"לעבוד את האדמה"

מאמר תגובה ל"על התורה. ועל העבודה?"

העבודה היא אחד האלמנטים המשמעותיים ביותר של חיי אנוש עלי חלד, והיחס אליה היה תמיד מורכב ודו כיווני. במאות האחרונות שאלת העבודה ניצבה במוקד ההתעניינות האנושית והיה לה תפקיד משמעותי בציונות ובהתנגדות החרדית אליה. אולם, כבר בפרשת בראשית ניתן למצוא את היחס המורכב לשאלה האם העבודה היא כורח המוטל על האדם, או התכלית לשמה נברא. בתור יהודים מאמינים עלינו לשאוף למצב שבו ינתן לעבודה המקום הראוי לה במסורת.

י"ד אב תשע"ז

המאמר "על התורה ועל העבודה" נוגע בכמה מן הסוגיות המהותיות לדרכה של החברה החרדית בארץ ישראל: ההשתתפות הדלה של החברה החרדית בעשיה הכלכלית (ואני מוסיף: גם הבטחונית) במדינת ישראל, והאינטראקציה שלה עם שאר החברה הישראלית. כן מצביע המאמר על הדיסוננס, ואולי אפילו על הדיכוטומיה, שנוצרו בין עולם התורה לבין החיים עצמם: עבודה, מדע, תרבות ואמנות.

אני מעדיף להתייחס לדברי המאמר בתור שיקוף של הלך רוח. מתוך דבריו אכן ניכרת תפיסת עולם המצויה בקרב צעירים חרדים רבים, ולאו דווקא הנחשלים שבהם

ניתן אולי להתווכח על נכונות חלקים מהתצפית של הכותב. אפשר גם לערער על הקשר הסיבתי שבין הסוגיות שבהן הוא נגע. אולם נוקדנות אמפירית, המחפשת את הטעויות העובדתיות של הכותב, פחות נכונה לדעתי במקרה הזה. אני מעדיף להתייחס לדברי המאמר בתור שיקוף של הלך רוח. מתוך דבריו אכן ניכרת תפיסת עולם המצויה בקרב צעירים חרדים רבים, ולאו דווקא הנחשלים שבהם. כלומר, גם אם המציאות עצמה מורכבת יותר, והקשרים הסיבתיים בין תופעות מסובכים מהנראה לעין, עדיין ראוי להתייחס לסכמה האידיאולוגית שמשרטט המאמר באופן יפה וברור.

 

אין חדש תחת השמש

במאמרו "תורת החיים" מנתח רבי יחיאל יעקב ויינברג,[1] בעל ה"שרידי אש", את גלגולי יחס היהדות לתחומי החיים השונים ובראשם – העבודה.[2] בדבריו שם הוא מציב את מסעי הצלב בתור נקודת השבר, שבה התכנסה היהדות אל עצמה ועזבה את שדרות החיים:

היהדות עד ימי הביניים או ליתר דיוק מסעי הצלב לא הצטמצמה בפולחן הדתי שבבית הכנסת או בלימוד תורה בבית המדרש, אלא שאפה להקיף את כל תחומי החיים ולהשתלט עליהם שלטון גמור: החקלאות, היחסים בין אדם לחברו, וכן כל מעשי היצירה באמנות, במדע, במדיניות וכל תחום בחיים. הנביאים, התנאים והאמוראים לא היו נזירים קדושים בלבד אלא גם אנשים אמיצים, אנשי מעשה, מלאי חדוות חיים וחדוות פעולה. כך היה מצב הדברים לפנים בארץ ישראל, כך היה בזמן התנאים והאמוראים וגאוני בבל וכך היה הדבר בחלקו גם בספרד בתקופת תור-הזהב של האוכלוסיה היהודית שם. היהדות לא היתה סבל לישראל […] החיים במילואם היתה היהדות לישראל. איש לא העלה על דעתו אפשרות של פרוד בין הדת לבין החיים, כשני כוחות נבדלים או מתנגדים זה לזה [….]

אלא שבמסעי הצלב חל שינוי כביר בישראל:

הרדיפות הנוראות, הרחקת העם מתחומי חיים שונים, שלילת האוויר לנשימה והגבלת חופש התנועה – פגעו פגיעה קשה גם בכוחו הדתי של האדם מישראל והחלישוהו. שטחי חיים רחבים וחשובים הוצאו באכזריות-רשע מיד האומה ומיד דתה. פסקה מישראל השמחה השלמה שמקורה בהתאמה המלאה בין הנפש לבין החיים. פסקה הדת להיות דבר שבחיים ועל כן חדלו החיים בהכרח להיות דבר שבדת. החיים הממשיים פשטו את צורתם הדתית ונעשו דבר שבחולין. "התפלגות החיים" במשמעותה המתוארת למעלה שהשתלטה ביו חומות הגטו הביאה בהכרח לידי נקיטת עמדה שלילית לגבי קניני-החיים, רוח ישראל התעטפה שחורים ונתלבשה כאילו באדרת נזירית וסגפנות שהיתה זרה לרוח היהדות. הגטו עמד מאות בשנים והעמיד אנשים גדולים, צדיקים וקדושים, שהשקיעו את כוחם בלימוד התורה וקיום מצוותיה וחדות ה' היתה מעוזם ואושרם בחיים. הם עלו ונתעלו במעלות הרוח וזכו להשראה עליונה שהגביהה אותם מעל לחשכת הגלות ומרירותה, הם נהנו מזיו התורה ושכינת קדושתה שרתה על הגיגיהם ועל שיחתם ועל כל מעשי ידיהם. ברם, בתוך חומות הגטו היו חיים המון אנשים שלא טעמו טעם תורה ולא זכו להשראתה והם היו צמאי-חיים. אזלת-ידם להגיע אליהם דיכאה את נפשם. הם לא ידעו אלא צער וחלק חשוב מהם נשתבשו חייהם במלנכוליה סיגופית.

בנקודת זמן מסוימת, אומר הרב וינברג, חומות הגטו אשר גרמו לכך ש"הדת אינה דבר שבחיים" החלו להתמוטט. מנקודה זו ואילך מתחילה היהדות להתפצל לשתי קבוצות עיקריות:

ואולם יום בא ורוחות חדשות התחילו מנשבות בעולם. חומות הגטו נפלו. נחשולים של תקוות אור וחופש, של אפשרות חיים ומעשי יצירה, של צבירת הון ורכישת מעמד חברתי, הציפו את הפינות הנידחות שבגטו ואת יושביהן משוללי הזכויות. הצימאון לחיים בריאים ושלמים שהוא טבעי כל-כך ליהודים, צימאון זה שדוכא מאות בשנים, ניעור מחדש בסער וברעש. עקב מאורעות מהפכניים אלה באה עדת ישראל עד משבר. הדתיות החד-צדדית, שוללת החיים, התמוטטה – כי לא יכלה להחזיק מעמד בפני בניה החורגים ממסגרותיהם, שתבעו כנגדה את עלבונם של חייהם המדוכאים והנרמסים ברגל-רשע. רבתה המבוכה בקהל. מצד אחד עמדו הזקנים שומרי המסורת והגנו בכל כוחם על צורת הדת המקובלת, אשר היתה מיוסדת על שלילת החיים וקנייניהם – ומצד שני השתוללו המשוחררים שיצאו זה עכשיו מכלא הגטו, ושכורי חופש ואחוזי סחרחורת הרסו ולא חמלו כל יקר וקדוש בחיים המסורתיים.

הפיצול העמוק בין חרדים לחופשיים, בין היהדות המסורתית להשכלה, נסוב סביב "שלילת החיים". לפי הרב ויינברג, סיבת השבר עצמה היתה הריחוק מן החיים: הזקנים מבקשים להמשיך את הדת בצורתה הישנה, ואילו הצעירים, תאבי החיים, פורצים כל גדר בשעטתם אל החופש המלבלב.

הפיצול העמוק בין חרדים לחופשיים, בין היהדות המסורתית להשכלה, נסוב סביב "שלילת החיים". לפי הרב ויינברג, סיבת השבר עצמה היתה הריחוק מן החיים

הביקורת שמותח טייטלבוים על ריחוק התורה מן החיים אינה חדשה. הוויכוח הגדול בין החרדים למשכילים במאה ה-19 נסוב על שאלה זו בדיוק. האתוס החרדי, שעיקרו שמירה על הקיים מבלי לשנות ולהשתנות, התעצב באותן שנים. משמעותה של "שמירת הקיים" עבור החרדים היתה הגנה על "צורת הדת המקובלת, אשר היתה מיוסדת על שלילת החיים וקנייניהם" – כדברי הרב ויינברג. כדי לעמוד בתהפוכות החברתיות והפוליטיות של המאה ה-19, המשיכה היהדות החרדית את מנטליות הגטו – התנזרות משדות הכלכלה, החברה, הפוליטיקה, המדעים והאמנויות שהמשיכו להיפתח לפני היהודים. לפעמים אף במחיר של עניות ובורות. כללו של דבר, אין כל חדש תחת השמש. ההתנזרות מן החיים לא התחילה עם חברת האברכים, והביקורת כלפיה אינה המצאה של יאיר לפיד.

***

עד כה דיברנו על האתגר שהציבה ליהדות המסורתית תנועת ההשכלה, ששורשיה נטועים בנאורות האירופאית. אולם את עידן הנאורות מחליפה, במהלך המאה ה-19, התקופה הרומנטית, ואת האוניברסליזם של קאנט ורוסו מחליף אינדיבידואליזם פרטיקולרי. בעקבותיהם מתחילות לנשב באירופה הרוחות הלאומיות. רוחות אלו אינן פוסחות גם על היהודים, ועם דחיפה קלה מהאנטישמיות והפוגרומים נוסדת "חיבת ציון", המבשרת את הולדת הציונות.

אחד הדגשים הראשונים של הציונות היה "ערך העבודה". המטרות הראשונות של הציונות, עוד קודם להופעת הציונות המדינית של הרצל, היו הקמת מושבות בארץ ישראל והחייאת העבודה העברית. בראשיתה כללה תנועה זו גם יהודים אורתודוקסים וגם חילונים. המושבות הראשונות בארץ ישראל נבנו על ידי יהודים חרדים, כמו גם על ידי חילונים. אולם חלק אחר של היהדות החרדית החל להסתייג מהלאומיות היהודית, ולראות בה השפעה קלוקלת של הגויים. בהמשך, הפך הדבר למשנה אידיאולוגית סדורה, הרואה בציונות חידוש זר ומוזר לערכים המסורתיים של היהדות הישנה.

אלא שגם אז, ניתן לראות כי היחס לעבודה עמד במוקד הפולמוס. הביקורת על היהדות המסורתית התמקדה בהתייחסות השלילית שלה לעבודה. א"ד גורדון, הוגה הדעות המרכזי של העלייה החלוצית, ראה בשלילת העבודה את הנזק העיקרי שגרמה הגלות לעם היהודי. הוא וחבריו התמקדו בבניית אתוס חדש – "עבודה עברית" קראו לו.

מנהיגי היהדות החרדית זיהו בחזון ציוני זה סכנה לאתוס היהודי שלהם. התפיסה כי היהדות אינה שייכת אל חיי המעשה הפכה למאפיין כל כך עמוק של היהדות החרדית, עד שציונות ממין זה נדמתה לאיום

מנהיגי היהדות החרדית זיהו בחזון ציוני זה סכנה לאתוס היהודי שלהם. התפיסה כי היהדות אינה שייכת אל חיי המעשה הפכה למאפיין כל כך עמוק של היהדות החרדית, עד שציונות ממין זה נדמתה לאיום. משם התפתח הפרק האנטי-ציוני באידאולוגיה החרדית, אשר הופנה גם נגד אורתודוקסים שהמשיכו להשתתף במפעל הציוני – הדתיים הלאומיים או הציונות-הדתית.

אפשר להמשיך סקירה זו אל השואה, אל הקמת המדינה,[3] ואל חברת הלומדים, ולהראות איך בכולם נסב הוויכוח בין היהדות החרדית והחילונית על הנקודה שאותה העלה טייטלבוים – מעורבות או ניתוק מן החיים. אלא שבהיסטוריה הקרובה עסק מאמרו של טייטלבוים, ואני לא באתי אלא להוסיף שמאבק זה ימיו כימי החרדיות עצמה.

עם זאת, להלן ארצה להציע כי המאבק על ערכה של העבודה ימיו כימי עולם.

 

העבודה היא חיינו[4]

ההתייחסות האנושית הכללית לעבודה בעולם מתחלקת לשתי גישות מרכזיות: גישה שלילית הרואה את העבודה כעול, וגישה חיובית הרואה את העבודה כערך או צורך נפשי אמתי של האדם. (ויקיפדיה, "עבודה")

טעות עממית נפוצה מערבת בין קללת אדם הראשון וחובת העבודה. לפיה, קללת אדם הראשון "בזיעת אפך תאכל לחם"[5] היא הסיבה שמחמתה נאלצים אנו לעבוד למחייתנו. אולם עיון קל ברש"י מגלה שהקללה היא לא הצורך לזרוע קטניות או ירקות גינה, אלא הקוצים והדרדרים שמצמיחה האדמה, והטרחה הנלווית להבאת לחם הביתה. הצורך לעבוד היה קיים עוד לפני הקללה. כבר בגן עדן נאמר כי האדם נברא "לעבוד את האדמה" והונח בה "לעבדה ולשמרה".[6] ללא האדם העובד את האדמה, מייחל לגשמים ושמח בבואם, לא היה טעם בכל הגן.

אולם, מדברי הכתוב שייעוד האדם הוא "לעבדה ולשמרה" ניתן ללמוד בדרך רמז שהיחס המורכב לעבודה טבוע במציאות. התנועה לקראת עבודה ונגדה היא מתח דיאלקטי המניע את העולם. "עבודה" – עשיה, יצירה, חידוש, ו"שמירה" – שמרנות, סטטיות, המשכת הקיים, הם מושגים מנוגדים זה לזה. התורה כורכת יחדיו את העבודה עם השמירה, את הנטיה היוצרת והנטיה המקיימת.

התנועה לקראת עבודה ונגדה היא מתח דיאלקטי המניע את העולם. "עבודה" – עשיה, יצירה, חידוש, ו"שמירה" – שמרנות, סטטיות, המשכת הקיים, הם מושגים מנוגדים זה לזה

בקרב עובדים ומעסיקים כאחד קיימת חלוקה בין גישה הגורסת שלגבי העובד העבודה תכליתה היא התמורה, ולגבי המעביד – העבודה והעובד שניהם כאחד הם אמצעים לסיפוק מאוויי המעביד, לבין הגישה הגורסת את ההפך, שהעבודה היא צורך לעובד[7], והפונקציה של המעביד היא בעיקר אחריות – אחריות כלפי העובד וכלפי הלקוחות, אחריות לקיום תקין של העסק או של המפעל.[8]

אם נעמיק ונפשט את הדברים, ניתן לומר שההבדל בין שתי הגישות אצל העובדים והמעבידים הוא, שהגישה הראשונה מחשיבה יותר את תוצאות העבודה, ואילו השניה מחשיבה יותר את התהליך המביא לתוצאות, היינו את העבודה עצמה. גישה אחת מעריכה את ההישגים של העבודה, והשניה את השמירה שלה; הראשונה מעריכה את היצירה, ואילו השניה את האחריות. גישה אחת רואה את הערך שבעבודה בראי התוצר – היא שואפת למקסם רווחים ולהגדיל ככל היותר את התפוקה; גישה אחרת רואה בעבודה ערך מצד שמירת העולם וקיום החיים – היא מאפשרת לעובדים להתפרנס, למערכות החיוניות לתפקד, והיא משמרת את הדרוש שמירה.

אם דמות המופת של מודל העבודה הראשון הוא תעשיין מצליח או יזם של חברת סטארט-אפ, דמות המופת של השני הוא האחות הרחמניה בבית החולים, העובד המיומן והמקצועי – "המייסטר" (כפי שהוא מכונה בגרמניה) – שעליו נשען כל המפעל, או איכר החולב את פרתו יום יום, מייצר את אותה הכמות, אך מספק את המזון הדרוש לשם המשך יציב של מעגל החיים. הראשון מעמיד את יצירת הערך ואת הגדלת השפע בראש מעייניו, ואילו האחרון את השותפות בקיום העולם.

***

בקרב הוגי הדיאלקטיקה ההיסטורית קיימת הסכמה, שתהליכים חברתיים ותרבותיים אמורים להוביל את החברה קדימה, למרות הטלטלות והנסיגות הזמניות. הוגים אלה רואים את המציאות בבחינת כוחות מנוגדים המתגוששים זה בזה[9], שמתוך מאבקם נולדת תנועה היסטורית.

בתור יהודים מאמינים, עלינו לנסח את השאלה קצת אחרת: לאן הקב"ה רוצה שנגיע? מה ייעודנו עלי אדמות?

גם בסוגיה שלפנינו, סוגית היחס לעבודה, ניתן לראות כי מתקיים במציאות מהלך דיאלקטי בין הגישה הרואה בעבודה ובעיקר בתוצאותיה מעלה ותכלית שאליהן ראוי לשאוף, לבין גישה הרואה בה הכרח ושימור קיומו של עולם. אלא שכאן ראוי כי נשאל את עצמנו לאן תהליך דיאלקטי זה מוביל אותנו, ויותר חשוב – לאן היינו רוצים שיוביל אותנו. למעשה, בתור יהודים מאמינים, עלינו לנסח את השאלה קצת אחרת: לאן הקב"ה רוצה שנגיע? מה ייעודנו עלי אדמות?

***

הבה נחזור שוב למעשה בראשית. חז"ל דורשים את הפסוקים המתארים את בריאת האילנות והצמחים ביום השלישי, ואומרים כי מתחילה, היה אמור להיות טעם העץ כטעם הפרי, אלא שחטאה האדמה והוציאה "עץ עושה פרי", כלומר הפרידה בין העץ לפרי:

"עץ פרי" – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה.[10]

המהר"ל מסביר שחטא הארץ חסרת הבחירה היה יצירת מציאות לא מושלמת, שגררה בעקבותיה את חטא אדם הראשון, ומציאות זו קיימת עד היום.

בפסוק אנו רואים שהארץ הוציאה "עץ עושה פרי" ולא "עץ פרי", ש"טעם עצו ופריו שווים", כפי שנצטוותה. כדאי להתבונן במשמעות הדברים: בעץ מתרחש התהליך שהתוצאה שלו היא הפרי. "טעם" בכל דבר הוא התכלית, הוא סיבת הקיום של אותו דבר, כמו למשל טעמי המצוות. "טעם העץ ופריו שווים" משמעותו שתכלית הדבר נמצאת בתהליך לא פחות מאשר בתוצאה – שלא כמו במציאות של היום, שתכלית קיומו של העץ היא פריו. כך גם בכל דבר, אנו מעוניינים בעיקר בתוצאה ופחות בתהליך הקודם לה.[11] אנו מעוניינים בתוצאה של העבודה – בפרי, במוצר, במשכורת – ופחות מחשיבים את התהליך שהוליד אותה.

משמע מדברי חז"ל כי הזלזול בעבודה בתור ערך לעצמה הוא אמנם מציאות טבעית, אך הוא משקף מצב חסר ולא מושלם. הגישה השלילית לנושא העבודה טבועה בעולם, אבל יש מקום לשאוף לתיקונה.

***

בתהליך שיבת העם לארצו, החל מהעלייה הראשונה ועד 25 שנות קיומה הראשונות של המדינה, האתוס שחלש על הכל היה העבודה. העבודה בתור ערך לעצמה. לקבוצה הפוליטית או למפלגה ששלטה בכיפה קראו מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), אולם גם מפלגות אחרות,[12] כולל זו הדתית[13] ואפילו החרדית,[14] נשאו בגאון את שם העבודה בשמן. כן היה גם ביחס לתנועות הנוער.[15]

ערך העבודה התבטא בפועל בשטחים רבים, כמו התיישבות עובדת, חינוך לעבודה וזכויות עובדים. הערכת העבודה הביאה לתוצאות מופלאות בתקומה הפיזית של עם ישראל, אם כי בדרך נרמסו עניינים לא פחות חשובים, הנוגעים לרוח וכן לזהות התרבותית של העדות השונות שעלו לארץ במשך השנים.

באמצע שנות ה-70, לאחר מלחמת יום הכיפורים, התחילו לנשב בארץ רוחות שונות שכרסמו באתוס העבודה. לדעתי, המכה הקשה והניצחת ביותר שספגה העבודה העברית, היתה החיסול ההדרגתי של החינוך המקצועי. במשך המהלך הזה הלכה והתקבעה בארץ גישה הרואה בהשכלה גבוהה ערובה להצלחה כלכלית, הן של הפרט והן של הכלל. אלא שכיום, נתונים מהמדינות המפותחות ביותר[16] מלמדים כי הזניחה של ההכשרה המקצועית היתה אולי מוקדמת מדי.

כיום מכירה כבר מדינת ישראל בשגיאותיה בתחום החינוך המקצועי ובתחום החינוך לעבודה, והיא החלה בתכנון ובהקמה של מערכת חינוך מקצועי ברוח הזמן. מובן שתהליך זה ייתן אותותיו רק בעתיד; אולם נראה שכאן דווקא אנחנו, החרדים, המצטיינים באחוז הנשירה הגבוה בעולם ממסגרות הלימוד האקדמיות, יכולים להשתלב היטב בתכניות אלה ולהגיע על ידיהן למקומות טובים[17]. זאת, בלי צורך להיטמע בעולם האקדמי, הזר באופן עמוק להוויה החרדית.

את המסקנה האופרטיבית הזו אימץ עבדכם הנאמן באופן אישי. היא דורשת אמנם שינוי פרדיגמה ביחסה של החרדיות לעבודה, בעיקר לזו המקצועית, המלאכה – אך נראה שכיום אימוץ של ערך העבודה הישן בחברה החרדית, עשוי לשמור עליה טוב מאי פעם. ה"לעבדה" של היום, הוא ה"לשמרה"

 

תמונה ראשית: Bigstock


[1] הרב יחיאל יעקב ויינברג (1966-1885), גאון ליטאי חניך תנועת המוסר ומקורב לסבא מסלבודקה, שימש בגיל צעיר רב קהילה בליטא, עבר בתחילת מלה"ע הראשונה לגרמניה, שם התוודע לשיטת "תורה עם דרך ארץ" של הרש"ר הירש. למד באוניברסיטאות בגרמניה ומונה לראש בית המדרש לרבנים בברלין. נחשב לסמכות ההלכתית העליונה בגרמניה בשנות ה-20 וה-30. במהלך השואה שימש ראש הרבנים בגטו ורשה, חווה על בשרו את מאורעות השואה ושרד. לאחר המלחמה ייסד ישיבה במונטריי שוויץ, שם נפטר. גם היהדות החרדית, וגם זו הדתית-לאומית, ראו בו חלק חשוב ממנה.

[2] "תורת חיים", מובא בפרקי מבוא למעגלי השנה – חלק שלישי, כתבי הרש"ר הירש.

[3] עינת רמון, הדיקנית לשעבר של מכון שכטר (ששברה בשנים האחרונות חזק לכיוון האורתודוקסיה), טוענת שלולא החילוניות של חלק מהעם לא היתה קמה המדינה.

[4] מתוך שיר העבודה שנכתב לפני יותר מ-120 שנה ע"י החלוצים בזכרון יעקב.

[5] בראשית ב.

[6] שם.

[7] במרבית הסקרים שנעשו בעולם המערבי של המאה ה-20 נמצא כי לשאלה "האם היית ממשיך בעבודה אילולא היית זקוק לשכרה?" ענו רוב הנשאלים תשובה חיובית (אף כי במשך הזמן ירד אחוז העונים חיובית).

[8] מצאנו כעין זה בקידושין כ, א: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו.

[9] עיין בפתיחת המאמר של אחד העם – כהן ונביא.

[10] רש"י שם, על פי מדרשי חז"ל

[11] שמעתי שכך מפרש הראי"ה קוק ז"ל את העניין.

[12] אחדות העבודה – פועלי ציון, מפלגת פועלים מאוחדת (מפ"מ).

[13] הפועל המזרחי – מפלגת פועלים דתית לאומית.

[14] פועלי אגודת ישראל.

[15] הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, המחנות העולים.

[16] בגרמניה למשל רק 38% מהצעירים פונים לאקדמיה ולא כי היא אינה נגישה להם אלא משום שרובם מעדיפים להתחיל בגיל צעיר את תהליך ההכשרה המקצועית ולהגיע לעולם העבודה בצורה המהירה והמיטבית ביותר.

[17] עובדה שאין עליה עוררין היא, שמבין העליות האחרונות, זו שהשתלבה בצורה המיטבית היא העלייה מבריה"מ לשעבר שאנשיה הרגילים בכל עבודה הגיעו לכל המחוזות בכלכלה הישראלית כולל עמדות מפתח.

2 תגובות על “"לעבוד את האדמה"

  • התבססות על מקצועות "מדרגה שניה" ששכרם נמוך יותר אינה פתרון כולל אלא פתרון ביניים ולשכבה מסויימת.
    ספק גם אם הפחד מהיפתחות לעולם הרחב שממוקד באקדמיה אינו קיים בעובדי השורה השניה.

  • אין מצוה להתפרנס אבל כתוב 'בזעת אפיך תאכל לחם' שהוא לאמיתו של דבר ציון עובדה, שרוב בני-אדם עסקים לפרנסתם, וזה מנהגו של עולם. אבל מאז כ200 שנים ישנה מגמה בעולם התורה לייחד מקום לתלמוד תורה כתחום-מקצועי, שעשוי לפרנס את בעליו. וזו בעיה לא רק לערך העבודה, אלא הדבר גרם להפיכת תלמוד תורה ממצווה עממית לעיסוק-מקצועי!

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל