להפסיק להתנצל

מאמר תגובה ל"על האפולוגטיקה"

ערכה של האפולוגטיקה אינו נמדד במידת מצוינותה האינטלקטואלית אלא לפי מעלתה לקירוב אנשים לאביהם שבשמים. עלינו להפסיק להתנצל על היותנו "אפולגטיקנים". אנו מאמינים בתורה ובמצוות ומנסים לקרב אנשים אליהם בכל האמצעים העומדים לרשותנו. קול ההגיון אינו היחיד שיש לו מה לומר במערכה זו.

כ"ג חשוון תשע"ח

בקרב חלקים מסוימים בחברה, בעיקר אנשים בעלי יומרה אינטלקטואלית, רווחת גישה מזלזלת כלפי העוסקים ב"קירוב". ביחוד, אלה הפונים אל נוער נושר ומנסים להתמודד עם "שאלות באמונה" של צעירים ומבוגרים כאחד. הם מכונים לעתים "מסיונרים", מקובל ללעוג לכישוריהם האינטלקטואליים, ולמתוח ביקורת על על חוסר היושרה ועל שימוש ב"מניפולציות". ביקורת זו מציבה בראש סולם ערכיה את האמת המדעית הטהורה. היא סבורה כי כל עיסוק בשאלת האמונה צריך להתחיל מנקודת מוצא זו. מסיבה זו, כל חקירה שאינה ברוח פילוסופית, שכלית או קיומית, נחשדת מידית בתור "אפולוגטיקה".

בחינה של התועלת באפולוגטיקה צריכה לקחת בחשבון את התרומה הרוחנית, הנפשית והחברתית שבקירוב אנשים אל אביהם שבשמים

במאמר זה אבקש לערער על הנחת המוצא של ביקורת זו ולטעון כי יש לבחון את האפולוגטיקה לא מנקודת מבט אינטלקטואלית צרה, אלא בהסתכלות פנורמית רחבה יותר. בחינה התועלת באפולוגטיקה צריכה לקחת בחשבון את התרומה הרוחנית, הנפשית והחברתית שבקירוב אנשים אל אביהם שבשמים, גם אם הדרך לכך עוברת בערוץ של שפת הרגש והלב, שאינה עומדת בתקן המחמיר של הטהרנות האינטלקטואלית.

בשביל לשאול מי אפולוגוטיקן טוב ומי פחות צריך להתעלם מהעמדה הבסיסית שלנו כלפי מוניפולציות, מהכבוד שאנו רוכשים לאינטלקט ומהקדושה שאנו מייחסים ללוגיקה קרה ומוצקה, ולשאול מספר שאלות: מהי מטרת האפולוגטיקה? על מי או ממי היא צריכה להגן? ומהי הדרך לעשות זאת באופן הטוב ביותר?

 

מי הם השואלים?

במאמרו מתייחס הרב שטרן לכך שיש סוגים שונים של שואלים וסיבות שונות למצוקות אמוניות. עם זאת, מתוך דבריו מתבלטת בעיקר דמות אחת של שואל: אינטלקטואל מיוסר ורגיש המחפש מענה ללבטיו האמוניים. שואלים מסוג זה אכן ייטו לזלזל באפולוגטיקנים שאינם מרשימים אותם אינטלקטואלית. אולם, ברצוני להעלות על הבמה טיפוסים נוספים של מתמודדים, שלהם צרכים אחרים.

אחד הגורמים הראשיים למצוקות אמוניות של צעירים אינה קשורה כלל למצבם הרוחני, וגם לא לאיזה משבר קיומי שאליו נקלעו. למרבה ההפתעה, הסיבה פרוזאית בהרבה – קשיי למידה ובעיות קשב וריכוז. החברה החרדית קדשה וייחדה את הלימוד העיוני בתור הדרך הבלעדית להצלחה והתבלטות חברתית. המסלול העיוני-אינטלקטואלי הוא אף הערך הרוחני המבוקש בחברה. לא פלא שבעלי בעיות קשב וריכוז רבים מתמודדים עם אי-הצלחה להשתלב במערכת הלימודית התובענית. שורש הניתוק של תלמידים אלה מהמערכת הדתית טמון בחוסר ההתאמה בין המערכת לבין התלמידים. הם יכולים כמובן להיות משכילים וחושבים,  והביקורת שהם ישמיעו על אידיאל המאמין ועל האמונה בכלל תיגע בנקודות מהותיות, אך חשוב להבין מה שורש התסכול וחווית הכאב שלהם.

קשיים רגשיים וחברתיים הם גורמים שכיחים ביותר לחולשה דתית והתרחקות מדרך התורה, ואין להתעלם מכך

סוג שני של "בעיות באמונה" מתעורר, כידוע, מיצר הרע ופיתויי הרחוב. כותב המאמר מתייחס בביטול  לגישה המבליטה את המניע היצרי של הלבטים האמוניים, תחת הכותרת "הכל תאוות". הוא שולל גישה זו, מתוך ביקורת על כך שהיא מזלזלת בשואלים ובכנותם האינטלקטואלית. אולם, צריך לזכור כי חז"ל הם אלה שאמרו: "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא בשביל להתיר להם את העריות". לא אפולוגטיקנים מתנשאים בדורנו, אלא חז"ל עצמם; ואין הכוונה לנערים צעירים ומבולבלים, אלא לדור יוצאי מצרים – דור דעה. נדמה אפוא שאין לזלזל בהטיית היצר ובכוחו להטות אנשים מדרך התורה והמצוות.

כללו של דבר, קשיים רגשיים וחברתיים הם גורמים שכיחים ביותר לחולשה דתית והתרחקות מדרך התורה, ואין להתעלם מכך. בחלקים גדולים, הנוער המתמודד והנושר חווה קשיים רגשיים וחברתיים בתוך המערכת, שלא לומר התעללות ופגיעות. כל "הסברה אינטלקטואלית ומכילה" שלא מביאה בחשבון גורמים אלה לוקה בחסר.

אין בדברים אלה כדי להמעיט מחשיבות הצדדים האינטלקטואלים של חקירת האמונה. כן, פעמים רבות מתעוררות מתוך הבעיות האמורות שאלות וקושיות שכליות, באופן שבלי קשר לסיבה הראשונה יש צורך לתת מענה לשאלתו ולא לזלזל בה. עם זאת, כמו בכל בעיה, הדיאגנוזה המנתחת את שורש התופעה חשובה וחיונית לצורך טיפול הולם.

מדוע זה חשוב? מהסיבה שבה פתחתי. רבים מזלזלים בעיסוק באפולוגטיקה בגלל הפניה שלה אל הרגש, סוג מסוים של וכחנות שאינה עומדת בקריטריונים של דיבייט אינטלקטואלי מדוקדק. אולם, אנו צריכים לשאול את עצמנו מה הבעיה, וכיצד פותרים אותה. אם המצוקה של אנשים אינה אינטלקטואלית ביסודה, האם בעייתי לעזור להם בדרכים עקיפות?

 

"מניפולציה" אינה מילה מגונה

כיצד ניתן ללמוד מהי הדרך הנכונה לעסוק באפולוגטיקה? כמו בכל דבר, עלינו ללמוד מדרכי אבותינו. "האפולוגטיקן" הראשון בתורה, כך לפי דברי הרמב"ם, הוא לא אחר מאשר אברהם אבינו. הרמב"ם מתאר את דמותו של אברהם ואת דרכו במלאכת ה"קירוב":

ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לא-לוה העולם.

אברהם הופך להיות המחזיר בתשובה הראשון. הוא הולך ו"מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת". לא זו בלבד, אלא שהוא מורה דרך זו לבניו: "הודיעו ליצחק בנו וישב יצחק מלמד ומחזיר".[1]

אברהם אבינו מייצג את עמוד החסד בעולם. הוא "אוהב האדם" הגדול. תחילה, נאלץ אברהם לעבור מסע אמוני ארוך, עד לגילוי האמת האחת והמוחלטת שלו. מאחר שגילה את סוד האמונה, נוהג אברהם בחסד כלפי האנושות כולה, ומפיץ את אמונתו. כיצד? מצד אחד, הוא משתדל "להודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו". מצד שני, הוא משתמש בטקטיקות שחורגות מהוויכוח השכלי, כדי לקרב אנשים לאמונת אמת.

סיפור שבירת הצלמים שאותו מזכיר הרמב"ם מקורו הוא מדרש חז"ל. כפי שכולנו זוכרים כבר מהגיל הרך, אברהם נוקט באמצעים מניפולטיביים: הוא שובר את כל צלמי אביב, ומשאיר פטיש בידי הפסל הגדול.[2]

יתרה-מזו, שמעתי בשם הרב יעקב הורביץ זצ"ל (מישיבת אופקים) כי מחזה הפסל ופטיש בידו עדיין פנה ליסוד הרציונאלי, אם כי בדרך של הגחכת התפיסה האלילית. אך משראה אברהם כי ניסיון זה עורר את חמת הצופים, וכמעט עלה לו בנפשו, זנח את הדרך ועבר אל "מניפולציה" אחרת – קירוב לבבות דרך "האוהל". הוא מציע לאנשים אוכל טוב, מחסה, שיחה לבבית, ומבקש להראות להם את המאור שבתורה דרך הבית. הוא מוותר על הניסיון להיכנס ללבבות דרך פניה ליסוד השכלי, ופונה במקום למרכז החוויה והרגש.

מדוע אברהם עושה זאת? האם הוא מנסה "לרמות" את עובדי האלילים שהוא פוגש בדרכו? אברהם בטוח בעמדתו. הוא חקר אותה במשך ארבעים שנה, והגיע למסקנות מוצקות. אולם, כאשר הוא בא להפיץ את דרכו, מתוך מדת החסד המקוננת בקרבו, הוא מבין כי אנשים אינם קשובים תמיד לקול החקירה הטהורה. הוא לא יכול לפתח שיחה תאולוגית מעמיקה עם אותה אישה שבאה להקריב לפסלי אביו; היא לא תבין אותו, לא תדע מה הוא רוצה ממנה, ולא תוכל להזדהות עם המסע הפנימי המפרך שעבר. מה הוא כן עושה? אברהם משתמש במה שמבקרי האפולוגטיקה הטהרנים היו מכנים "מניפולציה" – מציב בפני עובדי האלילים את הגיחוך שבעמדתם באמצעות המחזה, ולא על-ידי טיעון פילוסופי מתוחכם. בהמשך הוא מבין שגם דרך זה לא מתקבלת על אנשים, ומנסה למצוא מסילות לליבם דרך הרגש והחמימות הביתית.

אם האדם יודע שאנשים מנועים מלהקשיב לקול ההגיון, מסיבות כאלה ואחרות, אין פסול בכך שהוא מנסה לפנות אליהם באמצעים אחרים, ובלבד שמטרתו טובה ונאצלת

אפולוגטיקה אינה בהכרח מילה מגונה, גם אם היא לא עומדת בדרישות המחמירות של הטהרנות האינטלקטואלית. אם אמונתו של האדם חזקה ובטוחה, והוא משוכנע שזוהי הדרך הנכונה, אין סיבה שלא ינסה להורות אותה לאחרים. אם האדם יודע שאנשים מנועים מלהקשיב לקול ההגיון, מסיבות כאלה ואחרות, אין פסול בכך שהוא מנסה לפנות אליהם באמצעים אחרים, ובלבד שמטרתו טובה ונאצלת.

"מניפולציה" היא דבר רע כאשר אנו מנצלים חולשה של אדם כדי להשיג מטרה אנוכית שלנו. אולם, היא לא פסולה בכל מצב. לא כל התערבות עקיפה על-מנת להשיג תגובה מסוימת היא שלילית. יש "מניפולציות" בתחום הכימיה והפיזיקה שבהם מייצרים תגובה של חומר על ידי גירוי מסוים. כיוצא בו, רופאים משתמשים בתרופות "פלסבו" לחולים אם הם סבורים ש"מניפולציה" זו תעזור להם. גם בתחום החינוכי, יש דרכים להשיג תוצאות מסוימות על-ידי "מניפולציה" – גירוי או התערבות חיצונית. מניפולציה אינה חייבת להיות שקרית; בוודאי שהיא לא תמיד מרושעת.

במקורות רבים בתנ"ך ובדברי חז"ל אפשר להיתקל בשימוש בסוגים שונים של מניפולציות בתור כלי חינוכי. דוגמה לכך היא הוראת ההגדה של פסח לאביו של הבן הרשע: "אף אתה הכהה את שינו, ואמור לו: אם היית שם לא היית נגאל". תשובת הבן הרשע איננה מענה מנומק ואינטלגנטי, בלשון המעטה. חרף הסברים מנומקים ומתנצלים ברוח הגישה החינוכית המכילה של ימינו, הרי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.  זוהי תשובה עוקצנית, אולי אפילו ארסית. האם כך ראוי לענות?

אלא, שכאשר יש בן רשע, שהוא עצמו מקנטר ומוציא את עצמו מן הכלל, מתריס ומזלזל תוך שמעמיד בסימן שאלה את כל סדר ההגדה, אין מקום לתשובה עניינית. דרושה התערבות עקיפה "מניפולטיבית" – תגובה צינית, מגחכת, שמעמידה אותו על מקומו, ומגדירה את גבולות הדיון.

הוראה נוספת של גישה חינוכית זו נמצאת בהיתר "ליצנותא דעבודה זרה", אשר מתיר לאדם "לעשות צחוק" מעבודה זרה כדי לגחך אותה. למרות ש"ליצנות" המגחיכה אנשים או תופעות אחרים אסורה בדרך כלל, דווקא כאן היא מותרת.

וכך כותב רבי נטרונאי גאון:

ששאלתם האי "ליצנותא דעבודה זרה" מאי היא, חירוף או גידוף. לאו גידוף הוא אלא ליצנותא דעבודה זרה, דאמר "כל המתלוצץ ייסורין באין עליו ומזונותיו מתמעטין", כי מתלוצץ בעבודה זרה ומגנה אותה ומבזה אותה אינו בכלל ו"במושב ליצים", ומותר. מיהא אינו לא גידוף ולא ניבול פה, אלא להפחיתה ולהכהותה.

רב נטרונאי מסביר כי "ליצנות" כנגד עבודה זרה משמעה "לפחותה ולהכהותה", כלומר להגחיך אותה. באופן כללי מידה זו שלילית ומגונה, אך כאן היא ראויה.

ואכן, לא רק במדרשים על אברהם אבינו, אלא כבר בנביאים עצמם אנו מוצאים את אליהו פונה לכהני הבעל בציניות: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא–כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ". שוב דוגמה לדמגוגיה, ליצנות וציניות הנדרשות במקרים מסוימים.

ליצנות היא דוגמה נהדרת למניפולציה חסרת תוכן "אמיתי", העוקפת את ההתמודדות הרעיונית והערכית ופונה לרבדים נמוכים יותר בנפש האדם. אבל לפעמים "ליצנות" – ציניות וסרקזם – מהווה ערוץ תקשורת חיוני ואף בלעדי. אומרים ש"ליצנות אחת יכולה לדחות אלף תוכחות", ובאותה מידה היא יכולה להגחיך ולזלזל, או כלשון רבנו נטרונאי "להפחית ולהכהות" מגמות, אופנות, הלכי רוח או אפילו תשוקות חזקות כמו המשיכה לעבודה זרה.

***

 

בבואנו לבחון את טיבה של האפולוגטיקה, איננו יכולים להשתמש אך ורק במידת מצוינותו האינטלקטואלית של הדובר. עלינו להתבונן בתועלת העולה מדבריו, בהתאמתם לקהל היעד שלו, ובסיטואציה המסוימת שבתוכה הוא נמצא. לעיתים יש אנשים שמצוקתם מגיעה ממקום רגשי או חברתי, וצריך לתת להם את היחס הנכון. יש גם מקרים שבהם התגובה הנכונה אינה "תשובה", אלא ביטול השאלה. הכל לפי המקום, הזמן, ועמדתו של השואל.

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] בגירסאות שונות מופיע "מלמד ומזהיר"

[2] מדרש רבה פרשה ל"ח [בתרגום לעברית]: "וימת הרן על פני תרח אביו" – רבי חייא בר בריה דרב אדא דיפו: תרח עובד פסלים היה. פעם אחת יצא למקום מסוים, והושיב את אברהם מוכר תחתיו. היה בא בן-אדם ורוצה לקנות [פסל] והיה אומר לו: בן כמה אתה? היה אומר לו: בן חמישים או ששים. היה אומר לו: 'אוי לו לאדם בן שישים הרוצה לעבוד לפסל בן יומו!' והיה מתבייש [אותו אדם] והולך לו. פעם אחת באה אישה אחת והביאה בידה קערת סולת. אמרה לו: הנה לך, הקרב לפני הפסילים. קם [אברהם] נטל פטיש בידו, שבר את כל הפסילים ונתן הפטיש ביד הגדול שביניהם. כאשר בא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך? אמר לו: לא אסתיר ממך את האמת: באה אישה אחת והביאה להם קערת סולת ואמרה לי להקריב לפניהם. הקרבתי לפניהם, זה [פסל אחד] אמר: אני אוכל ראשון, וזה [פסל אחר] אמר: אני אוכל ראשון. קם הגדול שביניהם, נטל פטיש ושברם. אמר לו: מה אתה משטה בי, וכי הם יודעים? [האם מישהו מקריב להם או לא, כך שיוכלו לריב על זה] אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר?! [כלומר, למה אתה עובד להם, אם הם לא יודעים שאתה עובד להם?]

 

8 תגובות על “להפסיק להתנצל

  • רמת הקריקטורה שבה מצייר הכותב את הדת היהודית היא פשוט מדהימה. "הוגנות אינטלקטואלית לא יכולה לעמוד מול…סכנה רוחנית"!! פירוש רש"י: הסברה של אנשים חסרי השכלה במחשבת היהדות ובחכמות חול אינה שווה כמעט כלום, אז במקום לרכוש השכלה ולהשיב מלחמה שערה נגד הכפירה, אנו נמשיך להיות פרימיטיבים ונלמד עצמנו לשקר כמדיניות, הרי אין לנו תשובות אמיתיות ממילא. המאמר לצערי אינו מחמיא לדת, ומאשש את הביקורת של ה"כופרים".

    • "לא ליטאי" יקר
      בוודאי ובוודאי שחובה ומצווה לרכוש השכלה אמונית, ולהשיב מלחמה שערה נגד הכפירה.
      אומנם, האם אפשר לבסס אמונה אך ורק על לוגיקה ומחקר תאולוגי? האם אמונה היא מתמטית? האם הצורך האמיתי של כול שואל הוא בהכרח מחקרי תאולוגי? האם החסידות לשם דוגמה לא קירבה לקב"ה דורות שלמים של יהודים ב"תורות" וורטים ומתודות שונות שאינם בהכרח לוגיות פילוסופיות צרות?
      שאלות אלו המאמר מנסה להציף כמראה לדבריו היפים של הרב שטרן.
      ותודה על המשוב

  • תודה רבה על המאמר. הוא בהחלט שקול, ומראה את הסוגים השונים של הנושרים.

    אעיר שתי נקודות, ברשותך:

    1. נכון שישנם כל מיני סוגי נושרים, וישנם שנשרו רק עקב חוסר באהבה. עדיין עלינו להיזהר כאשר אנו מבטאים זאת כלפי חוץ. לעיתים רבות ישנם קשיים אינטלקטואליים שאותו אדם (שנשר מחוסר באהבה) חש במקביל, ובהם הוא משתמש ואותם הוא מדגיש. דבר זה נובע מהצורך שלו 'לתרץ' את עצמו מבחינה 'שכלית'.
    לעיתים רבות אנו מתבטאים בצורה מסויימת, כאשר איננו מכירים נכון את מי שיושב מולנו, או שאיננו יודעים להיכן עוד הוא יעביר את הדברים.
    בכל המקרים שמניתי, אם נבטא את החשד שלנו שהבעיה איננה אינטלקטואלית, ונאשים בכל את הרגש, הרי ש'שרפנו את עצמינו'. השומע יחוש זלזול, או שיחשוד שאין לנו תשובות ברובד השכלי.
    לכן חשוב מאוד לבצע הפרדה, ולהדגיש ברמה מסויימת, כי המענה שניתן כעת איננו ברמה השכלית, אלא ברמה הרגשית. לדוגמה, אפשר לענות לשואל, שאלתך טובה מאוד, ואינני חש מסוגל לענות עליה כרגע. בוא ננסה לשים אותה בצד, ולהתמקד בבעיות אחרות. אח"כ נשוב אליה. תשובה זו צריכה להיאמר בכנות אמיתית.

    2. דבר נוסף: השימוש שעשית מדברי חז"ל איננו נכון, לדעתי. כאשר הם מדברים על 'לא עבדו ישראל ע"ז' וכו', הם מדברים ביחס לתקופתם. באותה תקופה לא היו את הניסיונות האינטלקטואליים שיש היום. לא היו כמעט אנשים 'חילוניים', אפיקורסיים, וכדומה. הקטגוריות היו 'מומר להכעיס' ו'מומר לתיאבון'. לא היה 'מומר אתאיסט'.
    הסיבה לכך ברורה, העולם שבחוץ לא הציג תיאוריות אלטרנטיביות כופרניות כמו שיש היום. לא הייתה 'אבולוציה' ולא 'ביקורת המקרא', וכן הלאה.
    גם העבודה זרה הייתה שונה מהותית מהחילוניות של היום. היא הייתה כסות לכל פשע מוסרי, עד זמנם של הראשונים. וכפי שכתב המאירי: "וכבר התבאר שדברים הללו נאמרו לאותם הזמנים שהיו אותם האומות מעובדי האלילים, והיו מזוהמים במעשיהם ומכוערים במידותיהם, כענין האמור בקצת: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען וגו'". אבל שאר אומות שהם גדורים בדרכי הדתות ושהם נקיים מכיעורים שבמידות הללו, ואדרבה שמענישים עליהם, אין ספק שאין לדברים הללו מקום להם כלל כמו שביארנו".
    לכן, כאשר אדם עבר לעבודה זרה, ניתן היה להאשים אותו אוטומטית בהפקרות מוסרית, וכמאמרם 'לא עבדו ישראל ע"ז', וכו'. הדברים לא אמורים היום. לא ניתן להאשים, באופן גורף, אדם שהפך להיות חילוני, במטרות דומות.

    דבר זה מתקשר למה שכתבתי מתחילה. אינני שולל את העובדה כי יש נושרים מסיבות רבות, בכללן סיבות של 'תאוה'. אבל תמיד, כאשר אנו ניגשים לאדם במצוקה אמונית, אנו צריכים להשאיר את כל האופציות על השולחן, גם את האופציות ה'מכובדות' וגם כאלה שלא.

    אשמח לתגובה!

  • יישר כח לכותב המאמר! סוף סוף קול שפוי ואמיתי.
    הגיע הזמן להכריז ברור, ויתפוצצו להם כל החוכמולוגים: אופולגוטיקה ומוניפוליציה אינן מילים מגונות.

    • שמחה ששון, כמה קל לדבר בסיסמאות. נוסח הגוועלד והפשקווילים.
      זה עובד על הטיפשים. אלו שביטויים כמו "יתפוצצו להם כל החוכמולוגים" הם פסגת החכמה שלהם.
      אך הנבונים, שנחשפו לשאלות נוקבות וקיבלו תשובות מגוחכות, יודעים האמת היכן היא נמצאת.

  • מאמר מעניין מאד.
    שאלת האובייקטיביות של שואל השאלות היא לעיתים קרובות שאלה נכונה מאד כמו שכתבת.
    ישנם נערים שהכרתי שהתחילו לשאול שאלות מוזרות וחצי פילוסופיות רק מכיון שהיתה בהם מרירות והם היו כבר "חצי רגל בחוץ" שאלותיהם לא ביקשו מענה אלא הביעו בעיקר תסכול מהמערכת שהחליטו כבר מזמן לנטוש.
    במקרים הללו נאמר הכלל של "אל תען כסיל כאיוולתו" כי בדרך כלל תצא קטן גם אם אתה איינשטיין בכבודו ובעצמו. הויכוח יסבול ממטען כבד של רגשות שליליים שבסופו של דבר יסיט אותו ממסלולו האינטלקטואלי.

    כמובן כמובן… צריך שיהיה מענה לשאלות ומענה מכובד, הדברים כמעט פשוטים.
    ואם מדברים על אפולוגטיקה כמעט אין אדם שאיננו מוטה בדעותיו, וכן גם הפרופסרים באקדמיה יכולים לסבול מחוסר יושרה אינטלקטואלית.
    קחו לדוגמא את יובל נח הררי, הטיעונים שלו הם מגוחכים לחלוטין ונהנים מפילוסופיה ופסיכולוגיה בשקל האהובים על אנשים שאוהבים להשמע אינטלקטואלים ולצחוק על "הבורים" שלא "מתקדמים" להתיישר עם הדעה הרווחת…
    האקדמיה סובלת מחוסר הגינות משוועת במגוון תחומים אז תפסיקו לפנות אל אלילי האקדמיה כאילו היו הישרים שבאדם שנושאים את דגל האמת.
    זכרו שרטוריקה היא כמעט בהכרח סם מרדים וכן, אם יש לכם ספקות תבדקו את האמת עד הסוף בלי צקצוקים מיותרים שמשאירים אתכם במקום הנוחות של הספקן היהיר.

  • מאמר יפה ומחכים, תודה רבה! לא הבנתי נקודה מרכזית – עך מה מדובר כשמדובר על "אפולוגטיקה"? האם גם שקר הוא לגיטימי? מה לגבי תשובות בלתי מספקות שמנסות להשמע כמספקות? הצגה חלקית של נתונים? לענ"ד כל אלה (לפחות ככלל) פסולים, למרות שפניה לאפיק רגשי לגיטימית. ההבדל ביניהן לא היה חד במאמר. אשמח לתשובה!

  • לדעתי מאמר זה נכון אך לא בהקשר של המאמרים הקודמים בסדרה ..
    הדיון היה על אפולוגטיקה – שזה צורת התמודדות בדיון אמיתי תוך חתירה לאמת .
    במאמר זה מתייחס הכותב לאותם רפי שכל או אילו שאינם מתמודדים עם שאלות אמיתיות בנושא האמונה, "נערים".
    לנערים אלו באמת יש צורך לגשת עם כלים פסיכולוגיים .
    אך להתייחס לכל נושא האמונה מנקודת מבט צרה ושטחית זו, זה בדיחה.
    בשורה התחתונה כותב המאמר לא התייחס לאפולוגטיקה , אלא להתמודדות עם נוער כעוס ורוטן.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל