אמונה של הזדהות

מאמר תגובה ל"על האפולוגטיקה"

אמונה פשוטה היא הזדהות עמוקה עם יסודות האמונה והדת – הזדהות שאינה יכולה להתבסס על השכל לבדו. לעתים, אי-בהירות רציונלית יוצרת "מחסום" המונע מהאדם את ההזדהות הטבעית. לשם כך נצרכים הסברים רציונליים או פילוסופיים המיישבים את הדברים על הלב. אולם, ביסוס של אמונה שנפגמה יכול להעשות רק על-ידי יצירה מחודשת של הזדהות. לשם כך נדרש תהליך של למידה חוזרת ונשנית וקבלה מרב, היוצרים אפקט של "תהודה" הנוגע ביסוד הפנימי של אמונה.

ג' חשוון תשע"ח

מתח מובנה שורר בין אמונה לשכל. אין חדש במתח זה; עתיק הוא כימות עולם. פתרונות רבים הוצעו לו, כל דור לפי לשונו ועניינו. אבקש לעסוק בקצרה במתח זה, ולהציע גישה ביחס למה שמכונה "שאלות באמונה" – כינוי אחד אך לא בלעדי למתח האמור.

כבר אצל אדם הראשון אנו מוצאים כי עץ הדעת טוב ורע מתואר בתור "נחמד העץ להשכיל" (בראשית ג, ו). בכך נרמז שחלק מחטא האכילה מעץ הדעת היה חקירה ודרישה במקומות שאינם ראויים לכך. כך גם הבינו חז"ל, שאמרו כי אדם הראשון "מין היה", "מושך בערלתו היה", "כופר בעיקר היה".[1] קודם החטא, היה המתח בין האמונה לבין ההשכלה "חיצוני" לאדם. לאחר החטא, הוא הפך "פנימי" לו, בשר מבשרו.

ואולם, במאמר זה רצוני לבאר כי גם במציאות שלנו, מציאות של "אחר החטא", עדיין יש להפריד ולהבדיל בין השכל לבין האמונה. אין הכוונה שאין תפקיד לשכל ביחס לאמונה. מובן שלשכל יש תפקיד חשוב של העמקה ובירור. אך כפי שאבהיר, יסוד האמונה נמצא הרבה מעבר לשכל האנושי, ואין בכוח השכל לבסס אותה.

יסוד האמונה נמצא הרבה מעבר לשכל האנושי, ואין בכוח השכל לבסס אותה

תובנה זו פותחת לנו פתח ביחס ל"שאלות באמונה". בניגוד לעיסוק תורני אחר, שבו אנו מבססים מסקנות על תהליך של שאלות ותשובות, קושיות ותירוצים, בענייני אמונה אין הדבר כן. "שאלות באמונה" מזקיקות כמובן תשובות, אך אלו אינן בונות אמונה, אלא מסלקות מכשול שכלי הדורש טיפול. בניגוד לכך, מעורבות חיובית של השכל בתחום האמונה אינה באה בסגנון של קושיות ותירוצים, אלא על דרך דברי שלמה המלך בספר שיר השירים או קהלת – סגנון של העמקה או שירה, ולא של "שקלא וטריא". אם וכאשר יסוד האמונה מתערער, לא יעזרו כל התובנות וההארות השכליות כדי להעמידו בחזרה. אין אפשרות לבסס אמונה על-ידי כלי השכל.

כדי לבסס אמונה שנפגמה יש צורך ליצור מחדש הזדהות פנימית – הזדהות השייכת לאדם כולו, ולא דווקא לקומה השכלית. יצירה זו תלויה בגילוי מעמקי הנפש, וכדי לנגוע ברובד זה נדרש תהליך נמשך שאותו אכנה "תהודה".

 

אמונה מתחילה בבית

"וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ג). פסוק זה מורה לנו כי אמונה אינה עניין שכלי בלבד. השכל –  כלי ההיגיון והחשיבה הרציונלית – מופקד כמובן על חלק חשוב מהחיים האנושיים, אך הוא נותר חלק אחד בלבד. האמונה, מנגד, חובקת את החיים כולם. היא אינה מקננת דווקא בשכל, אלא באדם כולו.

האדם המאמין רואה תופעה בטבע, ומזהה בה את הקב"ה – את "דבר ה'" הגלום בה. אין לראות בזיהוי זה היסק שכלי; עצם הראיה שלו היא "ראיה של אמונה". המאמין חווה את מגוון חוויות החיים – שמחה ועצב, טלטול וריגוש – וחווה בכולן את היחס שלו עם הקב"ה. את חייו האנושיים הוא חי ב"טעם עליון", טעם שאמנם אינו מבטל את "הטעם התחתון" של עולם הגשם, אלא מצטרף אליו ליצור קומה שעליה עומד הבניין כולו. הוא נושא את עיניו למרום, ורואה בצבא השמים עצמו את "מי ברא אלה".

האמונה מקיפה אפוא את האדם כולו, אופפת אותו ומרוממת אותו. את העיתון היומי הוא קורא כמו שאר בני האדם, אך קורא בו דברים אחרים; הוא חווה את אותן החוויות, אך מרגיש בהן הרגשים אחרים; הוא לומד את אותם הלימודים, אך מוצא בהם לקח אחר. החיים בצל האמונה פשוט אינם דומים לאלו שמחוצה לה.

הבנה זו מעניקה לנו נקודת מוצא להתמודדות עם "שאלות באמונה". כטבען של שאלות, אלו מוגבלות לרובד השכלי של האדם. השאלות אינן צריכות אפוא לערער את האמונה עצמה, והתשובות אינן אמורות – ואינן יכולות – לבסס אותה. המילים הראשונות של הספר "דעת תבונות" (דבריו הראשונים של ה"שכל" במענה לתהיות ה"נשמה") הן המילים "זה ודאי".[2] אף ה"נשמה" אינה מבקשת אלא "להתיישב" על עיקרי האמונה – עיקרים שבהם היא מאמינה בלב שלם עוד קודם תהליך הליבון.[3] את הליבון והבירור מתחילים דוקא ממקום של ודאות, ודאות שאינה תלויה בשאלות ובתשובות.

האמונה אינה מתחילה מהעיסוק השכלי, אלא מתחושת היותנו מושרשים באמונת אבותינו – מזה ש"טוב לנו בבית"

זה המובן שהייתי נותן למה שמכונה "אמונה פשוטה". לפני שנים רבות אמר לי אדם גדול ופיקח שאמונה פשוטה היא זו ש"גם כאשר יש שאלות, אין קושיות". במובן הזה, האמונה משולה לבית מגורים, שבתוכו חי האדם היהודי את חייו. גם כאשר יש שאלות, כשלא הכל מובן ובהיר, אין פירוש הדבר שיוצאים מהבית, ואין הכוונה שהתשובות המתקבלות הופכות להיות יסודותיו. זירת השאלות היא עמוק בבית, בתוך חיי האמונה עצמם. האפשרות של מעבר דירה כלל אינה עולה.

העיסוק (לעתים עיסוק אובססיבי) בשאלות באמונה מדחיק הצדה את האמונה הפשוטה, שהיא הבסיס שלנו בתור יהודים מאמינים – בסיס שאתו אנחנו נולדים. האמונה אינה מתחילה מהעיסוק השכלי, אלא מתחושת היותנו מושרשים באמונת אבותינו – מזה ש"טוב לנו בבית".

על דרך זו שמעתי ממו"ר המשגיח [הרב שלמה וולבה] זצ"ל, הוא אמר שכאשר הגיעו ישראל להר סיני לקבל את התורה, הם מצאו את הקב"ה כבר שם. כלומר, גילוי של אמונה הוא תמיד גילוי "למפרע". כאשר אדם מגיע לתובנה באמונה, הוא בא ל"מקום מוכר", מזהה דבר שהיה כבר טמון אצלו מעולם. הוא חוזר לבית שבעצם מעולם לא עזב.

 

השכל אינו מבסס אמונה

האמונה היא כמו עוגן לספינה. היא עמוקה מהאדם, "גבוהה" ממנו. הבסיס שלה אינו נראה לעין, בכלים הגלויים של האדם, אלא סמוי מן העין, ספון בנימי הנפש הנסתרים ביותר. השכל יכול להעניק תרגום, משוכלל יותר או משוכלל פחות, ליסודות האמונה, אך היסוד עצמו – האמונה המקננת בלבנו – טמירה ונסתרת.

הפחד שרבים חווים בקשר לשאלות באמונה נובע מתפיסה שהאמונה מבוססת על התשובות שיקבלו לשאלותיהם. תפיסה זו יוצרת אווירה מתוחה ומלחיצה, הן מצדו של התלמיד השואל, והן מצדו של הרב המשיב. שכן, אם בסיס האמונה של השואל הוא התשובות שיקבל כעת מאת המשיב, הרי שתמצית יהדותו של השואל מוטלת על כתפי המשיב! אך האמת היא שהתשובות לעולם אינן מבססות אמונה, אלא רק מאפשרות לה להתלבש טוב יותר בלבושי השכל.

אין כמובן לזלזל בחשיבות של התהליך השכלי. מדובר בדבר חשוב ביותר, בתהליך בלתי-פוסק של שאלות ותשובות המאפשר לנו להעמיק בידיעת הא-ל. שלא כהוגים מסוימים בדתות אחרות, האמונה שלנו אינה "אבסורדית".[4] היא מתיישבת היטב על השכל, וניתן (כפי שמצהיר הרמח"ל בספר "דעת תבונות") ליישב אותה על הלב. אך לא מכאן מתחילים, ולא בכך מסיימים. וכבר אמרו קדמונים כי "כל המבקש את האמונה בספרי הפילוסופיה, הוא כאותו המבקש את החיים בבית הקברות". השכל האנושי אינו יכול לייצר את הוודאות העומדת בבסיס האמונה. גם האדם הגדול ביותר והחכם ביותר עשוי לשנות את דעתו מעת לעת – ואילו אמונה אינה ניתנת לשינוי. יתרה-מזו, נראה שיש בתנועה הנפשית של אמונה משהו הפוך לתנועת השכל.

השכל שלנו הוא "שכל הפועל"… תנועת הנפש של אמונה היא הפוכה. היא נטועה בהיות האדם מקבל, ולא בהיותו משפיע

השכל שלנו הוא "שכל הפועל". הוא דורש וחוקר באופן פעיל, אקטיבי; הוא יוצא מתוך גבולות האדם, ומשתלט על העולם מחוצה לו – על תופעות הטבע למיניהן, על עולמות הגשם והרוח, על הקונקרטי והאבסטרקטי. תנועת הנפש של אמונה היא הפוכה. היא נטועה בהיות האדם מקבל, ולא בהיותו משפיע. היא אינה משליטה את שכל האדם על העולם, אלא מאפשרת לעולם לומר את דברו – את דבר ה' שבו נברא העולם – אל האדם.

שילוב השכל באמונה אינו אפוא בצורה של שאלות ותירוצים, בתהליך האנליטי של בית המדרש, אלא בהרחבה וביאור של אותו דבר ה', כפי שעשו גדולי האומה בדרך של פיוט ושירה. "חובת כל היצורים", לפי הפייטן, היא "להודות להלל לשבח, לפאר לרומם להדר לברך, לעלה ולקלס על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך, משיחך". כלומר – תובנה ששמעתי ממו"ר המשגיח זצ"ל – על כל אדם ואדם להוסיף שירות ותשבחות על דברי דוד המלך! דבר זה דורש בהחלט חשיבה והתבוננות, אך בדרך אחרת מהשאלות והתירוצים שבהם אנו מורגלים.

מהו בכל אופן מקומן של שאלות ותשובות באמונה? השאלות שבהן אנו נתקלים דורשות טיפול, שכן הן יוצרות סוג של "סתימה", מכשולים המקשים עלינו לקיים את תנועת הנפש של אמונה. במובן הזה, התירוצים מאפשרים את הזרימה התקנית. הם פותחים את הסתימה, ומאפשרים לנו שוב להרגיש בנוח בתוך ה"בית", ולעסוק באמונה בדרך שתיארנו. אך כאמור, לא עליהן מתבססת האמונה, וכן אין העיסוק בהן עיקר עבודתנו באמונה, עבודת האמונה מתגלמת בקבלה ובמתן ביטוי לדבר ה' הנגלה לנו בעולם.

 

ליצור הזדהות: תנועה של תהודה

המילה המדויקת יותר בתיאור תכונת האמונה אינה הבנה, המיוחסת אל השכל, אלא הזדהות, המתקיימת ברובד עמוק יותר בנפש. המצוקה שרבים חווים היום ביחס לאמונה אינה מצוקה של הבנה, אלא מצוקה של הזדהות, ומכאן גם הקושי לפתור את בעיות האמונה. הבנה שכלית לבד, כולל לימוד "השיטות השונות" בסוגיות שונות של אמונה, אינה יכולה ליצור הזדהות. הניסיון מורה שככל שמנסים לבנות אמונה על תירוצים לשאלות, הכישלון כמעט מובטח מראש. איך אפוא ניתן לבנות אמונה של הזדהות, או, כפי שהתבאר לעיל, לגלות אותה מחדש?

ניתן לנגוע בכוח האמונה, השוכנת בעמקי הנפש של האדם, על-ידי תהליך של תהודה. תהודה היא התגובה של עצם לכוח חיצוני המופעל עליו בתדירות קבועה. היא למעשה מענה פנימי לכוח חיצוני. המילה הלועזית לתופעה היא "רזוננס", שמשמעו בלטינית הוא "אני עונה". הדרך לעורר "תגובה פנימית" של עצם נתון הוא על-ידי תנועה קצבית (בתדירות הקרובה לתדירות התנודה הטבעית של העצם), המעוררת כוח פנימי החורג לגמרי מהתכונות הרגילות שלו.

המקבילה לתופעה זו בעולם הרוח הוא ה"התמדה". בפתיחה לספר "מסילת ישרים" מקדים הרמח"ל את הצורך בהתמדה:

אמר המחבר: החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברוב דברי אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם, ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה. על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה.

בקריאה שטחית ניתן להבין את דברי ה"מסילת ישרים" בתור סוג של שטיפת-מוח. צריכים לקרוא את הדברים פעם אחר פעם, לחזור ולשנן אותם כמה שיותר, כדי שיחדרו בכוח אל שכלנו. אך לא ייתכן שזו כוונתו, שכן בהמשך הוא מדגיש שעל האדם לקרוא את הדברים בקריאה עיונית, ולא בקריאה פשוטה שאין בה חידוש והערה.[5] אלא, כוונת דבריו הוא שהקריאה החוזרת והנשנית של הדברים, תוך עיון חוזר ומתמיד, מולידה "מענה" פנימי אצל האדם, ובלשוננו – הזדהות. הסיבה שאנשים שוכחים את תלמודם הוא משום שהם אינם מזדהים אתו. כאשר נוצרת באדם הזדהות עם הנלמד נרשמים הדברים ברובד עמוק, שממנו שוב אינם נשכחים.

כדי לבסס אמונה, על הלימוד לעבור את המישור השכלי, ולהגיע לרובד של הזדהות

כן הדבר אף, ובפרט, בנוגע ללימוד ולבניין האמונה. כדי לבסס אמונה, על הלימוד לעבור את המישור השכלי, ולהגיע לרובד של הזדהות. בדרך זו, על-ידי "מענה פנימי" ללימוד חוזר ונשנה, ניתן לנגוע במעמקי הנפש ולגלות את הבסיס לאמונה.

הדרך היעילה ביותר להגשים תהליך זה היא על-ידי הלימוד עם רב – דמות שניתן לקבל ממנה הוראה ותושיה בענייני אמונה. לא בנקל יחזור אדם, פעם ועוד פעם, לטקסט ידוע ומוכר, לעיין בו מחדש ולהפנים אותו עד לעומקים חדשים. הדבר קשה במיוחד בדורות שלנו, באשר אנו רגילים ומצפים לחידושים ולריגושים, ובלעדיהם נוטים לחוש חוסר סיפוק ותקיעות. מנגד, כאשר האדם מוצא לעצמו דמות תורנית בעלת קומה, שאליה הוא יכול לחזור באורח תדיר, לפרוש בפניה את ספקותיו ושאלותיו ולקבל מענה הולם, הוא יכול ליצור בכך תהליך של "תהודה רוחנית" שבכוחו לייסד מחדש את האמונה.

כפי שביארנו לעיל, אין האדם צריך לייסד יש מאין את יסודות האמונה. על דרך הכוחות הכבירים הטמונים בכל עצם, כן יסודות האמונה נמצאים כבר בפנימיות האדם, טמונים בו מלידה. על-ידי תהליך של תהודה, של עיון חוזר ונשנה, ניתן לנגוע בכוח האמונה הפנימי, ולגלות אותו מחדש – לחזור הביתה.

***

בדברים קצרים אלו – הראויים להאריך בהם הרבה יותר – ניסיתי להציע גישה שתועיל בהתמודדות עם שאלות באמונה.

בתקופתנו, תקופה של מידע פתוח ונגיש לכל, נדמה שחשוב במיוחד לתת מענה לסוגיה זו, ולהעניק לצעירים ומבוגרים גם יחד כלים ראויים להתמודד עמה. אם בעבר רבים מאתנו יכלו להסתפק באמונה פשוטה שאינה מאותגרת על-ידי חקירה וחיפוש, כיום נדמה שתופעת האמונה הפשוטה הולכת ונכחדת מן העולם. ואולם, האמת היא שכל אדם צריך לשמר את "האמונה הפשוטה", והחשיבה הפילוסופית והחקירה השכלית אינן אלא כלים לאפשר אותה.

אמונה פשוטה היא ההזדהות עם יסודות האמונה והדת. לעתים, שאלות באמונה מבלבלות אותנו, ויוצרות מוקשים המונעים מאתנו את ההזדהות הטבעית, עד שמקבל האדם תירוצים הולמים המיישבים את לבו. ולעתים, האדם אף עלול להתרחק מיסודות האמונה הנטועים בו, ועליו לעוררם מחדש על-ידי תהליך של למידה חוזרת ונשנית, היוצרת אפקט של "תהודה" הנוגע ביסוד הפנימי של אמונה.

אפשר לראות את קיומו של תהליך זה אצל בעלי תשובה רבים. דלתי התשובה נפתחות על-ידי התקשרות לדמות רוחנית, רב או משפיע אחר, שאליה הם מפנים את שאלותיהם ומלבנים את התשובות פעם אחר פעם. לפתע, בדרך כלל לאחר ביקורים לא מעטים, נופל בקרבם איזה אסימון פנימי ומצית את אור האמונה. זהו כוח של "תהודה רוחנית", התעוררות פנימית המתרחשת כאשר האדם מוצא את "הקצב הטבעי" הנוגע בפנימיות נפשו. הלוואי שנזכה אף אנו לחיות באותו אור של אמונה, עד ש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] סנהדרין לח, ב.

[2] דעת תבונות, אות י', הוצאת פרידלנדר (עמ' ב).

[3] שם, אות א' (עמ' א).

[4] זוהי שיטתו של טרטוליאן, שטבע את המשפט הידוע: "אני מאמין משום שזה אבסורד" ("credo quia absurdum est"). האמונה היהודית מתואמת עם השכל, אך אינה מבוססת עליו.

[5] "אך מה שלא ירבו לעיין עליו הוא מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם, שלא יראה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב."

15 תגובות על “אמונה של הזדהות

  • התורה מצווה "וידעת היום והשבות אל לבבך". קודם מגיע ה"ידעת".
    כלומר, אמונה על סמך נסיון ואמון – Believe – ולא faith כדרך הנצרות.

    • כמו"כ: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך ולמקצה הארץ ועד קצה הארץ", התורה מצווה לבחון את האמונה בהשוואה לטיעונים אחרים ובבדיקת תקופות קודמות.

      נ.ב. ההשוואות המייגעות לאיסלאם ולנצרות (כאשר היהדות לוקחת ובגדול) הן לא כל כך רלוונטיות, ומתאים יותר להשוות את התורה לטענת אי-הדת, שהיא הטענה הרווחת יותר היום בקרב חכמי העולם. השוואה זו כמעט ולא נערכת בסמינרים כיום, וחבל שכך.

    • השאלה היא מה הכוונה "וידעת". במאמר אמרה מכוננת המסבירה ש"ידיעה" אינה דווקא בחשיבה פילוסופית, שאינה יכולה להגיע לוודאות ולידיעה אבסולוטית, אלא יסוד עמוק יותר בנפש האדם. בתורה הכוונה ב"לב" היא דווקא מודעות האדם ולא היסוד הרגשי, ולכן נראה שיש לקרוא את הפסוק להיפך מכפי שאתה מניח.

  • מי שאין נפשו משוטטת במרחבים,
    מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו –
    איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו ג"כ בנינים עצמיים.
    הוא חוסה בצילם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם.
    אבל האדם,
    מי שנשמת אדם באמת בקרבו,
    נשמתו לא תוכל לחסות כ"א בבנינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאינינו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה.

  • יש במאמר הזה איזו עמימות (אולי מכוונת), מכיוון שהמאמר מדגיש את עניין ההזדהות-תהודה-אמונה פשוטה, ועל כך שצריך לאפשר לשכל שלא לחסום את האמונה, אך המאמר אינו מתייחס למצב של סתירה חריפה בין האמונה לבין השכל, ומה הם הכלים שבהם נניח את דעת השכל.
    לכאורה, ישנן שתי תשובות אפשריות, א. האמונה אינה תלויה בשכל כלל (במופע הקיצוני זה ישעיהו ליבוביץ). ב. כפירה באפשרות של סתירה אמיתית חריפה בין האמונה לשכל, ובעצם חזרה לסוגי האפולוגטיקה שנזכרו במאמר הראשון. אך מתוך המאמר לא נראה שהכותב התכוין לאפשרויות הנ"ל, ולכן נשארה כאן העמימות.

  • תמצית המאמר: "על דרך זו שמעתי ממו"ר המשגיח [הרב שלמה וולבה] זצ"ל, הוא אמר שכאשר הגיעו ישראל להר סיני לקבל את התורה, הם מצאו את הקב"ה כבר שם." הבעיה היא שאין לנו את אותו מושכל ראשון שהיה להם: הם באמת ידעו בבירור שה' הוציאם ממצרים ומנהיג את העולם! וכי שתי מצוות אמונה יש כאן, האחת לדור המדבר (להחזיק את הידוע ומבורר להם) והאחת לנו (להאמין בתפיסה כלשהי מבלי להוכיחה ומבלי לברר אותה)?

    • כותב המאמר מוצא תימוכין בדברי מורו ורבו הרב שלמה וולבה זללה"ה. יש לציין שבספר "עלי שור" ח"ב, בסדרת הועדים על אמונה, הקדיש הגר"ש ועד שלם (!) על מעלת האמונה השכלית המבוררת על פני האמונה הרגשית העלולה ליפול לפתע. הרב וולבה לא שלל את האמונה התמימה ('אמונת הסבתות') אך הסביר היטב שחובה על כל אחד לבנות בנין אמונה לעצמו, והציב זאת למשימת עבודה לקראת הועד הבא.
      דהיינו – הוא לכאורה העדיף את האמונה המבוררת (ה"אפולוגוטית") על פני האמונה התמימה. נדמה שאין סתירה בין המצוטט במאמר לבין הועד הנ"ל, על-פי התגובה לעיל. דעת הרב וולבה שמוטל עלינו לברר את האמונה היטב כדי שתהיה בדרגה מושלמת כמו יוצאי מצרים העומדים למרגלות הר סיני – שראו בעיניהם, וזאת דווקא על-ידי הוכחה שיכלית.

  • אני מתלבט אם הדברים כתובים ל'מחנכים', לאלו שצריכים להתמודד עם ה'שואלים', והוא מדריך אותם איך להצליח לענות לשואל מבלי לענות על השאלות בעצמם.
    אני לא מאמין שהדברים כתובים לשואל בעצמו. שכן, השואל אינו מחפש ליצור את ה'תהודה'. הוא לא נמצא במקום הזה, אלא מחפש תשובות שכליות דווקא, כך שאי אפשר לדבר אליו במונחים של אמונה פשוטה או במונחים של הזדהות. השואל מבקש את עזרתו בצעדיו הראשונים; האם יוכל לספר לו שהאמונה כבר טמונה אצלו בפנימיות נפשו? דברי הרב וולבה, או חידוד מחשבתי אחר, לא יניחו את דעתו של הספקן. הוא מחפש דווקא את מי שמוכן לתת תשובות.

    • לדעתי ואינך חייב להסכים לה כלל, הנקודה היא אחרת.
      האדם שמסתפק באמונה, זה לא בגלל שמפריע לו שאלה זו או אחרת, זה מפריע לו ברובד החיצוני של החיים, הבעיה העיקרית היא תלישותו מחיבור רוחני-ריגשי, ומכיוון שכך (ואני כותב בעיקר לבאים מתוך מחנינו ) עיקר הדגש צריך להיות על חווית האמונה, על ההרגשה של ״ואני קירבת אלוקים לי טוב״, ואז אפשר לשלב בד בבד גם עבודה שיכלית ותבונתית.
      מקווה שהועלתי.

  • האמונה חייבת לבא לידי ביטוי בנכונות לעבוד את השי"ת במצוותיו (כאברהם בעקדה*) וזה עניין רצוני שאינו תלוי באיכות של איזה מידע שעומד לרשות המאמין, לא על הבורא נותן התורה ולא על העולם.
    * כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך וכו'

    • לכן אמר לו השם למשה אהיה אשר אהיה שאתה נדרש לעבוד אותי אע"פ שאינך יודע עלי דבר של מהות שנאמר כי לא יראני האדם וחי.

    • "אמונה" ללא הנכונות לעבוד את השם אינה ולא כלום לכן נאמר 'כנמרוד' שמכיר את בוראו ומתכוון למרוד בו (רש"י שם).

  • האם לרב לויכטר יש תגובה לטיעון ההינדי שמוצג ב:
    http://www.yogaoflove.org/?p=7930

    הם יכולים לטעון בדיוק אותה טענה כמו הרב לויכטר

  • אני קורא את השאלות והתשובות ופשוט לא מקבל תשובה מה יגרום לאדם לייצר בעצמו את אותה תהודה
    ממ"נ אם הוא מאמין הוא לא צריך את התהודה ואם הוא לא מאמין כי יש לו שאלות רציונליות למה שינסה ליצור תהודה
    אא"כ אנחנו מדברים באנשים שרוצים להאמין גם כשהם לא מבינים למה להאמין ואז הם יעבדו לייצר את התהודה אך מבחינתי מדובר באנשים שחוטאים לאמת של עצמם כי איזה הגיון שאדם יאמין בדבר שהוא לא מכיר בו כהגיוני [אני היום לא מנסה ליצור אצלי תהודה להפוך לשמאלני כל עוד אין לי סיבה לעשות זאת כך גם מי שמבחינה רציונלית לא מאמין אין לו כל סיבה ליצור תהודה ליהדות אא"כ הוא רוצה זאת כדי לשמור על הנוחות להישאר במסגרת בה הוא נולד]

    • אתה מבין אמונה כאיזו ידיעה בעלמא אם קיים איזה כח עליון או לאו. לא זאת הכוונה!.
      אמונה הינה ההנחה הבסיסית שעל פיו הוא נברא. והדיבור האלוהי הוא הפועל באמונה של האדם להנחות אותו כפי בריאתו. כמו שהציפורים לא צריכים בית ספר לציפורים. וכך כל החיות הטבע שפועלים פעולות מאוד מתוחכמות אבל אל מפני שיש להם שכל. אלא מפני שהאמונה של הזהות שלהם מקבלת את הנבואה דבר ה' הפועם בהם וכך הם פועלים באופן טבעי כך.
      אמונה הכוונה שאין האדם יוצר את עצמו. אין העיסוק בכוח עליון כלל. להפך זאת הגשמה נוראה של האלוהים.

      פעמים אנשים מנסים לייצר לעצמם זהויות גבר מנסה להיות אישה וכו' בסופו של דבר ישנם אמונות שנוצרות מתוך מחשבת שכל. שמתחיל להאמין שכך מקומו בעולם. אם למשל יש לאדם אמונה שהכל לטובה מעצם בריאתו מחשבות שיש לו קושיות על אמונות יכולות לייצר לו אמונות כוזבות. קרי אמונות שאינם מעצם בריאתו אלא מעשי ידי אדם. והם הסותמות לו את הנביעה הטבעית מהנבואה. סתימה זו היא הנקראת טומאה!! משום שמה שבא לאדם ואינו מעשי יצירת האדם יצירת הנבראים הוא הנקרא קודש. שהוא נבדל מן הנבראים. כאשר האדם מחובר אל הקודש. כלומר הנבואה מפעמת בו דרך הקבלה הטבעית של האדם הנקראת אמונה. אזי האדם פועל כפי רצון ה'. וממילא הוא תואם למקומו האמיתי בעולם. וכאשר אין האדם חי כפי טבע בריאתו כל היסורים באים עליו.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל