיראה כמו הספרות של העבר – הן בחומרים שממנה היא מורכבת, והן בצורה שבה היא מוגשת.
      לדבריך "מטבעות הלשון, נושאי השיחה והדיאלוגים, הם חיקוי מטריד" (צורה), ו"מטרת הסופרים להפחית למינימום הנדרש את הפרדוקס בין העולם החרדי ובין העולם החי והמתפתח סביב, למען יוכלו לחיות בשלום עם נורמות תרבותיות מקובלות" אינה מטרה לגיטימית (חומר).
      תחת אלה אתה קורא ליצור "תרבות חרדית אותנטית המצעידה את התרבות היחודית שלנו צעד אחד קדימה, והיונקת מבאר היצירה היהודית, ולא מן הביבין".
      אבל זו טעות נושנה ומוכרת. כי אין כזה דבר תרבות חרדית אותנטית.
      התורה מלמדת אותנו איך להתאבל, איך לזכור את מתינו, איך לשמוח, איך לחוג, איך לאהוב, איך לחנך, איך לאכול, איך לשאת ולתת, ועוד ועוד. היא לא מלמדת אותנו איך לעשות תרבות. אין סימן בשו"ע "דיני שעות הערב אחרי שהילדים הלכו לישון והבית שקט, ובו טז סעיפים". אין הלכות פנאי.
      התרבות היהודית כולה – בהנחה שמושג כזה אכן קיים – אינה אלא תגובה ל'פרדוקס' בין העולם היהודי והעולם שבחוץ. כל כולה אינה אלא המצאה שנועדה לאפשר חיים בשלום עם נורמות תרבותיות מקובלות. בהעדר עולם שבחוץ – אין תרבות.
      הרעיון לכתוב את ספר הכוזרי כויכוח לא נבע אצל ריה"ל מלימוד גמרא. הוא היה תוצאה של צורך שבא מבחוץ, מהעולם החי ומתפתח סביבו. תבנית הפיוטים והסליחות והיוצרות הם תוצאה של צורך אנושי באסתטיקה, לא של ערך תורני.
      התרבות אינה ערך יהודי עצמאי. היא כלי מן הכלים שהעולם מלא בהם, שבמידה שאנו צורכים אותו, עלינו למלא אותו בתוכן יהודי. אין זה מתפקידנו לחדש בו.
      אנחנו רשאים לחדש בו, כמובן, אבל אין זו אחת מן המטלות שלנו. אדרבה, נראה שזה תפקידו של יפת: יפיפותו שלו, בתוך האהלים שלנו. האותנטיות היהודית מקומה בתורה ובמצוות: לחדש הבנה בתורה, לחדש הבנה בחז"ל, לחדש הבנה בעולמו של הקב"ה, לחדש בחינה של חסד.
      כיון שכך, אי אפשר לשאוב תרבות מ"באר היצירה היהודית". הרי אין תרבות בבבא בתרא או באיזהו מקומן של זבחים (ובמידה שיש, אין טעם לשאוב אותה החוצה. פנה אל הבאר ושתה אותה שם, בין הדיומדין). באר היצירה היהודית מספקת יהדות שאותה עלינו לשפוך אל התרבות. שיהיו מימיה של התורה זורמים בתעלות ההשקייה של התרבות.
      מה הן אותן תעלות?
      אתה בחרת לקרוא להן "ביבין". לכשעצמי, אני סבור שחיי היהודי שומר המצוות, על כל לבטיהם ותהפוכותיהם, אינם בשום אופן ביבין. כל סנטימטר מיומו של היהודי הוא עבודת ה'. כל יציאה לרחוב, כל היתקלות בנורמות חדשות, כל משבר וכל דכאון, כולם עבודת ה' המה. כל אחד ואחד מאלו ראוי לדיון מעמיק ונוקב, להעלאת שאלות ולעידוד דרכי חשיבה חדשים. אבל כאמור, אין זה משנה כלל איזה שם תיתן להן. יהיו אלו ביבין או קוצים או פסגות, הם ורק הם המכתיבים את סדר יומה של התרבות היהודית; הם ורק הם המחליטים איזו צורה תלבש.
      הטעות הזו, של מתן משקל מוחלט לפתרון יחסי, אינה חדשה. התורה אינה משתנה, אבל צורות מסויימות של הנהגה ויישום התורה משתנות בהחלט מדור לדור. נתינת תוקף תורני קדוש להנהגה שהתאימה לפני 50 שנה, היא טעות נושנה וקשה מאד.
      אלו שדורשים, למשל, שכל הוראותיו של הרב שך תתיישמנה היום ככתבן וכלשונן, דומים לאדם שקיבל הוראה מרופא לתת לילדו בן החדשיים מטרנה שלב 2, וכעבור 20 שנה, לקראת נישואי אותו ילד, הוא ממשיך וצועק "אבל הרופא אמר מטרנה שלב 2!".
      אני יודע שהרחקתי קצת, אבל לדעתי אתה נוהג בדיוק כמו אלו.
      אין קדושה מוחלטת בהנהגה מסויימת של דור מסויים. אין ערך יהודי עצמאי בצורת כתיבתו של זריצקי או בתוכן דברי גוטמן. סבתו וגוטמן אינם כותבים בשפה יהודית – הם כותבים בשפה פיוטית, או עתיקה, או מליצית. וכשם שריהוט בסגנון לואי ה-14 אינו יהודי יותר, אלא עניין של טעם, כך שפתם של אלו אינה עניין ליידישקייט, אלא לטעם אישי.
      זה וגם זה מגיבים לצורך השעה. וכחלוף השעה, מתחלפת התגובה.
      הראיות לכך הן רבות וחד משמעיות, אבל כמה אפשר להאריך? הדברים פשוטים.
      תרבות יהודית עניינה תגובה יהודית לצרכי השעה.
      אלא מה? אתה חולק על צרכי השעה? בשאלה זו לא אתה מכריע ולא אני. מכריעים בה כוחות השוק. נסה למכור את זריצקי היום (או בתקופת האמוראים), וראה כמה יעמדו בתור.
      אורך התור הזה, הוא המגנומטר של התרבות. אם ארוך התור, הרי שאתה מוכר תרבות המונים; אם קצר התור, אתה מוכר מוזיקה קלאסית; אם אין תור, תסגור את הבסטה. אתה לא מוכר תרבות.
      השאלה היחידה שנותרה, אחרי שהגדרנו תרבות, היא כמה התרבות "יהודית".
      בשאלה זו לא נגעת כלל, עמיתי נוטר הכרמים, ואולי טוב שכך.
      מטבעות הלשון, הדיאלוגים, השימוש במילים לועזיות כמו "פייק-תרבות", סגנון המוזיקה המזרחי – כל אלו הם תכונות של ה"תרבות", לא של ה"יהודית".
      היה מקום להציע שאם רוח היהדות נושבת בין סמטאות הסיפור, אם רצון ה' עולה ממעשי הדמויות, אם הגישה היא תורנית, הרי שהתרבות יהודית. או, אולי, אם בקומך מן הספר, חל שינוי לטובה ביראת השמים שלך או בקיום מצוותיך.
      אולי. אין לי באמת מושג. לא יודע.
      אבל אתה בכל מקרה לא אמרת על זה מילה. אתה רק קראת "מטרנה שלב 2, מטרנה שלב 2".

    • אני מסכים אם חלק מהדברים בתגובה, אבל רק תזכורת אחת, להמן, השתמש בתוכן של התקופה, נטו, והפך את התוכן הזה ל'כשר' (אחר כך היו צריכים לגייר אותו שוב…), ולהמן הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהספרות חייבת להתאים את עצמה לתקופה, ולאתגר המחשבתי של התקופה.

  • האם הצנזורה נכונה ויעילה? יתכן שלא. אבל זה המצב. זו החברה החרדית. ורותי קפלר לא תצליח לשנות זאת. התמימות של כמה סופרות כאילו הן יצליחו להביא שינוי חברתי, תתפוצץ להן בפנים לדעתי.

  • לגבי ספריה של חסיה ברטלר, ודומיה הביקורת היא לא רק על עצם הנושא שמועלה
    אלא בעיקר כי הוא מציג צד לא מקצועי ולא מוסמך ולא נכון לפי שום גישה טיפולית כמעט
    ובכלל, דווקא בגלל שמדובר בנושאים מוצנעים לא ייתכן שבנות נעורים וגם נשים תסקנה מסקנות לגבי זוגיות באמצעות קריאת ספר שמקצועיותו מוטלת בספק ולא נכתב ע"י איש מקצוע
    ספר אינו מהווה תחליף לטיפול מקצועי!!!
    ודווקא בתחום הזה הספרות החרדית לוקה בחסר גדול…
    זוגיות היא עניין מערכתי שמבוסס על מערכת של גירוי ותגובה ולא רק אבחון פתולוגיות שמיועד לאנשי המקצוע ולא לסופרות או כפי שמכנות עצמן "מטפלות רגשיות"

  • מאמר יפה וערוך היטב.
    אני רוצה לציין אנקדוטה לפני זמן מה שמעתי את הסופרת נועה ירון דיין אומרת שאם ספרי הגיעו לציבור החרדי- זו הייתה טעות ולא זו הייתה הכוונה [הניסוח לא מדויק]. אחרי שקראתי את ספריה בשקיקה שאלתי את עצמי: למה לא?! אני לא יכולה לדעת, להרגיש, לחוות דברים בגלל שאני משתייכת לציבור החרדי?! הרי אם הספר הוא טוב, והוא טוב, למה שהדלת תחסם עבורי? אצלינו הדברים לא קורים? אנחנו צריכים לקרוא ספרות גרועה יותר רק כי אנו משתייכים לציבור כזה או אחר?
    בנוסף, אני חושבת שספרים טובים כמו ספריה המשובחים של רותי קפלר, ספרים שבהם אפשר לקרוא ספרות איכותית, באמת אלו הספרים שגורמים שנשאר כאן, בעולם הספרות החרדית. חשוב שיהיו ספרים כנים אמייתים שלא מדברים על עולם אוטופי אלא על העולם שבו אנו באמת חיים ולא עולם של מבקרי העיתונות.
    נ.ב. עד עכשיו חשבתי שהספרות המצונזרת [מאד] נגזרת מהסופרים אני שמחה לשמוע קול שפוי ומקווה שבמשך הזמן הוא ימצא דרך לצאת החוצה.

  • מאמר מדהים, יפה ומנומק.
    כתולעת ספרים ותיק, אני מזדהה עם התחושה לפיה חסר בסיפורת החרדית נושאים רבים שלא מדוברים.
    פעמים רבות הייתי קורא ספר טוב, וחושב לעצמי אם רק היה יכול לתאר את האמת בצורה יותר מדויקת היה הספר או הסיפור משתבח בצורה משמעותית.
    יחד עם זאת, כבחור בישיבה חסידית (בעבר, כיום נשוי ב"ה), אני יכול לומר לכם שאין לכם כל מושג איזו השפעה יכולה להיות לפעמים על משפט פלוני בספר. הכח של המילה הכתובה כה גדול, עד שפעמים רבות הייתי (וזה נכון גם לחבריי) קורא ספר ובשעות או הימים שאחרי זה היו הדברים עולים ונזכרים.
    אני חושב שזו גם הסיבה שלמבקרים והעורכים קל יותר לצנזר מאשר לסופר עצמו. הוא פשוט חושב גם על מה שיבוא אחרי זה, ולעומת זו הסופר מונח רגשית בתוך הסיפר כך שקשה לו לחוש את התחושות כפי שיבואו לדי ביטוי אצל הצעירים.
    ובקשר לטענות לפיהם על ההורים לשמור על הילדים: אני חושב שזה כמעט "פסיק רישא" להוציא ספר חרדי טוב ולשמור אותו מבחורים או נערות.
    התאוה לקריאה היא עזה כל כך, ומים גנובים ימתקו עוד יותר…

    • זה המשפט שהכי הסכמתי איתו עד כאן:
      ובקשר לטענות לפיהם על ההורים לשמור על הילדים: אני חושב שזה כמעט "פסיק רישא" להוציא ספר חרדי טוב ולשמור אותו מבחורים או נערות.
      התאווה לקריאה היא עזה כל כך, ומים גנובים ימתקו עוד יותר…
      אני נערה בת 17, לדעתי גרוע מאד אם יהיה לכל בת טיפשה/חכמה אפשרות לקנות ספר קריאה שכזה בחנות בגאולה. קראתי דברים, לצערי, ואני לא חושבת, בשום אופן, שמישהי מחברותיי מפסידה מכך שהספרים 'שמרניים' ועוטפים בצמר גפן. רובן לא מחפשות כ"כ ספרות משובחת, ואלו שכן- עוד ספרים כמו 'אנוכי מבקש' (וסיומים של מקורות מדהימים מהשפת אמת) יעזרו בהחלט.
      וכן, זה חשש מספיק בשביל להיזהר. בבקשה. ועוד בקשה, תחשבו על זה שהתגובות כאן, לרוב, באות מ40 האחוזים מחזיקי האנטרנט, מסתמא פחות שמרניים, מסתמא יותר שואפים לשינוי. ומה עם השישים האחרים? מה עם חלק מהארבעים, שמחזיק באותן דעות של השישים, כמוני?
      ואני, לעניות דעתי, חושבת שיש הבדל עצום בין בחורה שעדיין בשנות נערותה, לבין כלום זמן אח"כ- כששייכת למישהו. ואני מכירה בנות שקרו להן דברים, ומנסיון, כל חצי מילה מעוררת דובים שקשה להרדים אותם עד לזמן שאח"כ.
      ובאמת חסר מאד מאד ספרים קצת יותר חושבים, חכמים, עמוקים, ולא אקטיביסטים ומתנגדי שמרנות. אולי גם כי חסר אנשים כאלה.

    • המאמר ערוך כהלכה,
      אבל למה, רותי קפלר – אישה חסידית, נראה כי את מגיעה מחוץ למגזר?
      לא שלא הכרת את המושגים, ראו שהכרת היטב, אבל הביקורת!!!
      בתור חרדית חסידית את אמורה להבין או לפחות להרגיש מדוע הביקורת חשובה כל כך, [לא אמרתי להגזים עד כדי המרוה, יש עיתונים בהחלט יותר פתוחים],
      והספרות היום בהחלט פרצה גדר, אבל ברור שיש למערכת סיבות מדוע לצנזר, והספרות הכללית לא שייכת ולא רצויה.
      בעולם לא עלה על דעתי [ואני התולעת הכי גדולה שהכרתי, מכל המחזור [200 בנות] והתיכון] לקרוא ספרות כללית אם אין חרדית טובה.
      [ויש אפור באמצע, והרבה. לא צריך לרוץ משחור ולבן. והספרות הכללית מלוכלכת ברמות שקשה לדמיין, לא הייתי רוצה בעולם שהילדה שלי תקרא את זה!]
      בטח שלא לטשטש את הגבולות בין סוגי הספרות. זה לא השקפה משלנו.
      החרדים והחילונים אלו שני קצוות שאי אפשר לחבר וגם לא לזגזג,
      וכולנו רואים מה קורה לנכדי המזרחי משנות השישים. [ולא באתי להתדיין עליהם]
      הגדרות לציבור הן צורך הכרחי בשביל הדורות הבאים! ומי שלא מבין את זה כבר לא שייך לכאן!

      ואני גם לא חושבת שיש לסופר אחד או יותר סיכוי להילחם עם הממסד החרדי – המקסימום הוא שיחרימו את ספריו… לביקורת יש סיבה!
      כמו ששמעתי שמנהלת סמינר חסידי אסרה על הלמידות לקריאה את רוב הספרים החדשים כי אחד מדבר על זוגיות, שני על פגישות, שלישי מערער מוסכמות, רביעי אחת שנשאה לערבי, חמישי בעיות נפשיות, ולא חסר היום כאלו בספרות שלנו.
      רוב הנושאים כבר עלו לקדמת הבמה, וגם המודעות.
      ואגב, הקוראים כאן בהחלט בטוחים שכל כך מומלץ לנערה בת 17 לקרוא על אלימות במשפחה, גרושין, זוגיות, בעיות נפשיות, נישואין לערבים וכו' – אתם באמת חושבים שזה מוסיף משהו לבנות חוץ מידע וחרדות???
      עוד כשלמדתי בסמינר שמעתי מקרוב בנות שהסתבכו עם עצמן בעקבות קריאת ספרים כמו של ח. ברטלר והנורמלי האחרון – אני מאמינה שהן היו מתוסבכות מעצמן והקריאה רק הציפה את הבעיות שלהן ולא יצרה [כי אני, לדוגמה, הייתי נורמלית קודם ונשאתי כזו. ולחלוטין לא השתכנעתי מהספר להיות שאליסטית:)] אבל בכל זאת יש לסופרות חלק בזה.
      ורק בשנים האחרונות יש להורים ולהנהלת המוסדות מודעות לגבי ספרים בעיתיים בעקבות סיפורים שקראו. לא כל כך מהר שמו לב שהספרות היום פתוחה, ושיש כל כך המון ספרים שצריך לעבור על כל ספר בנפרד.
      בואו נאמר שבאמת לכתוב על הספר לנשואות בלבד – זה רעיון מצוין!
      כי ההורים מיד מבינים שהסופרת לא יעדה זאת לנוער וחוסכים לעצמם בדיקה, הורים שרוצים ספר לגילם ידעו לקחת. ונוער שקורא זאת, כמו שאומרים פה "מים גנובים ימתקו" יודע שהוא קורא משהו שלא אמור לקרוא. והאחריות מוטלת על כתפיו בלבד. [מודעות לבעיה – חצי פתרון, כידוע] וההורים, מצידם, שיחנכוהו.
      הפתרון הזה לא עוזר כמובן במקרה שהסופר כיוון אותו לנוער אבל הוא לא מתאים מבחינה קהילתית לגיל המיועד ואז ההורים או מוסד הלימודים אמורים ליידע את הנוער לא לקרוא זאת.
      לדוג: הספר דואט של דבורי רנד – [דיאלוג בין זוג אחיות שאחת מתנדנדת על הקצה בדרך לגלוש לרחוב והשניה כפייתית] התפרסם במוסף ילדים ויועד לבנות – נערות,
      אבל הורים שמרנים לא יתנו לילדיהם לקרוא על כאלו סיטואציות. ולא שהן לא קורות, הן קורות ואולי על כך הביקורת מוצדקת, אבל זהו זה. זה חוש הריח שמי שלא מבין. לא מבין.
      מה שכן, שבד"כ משפחה שמתמודדת שם בעיה מסוימת שלא מדברים על זה בקול [כביסה מלוכלכת לא מכבסים…] תרשה לבני המשפחה לקרוא ספרים ע"כ כיון שלבעיה נחפשו בכל מקרה ולכל הפחות יתנו לעצמם להרגיש ולכאוב ואולי גם למצוא דרכים להתמודדות עם הבעיה בקריאה עליה. [מנסיון…]

  • וואו. אני פשוט מסכימה עם כמעט כל מילה שנכתבה במאמר. הספרות החרדית חייבת להשתנות על מנת שיהיה מי שיקרא אותה. בתור בחורה צעירה, אני כבר לא מעוניינת בקריאת סיפורים על שידוכים משעממים ולא מעניינים. הכל על אותו הנושא כמעט באותה הצורה, וזה פשוט לא מעניין את הקורא כי זה לא אמיתי. זאת לא המציאות. וכמו שנכתב בתחילת המאמר: מטרת הספרות היא לשקף את החברה, ולא לספר דמיונות.
    מקווה בשביל כולנו שהגדרות הספרות החרדית יפתחו כדי שכולנו נמשיך לקרוא אותה ולא נפזול.

  • אינני קורא ספרות חרדית, הכל מתקתק מידי, סוג של עולם אוטופי ומחוייך ונעים ונלבב, שקיים רק בחזונם של נשות חינוך כבודות ומחנכות דגולות.

  • אני מסכימה עם רותי קפלר בכל מה שכתבה. אבל בתור אחת שבאה ממגזר אחר, וקראה הרבה ספרות חילונית ומתורגמת, אני רוצה להאיר את עיני מי שמתלונן באופן מוגזם על הספרות החרדית. גם הספרות הכללית סובלת מליקויים רבים. כבר נכתב הרבה מאד, וכדי לא לחזור על עצמם יש עלייה במיניות בלתי מוגבלת ובאלימות אכזרית יותר ויותר. הספרים יכולים לעשות דיכאון מאד מהר לכל מי שקורא אותם, אבל משלימים עם זה כי "אלו החיים" ו"לא נברח מהמציאות". הספרות החרדית היא בראשיתה, וכמו ילד, יש בה הרבה בעיות, וצריך סבלנות לגדילה, להתפתחות ולגיל ההתבגרות. צריך סבלנות.

  • קראתי את המאמר והתגובות, ואמרתי לעצמי ווואוו יש אנשים חכמים בחברה שלנו (תלמידי חכמים תמיד ידעתי שיש אף פעם לא נוכחתי גם בדברים שהם חוץ ללימוד)אז למה זה נדמה שהציבור שלנו טיפש וחשוך?
    או אולי רגשי נחיתות שרכשתי מפני הציבור החילוני! לא יודע.

    • ארי, תגיד לי, איך ידעת מה חשבתי? אמרתי לעצמי אותן מילים בדיוק….

      נוכחים פה אנשים כה נבונים ופתוחים, מדוע חשבתי שהציבור שלנו חשוך?

    • למי שנדמה שהציבור שלנו טיפש וחשוך, שיאיר עליו בפנסי האנטרנט שהוא מחזיק, ברגשי הנחיתות שרכש,
      במקום להדליק לעצמו אור בעיניים, פנסים בעיניהם של ילדיו החרדיים, ולנסוך לעצמו ולדורות שאחריו גאווה על החממה. וחממה, בד"כ, מוגנת מ'אור'- מזיק.

    • מאמר שמשקף את המציאות מכל כיווניו, תודה.
      לגבי הרעיון לחינוך על צינזור עצמי של חומרי הקריאה לפי גיל אינני חושבת שזה רעיון אפשרי – כפי שכבר הגיבו פה רבות,
      אבל אני חושבת שחובה קדושה לפתוח ולו במעט את נושאי הספרות,

      הכותבת כתבה שבציבור שלנו ניתן לכתוב על 20 % מהנושאים הקיימים, (לכאורה הכתובת עצמה בספריה הגיעה לפחות %35) אבל בהחלט לא צריך ללכת על כל הקופה וניתן להגיע ל50%-60% וזה גם יהיה תועלת עצומה.
      ושוב תודה על המאמר בפרט ועל כל הספרים בכלל. תם

  • רותי הפעמת אותי. באמת שבציבור שלנו בשנים האחרונות כן השתנו דברים. נפתחו דברים, ועדיין בכזאת עדינות ואצילות.
    האמת היא שלפני 10 שנים נשבר לי מהספרות שלנו, כי באמת שכבר לא היה לי מה לחפש בה (חמות-כלה,מריבות שכנים, ילד שברח מהבית היה פרצה לכתוב עליו) ומאז עברתי לספרות כללית (נקיה) ושנים שלא קראתי ספרות חרדית. לפני שנה קראתי את הנורמאלי האחרון ועוד כמה של מיה קינן, וממש הייתי בהלם (לטובה) מרמת הפתיחות שהשתנתה. אני באמת חושבת שצנזור על נושאים שהם לא בעייתיים הוא מיותר לחלוטין, ושכן צריכים לשים לב מה הילדים שלנו קוראים ולא לסור ציבור שלם על בעיותיו, ולטאטא מתחת לשטיח מקרים שאם היתה להם מודעות בספרות שלנו- הרבה אנשים היו סובלים פחות…

  • הציבור מצביע ברגליים לספרים שמגישים עולם חדש. פתוח ועם זאת יהודי.
    אט אט יגבר הזרם וימלא את המחסור.

    (כבוגר קראתי ספרות כללית לרוב.
    ועדיין בכל קריאה (8) של ממלכה במבחן אני מגלה את עצמי שוב. זה נוגע בי וזה אמיתי)

    הם שווים בהרבה מהכללי כי גם הם איכותיים, פתוחים, ועם זה אמיתיים ויהודיים. וכך מוסיפים לי אישית.
    בבירור אקנה ספרים כאלו ובטוח שעתידים להצטרף אליהם רבים.

  • בספרות החרדית יש בעיה קשה של העתקות.
    אני לא רוצה לנקוב כאן בשמות ובפרטים, אבל אני יכולה כרגע להעלות בדעתי 3 ספרים חרדיים שרובם או חלקים נכבדים מהם מועתקים עד לפרטים הקטנים מספרים גויים, כנראה מתוך ביטחון שהקהל לא יכיר את הספר המקורי.
    זו בעיה קשה וחמורה (מה גם שחלק נכבד מהקוראים דווקא כן מכיר את הספרים המקוריים). אין זכויות יוצרים בסיסיות? איך עושים דבר כזה?

  • אני מבינה את כל מה שכתבתם לגבי הצנזור ואכן הצנזור עשוי להוריד מאיכות הכתיבה, אבל:
    א. יש תועלת עצומה בצנזור, למילה הכתובה יש כוח אדיר ואני אומרת את זה מנסיון. קשה מאד למחוק מהמחשבה דברים רעים שקראנו. ועדיף להוסיף גדרים וסייגים ולא להגיע לדבר הרע עצמו.
    ב. נכון שאותה "מחנכת" טעתה לחלוטין, ובכל זאת-אין כמעט אפשרות להוציא ספר חרדי, במיוחד אם הוא של סופרת מוכרת ומצליחה, ולהסתיר אותו או למנוע מבני נוער לקרוא אותו. זה פשוט בלתי אפשרי. פעם שמעתי שאם סופרת רוצה שכל הבנות בגיל ההתבגרות יקנו את הספר שלה, היא צריכה לכתוב על הכריכה 'לנשואות בלבד'… ומנסיון אישי-זה אכן ככה. מים גנובים ימתקו. נכון שאפשר לחנך וכו', אבל גם אם כן-יצא שכרו בהפסדו, בשביל ספרות קצת יותר איכותית אני לא חושבת שצריך לקחת את הסיכון הזה של בני נוער שנחשפים לדברים לא מתאימים. אני אישית בתור נערה-רציתי מאד שיבוא מישהו ויצנזר לי (הסתובבו אצלנו בבית כל מיני סוגים של ספרים). מישהו שיבוא ויגיד לי-הספר הזה לא מתאים לך. אמנם אחרי שנוכחתי על ספר מסוים שהוא לא מתאים לי הפסקתי לקרוא אותו, אבל גם זה היה כבר לאחר קריאה אחת. ואפילו את זה לא תמיד הצלחתי לעשות. כך שאני חושבת שלהטיל ניסיון כזה על כתפיהם הצעירות של בני הנוער זה מעשה לא אחראי ולא שווה את הרווח.

  • למי שנדמה שהציבור שלנו טיפש וחשוך, שיאיר עליו בפנסי האנטרנט שהוא מחזיק, ברגשי הנחיתות שרכש,
    במקום להדליק לעצמו אור בעיניים, פנסים בעיניהם של ילדיו החרדיים, ולנסוך לעצמו ולדורות שאחריו גאווה על החממה. וחממה, בד"כ, מוגנת מ'אור'- מזיק.

  • דווקא בתור שומרת תו"צ שאיננה חרדית, על אף שאני קוראת הרבה מן הספרות המשתייכת למגזר זה, אני מוכרחה להגיד שאהבתי מאד את המאמר.
    הוא היה מעניין, נוקב, מציב אמיתות בפנים ומעל הכל כנה ולא מנסה להתייפייף.
    אני אודה:
    נמאס לי לקרוא ספר, לגלות שם דמות חילונית ולהגיד לעצמי: "פלוני הולך לחזור בתשובה", זה צפוי מדי, זה משעמם, זה קלישאתי ואפילו לא נכון.
    לא כל חילוני בעולם שחרדי עמד מולו ואמר לו שני משפטים בסגנון: "אינך חי באמת, חייך ללא משמעות כלשהי" ילך עכשיו לביתו, דווה לב, יפתח ספרים ויחזור בתשובה. הצגת מציאות צפויה מראש כזאת לא רק משעממת אלא גם פשוט לא נכונה.
    אם יש משהו שאני מאד אוהבת בספרים שלך רות, (בהנחה ותקראי את התגובה הזאת) זה שאת מראה את האמת, בלי זיופים.
    ב"נורמלי האחרון" כתבת מכל כך הרבה נקודות מבט שונות, תענוג לקריאה, הבאת המון המון עובדות ומידע וחשיבות ודעות וגישות ולא ניסית לרגע לשכנע מה נכון ומה לא.
    בשונה מסופרים וסופרות רבים, את כתבת לדוג': "אנחנו צריכים להבין שגם הערבים חיים פה ולהתחשב בהם", אבל השמטת את ההמשך המוכר של: "אמר פלוני ולא ידע כמה הוא טועה וכמה ראייתו מצומצמת."
    כלומר, הבאת המון דעות, הצגת אותן בפנינו, ואמרת: "תחליטו לבד מה לחשוב". מאד אהבתי שלא היה ניסיון לדחוס לי למח אג'נדה כלשהי.
    את סופרת מקורית, לחלוטין פורצת דרך בתודעה, ואני מאד מעריכה את המאמר הזה, ואת ספרייך בכללי.

    • הייתה כאן תגובה של חיים ולדר.
      טוב שמחקתם – כי דבריו לא ראויים להקרא
      וחבל שמחקתם – כי התגובה שלו המחישה איפה היה שורש הרע, ומה אפשר לזהות, לפחות לפעם הבאה, שלא תהיה.
      מחיתי שם בעבר על הצביעות, אם כי בקצה דעתי לא שיערתי לאן באמת היא מגיעה, אבל הצביעות ניכרה.

      אם אתה בעד ספרות חרדית שמרנית – תכתוב במרוה לצמא.
      אם אתה כותב ככל העולה על רוחך ב'אנשים מספרים על עצמם' – על תמחה על רצון של סופרים אחרים למעט חופש בכתיבה, ואל תסביר במילים יפות מדוע עולם הספרות החרדי צריך להשאר כמות שהוא.
      אם אתה אברך ואתה מאמין בדרך הזו, אשריך וזכותך לבטא את דעתך.
      אם אתה אדם עובד, אל תטיף לאברכות לכלל הציבור, תוך כדי שאתה מתעלם מהמורכבות שיש היום בחיי אברכות, אל תעצור אנשים אחרים בדרכם למצוא את מה שהם רוצים לעשות.
      אם אתה כותב בעיתונים דתיים לאומים ומעביר תוכניות ברדיו, ובו זמנית אתה שופר להשקפות הכי קיצוניות נגד הציבור הדתי לאומי ביתד נאמן – אז אתה לא רחב אופקים, אתה אחד מהשניים:
      או צבוע, ואז מי יודע עד איפה צביעותך מגיעה.
      או שיש לך פיצול נפשי פנימי – שזה כמובן חמור יותר, ומעורר חשד גדול יותר.

      הדבר הזה הוא אחד מהלקחים שכדאי לנו, כחברה, להפיק מהטרגדיה שמתגלה עכשיו, וכדאי שתתנו לו ביטוי. אנחנו חיים בעולם מורכב. זה בסדר להיות שמרני, זה בסדר לרצות בשינויים. כל אחד ודעתו ועולמו ואורחות חייו. (וככל שנאפשר שיח באמת מכבד בין השניים – יהיה טוב יותר)
      אבל לדבר משהו אחד, ולעשות משהו אחר – הדבר הזה צריך להדליק לנו אור אדום.
      גם אם אין מאחוריו סטיה, רשע ואכזריות בלתי נתפסת – עדיין, אנשים כאלה לא אמורים להיות אנשי חינוך.

  • איך אמר פעם מישהו
    "לא קראתי את המהדורה המשוכתבת\מצונזרת של ספרי מ. להמן – אבל בטח שם הגברים מתחתנים עם גברים והנשים מתחתנות עם נשים"…
    השאר פלגיאטיות שמוצאה בטעם גרוע בבחירת מקורות לפלגיאט
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%A0%D7%91%D7%94_%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%AA
    פעם באו לאחד מרבני הערים כאן, וסיפרו לו ש"סופרים ידועים" במגזר פשוט העתיקו מתוך "הלב" של דאמיצ'יס
    אמר להם הרב, טוב, תנו לי את המקור של דאמיצ'יס ואבדוק מה הבעיה
    כשסיים לקוראו טמר – ספר מצוין
    לא מבין מה הבעיה איתו…
    אחד אפילו עשה קריירה שלמה מפלגיאטיות והפך לסופר ידוע…עד שעלו עליו…ואז הודה ש"סיפורי" [בחיריק או בקמץ\פתח…?] הושפעו מ… ועל הדרך פיתח ז'אנר של סיפורים קורעי לב כרקע לאיסוף תרומות ל… מטעם גמ"חים ידועים למשפחות ש…
    אבל הפלגיאטיות זו תופעה ישנה במגזר שהתחילה כבר ב"בובע מיישעש"
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%A1%D7%91%D7%AA%D7%90

    רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי

    צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

    גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

    רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

    גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת –

    דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל,

    יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת,

    יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל.
    https://benyehuda.org/read/5886

  • נ.ב
    בירחוני סמינר בית יעקב הישנים, בתקופה שערכו אותו דוד זריצקי & משה פראגר
    התנהלו מעל דפיו דיונים מעמיקים על ספרות חרדית מתפתחת ויעודיה
    בהנחיית עורכיו הנ"ל שהיו סופרים דגולים ! ויראי שמים וחכמים ומנוסים
    כבר אז דוד זריצקי זיהה את הבעיות והמצאי ונעצב על כך והסביר למה ומדוע ואיך
    שווה למעוניינים לקרוא ולצלם ולהביא לכאן להרחבת והעמקת נושא הדיון הראשי הזה

    • עוד נ.ב
      זו אולי "נקודת ארכימדס" שמכוחה נקבע מהי ספרות יהודית אמיתית ומהי שאינה כזו
      http://www.leibowitz.co.il/ebook.asp?id=42
      לכך מתייחס המדרש, כשהוא אומר : "ופרעה חולם והנה עומד על היאור – רשעים מתקיימים על אלוהיהם, אבל צדיקים אלוהיהם מתקיים עליהם, שנאמר [על יעקב] : "ויחלם והנה סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו"; לפי הפשט – על הסולם, אבל לפי הלשון – על יעקב.
      מה משמעות המאמר הנוקב הזה ?
      בשני המקרים מדובר על בני-אדם המוּדעים למעמד האדם לפני אלהים – בני-אדם מאמינים.
      גם פרעה, עובד האלילים, הוא בן-אדם מאמין, אבל את אלוהיו הוא תופס כאמצעי לסיפוק צרכיו. הוא "מתקיים על אלוהיו". יש לו אל הנושא אותו עליו; אל למענו, לטובתו ולקיומו.
      אבל יעקב מקבל עליו להיות נושא אלהיו; הוא איננו דורש שאלהים יקיים אותו, אלא הוא מקבל על עצמו להיות מקיים את האמונה באלהים. אלהיו איננו כלי למען אינטרסים אנושיים; אלא הוא רואה את האדם, וממילא את כל העולם, ככלים לקיום יראת ה'.

      זהו ההבדל בין אמונה דתית אמיתית ובין אמונה אלילית, או – בלשון חז"ל – בין "לשמה" ובין "שלא-לשמה", בין בחיר האבות החולם ובין פרעה מלך מצרים החולם.

      או בלשון אחר : האם האדם הוא מרכז יקומו של הספר (פרעה), או שהאל עבודתו ומצוותיו הם מרכז יקומם של הדמויות בספר ושל הספר.
      חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא.
      http://www.leibowitz.co.il/ebook.asp?id=20
      אמר רב הכל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשאו במה שנאמר (ישעיהו ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה
      ושמואל אמר במה חשבתו לזה ולא לאלוה
      פרש"י :
      חדלו לכם מן האדם – כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תתעסקו בכבוד אדם דאי לאו הכי למה ליה לחדול:
      ושמואל – לא דריש לשון במה אלא כמשמעו במה חשבתו לזה שהקדמת כבודו לכבודי:
      https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%93_%D7%90

  • מאמר שמשקף את המציאות מכל כיווניו, תודה.
    לגבי הרעיון לחינוך על צינזור עצמי של חומרי הקריאה לפי גיל אינני חושבת שזה רעיון אפשרי – כפי שכבר הגיבו פה רבות,
    אבל אני חושבת שחובה קדושה לפתוח ולו במעט את נושאי הספרות,

    הכותבת כתבה שבציבור שלנו ניתן לכתוב על 20 % מהנושאים הקיימים, (לכאורה הכתובת עצמה בספריה הגיעה לפחות %35) אבל בהחלט לא צריך ללכת על כל הקופה וניתן להגיע ל50%-60% וזה גם יהיה תועלת עצומה.
    ושוב תודה על המאמר בפרט ועל כל הספרים בכלל.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל