צריך עיון > סדר עיון > אברכות לשמה

אברכות לשמה

הריבוי המבורך של ספסלי הכוללים הפך את סיכויי האברך לקבל משרה תורנית נמוכים מאד. מציאות זו הפכה את הכולל מ"תחנת ביניים" לעולם שבו האברך קובע את מושבו. יש כאלה שרואים בכך מצב של משבר, הנולד מחסימת אופקי ההתפתחות של האברך. אך מבט פנימי על המתרחש בעולם הכוללים בן-ימינו מגלה שמדובר בהזדמנות פז. המעמד העצמאי שאליו זוכה הכולל מעשיר ומעמיק את התורה הנלמדת בו, וגם תרומת האברכים לקהילה הולכת ומשתבחת.

ה' תמוז תשע"ט

עולם הכוללים, עם גידולו המואץ בשנים האחרונות, עובר שינויים ותהליכים מרתקים. במכוני המחקר השונים בודקים את הנתונים המספריים היבשים של עולם זה – בכמה התרבו ספסלי בית המדרש, איפה ומתי. אמנם נתונים אלו מרתקים בפני עצמם, אך אין בהם כדי ללמד על תהליכי העומק המתרחשים בעולם הכוללים. אולם בשנים האחרונות התרחשו שינויים דרמטיים ומהותיים בתפיסה העצמית ובמעמד הציבורי של אברכי הכוללים, שינויים בעלי חשיבות לציבור החרדי בכללותו.

בכדי ללמוד קצת על המתרחש בין כתליו של בית המדרש, אפתח בתיאור ההתמודדות העיקרית של אברך בן זמננו, התמודדות שכמעט כל מי שישב אי פעם על ספסל הכולל חוה על בשרו במידה זו או אחרת.

בחור צעיר בן עשרים ואחת, שלמד בישיבה טובה, וקנה לו מעמד ושם, בא בברית הנישואין בשעה טובה ומוצלחת. הוא משתדך עם משפחה טובה ומכובדת, וההורים מארגנים עבורו את כל הסידורים הנחוצים – דירה, נדוניה, אולם ותזמורת, הכל כדי שיוכל להמשיך בלימודו אחרי החתונה בנחת ובישוב דעת. ביום חתונתו הוא מתעטר בחלוקא דרבנן, פראק מהודר, והכל רוקדים סביבו לצלילי תזמורת מחרישת אזנים. ימי מלכותו נמשכים שבוע נוסף, ובכל יום מימי השבע ברכות מקלסים אותו רבותיו וחבריו כאת אחד מגדולי הדור. העתיד נפתח לפניו, ונדמה בעיניו כאילו כל עולם התורה תלוי בו.

אלא שאחרי שבוע של אושר, כשהוא כבר כמעט מתחיל להשתכנע שיש משהו במה שדיברו עליו – האופוריה מתנפצת אל סלעי המציאות האכזרית. הוא מגלה שהוא אברך רגיל, אבל לגמרי לגמרי רגיל.

פתאום החיים מתחילים לדרוש, במקום לתת. הוא נדרש ללמוד היטב ולעמוד בסדרים, ויחד עם זאת להיות בעל טוב ואבא מסור, לדאוג לפרנסה ולחשבון חשמל ומשכנתא, ובהמשך גם לחנך את הילדים ולקחת אותם לרופאים. וכל זה מבלי שאף אחד צופה עליו בהערצה. הוא אברך רגיל, אחד מתוך אלפים

הוא נכנס אל הכולל ומגלה שהוא אחד מתוך כמה עשרות אלפים. אין ביקוש מיוחד לסחורה שהוא מציע. נכון, הוא למד היטב חמש שנים בישיבה, אבל הוא ממש לא היחיד שעשה כך. בישיבה הוא נהנה ממעמד גבוה של בחור חשוב, בשידוכים כולם רצו אחריו והסכימו לשלם עליו מאות אלפי שקלים, אבל כל זה שייך להיסטוריה.

פתאום החיים מתחילים לדרוש, במקום לתת. הוא נדרש ללמוד היטב ולעמוד בסדרים, ויחד עם זאת להיות בעל טוב ואבא מסור, לדאוג לפרנסה ולחשבון חשמל ומשכנתא, ובהמשך גם לחנך את הילדים ולקחת אותם לרופאים. וכל זה מבלי שאף אחד צופה עליו בהערצה. הוא אברך רגיל, אחד מתוך אלפים. והגרוע ביותר – לאף אחד לא אכפת באמת אם הוא ילמד או לא. הוא לא חש עצמו תורם למישהו, ואינו רואה שאי מי מעריך את מעשיו. עולם הכוללים מונה כיום עשרות אלפים, בלי עין הרע, והמספרים גדלים והולכים. בכל מקום שאברך נמצא הוא מרגיש אדם חסר שם מתוך המון רב.

בעיר שבה הוא גר הוא בלתי מורגש. בכולל שבו הוא לומד הוא בלתי נראה. בקהילה שלו, בבית הכנסת, הוא בלתי נשמע. אין לו ייחודיות. הוא בסך הכל ספרה אחת מתוך עשרות אלפי בוגרי הישיבות. ההזדמנות היחידה שבה הוא נספר כאדם לעצמו היא פעם בארבע שנים, בקלפי…

תחושת חוסר החידוש והשבלוניות, או בשפה ישיבתית יותר – "התייבשות", היא האתגר המרכזי של כל אברך באשר הוא. היטיב להגדיר זאת אברך צעיר: "אני לא מוכן לזרום עם זה. אני מרגיש שאני נכנס יחד עם כולם לתוך בולען."

אולם אין די בהצגת אתגר חוסר הייחודיות. כדי להבין מה השתנה בעולם הכוללים ומה יצר את המצוקה המתוארת ולהיכן היא מובילה, עלינו ללמוד את הדברים מהשורש. להלן, אסקור בקצרה את היווצרותה של מערכת הכוללים וה"אברכות", החל מעת היווסדה בארץ ישראל במדינה הצעירה המתחדשת, ועד לגודלה העצום כיום. כאמור, סקירה זו לא תעסוק במספרים ובדיאגרמות ולא בנתונים עובדתיים יבשים, אלא במבט עומק ובמישוש הדופק הפועם והחי של עולם מרתק זה.

 

הכולל: מסלול המשך לישיבה

הדור הראשון של אברכי הכוללים התאפיין בריכוזו סביב הישיבות. הכולל היה חלק בלתי נפרד מהישיבה. אברכי הכוללים היו בעצם בוגרי ישיבות שנשארו לחסות בצל הישיבה, במידה זו או אחרת.

בכוללים אלה, הכוח שהניע את הלומדים היה הרצון להרביץ תורה. האברכים היו מחוברים ברובם לרוח הישיבתית, למתח הלימודי סביב ראש הישיבה, ללהט הנעורים סביב כל הגדרה דקה בהבנת הסוגיה ולשליטה במסכתות הנלמדות בישיבות ובשיעורים הנמסרים עליהן. אברכים ישיבתיים אלו ראו בישיבה את מרכז עולמם, ושאיפתם היתה להמשיך באווירת הישיבה גם אחרי הנישואין – הפעם לא בתור תלמידים, אלא בתור מחנכים, מרביצי תורה.

הגדול והמפורסם שבכוללים הראשונים היה כולל פוניבז'. הרב מפוניבז', אבי הישיבות בארץ ישראל המתחדשת, ראה בכוללים תחנת מעבר זמנית בלבד בדרך למשרה תורנית. סיפר לי אחד מתלמידיו, כיום ראש ישיבה נכבד בגיל הגבורות, שהרב בשום אופן לא הרשה להישאר על ספסל הכולל בגיל מתקדם. היה זה מתוך תפיסת עולם שייעודו של האברך הוא להמשיך בתוך עולם הישיבות, לא בתור תלמיד אלא בתור רב. בשלב זה, לא היה הכולל מוסד עצמאי, אלא תחנת מעבר בלבד – נספח מורחב של עולם הישיבות.

מהלך חיים זה, שבו האברך חש עצמו תלמיד ישיבה לשעבר ור"מ בישיבה לעתיד, תרם רבות למוטיבציה של האברך להשקיע את עצמו באוהלה של תורה. היעד של הלימוד היה ברור, והאנרגיה למאמץ נמצאה בהתאם. אין ספק שאברך החש עצמו בתחנה זמנית, במוקד הטענה ואיסוף כלים בדרך אל היעד, משקיע בהתאם ורואה ברכה בעמלו

אופי הכוללים השפיע באופן כללי יותר על פניה של החברה החרדית. האברכים ראו את עצמם בוגרי ישיבות ולא נמצאים בשלב בפני עצמו. כך ניתן להסביר את התופעה שנראית מוזרה היום, שבבני ברק של לפני ארבעים שנה לא היו כמעט בתי כנסת וקהילות של אברכים ליטאיים. הסיבה לכך היא שאברכי הכוללים התפללו בישיבות, ולא טרחו להתארגן בקהילות מסודרות העומדות בזכות עצמן. להיפך, תפיסת העולם הרווחת היתה שעל אברך להיות מסונף לישיבה כלשהי ולקבוע בה את מקום תפילתו.

מהלך חיים זה, שבו האברך חש עצמו כתלמיד ישיבה לשעבר ור"מ בישיבה לעתיד, תרם רבות למוטיבציה של האברך להשקיע את עצמו באוהלה של תורה. היעד של הלימוד היה ברור, והאנרגיה למאמץ נמצאה בהתאם. אין ספק שאברך החש עצמו בתחנה זמנית, במוקד הטענה ואיסוף כלים בדרך אל היעד, משקיע בהתאם ורואה ברכה בעמלו. את המשפטים הבאים שמעתי ממרביץ תורה חשוב, גם הוא על סף גיל הגבורות:

כולנו מכירים את הסיפורים על ההתמדה העצומה של גדולי ראשי הישיבות בדור שלפנינו בהיותם בחורים צעירים. מבלי לפגוע כמלוא הנימה בעוצם גדלותם, אין ספק שהידיעה שפעמה בתת הכרתם שאם הם ילמדו היטב הם יהיו מרביצי תורה גדולים, דרבנה אותם להשקיע להתאמץ בבחרותם. זו הרגשה של עשיה, של אחריות, שמישהו מצפה לך ושהמאמץ שלך ישא פרי בשטח, כאן בעולם הזה. בזמני, כשאנחנו היינו צעירים, ידע כל אחד שאם הוא לומד טוב מצפה לו משרה תורנית. היו אפילו כאלו שהכינו שיעורים לעתיד… בחור טוב ידע שיש לו ביקוש, העולם זקוק לו. ישיבות נפתחות בכל מקום והדור צריך רמי"ם.

כך היו פני הדברים במשך עשרות השנים הראשונות של החרדיות המתחדשת.

 

משבר ה"שטעלעס"

במהלך השנים חל שינוי בתנאי השטח, ולשינוי זה השלכות משמעותיות על כל עולם התורה: המשרות התורניות פסו מן הארץ. היחס בין הביקוש האדיר למשרה תורנית להיצע הדל בלתי נתפס. על כל בדל משרה בעולם הישיבות ניטשת מלחמת עולם. למרות הגידול המבורך בעולם הישיבות, אין גידול תואם בכמות המשרות, ובוודאי לא בכמות הנדרשת לציבור העצום המייחל למשרות אלה. (המצב מקביל למה שהתרחש בעולם המשרות החינוכיות לנשים. בעבר היתה משרת הוראה זמינה כמעט לכל בוגרת סמינר. כיום המשרות הספורות תפוסות לבנות המשפחה, ועל כל זנב הצעה מתמודדות מאות קופצות.)

בעבר התחושה של האברך היתה כי הוא נמצא בעמדת זינוק, והדבר מילא אותו בשמחת חיים ובחדוות עשיה. לעומת זאת, כיום אברכים רבים מרגישים שהם נמצאים בעמדה שאין לאן להתקדם ממנה. האברך מתיישב על ספסל הלימודים בגיל עשרים ואחת, ועל פי דרך הטבע, אין לו סיכוי ריאלי להתקדם משם לשום מקום עד זקנה ושיבה

שינוי זה הוא אולי טכני בלבד, אך הוא גורם לתפניות רבות ומרתקות בעולם התורה. ראשית כל אציג את הדברים מהזווית המאתגרת שלהם. בעבר התחושה של האברך היתה כי הוא נמצא בעמדת זינוק, והדבר מילא אותו בשמחת חיים ובחדוות עשיה. לעומת זאת, כיום אברכים רבים מרגישים שהם נמצאים בעמדה שאין לאן להתקדם ממנה. האברך מתיישב על ספסל הלימודים בגיל עשרים ואחת, ועל פי דרך הטבע, אין לו סיכוי ריאלי להתקדם משם לשום מקום עד זקנה ושיבה.

למותר לציין כי מצב עניינים זה עלול להיות הרסני ושוחק. טבע האדם הוא לרצות להעניק. לאחר כמה שנים של לימוד ושל בניה אישית חפץ האדם לצאת להשפיע, להעניק מכוחותיו ומכשרונותיו לצעירים יותר, ולעבור מעמדת מקבל לעמדת נותן. אלא שכל העמדות תפוסות. הפרה רוצה להניק, ואף העגל רוצה לינוק, אך כל המקומות תפוסים מראש.

מלבד זאת קיימת התמודדות נוספת, כלכלית. בעבר כאשר המשפחה גדלה היה האברך מוצא משרה תורנית ומקבל משכורת חודשית לפרנס בה את משפחתו. לעומת זאת, כיום האברך נאלץ להסתדר עם מלגת הכולל הזעומה גם כאשר משפחתו הולכת וגדלה, מצב שהוא בלתי אפשרי.

אצטט מדברי הגרי"מ רובין, רבה של הר-נוף (חנוכה תשע"ד):

בעבר, הכוללים היו ערוכים לגדל דור של תלמידי חכמים, ומטבע הדברים אותם חברי כוללים יצאו לקבלת משרות. פעם מעטים היו הלומדים, ומי שעסק בתורה היה הופך לבעל משרה – רב, דיין, שוחט, מוהל. וכאשר נוסדו הישיבות, שימשו התלמידי-חכמים המובחרים ר"מים וראשי ישיבות. גם לפני עשרות שנים עדיין התבנית היתה מאוד ברורה: מי שהמשיך את לימודיו בכולל ידע שבמוקדם או במאוחר הוא יקרא אל הקודש.

אבל בעשרים השנים האחרונות המצב השתנה לבלי היכר. ברוך ה', עולם התורה גדל בלי עין הרע לממדי ענק, וכל בחור ישיבה בלי יוצא מהכלל קובע עצמו בבית המדרש. אך משרות תורניות – אין. סיפר לי מנהל מוסד, שכתב מודעה בעיתון על משרה פנויה לר"מ בקיאות בישיבה קטנה, ובתוך יומיים היו לו אלפי פניות!

כל אחד מבין שלפי יחס הגיוני של סיכוי, אין לו סיכוי לקבל משרה תורנית, גם לרבות שבהרבה משרות "קרוב קרוב קודם".

סיפר לי אדם בגיל שלשים ושמונה, שבשיעור שלו בישיבה, שמנה מעל מאה בחורים, אין עדיין אחד שקיבל משרה תורנית כלשהי, וזאת למרות שאותו שיעור היה ידוע כשיעור של בחורים רציניים ומוכשרים.

השאיפה הנסתרת שיש לכל אדם למשרה, איננה בהכרח הרגשה פנימית לכבוד, אלא בעיקר צורך במימוש עצמי. לכל אדם בגיל מסוים יש צורך לממש את עצמו, וזהו חלק מתכונות הנפש של כל אדם באשר הוא אדם. כאשר שאיפה זו אינה מתממשת האדם עלול להיקלע לתרדמת עצמית ולתסכולים.

התמודדויות אלה נראות בלתי פתירות, ולעומד מבחוץ נדמה לעתים כי הן מובילות לקריסת המערכת. לו נשאל את העומדים מבחוץ לבית המדרש, נשמע מפיהם כי הם מזהים סדקים במערכת, והפתרון היחיד למצב הוא לסגור את הגמרא ולצאת לעבוד. טענתם נשמעת הוגנת: קשה מאד להאמין כי המערכת תצליח לקיים את עצמה לאורך ימים אם אין לאברך אופק חיובי להתפתחות ואין לו תקוה לצמיחה. ואמנם, ממבט שטחי נדמה שאכן כך הם פני הדברים: מספר האקדמאים החרדיים עולה מיום ליום, מכללות חרדיות צצות כפטריות אחר הגשם, ושוק העבודה מתמלא בחרדים שיצאו להביא טרף לביתם.

 

האמנם משבר?

ברם, המבט הקודר המוצג לעיל חוטא לאמת. לו נשאל את פיהם של האברכים עצמם, ונקבל תמונה פנימית של המתרחש בעולם הכוללים, נגלה מגמה הפוכה לחלוטין. בד בבד עם המגמה של היציאה לעבודה ולאקדמיה, שאין מי שמתכחש לה, מתרחשת בתוככי הכוללים מגמה נגדית של צמיחה והתחדשות, של התייעלות והתרעננות. יוזמות חדשות עולות וצומחות לנגד עינינו .

לו נשאל את פיהם של האברכים עצמם, ונקבל תמונה פנימית של המתרחש בעולם הכוללים, נגלה מגמה הפוכה לחלוטין. בד בבד עם המגמה של היציאה לעבודה ולאקדמיה, שאין מי שמתכחש לה, מתרחשת בתוככי הכוללים מגמה נגדית של צמיחה והתחדשות, של התייעלות והתרעננות. יוזמות חדשות עולות וצומחות לנגד עינינו

אציג מספר דוגמאות: לפני כשלושים שנה לא היתה מודעות בעולם התורה לגודל המחויבות לידיעת ש"ס. לא עלה על הדעת שביד אברכים צעירים להקיף את הש"ס ולהיבחן על כולו. בחמש עשרה שנה האחרונות קם ארגון עולמי בשם "דרשו" המוביל מהפכה של ממש בתחום. אלפי אברכים נבחנים מדי חודש בחודשו על שלשים דפי גמרא, ומסיימים את הש"ס פעם אחר פעם. גולת הכותרת של מפעל זה היא "קנין ש"ס", שבמסגרתו נבחנים מאות ואלפי אברכים על מאות דפים בבת אחת, ואחת לשבע שנים הם נבחנים על הש"ס כולו במבחן אחד!

בדור שלפנינו לא היתה מודעות לקיום ההלכה בדקדוק – בוודאי לא בתחומי הלכה מחוץ לאזורי "אורח חיים" ו"יורה דעה" השכיחים. ידיעת ההלכה וקיומה נשמעו דבר זר שאינו עסקם של אברכי הכוללים הישיבתיים, שכל מגמתם היתה עיסוק בסוגיות למדניות. לעומת זאת, בשנים האחרונות דקדוק ההלכה הולך ומשתבח. אברכים רבים מתמקצעים בידע הלכתי במגוון נושאים, והמודעות לשמירת ההלכה הולכת ומתפשטת ומחלחלת לכל שכבות הציבור. נושאים לדוגמא: ריבית בקרנות פנסיה וכדומה; עירובין כשרים ומהודרים; מקוואות מהודרים ברחבי הארץ; ועוד היד נטויה. מהכרות אישית עם העוסקים במלאכה, חלק גדול מהיוזמות ההלכתיות התחיל מאברכים שלמדו את הנושאים ויישמו אותם בשטח במסירות עצומה ובאחריות.

כן, בדור הקודם לא היתה מודעות ציבורית לעיסוק בנושא "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". נכון אמנם שמאז ומעולם היה מקום מסוים בישיבות ובחצרות החסידים לעיסוק במוסר ובחסידות, אבל הניסיון שאנו רואים היום לתרגם את עבודת ה' לשפה מציאותית של חיי היומיום, מתוך שאיפה פשוטה וכנה לעבוד את ה', לא היה קיים ברמה הציבורית. כיום, לעומת זאת, פורח העיסוק בנושא במלוא עוזו. אברכים רבים מתגבשים לקבוצות כדי לעסוק בנושאי חינוך, צמיחה אישית והתקדמות רוחנית, ורבים אף מחברים חיבורים תורניים בנושאים אלה.

בדור שלפנינו לא היתה מודעות לקיום ההלכה בדקדוק – בוודאי לא בתחומי הלכה מחוץ לאזורי "אורח חיים" ו"יורה דעה" השכיחים. ידיעת ההלכה וקיומה נשמעו דבר זר שאינו עסקם של אברכי הכוללים הישיבתיים, שכל מגמתם היתה עיסוק בסוגיות למדניות. לעומת זאת בשנים האחרונות דקדוק ההלכה הולך ומשתבח

כאמור, תופעות אלה הן דוגמאות בלבד, והן משקפות מגמה רחבה של התחדשות וצמיחה פנימית. לעומד מבחוץ לא תמיד קל להבחין בכך, ואין בלבי ספק שחלק מהקוראים יתקשה לקבל את הדברים. אבל לאברכים עצמם, החווים את עולם הכוללים מבפנים ובוחנים אותו מהכרות אישית קרובה ולא כמחקר סוציולוגי – הדברים האמורים הם אכן ברורים.

מה קורה עם עולם הכוללים אפוא? מצד אחד, רבים חווים קושי, ואולי אפילו משבר, מהעדר אופק של התפתחות בכיוון המסורתי של משרה תורנית. מאידך גיסא, אנו עדים לזרם של התחדשות וצמיחה בעולם התורה מכיוונם של הכוללים. כיצד הדברים הללו מסתדרים יחד? להלן אנסה להסביר את התופעה של פריצת החומות מצד אחד והתעצמות פנימית מצד שני. נראה ששתי המגמות הן שני צדדים של אותה מטבע.

 

אברכות: מתחנת מעבר אל משמעות עצמית

דומני כי דווקא ההתנתקות של הכוללים מהמסגרת המוגנת והמגוננת של הישיבות היא שיצרה את המגמות השונות שאנו עדים להן. בדור שלפנינו סיפקה המערכת התורנית מעטפת שהיתה יכולה למלא את צרכי חניכיה באופן מושלם. הדרך היתה ברורה וסלולה: מתחילים את המסלול בגיל הגן, מסיימים בהצלחה את שנות הישיבה עם הכניסה לאולם החתונות, ולאחר כמה שנים של המתנה בתחנת המעבר (של הכולל) מקבלים משרה הנותנת מענה לצרכיו של אדם מתבגר: סיפוק, עשיה ופרנסה.

חיים במערכת הזו לא חייבו התמסרות יוצאת דופן ולא עבודה עצמית מעמיקה. בצורה כזו היה ניתן בהחלט לזרום עם שטף החיים ללא מאמץ מיוחד, כפי שעושים רוב האנשים בעולם. על-פי רוב, האדם אינו נדרש לעבודה עצמית ולהתבוננות מעמיקה כדי לחיות חיים טובים, וכך היו פני הדברים גם בחברה החרדית התורנית: לא היתה דרישה למבט מעמיק ולעבודה עצמית מרוכזת. היה אמנם צורך בהשקעה בסיסית, כפי שנדרש מכל אדם החפץ להצליח בחייו – אבל לא יותר מזה.

כאשר התנאים השתנו ונוצר מחסור במשרות תורניות, השתנה משהו מהותי בכל המערכת. המעטפת החיצונית שוב אינה נותנת מענה לצרכיו של אדם מבוגר. היא מסיימת את תפקידה פחות או יותר לקראת סוף העשור השלישי לחיי האדם, ומשם נדרש האברך לעמוד מול עצמו, להישיר מבט ולשאול: לאן?

אך כאשר התנאים השתנו ונוצר מחסור במשרות תורניות, השתנה משהו מהותי בכל המערכת. המעטפת החיצונית שוב אינה נותנת מענה לצרכיו של אדם מבוגר. היא מסיימת את תפקידה פחות או יותר לקראת סוף העשור השלישי לחיי האדם, ומשם האברך נדרש לעמוד מול עצמו, להישיר מבט ולשאול: לאן?

השאלה הזו נוקבת ומנסרת בחללו של עולם הכוללים.

המענה על שאלה מהדהדת זו מחייב עבודה עצמית מעמיקה. האדם צריך לקבל החלטה באשר לשאלה: "לאן אני שייך באמת?". עליו להכריע מה הוא רוצה מעצמו בחיים: קריירה והתקדמות, או התמסרות ללימוד תורת ה' ולעבודתו, גם במחיר של חיי דחק והתמודדות.

אנו רואים את האברכים עונים שאלה זו, כל אחד בדרכו שלו. חלק עונה לעצמו: "לא מתאים לי. אינני מסוגל להישאר במסלול זה, ללא אפיק התקדמות, ללא פרנסה מסודרת וללא סיפוק." וחלק זה אכן פונה לכיוון היציאה מבית המדרש, אל עבר המגמות הקיימות כיום בשוק.

ההישארות בבית המדרש לאורך ימים מבלי להתחבר אל הלימוד היא ללא ספק קשה מנשוא. ודווקא קושי זה הוא מבחן הנאמנות המוליד את ההתחדשות וההתרעננות שהוזכרו לעיל. הוא הדוחף את האברכים ליוזמות של כיבוש הש"ס, של התמקצעות בנושאים הלכתיים לעומק ולרוחב ושל ביקוש תוכן מהותי רוחני

לצדם, עומדים האברכים שבוחרים להשיב לעצמם ולסביבתם בעוז: "אבל אני קבעתי את מקומי כאן בבית המדרש." תשובה זו אינה קלה לביצוע. היא גובה מחיר אישי, שבלתי אפשרי לשלם אותו מבלי לטעום באמת את טעמה של התורה. ההישארות בבית המדרש לאורך ימים מבלי להתחבר אל הלימוד היא ללא ספק קשה מנשוא. ודווקא קושי זה הוא מבחן הנאמנות המוליד את ההתחדשות וההתרעננות שהוזכרו לעיל. הוא הדוחף את האברכים ליוזמות של כיבוש הש"ס, של התמקצעות בנושאים הלכתיים לעומק ולרוחב ושל ביקוש תוכן מהותי רוחני. ובמילים אחרות: לא להסתפק בישיבה על ספסל הכולל, אלא לשאוף לטיפוס ולהתקדמות בהר ה'.

 

מ"תיבת נח" לחיים קהילתיים

עד כאן עסקתי בהגדרת השינויים העוברים על עולם האברכים במבט מבפנים. אולם, מדובר בתהליך שיש לו השלכות על אופי החיים התורניים בציבור החרדי בכללותו. בשנות כינונו, התבסס הציבור הליטאי (ובמידת מה גם הספרדי והחסידי) סביב מוסד הישיבה. הוא שאב את רוחו התורנית וכוחו הרוחני מההווי הישיבתי. משכך, ההתנתקות של עולם הכוללים מעולם הישיבות יש בה כדי להשפיע על אופי החיים של כלל הציבור התורני.

עד לתקופה האחרונה הישיבות היו נקודת המרכז המקרינה על המעגלים המתרחבים של הציבור כולו. ממילא, אופי החיים התורניים היה "ישיבתי" במהותו. השיח הציבורי בתחום הרוחני עסק ברובו בנושאים המתאימים לבחורי ישיבה: התחזקות בלימוד התורה, סגנון הלימוד, שמירת העיניים וכדומה.

"ישיבה" היא מקום סטרילי במכוון – "תיבת נח", כמליצת החזון אי"ש… לעומת זאת, "כולל" הוא במהותו בית מדרש המחובר לחיים הארציים. אברך השוקד על תלמודו ומתמודד בו זמנית עם משכנתא ועם גידול ילדים, עם שלום בית ועם אתגרים חינוכיים, חייב להיות "מקורקע" יותר

"ישיבה" היא מקום סטרילי במכוון – "תיבת נח", כמליצת החזון אי"ש, המנותק במידה רבה מן העולם. בעולם של צעירים השיח חייב להיות דיכוטומי מאד, ללא יכולת להכיל את המורכבויות העדינות של חיי האדם. מתוך כך, כל עוד העולם התורני התקיים סביב רוח הישיבה, עם כל המעלה שבדבר, הורגש פער מסוים בינו לבין עולם המעשה. לעומת זאת, "כולל" הוא במהותו בית מדרש המחובר לחיים הארציים. אברך השוקד על תלמודו ומתמודד בו זמנית עם משכנתא ועם גידול ילדים, עם שלום בית ועם אתגרים חינוכיים, חייב להיות "מקורקע" יותר.

ככל שהזמן עובר ועולם הכוללים נעשה עצמאי יותר, הולך השיח התורני ומתרחב. בית המדרש ה"אברכי" היה ל"חי הנושא את עצמו", וכתוצאה מכך הולך גם השיח התורני בעולם החרדי לכיוון רחב ומורכב יותר. בדורנו מתקיימים דיונים על נושאים רגישים, מורכבים ומחוברים יותר לחיים הארציים, שלא היה ניתן לדון בהם במסגרת הישיבות: נזקי שכנים, זוגיות, חינוך, טיפול בנוער מתמודד וכדומה. השיח הציבורי בשל ובוגר יותר, ובהתאמה גם מתארגנות יוזמות לקידום רעיונות חשובים הנצרכים לחיים תורניים מתוקנים.

אחת היוזמות הבולטת היא מסגרות שכונתיות לליווי בני ישיבות. בחורי ישיבה רבים זקוקים למעטפת תומכת מלבד הישיבה. הם חשים צורך לדבר עם לב שומע ומבין על מבוכות החיים. צורך זה בא לידי ביטוי חזק במיוחד בימי "בין הזמנים", אך הוא ניכר אף במשך כל השנה. הישיבות אינן מסוגלות תמיד לתת מענה אישי למצוקות הבחורים, וגם הבית אינו בהכרח כתובת לבירור מבוכות נפשם ההומיה.

צורך זה היה קיים תקופה ארוכה, אבל דווקא לאחרונה צצו להן עשרות מסגרות שכונתיות שבהן אברכים מסורים, בעלי גישה חינוכית, המלווים את הבחורים ומשמשים להם כעין חונכים. מהיכרות קרובה, אברכים אלו פתוחים לשמוע ולקבל את התמודדויותיהם של הבחורים יותר מאשר משגיח רגיל. משגיח בישיבה הוא חלק ממערכת ישיבתית, ומערכת ישיבתית דורשת התנהלות בשפה ברורה וחותכת. לעומת זאת, חונכים אלו מתנהלים בשפה "אברכית", והדבר בא לידי ביטוי ביכולת שלהם לדבר עם הבחורים ולהבין אותם.

משגיח בישיבה הוא חלק ממערכת ישיבתית, ומערכת ישיבתית דורשת התנהלות בשפה ברורה וחותכת. לעומת זאת, חונכים אלו מתנהלים בשפה "אברכית", והדבר בא לידי ביטוי ביכולת שלהם לדבר עם הבחורים ולהבין אותם

השינוי בהווי ה"אברכי" בא לידי ביטוי גם בתופעת הקהילות. בשנים האחרונות קמו בשכונות החרדיות קהילות אברכים. בכל בית כנסת שכונתי מכהן רב המשמש כתובת ואוזן קשבת. הרבנים הקהילתיים כיום אינם רק מורי הוראה אלא הרבה מעבר לכך – הם כתובת לכל שאלה ובעיה של האברכים הצעירים, וקברניטים הערים לצרכי הציבור כולו. בנוסף, מספקת המעטפת הקהילתית לאברכים לא רק רב מדריך, אלא גם חברה תומכת. בתי הכנסת באזורים הצעירים משמשים נקודת מפגש חברתית.

תופעה זו צמחה בתור תוצאה של התנתקות הכוללים מהישיבות. עזיבת המסגרת הישיבתית יצרה אצל אברכים צעירים רבים מצוקה, בשל חוסר השתייכות למסגרת קהילתית תומכת. בציבור החסידי קיימת מעטפת של חצר חסידית, ואילו בציבור הליטאי נזרק נשוי צעיר בבת אחת אל המים העמוקים, ללא שום מסגרת תומכת. מהווי חיים של בחור צעיר הסמוך על שולחן הוריו ושתול בישיבתו, הוא עובר בבת אחת לחיים עצמאיים לחלוטין, לפעמים בלא שום אוזן קשבת ללבטיו ולהתמודדויותיו. הקהילות עונות על צורך זה, ומשלימות את התמורה שעובר עולם הכוללים מנספח של עולם הישיבות, לעולם בעל קיום עצמאי ועשיר.

הניסיון מלמד כי אברך המחובר לקהילה צעירה מסודרת מתמודד בצורה נכונה הרבה יותר עם החיים על שלל אתגריהם. התארגנויות אלו עדיין ספונטניות לחלוטין באופיין, אך ניתן לראות בהן צמיחה של דבר שלא היה בעבר. לפני כעשרים שנה, בשכונות הוותיקות בבני ברק ובירושלים לא היו רבני בית כנסת ולא התקיים הווי שכונתי. כיום השתנה המצב לחלוטין, ולטובה.

תופעות אלו הן דוגמא להשלכות החיוביות במעגלים מתרחבים והולכים של השינויים שחלו בעולם הכוללים. בתקופה שהכוללים שימשו תחנת מעבר גרידא, טרם קמו יוזמות לשיפור החיים הקהילתיים, משום שהקהילה התורנית לא היתה גוף חי בזכות עצמו. כיום, לעומת זאת, כאשר הכוללים עברו להיות מקום צמיחה לתלמידי חכמים מתבגרים ולא סניף לישיבות בלבד, הדבר משליך על כל צורת ההתנהלות של עולם התורה.

 

האתגר – יחסי עובדים-לומדים

ניתן להוסיף ולהאריך עוד רבות בתיאור השינויים הפנימיים העוברים על האברך ועל עולם הכוללים. אולם, אבקש להדגיש לסיום את אחד האתגרים הגדולים ביותר המונח לפתחו של עולם התורה: כינון מערכת יחסים בריאה וטובה בין אברכי הכוללים לבין העובדים לפרנסתם. במאמר אחר שפרסמתי בבמה זו תיארתי את המתח השורר כיום בין שתי הקבוצות ועמדתי על סיבותיו. כאן אציג את התקוה לשינוי, בעיני, בהקשר הספציפי של הדברים האמורים.

כאשר השיח ששלט בעולם התורני היה שיח ישיבתי במהותו, היציאה לעבודה נחשבה צעד בלתי מתקבל על הדעת. בעולמה של ישיבה תופס מקום לימוד התורה בלבד, וכל ערך אחר פשוט לא קיים. מתוך כך, אין מקום למחשבה על צעד לכיוון אחר. שאלות כמו "מה נאכל" או "משבר גיל השלושים", עם כל משקלן, פשוט אינן עולות לדיון.

הניסיון מוכיח כי ככל שהאברך גדל ומתבסס בעולם הכוללים וקובע את מקומו בבית המדרש ה"אברכי", הוא מוכן הרבה יותר להכיל את המורכבות שבשאלת היציאה לעבודה ולקבל בהבנה את אלה שבחרו בכך

כיום, לעומת זאת, כאשר השיח התורני הולך ונעשה רחב, מורכב יותר ומחובר לחיי המעשה, בהחלט יש מקום להבין לרוחו של מי שבוחר לפרנס את משפחתו. הניסיון מוכיח כי ככל שהאברך גדל ומתבסס בעולם הכוללים וקובע את מקומו בבית המדרש ה"אברכי", הוא מוכן הרבה יותר להכיל את המורכבות שבשאלת היציאה לעבודה ולקבל בהבנה את אלה שבחרו בכך.

עם זאת, ההבנה מצדם של האברכים חייבת להיות כרוכה בהערכה כנה ורבה למי שכן בחר להקדיש את חייו לתורה. מה שגורם לעתים קרובות לחיכוכים הוא הזלזול מצד העוזבים כלפי מי שבחר להישאר בין כתלי בית המדרש. ההכלה וההבנה למורכבות של החיים נדרשת מכל הצדדים. עם זאת, נדמה שאכן הולך ונוצר בסיס עמוק ורחב יותר לשיח ולחיבור בין שני העולמות.

הערצה לשבט לוי, לצד הערכה לשבט זבולון, אשר שניהם מכוונים את לבם לאביהם שבשמים, הולכת ונעשית אפשרית. היא כבר אינה בגדר "חלומות באספמיא", כפי שהיה בעבר.

***

התהליך שעובר על עולם הכוללים בשנים האחרונות מבשר לדעתי שינוי עמוק שרק חלק מהשלכותיו ניכרות לעינינו. ממקום המשמש תחנת מעבר ועמדת הטענה להמשך החיים, הוא הפך להיות כור היתוך מחשל ומחייב, שלא כל אחד עומד בו. אכן, לא כל אחד אמור לעמוד בו. מדובר במסלול מורכב ומאתגר המיועד רק למי שנשאו לבו לכך. בשנים הראשונות אחרי הנישואין, שנות האברכות הצעירות, משמש הכולל חממה לבוגרי ישיבות. אבל בגיל מתקדם יותר, מגיל שלושים ומעלה, משמש הכולל מקום גידול לתלמידי חכמים. הוא עולם בפני עצמו שבו חיים אנשים הבוחרים בחיי עולם – בחירה של כל יום מחדש.

אברך בן דורנו בהחלט נדרש לשאלה זו. עליו להחליט לאן פניו מועדות, וליצוק תוכן פנימי לחיי התורה שבהם הוא בוחר – ככל שהוא בוחר בהם. עליו להציג לעצמו יעדים – ידיעת הש"ס, שליטה בהלכה או אתגר תורני מעמיק אחר, ועליו למצוא בתוכו חיבור פנימי לסגנון לימוד המתאים לאפיו, ולגבש דעה ברורה ומוצקה בשאלות החיים המורכבות

תהליך זה של עולם הכוללים אינו שינוי נקודתי בלבד. מדובר בשידוד מערכות מוחלט. בנקודת הזמן שבה אנו נמצאים קשה להניח את האצבע על התמורות המדויקות, אבל אני מעריך כי בפרספקטיבה של שנים יתברר שהתקופה הנוכחית היתה תקופה של כינון עולם האברכות מחדש. הדור הראשון והשני עסק בכינון המסגרות, ואילו הדור שלנו מתבקש ליצוק את התוכן, את המהות, מבחירה פנימית ואישית.

אני סבור כי מן הראוי להבהיר נקודה זו בפני כל אברך שנכנס לעולם הכוללים. עליו לדעת כי בשלב זה או אחר הוא יצטרך להכריע בשאלת הבחירה בחיי תורה, מתוך שיקול דעת וליבון מעמיק של הצדדים העומדים בפניו. שלא כמו הוריו ומחנכיו, אברך בן דורנו בהחלט נדרש לשאלה זו. עליו להחליט לאן פניו מועדות, וליצוק תוכן פנימי לחיי התורה שבהם הוא בוחר – ככל שהוא בוחר בהם. עליו להציג לעצמו יעדים – ידיעת הש"ס, שליטה בהלכה, או אתגר תורני מעמיק אחר, ועליו למצוא בתוכו חיבור פנימי לסגנון לימוד המתאים לאפיו, ולגבש דעה ברורה ומוצקה בשאלות החיים המורכבות.

אני סבור כי אנחנו, אברכי הכוללים, נמצאים בתקופת מבחן. אולם, דווקא ממנה אנו יכולים לעלות בהר ה' ולהתקדם אל הפסגה – השלמות האישית בעולמנו הפנימי – לא פחות ואף יותר מהדור שלפנינו.

 


*כותב המאמר הוא מחבר הספר "תורתו ואמונתו", הדרכה לחיי-תורה בעולם המעשה.

תמונה: שניאור זלמן CC BY-SA 4.0

91 תגובות על “אברכות לשמה

  • עם כל הערכתי לרב כותב המאמר שליט"א, סבור אני שהוא מתאר את תופעת האברכים בדורינו בתמימות כלשהי.
    מהתיאור נשמע שכל אברך שנשאר בכולל יותר מכמה שנים לאחר החתונה הרי זה מבחירתו הטובה.
    אבל כמדומה שהמציאות שונה לגמרי. כדי שאברך יעז לצאת מהכולל, למרות ה"מה יגידו" של האשה, ההורים, השווער, השכנים, הדודים, החברים בהווה והחברים מהישיבה, הוא צריך הרבה מאוד אומץ לב או לחילופין להגיע למצב שבו הוא מרגיש שחייו אינם חיים ללא יציאה מהכולל. בלי הנ"ל הוא פשוט נשאר בכולל למרות שהוא בלי סיפוק, בלי מימוש עצמי, ועם לימוד דל.
    לצערי כמדומה שזה מתאר חלק גדול מציבור האברכים.
    אכן כן, שאדם נאלץ לשהות במקום מסוים הוא צריך להעסיק את עצמו במשהו, ואז הוא מחפש את עצמו ב"עבודות מותרות" – לימוד עם ילדים/בחורים, עסקנות כלשהי בבניית קהילה כולל בית כנסת, או אפילו קנאות ו"הצלת הדור" (ראה ערך הפילוג בציבור הליטאי שכמדומה נגרם ותוחזק משני הצדדים על ידי "אברכים בני עליה" וד"ל).
    וכן יש גם כאילו שאילוצם להישאר בכולל גורם להם בסופו של דבר לקבל ולבחור את זה ולהגיע למקומות חדשים בתורה – קודשים טהרות מוסר הלכה – ולהתעלות.
    האם הצר שווה בנזק המלך?

    • אדוני היקר. טענותיך הם טעויות, ומוכיחות שאי אתה מכיר את המין הזה שקרוי אדם. האדם במהותו הוא תחרותי מאד, נשכן מאד, תאב כבוד מאד, ועוד כמה מאודים ששכחתי לכתוב. ולכן בכל חברה בה יש מגמה מסוימת אנשים נלחצים ופועלים לקיים המגמה. וכמו בבנין שאני מכיר בעיר הטומאה ת"א בה כל אנשי הבנין נלחמים ונלחצים, למי רכב יפה יותר. אשרי ציבור שהכבוד בו הוא ללמוד תורה. ובכל ציבור יש מוצלחים יותר. ומוצלחים פחות. וכ"א לוקח את זה למקומו הוא.

    • אוי כמה אתה צודק!

    • מה שכתבת שזה תופעה אצל רוב האברכים אינו נכון בלשון המעטה.
      רוב רובם עושים זאת מתוך השקפה טהורה. אלא שלפעמים בגלל סיבות מובנות ולא אישיות הוא צריך לחפש פרנסה ואז עושה את הכל למצוא השלמת פרנסה בתוך המסגרת התורנית או מסגרת קדושה כמו ספרות וכו'.
      עיין בספר מעלות התורה וז"ל 'וכן הוא ממש באדם, אף על פי שצריך בהכרח לעסוק בענייני עולם הזה לצורך פרנסתו, כמו שכתוב 'בזעת אפיך תאכל לחם, על כל פנים יצטער עצמו צער גדול על זה, על שצריך לפרוש מן התורה ולהפיל עצמו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. וכמו שכתוב במשנה פרק ב דסוכה משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו רבו קיתון על פניו.

    • מסכים עם כל מילה

  • תשעים ותשע אחוז מהיוזמות ה"ברוכות" שתוארו במאמר, הן יוזמות נוראיות הן בהקשר ההלכתי והן בהקשר החברתי. חלקן יוזמות שנוסדו על ידי תלמידי חכמים שאין בהן דעת. זה תיאור של אסון ולא של פריחה.
    תופעת ריבוי הלומדים מביאה עלינו אלפי אנשים עם ידע תורני והלכתי נרחב שלא עוברים את הסינון הטבעי של 'כל החפץ'. זו הטרגדיה האמיתית של הסיפור, והכתבה בפרודיה מושלמת ובלתי מודעת מציגה אותה טוב יותר מכל…

    • תן דוגמה

    • יואב צודק בכל מילה! מדובר בהתעסקות לשם התעסקות ב"דקדוקי עניות" של הלכה וחומרע'ס שהרבה פעמים
      רחוקים מהשכל הישר. וזה נובע באופן ישיר מריבוי האברכים שלא מוצאים סיפוק בחייהם. בדיוק כמו שהצפת מקצוע עריכת הדין גרמה לעומס אדיר על בתי המשפט בגלל אלפי תביעות סרק שמגישים עורכי דין רעבים ללחם… וד"ל.

  • רציתי להעיר על כמה אי-דיוקים שישנם במאמר, ועל ההסתכלות הכוללת.
    הכולל הראשון המרכזי, לא היה קשור כלל לשום ישיבה, (אם כבר להיפך), היה זה "כולל חזון אי"ש", שהוקם ע"י החזו"א עוד בחייו.
    (במאמר המוסגר: קדם לו היכל התלמוד בת"א, אך אינו קשור לכאן מבחינת ההשפעה הישירה. אך למען האמת, קשה להבין את מושג הכולל באמת, ללא התייחסות למושג ה"כוללים" ומוסדות ה"חלוקה" בירושלים של המאה ה-19. המטרות הן שוות – חיים על התורה ועל העבודה, שמתאפשרות באמצעות תרומות. הקורא את התיאורים של התקופה, כגון בספריו של מנחם פרידמן, רואה כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כגון הטענות שלא צומחים גדולי תורה וכן הלאה.)
    הסיבה שלפני 40 שנה לא היו קהילות אברכים, היא בשל הסיבה הפשוטה שכמעט לא היו אברכים! הרוב היו מה שמכונה כיום "בעלי-בתים", (ואכן היה בב"ב ביכ"נ יוצאי פוניבז' ותיק, ברח' חזו"א, שהיה במרחק 5 דק' הליכה מהישיבה עצמה).
    הבנייה של עולם ה"כוללים", לא נעשה מתוך חשיבה שכך צריך להיות לאורך הדורות. (ומפורסמים דברי הר' שולזינגר בעניין, וכן לאחרונה הרב אייכנשטיין). הדבר התאפשר בסיועה האדיב של המדינה, בעקבות עלייתו של מנחם בגין לשלטון במהפך של שנת 77, שאז לא הוגבלו מכסות מקבלי ה"פטור" מהצבא, וממילא נאסר לעבוד, וכן קבלת קצבאות, "כספים ייחודיים" והבטחות הכנסה.
    כמי שחבש בעצמו את ספסלי הכוללים למעלה מ-10 שנים, לצערי, התיאור המלבב רחוק מהמציאות של אברכים רבים, הן מבחינה משפחתית (השווער לא שפך על ה"עילוי" שלו מאות אלפי ש"ח שיצא לעבוד רח"ל), והן מבחינה חברתית (היחס למי שעובד חצי יום לעומת מי שרשום בכולל ואכמ"ל), וכן מבחינת קבלת הילדים למוסדות, שהקושי גדל עד בלתי אפשרי להכניס לעיתים קרובות.
    בנוסף, אין הכנה רוחנית ניאותה לבן ישיבה או אברך שיוצא לחיי המעשה, שלא לדבר על מיומנויות בסיסיות שגורמות לו להיתקע בשכר מינימום שנים רבות. והלוואי ויתוקן המצב כראוי.

    • הכולל הראשון הוקם על ידי ישיבת סלבודקה-חברון. כל הפועל במקומו פוסל.

    • ממי אתה מצפה בדיוק שייתן לך מיומנויות בסיסיות להכנה לעולם העבודה החדש..?
      מזלך שיש היום את מפת"ח וקרן קמ"ח.

  • קודם כל, יישר כוח גדול לרב המחבר – מאמר חשוב בעצם העלאת הנושא (חיוני ומרכזי) ובניתוח מעניין ומרענן.
    יש להעיר – אני מניח שגם אחרים יעשו כן, וחלק כבר עשו – שהתיאור עושה אידיליזציית-יתר של עולם הכוללים. אך לדעתי יש לקרוא את המאמר לא רק כתיאור המציאות, אלא גם (ואולי בעיקר) כקריאה לכינון מציאות.
    קודם כל, הוא מאיץ בנו לבחור. כן, לקבל בחירה אמתית ולא להמשיך באוטופיילוט בשגרה חסרת-חשיבה. לקריאה לבחירה יש חשיבות עצומה. תודעת הבחירה מעניקה לנו משמעות, וגם מסייעת להבין את מי שבחר אחרת.
    מעבר לכך, המחבר קורא למי שבוחר בעולם התורה לקחת אחריות על עצמו: על תורתו, על רמתו הרוחנית, על החשיבה של "מה חובתי בעולמי". לצד הבחירה עצמה, הרעיון של לקיחת אחריות הוא אולי העיקרון החשוב ביותר עבור האדם והסיפוק שהוא ירגיש.
    אז נכון שהדברים מתוארים כעובדות בשטח, אך אם יורשה לי, נדמה שמדובר בתיאור שחלקו הגדול הוא קריאה. ועל כן באמת מגיע לכותר יישר כוח גדול!

    אוסיף תודות לאתר (שרק לאחרונה נחשפתי אליו) ומנהליו, על הענקת במה לתכנים כאלה חשובים.

  • דור הי'

  • א. פתרונות של "התמקצעות" כמו ש"ס, נושאים מסויימים, מוסר ועוד אינם פתרון מערכתי. הם טובים ל5% מהאנשים. גם ליוויים של בני ישיבה כושלים הינם פתרון צולע (מבחינת הזמן הנצרך, התמורה הכלכלית [בכלל – כשיש היצע כזה עצום לעולם התמורה הכלכלית תהיה זעומה] והרגשת הסיפוק)
    ב. קהילות אברכים הן בסך הכל ארגון טכני ואולי גם תומך, (בוודאי כולא). איך ינתן שם פתרון לבעיות האמיתיות של כלכלה, הרגשת סיפוק [אולי צרת רבים..]. בכלל – מה הצורך ליצור אנשים תלותיים שאינם יכולים לחיות ללא תמיכה כזו? מילא אם בבודדים עסקינן, אבל לראות בכך עניין קהילתי רצוי לציבור? אני מנסה לצייר לעצמי אברך בן 40 נזקק לשירותי תמיכה של רב…. נשמע מעורר רחמים. בכלל הציפיה שאדם בוגר (כן, בוגר זה בן 20+. יש גילאים כאלו המפקדים על עשרות אנשים וכלים יקרי ערך) יצפה לתמיכה מראה עד כמה ההסתכלות שלנו (לא רק הכותב, זו הרי המבט הכללי) מעוותת.
    ג. קל לומר "קבעתי את מקומי כאן" אבל לא תמיד מי שחושב כך בגיל 25 עם 3 ילדים חמודים, אשה רעננה עם ביגוד עדכני וחשבון בנק סביר יחשוב כך גם בגיל 40 עם 8 ילדים, חשבון במינוס, גמ"חים ואשה שכל ימיה בין דרישות הבוס והילדים.אלא שבגיל 35-40 הדלת נסגרה. אין דרך מוצא (צריך לזכור שהפתרון הזמין ביותר ללא השקעה ארוכה בלימודים שקשה מכמה וכמה סיבות הוא לעבוד בעבודה ששכרה גבוה לא בהרבה ממלגת כולל בוקר+אחרה"צ+ערב+נץ+יום שישי+כולל מוסר, נניח סה"כ 3,000 ש"ח). לא רבים חושבים על כך בגיל המתאים וגם מי שכן נתון להבטחות בדבר ישועות ו"השגוחה" ומערכת חברתית לוחצת.
    ד. השלכות על אופי החיים: נטיעת תקווה באמצעות הבטחות ללא כסוי (בנוסח תרום ל xxx וקבל הבטחה לישועה), הגברת הנטיה המיסטית (תופעות רבות הקיימות היום לו היו בימי הרב ש"ך היה זה דואג לזרוק מהעיר את מחולליהן וכמעשים שהיו), נטיה לתחמנות (כי כשאתה רעב – הנטיה לזה גוברת) וזה רק על קצה המזלג ולפני שנגעתי בהשלכה של חיי עוני "יבשים" על הדור הבא. הוא אינו עיוור.
    ה. הערכה לשבט זבולון, כלשונך, קשה לה לבוא מציבור שמחנכיו צריכים להשקיע כל כח אפשרי בשכנוע אנשים להיות אברכים, וזה בא, בין השאר, ע"י זלזול באחרים. נכון שמן הסתם יש שביל זהב אבל קשה לדעת מה תהיה תוצאתו. וזה לפני שלוקחים בחשבון את השינויים העוברים על היוצאים לעבוד (שזה נושא שונה ודי כאוב) הגורמים לא אחת להחרמת ילדיהם. קשה לכונן מערכת יחסים מתוקה כמתואר כאשר ילדו של השני פסול מללמוד עם ילדך. ותופעה זו רק מתרחבת (הן הקורה ליוצאים והן התקפדות הנשארים. שלא כמתואר במאמר).
    ו. הערה כללית – המערכת נוצרה בידי אנשי חינוך וזו התוצאה. פעם (באירופה שלפני 100 שנים) ה"גדוילים" היו בעיקר רבני ערים (המחוברים לכל קהילתם ואחראים לה מתוך חיכוך מתמיד ואחריות מול "הלבן של העין") ומשך הזמן הם נהיו ראשי ישיבות, אנשים העוסקים בעיקר בחינוך נוער. המצב שנותר הוא אחת התוצאות של הנהגת הציבור כולו בידי אנשי חינוך.
    ז. ועוד הערה – אפשר ללכת נגד הטבע האנושי, אבל בהגבלות: או אנשים מיוחדים, או לזמן מסויים או ברמה מסויימת. צירוף של ביטול שלשת ההגבלות, כולם, לתמיד וטוטאלית – לא ילך. הצפי שלי פסימי הרבה יותר מזה של הכותב.

    • אני בן 26, ולא נמצא במקומות העגומים שאתה מתאר אבל ממש החכמתי מההערות שלך, תודה!

  • מאמר מדהים וניתוח מצוין התמוגגתי מהנאה מכל מילה שבמאמר

  • אני מציע לכל אברך שמרגיש את תחושות ה"ייבוש" הנ"ל לעשות ניסיון לפנות לעולמה של הלכה למעשה. כל הקהילות הספונטניות שקמות להן, כפי שתואר במאמר, זקוקות לרב מורה הוראה שיודע להכריע בהלכות בשר בחלב, שבת, טהרה, דיני ממונות ועוד, בבקיאות בבהירות ובלי פקפוק.
    לדעתי ישנו מחסור במורי הוראה איכותיים, וכל אברך יודע לספר על אותה פעם שהוא לא מצא רב זמין לשאול אותו שאלה דחופה. נכון שבכל שכונה חרדית ישנם כמה רבנים זמינים, אבל לא כולם זמינים כל הזמן, וגם הם קורסים תחת עומס השואלים והמטלפנים.
    וכמובן, עוד לא דיברנו על מקומות שמי שרוצה לשאול רב צריך לנסוע חצי שעה ברכב…
    לימוד הלכה למעשה זהו אתגר רציני מאד שנמשך על פני כמה שנים טובות, דורש מהאברך המון השקעה והתמסרות ונותן סיפוק יומיומי אדיר.
    אם אתה אברך שמרגיש שאין לו סיפוק, לפחות תנסה במשך תקופה להכיר את העולם המופלא של הלכה למעשה, של שימוש חכמים, של בקיאות בחלקי התורה השונים, אולי תמצא שם את הטעם הנפלא של לימוד התורה.
    גם ההרגשה של הסובבים כלפיך היא שונה לגמרי. אינו דומה אברך שמספר לאשתו שלמד כל היום סוגיה ישיבתית לאברך שמספר לאשתו שלמד היום כיצד מדליקים נרות שבת בבית מלון, או מה עושים אם ערבבו בטעות את הבצל במחבת החלבית עם מזלג בשרי.
    אינני טוען שסגנון הלימוד ההלכתי מתאים לכולם, אבל מי שהסגנון הישיבתי אינו מתאים לו עליו לנסות לכל הפחות!
    והלומד על מנת לעשות מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
    ביתר הרחבה ניתן לעיין במאמר שכתבתי מעל במה מכובדת זו בקישור https://iyun.org.il/sedersheni/halacha/

    • אינו דומה בעל המספר לאשתו על הדלקת נרות בשבת מבעל המספר לאשתו על סוגיא סבוכה?
      אינני יודע מאיפה הגעת ולאיזה סוג אתה משתייך אבל בעולם שאני מכיר לא ידוע לי על יותר הערכה
      והצעתך שילמו הלכה כדי שיהיו רבנים ומו"צים תפתור רק לאלו שיש בידם כשרון ויכולת להקיף את ההלכה עד כדי להיות מו"ץ השולט בכל חלקי ההלכה אך אחוז גבוה מהאברכים לא ממש מוכשרים לא התברכו בזיכורן כה גדול וגם לא מתמידים עצומים מה שגורם לכך שהצעתך לא ממש פיתרון לרובם

  • כאישה אינני יודעת אם אני יכולה להתערב, אבל אניח את מעט מילותי כאן:
    הקב"ה ברא את אדם הראשון וציווה אותו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ". זאת אומרת שלאדם יש יעוד להתרבות (להמשיך את הקיום האנושי) וכן להיות כוח יוצר ומועיל (למלא תפקיד בפיתוחו של העולם). מי שלא עושה זאת חש בחסרון. כמובן שכל אחד לפי מעלתו. דווקא תלמידי חכמים שהם מלאים בהשכלה ובחשיבה, כשהם חשים שהשכלתם וחשיבתם אינה משמשת בפיתוחו של עולם (קרי משרה תורנית), הם נפגעים מכך שאינם מקיימים את מהותו של האדם בעולם הזה.

  • המאמר נעים, ערוך טוב, כמו שכתבו לפני הוא מתעלם מאחוז גדול של אברכים שלא מתחכך כלל עם נקודת הבחירה מתוך כהות חושים, שטיפות מוח, ופחד.
    הרעיון ליצור חיבור בין יששכר לזבולון הוא מעולה אך עדיין רחוק מהמציאות.
    לצערי גם מתוך הניסוח ניתן לראות העדפה לבוחרים בתורה לשמה, בלי לקחת בחשבון שזו זכות מאת ד להיוולד זבולון ולא יששכר. ברוך שעשני כרצונו-כך יש להסתכל על הבוחרים לעבוד.

  • כמו קודמי יש כאן טעויות היסטוריות ועובדתיות. כוללים היו לפחות מאז שם ועבר וכבר אברהם אבינו נתן מעשר לכוללים. ויעקב הבטיח לתת מעשר לכוללים. אפשר לעיין בדורות ראשונים שם הוא כבר מרחיב בנושא.
    יותר מיזה, אם היום בחורי ישיבה (ההורים) משלמים הרבה כסף בכדי ללמוד בישיבה, פעם נתנו לבחור משכורת על כך שהוא לומד בישיבה בדיוק כמו לאברך היום. כל זה אפי' בחוץ לארץ.
    לגבי ארץ ישראל במיוחד, רוב רובו של ישובי ארץ ישראל מאז הראשונים למדו בכוללים כל חייהם, והתרימו את כל בני הגולה בשבילם. במאות האחרונות קמו כוללים גדולים בירושלים בלבד (לא נדבר על טבריה וצפת ועוד ועוד) כמו ישיבת עץ חיים (מאז 1841 ה'תר"א) = פרושים\ליטאים. ישיבת חיי עולם (מאז 1886 ה'תרמ"ו) = כלל חסידי. כולל שומרי החומות (מאז 1856) יוצאי אונגריה. וכולל ווהלין (מאז 1841) יוצא פולין ועוד. על עץ חיים וחיי עולם היו אומרים: נכנסים לשם עם טלית (בגיל 3 מוסרים את הילד למלמד עם טלית) ויוצאים משם עם טלית (מלווים את הנפטר שהוא עטוף עם טלית).
    "המתחדש" במרכאות לא תרם לשום כולל עד המהפך של 77 שאז בגין עלה לשלטון (ומאז הקול החרדי בקלפי נהפך להיות ערך\הון. כלומר מאז המהפך השילטון משלם על כל קול חרדי סכום כסף. ודיי בצדק, הרי לשלוט עולה כסף). את הקישקוש הזה כאילו "המתחדשת" תרם או דירבן או עצם קיומו איפשר וכו' וכו', זה סיפור שחלמאים מהאקדמיה אוהבים לספר לעצמם. עד כאן טעות אחת.
    הטעות השניה היא כמובן ההנחה הקפיטליסטית שיהודי שלומד הוא לומד למען יעוד כלשהי = למקסם רווחים. וזה כבר ממש טירוף. תעצור כל אברך ברחוב ושאל אותו למה אתה לומד? מזה למה? הרי נאמר: "והגית בו יומם ולילה" היעוד היא בן תורה כשלעצמו.
    לסיכום: בני ארץ ישראל רובם למדו כל חייהם מאז הראשונים וכמובן מאז החורבן עד הרס"ג הרי בארץ ישראל צמח המשנה התלמוד והניקוד ושלטו בלוח שנה לכל בני הגולה עד הרס"ג. ומאז נפסקה לכמה זמן וחזר בתקופת הראשונים.
    דווקא "המתחדשת" הגיעו לארץ כאידאל להיות עובדי אדמה. והפכו את כל יושבי ארץ ישראל לעבדים. ולא רק הזכרים, בשבעים השנים האחרונות בכל העולם משעבדים גם את הנשים לעבדות לטייקונים. כלומר אם אברכי הכוללים ניצלו בעקבות שנשים צדקניות לקחו על עצמן גם להיות המפרנסת של המשפה העיקר שבעלה יישב וילמד. היום מאז שאסכולת שיקגו השתלטו על המדיניות הכלכלית בארץ, הם מרוב חוצפה מבקשים את שני בני הזו כמפרנסים למשפחה. ואז הם יוצאים במלחמה מול נשות הערבים ומול אברכי הכולל.
    כלומר, הזוי לגמרי לעשות פסיכואנליזה זולה על האברך ולטעון שהוא רוצה יעוד כלשהי ואם לא ימצא בכולל יעוד אז הוא ייצא לעבוד להשיג יעוד אחרת. במקום לראות את המציאות בפנים אתם מספרים לעצמכם סיפור עם פסיכואנליזה זול.
    עד אסכולת שיקגו, מפרנס אחד היה מספיק לכל המשפחה. אצל החילוני ואצל הבעלי בתים החרדי. ואף ילד ובחורה לא התחתנו בלי שיש להם דירה בלי משכנתא (ואם היה משכנתא, המשכנתא היה עד 10% מהדירה, עד שנות השמונים).
    ואברך כולל?! אשתו התנדבה לפרנס את המשפחה במקומו. והם גם הצליחו לתת לצאצאיהם דירות דיי בקלות עם קצת עזרה. הגיעו אסכולת שיקגו ושיעבדו את כל האומה לעבדות טוטלית ובשביל מי?! בשביל הטייקונים!! הרי אסור רח"ל לחלק את הצמיחה (שהיא תוצאה של עבדות שני בני הזוג) לכולם, הרי רח"ל זאת קומוניזם.
    לסיום: מחילה מכותב המאמר הנכבד. 1. יש סיבה אחת למה אברכים לומדים והיא בגלל שזה מצווה מדאורייתא במיוחד בארץ ישראל. 2. למה הרבה יוצאים לעבוד היום?! בגלל השתלטות אסכולת שיקגו על המדיניות הכלכלית בארץ ישראל. ההוכחה: כל הנשים ממשיכות לעבוד וזורקים את צאצאיהם למעונות. כלומר, על פי הסיפור שאתם מספרים לעצמכם, לכאורה האישה צריכה לצאת מעבדות לחירות ולהתחיל לגדל את הילדים בבית ולבשל ארוחות חמות לילדים ולבעל העובד. וזה לא קורה, נכון?
    ובכן "המתחדשת" לא ישחרר את האישה, המתחדשת רוצה את הגבר החרדי ואת האישה הערביה לעבדות טוטלית לטייקונים. ואם הילדים במעונות הרגולציה תפעל שהמעונות יעצבו את צאצאינו כבר במעונות להיות הון אנושי לטיייקונים. כי הטייקונים צריכים גם את הילדים שלנו לעבדות.

    • וואי כמה שטויות… אני לא יודע מאיפה להתחיל… אז נתחיל בזה שתפסיק לערבב מדרשים להיסטוריה ונמשיך בזה שתפסיק לערבב שכתובים של היסטוריה עם היסטוריה ואז נמשיך בזה שדרושה לוגיקה בסיסית בשביל לטעון איזשהו טיעון. בתפילה שלא תצא תקלה תחת ידך…

    • יואב היקר,
      לא בדיוק הבנתי מה אתה רוצה – הרי לא אמרת כלום חוץ מלתקוף.
      לגבי ההיסטוריה: באו נתחיל מכך שלא תתעצל ותכנס לויקיפדיה בערכים "ישיבת עץ חיים" או "ישיבת חיי עולם". ותתחיל ללמוד משהו.
      ואגב: אבי אבות הכלכלה המודרנית אדם סמית טוען שהציבור חייב לפרנס את פילוסופי החברה. כלומר, כל מלומד רציני יודע שאין קיום לחברה בלי פילוסופי החברה. כבר פרעה העתיק הבין שבכהנים שלו לא נוגעים. אז אם אתה מבין משהו מהחיים ומסוציולוגיה, בכל תרבות קראו להם אחרת, כהנים\בני נביאים\פילוסופים\תלמיד חכמים\אקדמאים. עכשיו, כל תרבות שהכהנים (ושאר השמות) בגדו בציבור לטובת המשטר או הטייקונים?! התרבות נכחדה!!
      בדור האחרון האקדמאים בגדו בציבור בשני דברים. 1. זיוף המטבע (בנקאות ברזרבה חלקית); 2. שלילת הטבע מכל אדם מראש ככה הוא יהיה בכפיה בחלוקת העבודה (מילא היו מחלקים את הצמיחה בשווה לכל העבדים הנרצעים, אבל לא ולא האקדמאים הנבלים טוענים שטוב שאין שיוויון ככה יש לנו עבודה זולה).
      המצב הזה הביא למשברים הגדולים בעולם הפופוליזם עולה בכל מדינות המערב יחד עם הלאומניות. בעצם אנו עומדים היום בדיוק כמו שעמדנו לפני מלחמת העולם השניה.
      אף אחד לא יודע מה המחר מביא עמו. ואתם יש לכם זמן לריב עם נשות ערבים ואברכים. אתה מבין? אתם עוד מדברים כאילו אנו לפני שני עשורים שהחלמאים חשבו שהשיטה עובדת. אנו כבר אחרי זה. קברתם את מעמד הביניים עמוק באדמה. גייסתם את שני בני הזוג לעבדות. ולא גומרים את החודש ומינימום מאתים אלף שקל חוב לבנקים.
      לסיום: 1. בלי פילוסופי החברה אין חברה ואת זה מבינים אפי' במערב כנ"ל; 2. שהפילוסופים בוגדים בציבור, החברה נכחדת כולל הפילוסופים.
      מבחינתינו היהודים, מספיק לנו השואה בכדי להבין מה קורה שפילוסופי החברה בוגדים בחברה. לא רק שנתנו לעשירי היהודים להשתולל בארצות זרות ולכנס את כל ההון המקומי אצלהם, ככה שזה גרם לאנטישמיות. הם גם שיתפו פעולה עם אייכמן. בלעדיהם – טוענת הנביאה המודרנית חנה ארנדט – היו הרבה פחות יהודים מובלים אחרי כבוד לתאי הגזים.
      אז ידידי היקר זה לא משחק ילדים שאתה בא לכאן לתקוף כאילו אין מחר.

    • מדהים לראות מהי בורות לשמה
      אברהם אבינו תרם לכוללים …..
      נכון בדיוק כמו הטענה שאברהם אבינו לבש שטרימעל או קפותה (לבוש מהמאה ה18)
      זה די מזכיר את הטענה המוסלמית שטוענת שאברהם היה מוסלמי….

    • אהרן היקר,
      וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל. למי?! לכהן!! = מלך שלם = וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. הרחבתי כאן (בהמשך התגובות) להסביר את הנושא של לפרנס את פילוסופי החברה, כי בלעדיהם אין חברה.
      אז כן, אם תשמע על חברה אנושית כלשהי אפי' שבט בג'ונגל, חייבת להיות שם דברים בסיסיים, אחרת אין מה שמחבר אותם כשבט\חברה. חייבת להיות לוח = יום ולילה שבוע חודש עונה שנה. חייבת להיות חלוקת העבודה.
      אבל אם חלוקת העובדה, מי יעסוק בכל ענייני החברה ? כמו הלוח עצמו צדק ומשפט רפואה וכו' וכו'. ולכן פטרו חלק מהם מלהיות בחלוקת העובדה בכדי להיות כהנים\בני נביאים\פילוסופים\תלמידי חכמים\אקדמאים. והם נהנים בחינם מהצמיחה שבא מחלוקת העובדה.
      אצל המשטרים המשטר מפרנס אותם על ידי שהיא גוזלת מהעמלים מסים. אצל הבני חורין כמו היהודים, נותנים מעשר.
      לסיום: לפני שאתה מאשים את הזולת בבורות, אולי קודם תתחיל ללמוד משהו ולהבין משהו. כי לפי תגובתך הטיפשית לא נראה לי שאתה מבין משהו.

    • אתה מערבב, מתבלבל, וסותר את עצמך בלי סוף. לצד עובדות לא נכונות בעליל. אני בטוח שזה בא מתמימות ולא מהכחשה.
      להבנתך המסולפת אברהם היה הבעלבת ומלכי צדק היה האברך, הדוגמא שלנו צריכה להיות אבי האומה ולא… וכו' וכו'.
      עולם הכוללים של היום זה דת חדשה שהומצאה ב-40 שנה האחרונות בלבד.
      זה שהיו כוללים זה נכון אבל גם לה היסטוריה מאוד קצרה, הכוילל הראשון נפתח לפני כמאה ארבעים שנה בפרשבורג (ברטיסלבה של היום) בליטא של אז היו אומרים אם יהיה לנו 14 אברכים כמו שיש בפרשבורג היינו נראים אחרת, ללמדך שבכל איזור ליטא (ששם שכנו לומדי התורה בצורה מובהקת) לא היה אפילו כוילל אחד.
      ישיבות היו עוד לאמוראים כרב ושמואל, תלמידי חכמים העוסקים רק בתורה היו מאז ומתמיד, אל תערבב! עולם הכויללים של היום לא היה. זה מבלבל, אבל למדן כמוך יכול להבחין בהבדל (זה צווי דינים)
      לגבי "פילוסופי החברה", כנראה אינך יודע או שמא אינך מבין בטכנולוגיות מתקדמות, אבל האקדמיה היום מתפתחת בצורה מטורפת והחכמה שיורדת לעולם בחמישים שנה האחרונות שוות ערך לאלף שנה שקדמו לה. וכפי שכתוב בתורתנו "ומלאה הארץ דעה את השם"
      ולסיום משחקי בקובייה פסולים לעדות, אתה יודע למה? כן. כי הם לא מתעסקים ביישובו של עולם!
      ממש כך חז"ל ידעו שהם רמאים ורשעים ואין רשע נעשה עד.
      אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מבין שאני לא מתכוון לכלל האברכים. אלא "למיעוט" שאין לו ברירה אלא לשבת בכוילל ולא תמיד הוא הוגה בתורה בחשק רב.
      בכל אופן משהו אחד טוב, יש לך כתיבה יפה ומרתקת.

    • ר' מנחם היקר

      אפשר לטפל בוויכוח בשני כיוונים. אחת, "היסטורית" כלומר נתווכח מה היה בהיסטוריה. ונתווכח בלי סוף. שבתכלס מי אמר בכלל שמה שהיה צריך להיות או צודק שתהיה. כלומר נטחן מים בזמן שזה לא רלוונטי, הרי אנו לא עבדי העבר והעבר לא קובע לנו מה לעשות. מה עוד כנ"ל מי אומר שמה שהיה נכון היה.
      בכל זאת אני לא יכול להתאפק ולומר: ספרות ההלכה מאז חז"ל דנים בלי סוף בדינים האלה של המתפרנסים מהציבור. למי מותר ולמי אסור. וידוע הרמב"ם שפוסק שכל אחד יכול להיות שבט לוי ולא רק שבט לוי בעצמו.
      מנין החידוש המטורף הזה של הרמב"ם ? הרי מזה, אולי גם מי שרוצה להיות כהן יהיה כהן וכהן שרוצה להיות ישראל יהיה ישראל ?!
      והיות שהרמב"ם לא היה מטורף ח"ו, אתה יכול להסיק מיזה ששבט לוי בתורה\ביהדות זה "מושג". וכמושג כל אדם בעולם (אפי' גוי גמור, כך משמע מהמשפט של הרמב"ם) יכול להתרים את עצמו להיות שבט לוי.
      ועל כל אדם אישית החובה לפרנס אותו. (בהמשך גם המשטרים למדו מיזה שצריך לפרנס את האקדמאים, והם לוקח מכוח השוטר והורבה ממך כסף לתת להם. ביהדות זה היה אישית ממש, אתה בחרתה למי לתת וכמה)
      ובכן אתה רואה מהפולמוס ההלכתי הזה (מי יכול להיזרק על הציבור ומי לא) שמתנהלת מאז חז"ל, אתה מבין שזה לא פולמוס חדש של המאות האחרונות. גם בשלחן ערוך שנפסק שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה וגו', אתה מבין שהפולמוס הזה עוד היה קיים בזמן הבית יוסף. והנה אנו כאן בהווה באותו וויכוח. שזה אומר שהוויכוח הזה מתנהלת מאז שבני אנוש התקבצו כחברה. כלומר כחברה אנו חייבים פילוסופי החברה שבלעדיהם אין חברה. את זה הבינו כל ההוגים בכל ימות ההיסטוריה (לא הבנתי מה הקשר להתפתחות הטכנולוגיה והמדעים אחרים, לזה שצריך פילוסופי חברה. הרי בלי פילוסופי החברה השופט ברק חושב שאתה נושם רק בזכותו כלומר אין לך זכות מוקנה לנשום. אתה מוכן להיות תחת שופט טוטליטרי כזה ?), מצד שני אם יש אוכלי חינם בכביכול (אני אומר בכביכול כי הם עבדי החברה בחינם אז בעצם כן מגיע להם להתפרנס מהציבור), אז למה שלא יצוץ לנו נוכלים ?!
      מכאן הוויכוח הנצחי בחז"ל עד ימינו למי כן ולמי לא. אבל אין וויכוח ולא היה וויכוח לעצם המושג "שבט לוי" ושאר השמות שלהם. בלי יוצאים מהכלל אפי אבי אבות הכלכלה המודרנית אדם סמית יודעים שבלעדיהם אין חברה.
      דוגמא פשוטה: לא תגנוב ?! למה ? לא תרצח ?! למה ? אם תאמר כי יש לי רובה ואני שוטר ואני אומר לך שאסור לגנוב. אוקיי מחר אני השיג לעצמי רובה ואני אחסל את השוטר שלא נותן לי לגנוב. כלומר אתה לא יכול להעמיד את המוסר והערכים על השוטר, זאת תהיה מדינת משטרה. אז על מה אתה מעמיד את הצוו של לא תגנוב ? השופט ברק חושב שהחברה כולה כרוב דמוקרטי נותנת לו כשופט את הסמכות האבסולוטית מכאן יצא לו המשפט המפגר הזה שאין לנו זכות מוקנה לנשום בלעדיו.
      אני מנסה כאן לאתגר אותך – ר' מנחם היקר, שתבין שבלי שבט לוי (ושאר השמות שלהם אצלינו ואצל הגויים), אין הצוו הפשוט של לא תגנוב על מה לסמוך חוץ מעל השוטר ושוטר גם אני יכול להיות. והנה קיבלנו אנרכיה ואנדרלמוסיה חברתית\אנושית.

      עד כאן זה ההיסטוריה אייך זה עבד עד ההווה.
      מכאן נעבור לכאן ועכשיו: מה שהיה לא אומר שזה היה נכון ולכן מה היה לא רלוונטית לנו. מה קורה עכשיו למה לעובד ולמה לא לעבוד ?
      יותר מיזה אני אשאל אותך: מה מעניין אותך האם אני כאברך (אני לא אבל כדוגמא) לומד ? מה מפריע לך שאני לומד או אפי' מתבטל ? יותר מיזה אשאל אותך באיזה סמכות אתה בא אלי לומר לי משהו (כן ללמוד או לא ללמוד ?). האם יש לך סמכות? ואם כן מאיפה השגתה את הסמכות הזו ?
      נסכם את השאלות בשאלה אחת: למה כל אדם חושב שיש לו את הזכות כמובן מאליו לזעוק כלפי המתבטל למה אתה לא עובד. (התשובה כאילו הוא משלם מסים בשביל הבטלן, היא קלישאה כי חוקי המסים לא משתנה שאין בטלנים ושיש בטלנים. כאזרח קטן אתה תמשיך לשלם את אותו מסים אם אני יעבוד או לא. תאמר אני רוצה חברה עשירה וכו' וכו' ?! אוקיי שכנע אותי שגם לי כדאי שאנו נהיה חברה עשירה. אבל אל תבוא אלי עם סמכות. בכל אופן אף אחד לא חייב להגשים לך את החלום)

      את האמת, אם צריך עיון ?! אז זה העיון הראשוני שיש לדון בה. מה פתאום אתה אומר לי מה לעשות ?
      אם תענה לי ישובו של עולם (כפי שרמזת לעיל), זאת בדיחה, כי אין לי זכות מוקנה לדרוך על כדור הארץ בלי לשלם קודם פרוטקשן לעיר = ארנונה. אין לי זכות לאגור מים ומי גשם על פי החוק. אין לי זכות להתנחל על חלקת אדמה לבנות לי גג על הראש. כלומר אין לי עולם, אז על איזה "ישוב" אתה מדבר ?
      אם היה לנו עולם כמו שהתורה אומרת שלכל אדם יש נחלה פרטית וזכות שווה במשאבי הארץ, ובשביל היעילות כדאי להיות שותף בחלוקת העבודה המשותפת. והאמצעי החליפין = יצירת הכסף שותפים לכולם ?! אז אפשר לומר "ישובו של עולם" ואם מישהו בורח מהשיתוף ורק נהנה מהצמיחה ?! אז כולנו ביחד נזעק כלפיו, מזה ?
      אבל במצב הנוכחי המודרני הנאו ליברלי שטוענת שלכל דבר יש מחיר כלומר אתה מראש משולל הכל בכל מכל כל ונלד ככזה. אז איזה ישובו של עולם יש כאן, יש כאן רק עבדות טוטלית. ולא רק עבדות, אפי' פירורים לא תקבל מהטייקונים כי יש ברירה טבעית טוען אבי שמחון. כלומר אם תמות מרעב או לא, זה שאלה של לוזריות או ווינריות = אקראית = ברירה טבעית.
      ואם יש ברירה טבעית, אז מה אתה רוצה מהבטלן, הוא בטלן כי הברירה הטבעית קבע מראש שהוא בטלן\אברך כולל.

      אז שבו אנו צריכים לפילוסופי החברה שיעשו כאן סדר. פילוסופי המערב בגדו בציבור (הם קבעו שצריך שני מפרנסים למשפחה. הבנקים גזלו את המשאב הכי יקר של הציבור = יצירת הכסף הציבורית. ומה יש לציבור מכל זה ?! ברירה טבעית ?), נשארו רק האברכי כולל אולי הם יצילו את המצב. ואולי האתר צריך עיון כאן יתרום לשנות את המצב. ואז הציבור יצטרך לפרנס ולהחזיק את התאר הזה גם כן.

      לסיום: מאיפה הבאת שאברהם היה בעלבוסט ? גם שבט לוי נותנים מעשר לכהן.
      בכל אופן שאתה רוצה חברה עשירה וצומחת ורמת חיים מערבית, זה לא אומר שיש לך זכות לזעוק כלפי הבטלן למה הוא בטלן. במיוחד שאנו מדינה נאו ליברלית שאין לנו כלום ונולדנו בלי זכויות אפי' לדרוך על כדור הארץ.
      זה הדיון הראשון.
      אחריו אפשר להתיישב לדון ואולי לשכנע את כולנו שכדאי חלוקת העבודה עם השליטה ביצירת הכסף.
      ואז נעבור לדיון הבא: הרי יש דבר ראשון הגרעין החברתי הראשון שזה המשפחה האישית של כולנו, אז דבר ראשון חלוקת העבודה במשפחה, אחד מבני הזוג יוצא לחוץ לעבוד בחלוקת העבודה והשני נשאר בבית לטפל בכל צורכי המשפחה. הווה אומר שאפי' שהסכמנו שכדאי חלוקת העבודה חברתית אפי' גלובלית ?! אז רק אחד מאבות המשפחה יכול להשתתף, אחרת אתה הופך את החברה כעיקר מול הפרט ומשפחתו שכל קיומו של החברה קיימת בשבילם. הרי בלי הגרעין המשפחתי האישית של כל אחד, מי צריך חברה לעזאזל.
      במצב כזה, שאשתו של האברך נרתמת למשימה לפרנס את המשפחה, אז כבר יש מפרנס אחד. אז מה הנאו ליברל רוצה מהאברכים ומנשות הערבים ?!
      אם היינו רואים שהנאו ליברל צדק במערב שזה מביא צמיחה ושיגשוג וכו' וכו', אז אולי הינו מרצון חופשי יוצאים שני בני הזוג בחוץ. והיינו מפסידים ילדים (היינו מולידים פחות ילדים) וחינוך טוב (הרי הם גדלים במעונות וכו' במקום בבית) וכו' וכו'. אבל אנו הרי יודעים מה קורה במערב, אז היינו יוצאים קרח מכאן ומכאן. לא ילדים לא חינוך טוב ועבדות טוטלית. וצמיחה ושיגשוג ?! רק לטייקונים !! ולמה ? כי יש ברירה טבעית !!!

  • רציתי ברשותכם להוסיף עוד נקודה חשובה. כותב המאמר הנכבד טוען בצדק שלשבט לוי יש תפקיד כמו לעסוק בדינים המתחדשים בכל יום. לדוגמא מביא כותב המאמר את נושא משכנתאות וריבית וכו' וכו'. וכאן הטעות הגדולה: שבט לוי לא מיועדים לעזור לקפיטל להיות חזיר יותר ממה שהוא כבר עכשיו. שבט לוי עשו זאת במאה הקודמת ובעקבות זה שלחו את כולנו לתאי הגזים. שבט לוי, במיוחד בארץ ישראל, חיים על חשבון הציבור (חמש שנים ללמוד ואחר כך לעבוד כעובדי החברה בחינם – מלמדי תינוקות, רבנים, דיינים, רופאים, חוקרי מדע ורפואה, ושירות רפואי בחינם כמובן כפי שנפסק בהלכה). זו הסיבה שהתורה יכולה להוציא מאתנו כסף בשביל שבט לוי. ולכן הם צריכים לשרת את הציבור שזה אומר דבר ראשון לשחרר את הנשים מעבדות לקפיטל. דבר שני להחזיר את משאבי הארץ ליהודי כפי תקונת יהושע בחלוקת הארץ. דבר שלישי לחלק את הארץ ישראל בגורל לכל פרט ולכל נלד. דבר רביעי לתקן שווקים ומטבע שנשמט כל שבע שנים.
    בלי כוונה דברי כותב במאמר נשמעים כמו: ניתן\נאפשר לכם כמה לומדים אבל בתנאי ששבט לוי ימכרו לנו את השאר לעבדות. עבדות פיזית ועבדות לבנקים. ועוד תנאי תתירו מיד את הריבית אחרת אייך הבנק\הטייקון ירוויח ?! ולא רק הגברים צריכם להיות עבדים גם נשותיהם – כמו במצריים – צריכים להמשיך לעבוד.
    לצערינו שבט לוי היום מתנהגים כמו בני עלי ובני שמואל הנביא. הם מסודרים ונותנים דירות פלוס יחידת דיור (להשכיר) לצאצאיהם. ומי צריך לשכור מהם את היחידת דיור?! בני הבעלי בתים שאין להם לתת לצאצאיהם דירות.
    אז מה יוצא? אבסורד!! בני הבעלי בתים רוצים ללמוד ושולחים את נשותיהם לעבוד בשביל מי?! בשביל שכירות לשבט לי. אתם שומעים רבותי?! ההיסטוריה חוזרת שבט לוי משכיבה את נשותינו כמו בני עלי בזמנו. הרי גם שם זה לא היה באמת רק כמטפורה אבל מטפורה אמיתית הרי נשותינו משועבדות לשבט לוי (כי צריכים לשלם משכורת שלימה לשכירות לשבט לוי) ואין להן זמן בשביל בעליהם ובשביל ילדיהם החמודים שגדלים במעונות.
    סוג של שבט לוי כזה יכול לצמוח רק מאנשים שמתחילה למדו תורה בשביל יעוד\כבוד\מעמד כפי שכותב המאמר הנכבד טוען. במחשבה שניה אולי כותב המאמר צודק בפסיכואנליזה שלו. אחרת אייך זה שהתהפך היוצרות שהעובדים שוכרים דיור בארץ ירושתם דווקא משבט לוי שלא נחלים בארץ?!

    • שלום Max men
      מאוד מענין שכתבת משהוא לגבי ההשפעה של הקפיטליזם על החברה חרדית דבר שכתבתי לפני כמה שנים ואני רואה פעם ראשונה שמישהו גם כתב את זה. ועוד כמה דברים שכתבת גם. רוצה להיות אתך בקשר איך אפשר להיות בקשר אתך בבקשה?

    • מישהו היקר
      בכיף, אני במייל הזה לפחות פעם ביום או ביומים maxmen111@gmail.com
      אני גם מעוניין לראות מה כתבתה
      תודה מראש
      max

    • קראתי בעיון את תגובותיך, וזו לא הפעם הראשונה.
      אתה כותב יפה מאוד, ומלא תוכן וטעם.
      אל תיתן לתגובות אחרות לערער את האמת הזו.

      רק ביחס לתגובה האחרונה, אשמח להבין עוד קצת את כוונתך.
      האברכים והרמים משכירים לבני בעלי הבתים יחידות דיור??? איפה??? זה היה לפני 20 שנה..
      היום הם בדירות קטנטנות.

  • מאמר חשוב ביותר. סקירה מעולה.
    כתוב טוב.
    אני רוצה להאיר זוית נוספת: עולם התורה בארץ ישראל מתבסס באופן משמעותי על ה"עזר כנגדו".
    לא רק בחורים בישיבות, אלא גם בנות סמינרים מחונכות לאתוס של "נאר תיירה". והן אינן מעלות בדעתן את קשייו של אברך, כפי שהוצגו במאמר.
    חשוב ביותר לעסוק בתופעה זו של קשייו של האברך, הן בעזרת הגברים והן בעזרת הנשים. בכדי שכזוג, יוכלו להתמודד נכון עם הקשיים שיצוצו.
    וכשם שראוי לשוחח על התופעה כבר בישיבה ולכל הפחות- בתקופת האברכות. כך ראוי להדריך ולאפשר שיח בנושא זה לנשות האברכים לעתיד: בסמינרים. ולכל הפחות, לאחר שהן כבר נשואות וחוות או עתידות לחוות את קשייו של בן הזוג האברך, מבלי שיש בידן יכולת לתמלל את הקושי.
    הכנה ראויה מתוך מבט מפוכח על חיי אברכות לבנות סמינרים תעזור להן שלא להאמין בטעות במיתוסים של גדולי תורה שהן תגדלנה בביתן, ולשגות באופורייה. לכך תזכינה בודדות… הדרכה נכונה תנתב נכונה או לא תפתח מראש ציפיות לא מציאותיות של בחורת סמינר אדוקה ולהוטה שבעלה ימית עצמו באהלה של תורה ולא יפסיד רגע אחד של לימוד. הדרכה נכונה תמנע מאותן נשים צדיקות תיסכולים מיותרים. ותמנע אי נחת מבן הזוג וכעס סמוי או גלוי כלפיו. תופעות אלה עשויות לגרור אחריהן קושי זוגי. וחבל…
    לכן, חשוב גם לתת התייחסות ראויה להתמודדות הרווחת שתהיה מנת חלקן של רוב בנות הסמינרים שתינשאנה לבחורי ישיבות שיכנסו לעולם האברכות.

  • מחשבות על מצבם של אברכי הכוללים:
    https://drive.google.com/file/d/1g-Qq6mPrQach6AuQeXwnqpg4MnL_dm15/view?usp=sharing

    • הטענות במאמר הם טענות אמיתיות וכאבות.
      אבל הפתרונות שהוא מציע בסוף המאמר, קשים לביצוע / לא ראליים, ולא באמת יפתרו משהו.
      אז מה הפתרון? לא יודע,
      אולי כל אחד צריך לתקן את עצמו מבלי להתחשב בסביבה וכשיהיה מספיק כאילו אנשים ממילא החברה כולה תתוקן

  • תמיהני מפני מה אף אחד אינו קם ואמר "המלך הוא ערום"!
    הציבור החרדי מתנהל בתוך מערכת שנבנתה לפני 70 שנה, לאחר החורבן הגדול של השואה וחרבו של האשמדאי הנאצי שכילה את מרבית עולם התורה, ומאידך הגשמת החזון לעלייה לארץ ישראל ע"י התנועה הציונית החילונית, והכמות הזעומה של הנאמנים לה' ולתורתו. מתוך כך, צמחה מן האפר כעוף החול החרדיות המתחדשת, שבבסיסה לימוד תורה כערך עליון גם מי שבימים כתיקונם לא היה שייך לכך, (וידוע משל הח"ח שבשעת שריפה לא מסנננים את המים..) לימוד התורה היה ערך, והלומדים הרגישו תחושת שליחות וקימום ההריסות. ובאשר לפן הכלכלי, היו די והותר תפקידים ומשרות ברבנות, ישיבות חינוך והוראה. אלה שנכנסו לחיי תורה בלבדיים, עשו זאת מרצון ומדעת, והיו ציבור מועט ואיכותי.

    עם הזמן, הדור השני (וכבר השלישי), נכנס כמתוך רוטינה לעולם תורני ללא בחירה וללא הירואיות, ובמקרים רבים ללא יכולת ואפשרות לצאת לעולם המעשה. אך עולם כמנהגו נוהג, וה"מסורת" שכולם מוכוונים ללכת לישיבה ולכולל השתגרה, ללא בחירה וללא ברִירה. בנוסף, המשרות התמעטו, יחד עם האינפלציה בכמות האברכים/מורות, כפי שמתואר במאמר, וכפי שיודע כל צורב על בשרו.

    כפי שנכתב בדברי קודמיי, כותרת המאמר המדברת על "אברכות לשמה", אינה מדוייקת, ונכונה רק לחלק קטן מאוד מהאברכים. כאלה שיש שני דרכים בפניהם, ובוחרים בלימוד התורה מתוך הערכה ומסירות. אך אין לכך קשר עם מי שנמצא במקום שבחרו עבורו ללא יכולת כמעט לשנות, ועליו לחפש בכח דרכים "לשרוד".

    הבעיה שמתוארת במאמר זה (ובאלו שיבואו אחריו) הינה יסודית ושורשית. הגמרא בחגיגה אומרת "שלושה הקב"ה בוכה עליהם… מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק". הלימוד סטייל "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", מעולם לא התקרב לכמויות האדירות שאנו רואים למול עינינו. העייפות והאור הכבוי בעיניים של אברכים רבים כל כך, מחייבים אותנו לחשב מסלול מחדש. הצעות נחמדות של לימוד הלכה או תנ"ך בעיון, הן כמו פלסטר לבעיה עמוקה וקשה. כל זמן שנמשיך להפטיר כאשתקד, ולצפות ששינויים קוסמטיים ימנעו את הבעיה והחרפתה, אברכים רבים רבים ימשיכו לאכול בוסר ושיניהם ושיני ילדיהם תקהינה.

    • הנה קמת וכתבת ש"המלך ערום".
      ואז מה?
      יש לך פיתרון מעשי אמיתי?
      הבעיה ידועה אבל חוץ מלפרסם שהבעיה קיימת יש עוד מה לעשות?

  • בשכונה החרדית שאני מתגורר בה קיים בית כנסת שנקרא בית כנסת הבלעבתים, מקום תפילה של יהודים שעובדים ומפרנסים את משפחתם "השם ישמור".

  • היפוך של הסיבה והתוצאה:
    מבחנים בש"ס, כי הלימוד בעיון הפך לשנים שלושה דפים.
    דקדוק הדין, בישיבות ליטא הקלאסיות ממש לא התלהבו מפרומקייט. לא נעים להגיד אבל לעתים העיסוק בפרומקייט ממלא חלל. ע"ע הכשר למספרות וצזגנים.
    לא הייתה מודעות לעבודת ה'? ומה היה כל המוסר?
    ואיך כתב שאול שטמפפר בספרו על ישיבות ליטא? וולוזין לא חשבה שמתפקידה לספק לתלמידיה חוויה דתית.
    האם כל העיסוקים האלו הם לא מעקף למלא את החלל ואת קושי הפרנסה?

  • יוסף
    זו הבעיה. שאנשים הורגלו להיות עדר וכ"א מחכה שיפתרו לו את הבעיה. בעוד הינך בן 25 חשוב על העתיד. שקול "מה יצא ממך" ולמה אתה מסוגל (חיי אברך- תובעניים)והחלט

  • זהו נושא כאוב מבחינתי.
    כאן מדברת הצד השני של הסיפור- אשתו של מי שעזב את בית המדרש מסיבות אלו ונוספות.
    כבחורה מסמינר גדול ומפורסם קיוויתי וחלמתי לראות את בעלי יושב ונהנה מלימוד התורה.
    במציאות אחרי כשנה מנישואינו החלום השתנה.
    ברוך השם אנחנו גדלים מהחיים. אבל הקשיים החברתיים והרוחניים שאנחנו עברנו ועוברים(הסתרה, שאלות של זהות והשתייכות, חוסר הבנה מצד חברים קרובים, ניתוק מסביבה מוכרת ועוד)עדיין קיימים ועוד יפגשו אותנו במוסדות החינוך לילדינו…
    מתפללת לכל אחד שיצליח לעבוד את השם בדרכו הוא

    • לדעתי זה שווה מאמר, כי את מציגה סוג של דיסוננס.

      בעלך יצא מבית המדרש בשל העדפותיו (שכנראה הפכו מרצונך או בעל כורחך להעדפותיכם), נשארתם משפחה חרדית אבל אחרת. אז מה העקשנות שילדיכם יתחנכו בחינוך שידריך אותם להיות חרדים שאינם מעריכים את אלו שיצאו מבית המדרש (כלומר את אביהם ובעקיפין גם אותך)?

      אולי זה מבטא חוסר שלמות בדרך?

  • למה ה' ישמור.מעלת הלימוד לאחר יום עמל אם בדף היומי או בשיעור גדול ערכו בשמים.יש לו תשובה ברורה לשאלה קבעת עתים לתורה?לא יבדקו אם זה היה שיעור של בעלבתים.בבקשה לא לזלזל.אני מרשה לומר שמעלת הקובע עתים גדולה לאין ערוך מאברך כולל.היות ובשעה הזאת כולו קודש ללימוד התורה ללא שום בטלה והפרעות.בבקשה קצת יחס והערכה.

  • תעזבו את האברכים, הם ב"ה מסתדרים הרבה יותר טוב מבעלי בתים גם כלכלית וגם חברתית ומה לא. מי שלא רוצה הדלת פתוחה החוצה. בחוץ לארץ יש הרבה קהילות של בעלי בתים קובעי עתים לתורה. כאן בארץ זה מחזיק בציבור הדתי לאומי. בציבור החרדי אין לזה לגיטימציה – נקודה. כי אם אתה רוצה להיות למדן אי אפשר לרקוד על שתי החתונות – תחליט, האם קבעת את מושבך בבית המדרש או לא. עיין בש"ך יורה דעה סימן רמ"ו ס"ק כ'. היום אין אפשרות לגדול בתורה ללא לימוד יום שלם. עם ישראל בכל הדורות עד מלחמת העולם הראשונה לפחות במזרח אירופה וארצות המזרח כל שאיפת אם יהודיה היה לבן תלמיד חכם שמאיר את העולם [כולנו מכירים את התפילה וזכני לגדל………..ומאירים את העולם בתורה ומעשים טובים]. גם אלו שלצערנו לא זכו ללמוד תורה כל היום היה חלומם שלפחות בנם יזכה לזה ולכן גם בזיון תלמיד חכם הוא כל כך חמור כי זה קוטע את השאיפות. לצערנו אחרי מלחמת העולם הראשונה כשכל המרעין בישין ציוניזם קומוניזם סוציאליזם בונדיזם ושאר מרעין בישין חדרו למזרח אירופה השמד השפיע גם על החרדים וב"ה לאחר השואה בעיקר ביזמת החזון אי"ש זצ"ל החל שיקום מחדש של עולם התורה והוא יפרח ויפרח ולא יעזור לאף אחד. מי שיעזוב את לימוד התורה כציר מרכזי של החיים ייהפך לסוג ב' בכל דבר לא תעזור שום מלחמה נגד זה.

  • חמודי.גם בעלבתים ישנם גדולי עולם.בבקשה לא לזלזל ויש הרבה דוגמאות.פירוש קהתי ועוד

    • בלי שום יחס לעמלי תורה שיש מאלו שכל חייהם סביב עמל התורה זה ליגה אחרת לגמרי

    • פירוש קהתי זה גדולי עולם א גיטען פורים אתה משווה את זה לחיבור סטנדרתי של אברך הכי פשוט שיש אין בחיבור הזה שום עמל התורה זה ביאור חמוד למשניות אין בזה שום גאונות

    • חמודי, תנסה לכתוב פירוש על פרק אחד במשנה ותראה אם הרב קהתי היה סתם מלקט… זה הרבה מעבר, צריך יכולת הבנה טובה ושליטה גדולה במקורות.

  • כותב המאמר בחלקו הראשון של המאמר מגיעה לשאלה יסודית של סתירה כביכול בין שני מגמות מצד אחד משבר מצד העדר אופק תעסוקתי ותופעה של פריצת החומות בהליכה לאקדמיה וכדומה, ומצד שני התעצמות פנימית וזרם של התחדשות וצמיחה.
    ברצוני לחלוק על שני המגמות ומכך שאין סתירה.
    התופעה של ההליכה לאקדמיה שמתאר אותה כזרה היא לא חדשה כלל, ומאז ומתמיד היו שיצאו לשוק העבודה בצעירותם יחסית. ההבדל היחיד הוא שכיום בשביל עבודה המכבדת את בעליה נצרך בדרך כלל תואר אקדמי, לעומת מה שהיה בעבר. לא ברור לי מניין לכותב שיש עליה יחסית באחוזים של התופעה. נכון שישנה עלייה במספרים אבל על כל 500 שהולכים לעשות תואר ישנם עוד 10000 שנכנסים לכוללים, והעלייה שיש היא עליה מספרית ולא עליה אחוזית.
    האם באחוזים של היציאה לעבוד ישנה עלייה משמעותית ממה שהיה לפני 30 שנה? מסופקני.
    גם במה שכתב על ההתעצמות הפנימית ו"זרם של התחדשות וצמיחה", ברור שישנה עליה כמותית בעיסוק במגוון נושאים שונים ומשונים (וכבר העירו על זה לפני זה ואין טעם לחזור), אבל האם יש עלייה באחוזים? כמות האברכים שישנה גודלה פי כמה וכמה מהכמות שהייתה לפני עשורים בודדים, וברור שבהתאם כמות הנושאים השונים המגמות והיזמות ההלכתיות גדלת גם כן.
    האם אפשר לכנות זאת כהתעצמות פנימית וזרם של התחדשות? מסופקני מאוד.

    ומכאן מגיעים אנו לישובו של המאמר.
    והוא שהיום אכן ישנו שינוי מהדור שלפנינו שבו ישנה בחירה חופשית לכל אחד האם להפסיק את לימודיו בכולל או להמשיכם למרות הקשיים, וישנם הבוחרים לצאת מבית המדרש וישנם את האברכים (כשבעים אלף לפי האומדנים האחרונים) שבחרו להשיב לעצמם ולסביבתם בעוז: "אבל אני קבעתי את מקומי כאן בבית המדרש." ובחירה זו למרות הקושי היא שיוצרת את יוזמות ההתחדשות וההתרעננות וכו'.
    כמדומה שיש כאן יפויי גדול מאוד של המציאות. המציאות היא שגם כיום (ואולי יותר מבעבר) כל שנולד לאם חרדית נועד מקטנותו למסלול אחד ויחיד חיידר ישיבה וכולל, יש קושי חברתי גדול לצאת מהמסלול הזה גם בגיל הכולל. נכון שישנו קושי בלהיות אברך אבל כשכולם כך ומי שלא כך הוא מסתכלים עליו כ"ה' ירחם"… אז לרבים פשוט אין ברירה.
    לדעתי המילים שנכתבו במאמר על אלו "שבוחרים להשיב לעצמם ולסביבתם בעוז… תשובה זו אינה קלה לביצוע. היא גובה מחיר אישי" מתאימה בדיוק נמרץ לאילו שהבינו שמקומם אינו בבית המדרש ואזרו אומץ לעזבו, ולא למי שאזר אומץ (?) להישאר בכולל. (התגובה לפני של "אשתו של מי שסגר אחריו את דלת בית המדרש" היא דוגמה יפה לזה).
    לו נשאל את ליבם של האברכים עצמם אני מאמין שרבים מהם יסכימו עם מה שכתבתי.

    בסיכומו של דבר נראה שהמאמר מתאר עולם כוללים אידאלי כל שהוא – שמי יודע אולי בעתיד יתקיים – אבל לא את עולם הכוללים בימינו.

    וכמה הערות קטנות (חלקם כבר נכתבו במילים שונות).

    על מה שכתב שהכוללים הראשונים היו מסונפים לישיבות לא ברור לי מנין לקח את זה, די לציין את הכוללים הראשונים תורת ארץ ישראל בפתח תקווה וכולל חזון איש שלא היו שייכים לשום ישיבה. זה שהדבר הברור היה שמי שממשיך את לימודיו התורניים לאחר נישואיו ולא יוצא לעבוד זה רק כדי ועד שיקבל משרה לא קשור לעניין.

    התופעה שנראית מוזרה כיום שלפני 40 שנה לא היו קהילות של אברכים נובעת מתופעה אחרת שנראית מוזרה כיום, והיא שלפני 40 שנה לא היו כמעט אברכים, לא ברור לי למה צריך להגיע להסבר פתלתל אחר.

  • בסופו של יום, ביציאה לשוק העבודה אין יותר סיפוק לרוב…
    וכי תמצי לומר שפקיד בנק שמטפל בחשבונות עו"ש מהבוקר עד הלילה כולל שישי וערבי חג מרגיש מימוש עצמי גדול יותר?
    אם ננקה את ענין הפרנסה, שזו נקודה בפני עצמה, לא יותר מעניין בעולם שבחוץ, בפרט שהוא מלא נסיונות ובעיות.
    עדיף להשאר בעולמה של תורה ושם למצוא את עצמך.
    ומי שמוכשר באמת… בסוף מוצא משרה תורנית.
    אם אדם יחפש משרה תורנית כמו שאיש מן השורה מחפש עבודה, תמיד אפשר למצוא.
    היום יש ריבוי מטורף של ישיבות מכל הסוגים.
    דא עקא, שכסף גדול אין שם, ולרוב מי שנדחף – עובד כמעט על בסיס התנדבותי בתחלה
    אבל כאמור מי שמוצלח בתחומו, גם סוף הכסף לבוא.

    • שאלת פעם את עו"ד ויינרוט ז"ל האם הוא השתעמם בעבודה?

      מי שעושה קריירה נהנה בעבודה. אתה מתאר עבודה רוטינית שמרבית אלו שחושבים על עבודה איכותית (עו"ד, רו"ח, רופא, מתכנת וכד'), לא חושבים עליה.

    • לשמרית
      רוב העו"ד אינם יעקב וינרוט, אלא עורכי חוזים למכירת דירות, שזו עבודה די שגרתית ופקידותית
      רואי חשבון – בכלל.
      רופאים – אברך חרדי לרוב לא יכול בכלל לחשוב על זה, כי זה תובעני מדי ומאוחר מדי
      הפלוס היחיד בלצאת למעגל העבודה הוא ההתחככות בעולם החיצוני, ידידים ידידות וכו'
      מה שלגבר חרדי ועוד אברך לשעבר עפעס… זה לא אמור לתת סיפוק.
      למי שיש את היכולות של וינרוט, גם בעולמה של תורה הוא יפרוץ דרך ויהיה לו מעניין.
      אגב, גם וינרוט, על כל ביתו המפלצתי בן ה3 קומות, בסוף חיפש אברכים תלמידי חכמים להתבשם מהם, ללמוד איתם ולתמוך בהם, ללמדך שכל מעטפת העולם הזה הנוצץ והיוקרתי, לא נתנה לו …
      אני לא מדבר ממקום של מטיף, לא אדם שעבר את התהליך הזה. והבין שאין שום דבר נוצץ ב'מעגל העבודה'. אולי ליחידי סגולה שכאמור – יכולים להצליח לא פחות בעולם התורה.

    • משה וזו בדיוק הנקודה שדובר עליה. "בעולמה של תורה" צפוף מדי. הבנים של וינרוט ממשיכים את משרדו. ולהנות מפלפול טוב, כולל אמונה בהמשכיות העברת התורה, אינה מלמדת על נטישת ההתנהלות.

      לעצם הענין, אכן הלימוד של מקצוע, ההתמקצעות בו והפרנסה ממנו מעניקים לאדם סיפוק ( ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש – הגמרא משווה את לימוד אומנות לאהבת אשה או ללימוד תורה, דברים המקנים לאדם סיפוק בעולם הזה ו/או בעולם הבא).

      אכן נישואין (טובים), לימוד תורה בדרגה גבוהה ואומנות טובה מעניקים לאדם סיפוק. מיד שלומד לראות את הטוב בחיים, נהנה מהם, מי שרואה את "חצי הכוס הריקה" אינו מסופק מהם.

    • מי שימצא את מקומו ומוכשר יצליח אך רובם "סוחבים את היום" כפשוטו בלי כל טעם בחיים מה שלא יקרה להם אם הם ימצאו עבודה המתאימה להם

  • מאמר נפלא, עם זאת יש להעיר, שמעטים מאוד האברכים שבוחרים במושכל להישאר בכולל, רבים אינם מודעים לעצמם!!! כן כן רבים בכלל לא עסקט בשאלה האם יש להם סיפוק או לא, הם פשוט זורמים עם הנהר. ומתוך המעט ששואלים את עצמם, רבים מפחדים מהרעיון של לצאת לעבודה, ולאו דווקא בגלל הסביבה, אלא בעיקר הם פוחדים מעצמם. הם לא יכולים לחיות אם העובדה, שהם מפסיקים לחיות את האידיאל, הם לא יכולים לחיות עם הרעיון שהם סוג ב' בזה ובבא.

  • בלי לפגוע. רק כמשתף. המאמר והדיונים סביבו הם שורש הבעיה.
    אנחנו בפולמוס פוסט-חרדי על הליבה החרדית 'לימוד התורה'
    מותר לנו לומר ביושר לעצמינו שהעסקנות החרדית, הבעלבתיות, והרבה רגשי נחיתות מוסלקים היטב הקימה גולם מפלצתי של קומץ מסודרים מול המון עם טוב איכותי שנופלים בין הכסאות אפילו בתוך לגיון של מלך.
    מתי נתכנן קדימה או נטפל בבעיות האמיתיות שלנו בכדי לפותרן.
    צריך תקציבים.
    צריך מסגרות המשך.
    צריך לשמור על אוירה תורנית גם לכאלה שמקיימים את חובתם היהודית לזון ולפרנס.
    צריך להבין שלחנך לאין תורה בלי אין קמח מגיע לאנומליות. צריך גם אחריות על הנשירה כששופכים את התינוק עם המים באמירות בוטות נגד עובדים ויציאה לעבודה.
    נהיינו מגזר שקורס לתוך עצמו ולוקח את כולם איתו יגון שאולה.
    כבר לא משנה מי אשם. כולנו צריכים אחריות. גדולי ישראל מנהיגים את המלחמות הגדולות כלפי חוץ ואנו צריכים לסייע במידות טובות וסבלנות זה לזה ועזרה הדדית מבפנים. אנו צריכים להסיק לשחק רק הגנה ולעבור להתקפה על הבעיות ומיד. מצטער אם אני לא חד מספיק או ברור אבל כתבתי מתוך הרגשה. אני מרגיש כמו חילוני וחרדי שמתווכחים בלהט ברכבת לאושויץ מי הרגיז את הגרמני להוריד כפפות. (זה כבר לא משנה כרגע. פשוט לבנות ולבנות ולבנות בתוך המגזר ולהכיל את עצמינו אחד עם השני. אחכ נטפל בבעיות שמחוץ מול החילוני מול העולם) אנחנו מתפוררים , אולי בגלל אידיאליזציית יתר אולי כי הערבות נפגמה. משאיר לגדולים לקבוע מה יותר אם בכלל. אנחנו צריכים לשייף קצוות ולהפסיק עם החדות הבלתי אפשרית הזו שקורעת את כולם

  • תודה רבה הרב בוצ'קובסקי. אתה אנתרופולוג פנומן, מנסח בשפה אקדמית את נפשו של בחור הישיבה.. הארת את עיני ,באופן אישי תמיד התלבטתי בשני הצדדים במתוארים במאמר ,היטבת לתאר ולהגדיר את מקומו של הכוללים בדורינו ,גרמת מרגוע לנפשי, בנוגע לעתידי. (תלמיד חבר מתקופת הלימוד בישיבת נר זרח..)

  • יש מקום לחלוקה לגילאים, חוגים ועדות, רמות לימוד, וכשרונות אחרים. אין מקום להכליל את כל האברכים יחדיו.
    יש מקום לחלוקה בין הרצוי למצוי, בין ההסטוריה לסיפורים סביבה, ובין הדור של פעם לדור המפונק של היום.
    ויש מקום לחלק בסכין חדה בין הזוג ששניהם (דוקא! וכשיש ילדים גם הם!!) מוכנים לקבל עול תורה ויסורי פרנסה
    לבין המשפחה שאיננה מסוגלת להיות כך, אנחנו דור מפונק והסכנות אורבות גם סכנת העוני וגם סכנת ה"עושר", כלומר היציאה לעבוד טומנת בחובה סכנות שוות ערך לעוני, אבל אולי לפחות אדם מרגיש שהוא בשליטה.
    אקצר בדוגמאות וכל אחד יכול להשלים מדימיונו.
    השאלה היא: האם ארגונים כמו ,,דרשו,, ,,מפעל השס,, ,,ושננתם,, ,,יד אליעזר,, ועוד ועוד יכולים להביא משהו יותר ,,משתלם,, לאברך, וגם לרומם אותו באמת, או שהם ,,מנצלים,, אותו, ואני חוזר ומאשים ,,דרשו,, מנצל את האברכים. אחת הראיות לזה, זה היחס והתשומת לב שמקבלים שם העסקנים למיניהם לעומת יחס בלתי מתחשב ולא מכבד שמקבלים האברכים [אף אחד לא חייב להיות אשם בכוונה תחילה] וכבר שמעתי מהרב בורודיאנסקי משגיח דקול תורה ביקורת על דרשו.
    אם יהיה כזה דבר, שהכוללים יתנו קצת יותר [כבר עכשיו הם חנוקים אבל אם כבר אז כבר] ויהיה אתגרים לימודיים מכל סוג: מי שרוצה הלכה, מי שרוצה אגדה, מי שרוצה עריכת ספרים תורניים, מי שרוצה פרוייקט משיבים. לא משנה העיקר סיפוק בלימוד
    שורה חדשה: סיפוק בלימוד
    שורה נוספת: סיפוק בלימוד
    אין טעם לדבר על אידיאלים ומה היה מאד רצוי כו' כו'. להיות ריאלים ושטיגען של הממוצע של האברכים [כנ"ל לא הבטלנים ולא השטייגניסטים. לא הסגפנים ולא הנהנתנים והקרייריסטים] זה על ידי אתגרים רוחניים כאלה או אחרים, באופן שהם נעשים טפל ל"לשמה", וה"לשמה" שולט ברמה מסויימת.
    אין לשכוח את המנועים של האדם, שזה הגשמה אישית העצמה אישית קריירה ועוד, זה בסדר גמור כל עוד שזה בא במקביל לשטייגען האמיתי, שהלשמה נשאר.
    אם לא נצליח לעשות זאת, המצב היום הוא לדעתי אכן בעייתי ומאד של "דיעבד" אמנם יתכן שזהו רצון ד' שנחיה בגלות ובעולם הזה בכלל במצב של "דיעבד" מצב שלא נראה בכלל יפה וטוב, ומי אמר שפעם היה יותר טוב.
    אבל אם רוצים אנחנו להביא למצב אידיאלי, לדעתי צריך יותר כסף, או פחות צריכה [שזה לא מציאותי בדור מחובר ומפונק גם יחד] וכדי להגיע ליותר כסף ולהשאר ברמה רוחנית גבוהה צריך את הדרשו ודומיהם שיתנו יותר כסף ויכבדו. וסליחה על דרשו יש עוד אחרים עימה שלא הזכרתי, למוטב אבל בעיקר לטוב.

  • אני מזדהה לגמרי עם הבעיה שהמאמר העלה שלדעתי היא אחת המצוקות הקשות ביותר בציבור החרדי ובפרט שאברך זה חי בעניות נוראית ואיך אדם יכול לחיות בעניות בשביל ערך שהוא לא מעריך ולא רואה בו טעם והוא נשאר בכולל רק בגלל החברה או בגלל שכילד הוא בנה לעצמו אידיאל והוא לא יודע לפתוח את הלב ולחשוב קצת על עצמו
    והכי הזוי שאם בדורינו מדובר בכאלו כמויות מה יהיה בדור הבא?
    לדעתי חובה להציף את הבעיה ולדרוש תשובות

  • המאמר וכל הדיון התייחסו לאברכים טובים ש"התייבשו" אך המאמרים מתעלמים מבעיה יותר כואבת שעולם הכוללים בנוי גם על עשרות אחוזים של אברכים שלא התייבשו אלא שפשוט מעולם לא היו מספיק מחוברים.
    כבר בישיבה המשגיח היה צריך לרדוף אחריהם בשאלה למה אתה לא בא לסדר כבר שם הם לא ממש התמצאו בפרטי הסוגיה הנלמדת בישיבה ולא היו נחשבים מהמתמידים אבל מה לעשות שהם קיבלו חינוך שחייבים ללמוד כל החיים והם לא מעזים או שאפילו לא יודעים לחשוב על אופציה לא להישאר בכולל ולכן הם נשארים כל החיים בכוללים כשהם פשוט לא אוהבים ללמוד והטרגדיה והכאב צועקים עד לב השמיים כשכל אחד מבין שאם אברך שאהב ללמוד "נשחק" וקשה לו מה עובר עליהם שמעולם לא אהבו ללמוד כשהם נמצאים במסגרת כה קשה
    כותבי המאמרים התייחסו רק לאברך הרציני שנשחק אך לדעתי אחוז נכבד מהבעיה הם אברכים אלו
    [כל מי שלמד בישיבות יודע כמה סביבו לא היו מתמידים ולא בדיוק הגיעו לסדרים והכירו את הסוגיות [אא"כ זה ישיבה עם משגיח שחייב] וכל אחד שנעצר אחרי עשר וחמש עשרה שנים ומגלה שכל אלו עדיין יושבים בכוללים יכול רק להעריך שגם אם אצל חלק היה שינוי עדיין חלקם הגדול נמצא במקום שהוא אסון בשבילו
    ולצערי גם אלו שבישיבה כן היה נראה שהם רציניים חלקם בכולל הרבה פחות עוד לפני שלב השחיקה]

    • לאו דווקא אברכים שלא 'מעיזים' לצאת מעולם הכוללים, ישנם גם כאלה שנורא חוששים לצאת ולא בגלל סטיגמות או ה'שווער', אלא באמת מתוך חשש אמיתי לרמה הרוחנית שלהם ובהעדר דמות תורנית לא אינטרסנטית שאיתם יוכלו להיוועץ.
      ודווקא אברכים אלו חווים התמודדות יומיומית של כישלון וחוסר מימוש עצמי, הם קיימים בהמוניהם והם לרוב צעירים בשנתיים הראשונות של חיי הנישואין, אך בדרך כלל לא מהישיבות הנחשבות לטובות ביותר[אך דווקא ישיבות אלו מעודדות ביקורת עצמית ומחשבה על החיים, למי שמכיר…]
      ודווקא לזה הייתי רוצה לשמוע התייחסות..

  • כל המאמרים פה מביעים את הבעיה ומנסים למצוא פתרונות שכולנו יודעים שיעזרו רק לאחוז קטן מאוד אך הסבל והקושי הרב עדיין ישארו נחלתם של הרבבות שלא יאמצו את ההצעות המובאות כאן ובפועל יסבלו יום יום שעה שעה
    זה שלכל כותבי המאמרים אין באמת פתרון רק מעצים את הצורך לומר את האמת שפשוט אין פתרון
    אם לא יהיה נס משמים אלפי אברכים שחוקים יצעדו מידי יום בתחושת חוסר מיצוי.
    עוד עשרים שנה זה יהיה רבבות וכך הלאה התופעה תגדל ותגדל ללא פתרון
    לדעתי חובה על כותבי המאמרים להדגיש זאת ולהעמיד את הנתונים ברור ולא להציג מצגת שווא כאילו יש פתרון
    רק אחרי שנגיע למסקנה הזאת בצורה מוחלטת ונראה שכל העוסקים בדבר מכירים בה במאה אחוז נהיה פתוחים לשאלה האם עדיין יש מקום לחנך שכל אברך ימשיך לכולל או שאולי חינוך כזה אסון הוא לדורינו אך כל עוד נתעלם מהבעיה וננסה למכור כאילו יש לה פתרונות ברי קיימא אנו חוטאים לעצמינו אם אנחנו ממשיכים לשלוח עוד ועוד צעירים לעולם הכוללים מתוך התעלמות ממה שהם אמורים לעבור
    [לא טענתי פה שצריך לשנות את הגישה שכולם הולכים ללמוד, וודאי שנושאים אלו יחליטו רק אחרי דיונים מעמיקים על כל ההשלכות וע"י הרבנים אך לדעתי כל החלטה שלהם אמורה להגיע רק אחרי שיכירו בכל הבעיות שהועלו כאן ובכך שאין להם כל פתרון מעשי]

  • מאמר יפה ומתומצת, יש לי להוסיף,אני שמעתי בשם הסטייפלר שכל אברך לאחר 5 שנים עליו להתחיל כבר לתת מעצמו או במשרה תורנית [שכפי שאמר הכותב זה היום בלתי אפשרי,גם בגלל שהישיבות נהפכו למשפחתיות] או לחבר ספר.
    שגם היום יבול הספרים לא נותן אפשרות כ"כ להתבטא. אבל ממוצא הדברים למדנו שבהחלט יש לו לאברך לחשוב איך הוא לא מתייבש בכולל. לדעתי יש לאברך לעמול ולמצוא את הייחודיות שלו אם הוא בוחר להישאר במסגרת של תורה.

  • עוד יתברר שמי שהרג את פא"י וטרח לעשות לה וידוא הריגה עשה טעות איומה

    • משה
      לכל דבר יש 2 צדדים וכל סוגיה מורכבת ממגוון היבטים
      גם אם נקבל את כל הטיעונים העולים פה על הבעיות שבתנועת האברכיות עדיין יש מקום למאמרים ארוכים לא פחות על הבעיות שהיו אילו לא היה את האברכיות וכ"ש על הבעיות שהיו אילו היינו נשארים בדרכה של פא"י
      אינני אומר שלכן אחד הצדדים צודק אלא שככל סוגיה גם סוגיה זו מורכבת ומה שלא נעשה נצטרך להתמודד עם בעיות

  • לדעתי יש להוסיף עוד נקודה:
    כל המאמרים הגיעו מתוך נקודת הנחה שאם לא היה את "משבר השטלעס" הכל היה טוב כי כל האברכים היו מוצאים את מקומם בשטלע והיו מרגישים מיצוי עצמי
    אך לדעתי זה רחוק מהמציאות
    אני לא חושב שכל אדם רואה את סיפוקו ומתאים לעבוד דווקא בהוראה [אני רק מנסה לדמיין אם במגזר הכללי היו מחייבים את כולם להיות מורים גם את מי שלא מתאים לכך] יש אנשים שאין להם כישורים לזה ויש אנשים שלא נהנים מכך ולא מקבלים כל סיפוק מעבודה כזאת
    ובפרט שיש לזכור שחצי מהשטלעס זה בדיחה – לא מזמן דיברתי עם ר"מ בישי"ק שמעתי את תיאוריו ונחרדתי איך שהבנתי ממנו בגדול עבודתו זה לחזור 40 פעמים על כל רש"י פשוט עד שהוא מעריך שמי שרצה להבין הבין ולהתעסק עם נערים בני 14 למה הם לא היו בשיעור ולמה הם לא יודעים את החומר. עצוב שאנשים שיש להם את כל הכישורים והיכולות ואין להם כל הנאה ותחושת מיצוי עצמי מעיסוק כזה צריכים לעמוד במצב בו זה מה שאמור להוציא אותם מהיובש
    כמו"כ יש לזכור שתופעה זו משפיעה על הכיוון ההפוך שבגלל שכולם רוצים שטלעס וזו השאיפה של כל אברך זה גורם לכך שגם אנשים שאין להם גישה חינוכית ושלגמרי לא מתאימים לתפקיד מגיעים לעבוד בזה כי זה הדבר היחיד שיש להם לעשות חוץ מלשבת יבשים בכולל ובכך אנו מפסידים שהרבה מרביצי תורה ממש לא מתאימים לתפקידם [אמנם במגזר הכללי הבעיה קיימת בכיוון ההפוך שבגלל שיש היצע ענק של עבודות אף אחד לא רוצה לעסוק בחינוך ולכן מקבלים מורים שלכתחילה לא היו מקבלים

  • המושג שטעלע בטעות יסודה, ונובעת מתפיסה שמשרה תורנית נועדה עבור נושא המשרה, ומתוך חשיבה של האדם על עצמו בלבד, איך אקדם את עצמי, איך אפיץ את התורה 'שלי', איך אדאג לכך שאני לא אתייבש בכולל, ומכאן גם לחשיבה של גינוני כבוד בלבד, כגון איך אדאג שאני לא אהיה עוד אברך פשוט שתקוע בכולל, וכן הלאה ע"ז הדרך…

    ותוצאותיה הרות אסון מכמה סיבות.

    א. הוא גורם לכך שאברך מחפש משרה כל שהיא להיתפס בה, אף שאינו תואם לו לכישוריו ולאופיו וכו', והיטיב לתאר זאת אלי על הר"מ ביש"ק.

    ב. השטעלע בא כתוצאה מהתייבשות, וחוסר סיפוק, ומה אשם אותו התלמיד שרבו התייבש, וכי משום כן הוא צריך לקבל את כל היובש שלו, ושיקולי נושא המשרה לעולם לא יהא טובת וקידום התלמיד, אלא טובת וקידום עצמו, שהרי הוא עסוק בבניין האישיות שלו.

    ג. גם לאחר מציאת השטעלע המיוחל, כעבור שנים אחדות הוא כבר מתייבש שוב, ומחפש משרה מכובדת יותר, התואם לפי דעתו את גילו או מצבו.

    אנסה להציע את תפיסת עולמי בנושא.

    תפקידנו כיהודים, 'לתקן עולם במלכות שקי' לקדם את העולם לתיקון ושלימות, שהעולם יהפוך מעולם חסר ולא תקין, לעולם מתוקן המתנהל כפי רצונו יתברך, עולם ללא מידות רעות, עולם בו כל אחד חושב ומתחשב בזולתו וכו', ומחובת האדם להשקיע את כל הכוחות והמשאבים שניתנו לו, כל אחד כפי יכולותיו כשרונותיו מאודו וכו', עבור מטרה זו.

    ומתוך תפיסה, שאם בורא העולם הוריד אותי לעולם, ומעוניין בנוכחות שלי בעולם שלו, בהכרח יש לי מה לתת ולתרום לתיקון ובניין העולם שלו, מה שאין ביד אף אחד אחר בעולם לתת.

    ואז יכול האדם להתבונן, מהם היכולות והכוחות המיוחדים שחננו הבורא עולם, שאותם הוא יכול לתרום לבניין ותיקון העולם, ומהם הדרכים לכך.

    ותפיסה זו מוציאה את האדם מחשיבה על עצמו, לחשיבה על השני, מה אני יכול 'לתת' מעצמי עבור תיקון העולם, ואיך אני יכול לקדם את הזולת ולהביא אותו אל תכליתו של קידוש שמו בעולם, ועסוק הוא כל חייו במיצוי כוחותיו למען כבודו יתברך, וחייו מלאי תוכן, מתוך מוכנות לוותר על כבודו רצונותיו תאוותיו למען כבודו יתברך.
    ואולי אם נצליח לשנות את הגישה, ונשכיל להבין שכל אחד ואחד מאתנו, יש לו מה לתת למען גילוי כבודו בעולם, נבין שלתרום מעצמינו לזולת, אינו תחום הקשור לגיל, או למצב כל שהוא, אלא הוא עיקר תפקידנו עלי אדמות, ונצליח להשתחרר מכבלי החברה, ותפיסות של מה יאמרו, ועם קצת יותר יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסא, נוכל למצוא את מקומנו וייחודינו בעולם. [ולאו דווקא בתוך המסגרות והחשיבה המקובלת].

    • יפה הצגת את ההבדל התהומי בין הגישות.
      גישת חברת הלומדים: בשבילי נברא העולם. החיים הם זירה בה כל היצורים הם פונקציות לשימושי ואני, אני, אני – סליחה, חלילה לא אני דורש כבוד, זה לכבוד התורה שאני לומד. ויש כאן עיוות כפול: לא רק הגאווה והכבוד והתאווה ושאר מרעין בישין; לא רק השקר העצמי כאילו הכל בשם התורה וההשקפה האחת והיחידה שיש לה זכות קיום. שלי, כמובן.
      שורש המאמר נוגע בשורש ההשקפה: אם כל יהודי שאינו לומד בכוילל כמוני או נושא שטעלע או עסקן מכובד (משתייך לחברת הלומדים) הוא חסר כל ערך בהשוואה אלי והיחס אליו הוא בין בוז לרחמים, הרי שאיך בכלל אפשר לחשוב על עזיבת חברת הלומדים. ברור שעדיף להתייבש בכוילל מאשר להשפיל את עצמי למקום חסר כל שווי וערך.
      גישת החסידות ועדות המזרח: יש לי תפקיד ושליחות. אני לא האישיו כאן. אם אני הולך לשטעלע, זה כדי שיתרמו ממני. המעשה, התועלת, המטרה שלשמה נשלחתי, היא עומדת במרכז, ואני מחפש איך להגיע אליה. לא הצרכים, הרגשות, הסיפוק או היובש שלי. כשמחוברים להשם ועובדים אותו בכל תחום שהוא, אין קשר בין העיסוק החיצוני שהוא הנתיב שאליו השם התאים אותי, לאיכות החיים הפנימית ועבודת ה'. בודאי שלא לערך העצמי.
      הערה חשובה מאד: הגישה הליטאית השתלטה על השיח החרדי, ומסביב נפוצים בהרבה יותר חסידים וספרדים שחיים גם הם לפי התפיסה המעוותת הזו. לא מדובר על חסידים וליטאים ברמת הפרט, אלא ברמת החינוך והגישה.

  • דומני כי כל אחד שקורא את התגובות השונות נוכח לראות כי ההסתכלות על הנושא היא מאד קיצונית ולא מאוזנת, ראיה ב"שחור לבן": או שצריך לחנך שכולם ישארו בכולל כל ימי חייהם, ומי שיוצא לעבוד הוא זונח את תפקידו בעולמו וסוג ב' וכו', או להיפך – האידיאל הוא לעבוד ולקבוע עתים לתורה, והאברך הוא בטלן מיובש שלא תורם כלום לעצמו ולחברה (אולי חוץ מאחוז זניח של אברכים מתמידים).

    האמת, כמו תמיד, נמצאת בדרך האמצע. צריך להבין שלכל מטבע יש שני צדדים. מחד גיסא, העולם כולו ועם ישראל בפרט זקוק לתלמידי חכמים וללומדי תורה שיהוו מגדלור רוחני. אם נחנך שהעובד וקובע עתים הוא שווה ערך לתלמיד חכם העמל בתורה כמעט אף אחד לא יבחר במסלול של התורה, כיון שהוא מסלול תובעני וקשה מכמה בחינות, ולכן ברור שצריך לחנך לכך שהעמל בתורה הוא בפסגת המדרגה (וכך היא אכן האמת: אבל ת"ח עצמן עין לא ראתה אלקי זולתך (סנהדרין צט.)

    מאידך, לחנך שזהו הייעוד היחידי לכולם ומי שלא עושה כן הוא סוג ב' הוא טעות איומה. הן מצד שזה פשוט לא נכון, י"א מתוך י"ג שבטים בעם ישראל עסקו לפרנסתם, וכך היה תמיד בעם ישראל במשך כל ההיסטוריה, והן מצד שזה לא יכול לשרוד לאורך זמן כיון שאין מסלול אחד שמתאים לכולם. מי שמנסה לחנך שכולם יצעדו באותה דרך הרי הוא כאנשי סדום שחייבו את כולם להתאים לאורך המיטה. גם מבחינה כלכלית השבט לוי זקוק לשאר השבטים שיפרנסוהו, וכבר כתב המשך חכמה שהסיבה בשלה שבט לוי נשאר קטן היה כדי שלא יפול למעמסה עם שאר השבטים.

    הדרך הנכונה היא לחנך לעובדה שככל חברה, ישנם העומדים בראש הפירמידה וישנם שבתחתיתה, אף שכולם אהובים וכולם עושים רצון קונם. כמו שמעמדם החברתי של רופא או עו"ד נכבד יותר מזה של נהג מונית או מנקה, כך גם מעמדם של הת"ח ועמלי התורה נכבד יותר משאר העם, אך אף אחד הוא לא סוג ב', אלא כל אחד ממלא את התפקיד שהקב"ה הועיד לו, וממילא על כל אחד לחשב בנפשו מה ה' מבקש מעמו ומה חובתו בעולמו, ולפי זה לתכנן את צעדיו בחיים. דרך מאוזנת זו תפתור את הבעיה מכל הכיוונים, אלא שכדי להטמיעה בציבור נדרש שינוי איטי וזהיר בצורת החשיבה והחינו במוסדות, ואני מקווה ששינוי זה ייושם על ידי הנבונים, לפני שיווצר פיצוץ.

    החותם בציפיה לישועה

    • ובכן, אני נחשב תלמיד חכם עצום, וגם יש לי שטעלע, אבל אני סובל מעניות מרודה, מה הדרך המאוזנת?

  • 1. בדורות קודמים מי שלא היה רציני נשר כבר בשלב הישיבה וכך שמי שהתחתן והמשיך בכולל ובהמשך לתפקיד תורני זה הרציניים לעומת זאת היום שבחורים סוחבים בישיבה לא בגלל התורה אלא במקרה הטוב בשביל להישאר בתיבת נוח הוי אומר מסגרת תורנית או במקרה הפחות טוב בשביל משפחה\שידוכין ואלו לא התייבשו בכולל אלא הגיע מיובשים

    2. תורה אכן צריך ללמוד לשמה אך בלי שלא לשמה לא נגיע לעולם ל-לשמה אך מה קורה שנתקעים כל החיים בשלא לשמה? יצא ראש ישיבה חולה כבוד שיודע רק לפלפל בקצות אבל מי שרק יפריע לו בשיעור יעוף מהישיבה ולא אכפת לו להרוס בחור או משפחה שלימה רק שלא יהרוס לו במאומה את השם הטוב של הישיבה

    3. כאחד שלמד בכולל וראה את המרוץ לפראק … ואיזה אושר מקבל אברך במשרה של משיב ברבע סדר שלישי בישיבה קטנה לבחורים נושרים המלצתי לאברכים צעירים היא (התובנות הגיעו באיחור) עשיתם מספיק שטעייגן ולומדעס בשנות הישיבה. להיכנס למסלול הלכתי אומנם אם נחשוב לעתיד של משרה ברור שלא תהיה דיין אם אין לך קשרים בש"ס \ג' אך הסיפוק הוא עצום!! כששואלים במשפחה שאלה פשוטה בהלכות שבת ואתה יודע לענות זה מספק! כשחבר מתקשר לשאול שאלה אתה מרגיש שקיבלת את השכר בעולם הזה
    והכי חשוב – לימוד הלכה זה מסגרת מחייבת. לא עוד מריחה של סוגיות אלא מסלול קבוע עם הספקים וחזרות ובסוף מבחנים. יום שהחסרת חייבים להשלים
    4. פתרון נוסף להרגשת אחד מתוך אלפים זה לעבור לפריפריה – שם אתה אחד! אתה כבוד הרב!

    נקודה אחרונה שלדעתי מצריכה דיון שלם
    אני רואה את זה היום בקטן אבל לדעתי בשנים הקרובות זה יתפוצץ בגדול!!
    הציבור הליטאי לא רק שלא מותאם לקבלת העובדים אלא גם דוחה אותם וזה גורם ללא מעט משפחות לעזוב את הדת!!!!
    אצל החסידים יש מסגרות מובנות למי שיצא לעבוד (כולם) יש שיעורי תורה ויש שיחות מוסר ואנשים יוצאים לעבוד ונשארים בקהילה וגם אם לא תמיד יש להם הכי הרבה יר"ש עדיין הילדים גדלים בסביבה החסידית
    לא ראיתי אברך שיצא לעבוד ומיד החליף חולצה אבל כן ראיתי לא מעט שבסוף התהליך הורידו כיפה!!

  • המאמר מתעלם מההיבט הדמוגרפי והחיבור שלו עם ההיבט הכלכלי כולל השפעת עליית מחירי הנדל"ן מה שכנראה מוביל לכך שסיפור "חבורת הלומדים" עומד באופן כמעט וודאי לקראת סיום.
    בשביל להמשיך עולם הכוללים יצטרך בשנים הקרובות כל שנה עוד סורוצקין, נתוני מספר תלמידי הישיבות הליטאיות הגדולות והקטנות ידועים,
    המשך מימון ה"דתות" מהמדינה לא יוכל להימשך לעד ככל שהסכומים יעלו משמעותית עם הגידול הדמוגרפי יגבר הלחץ והמודעות הציבורית במגזר החילוני נגד מימון זה.
    בני הדור שאליהם מתייחס המאמר אברכים בני 32 -40 שמיואשים משעטלע ומתייבשים בכולל הם ברובם אברכים שלא לקחו על עצמם משכנתא או חובות ברכישת הדירה וגם א"כ בסכום סמלי בלבד.
    הדור הצעיר יותר שקנה דירות בחמש שנים האחרונות לקח על עצמו משכנתאות עצומות לעשרות שנים קדימה [ע"פ רוב בשביל דירות שלושה חדרים שיהיו מוכרחות שיפוץ/הרחבה תוך עשור] עם התרחבות המשפחה וגדילת ההוצאות הנלוות בכדי לשרוד כלכלית הוא יהיה חייב להגדיל הכנסות, רוב הדור הזה לא בנוי לפת במלח כפשוטו הוא הרבה יותר מודע לנושאים שבעבר היו "טאבו" בציבור האברכי כגון מסעדות, טיולים לחו"ל, מלונות, עיצוב הבית ועוד וככל שהילדים גדלים הדרישות גדלות.

  • אוי כמה מעייף כבר לדון ולדוש בזה. טחון ולעוס עד זרא
    שכל אחד יעשה מה שטוב לו ומספק אותו, ויפסיק לתקן את כל העולם.
    כל אחד נהיה פה חוקר למדעי החברה מינימום

  • כותב המאמר התעלם מבעיה אחת בסיסית שמשנה עולמות

    פעם היה הרבה יותר פשוט כלכלית לשבת ללמוד משלל סיבות (אולי לא כולם התקיימו אצל כל אחד אבל לפחות כמה)
    1. קצבת ילדים גבוהה
    2. הדור הראשון אחרי השואה היו משפחות קטנות וההורים יכלו לעזור
    3. להורים הייתה קצבה מגרמניה
    4. הדיור והמחיה היה הרבה יותר זול

    פעם היה אפשר לעבוד חצי יום ולקבוע עיתים לתורה היום מי שיוצא לעבוד כמעט תמיד מתנתק מהתורה ונכנס למדרון שרבים מחליקים בו

    גם אם נסתפק ממועט א"א לשרוד – אני אברך אבל חייב לשלם למוסדות חינוך ולקנות תלבושות לילדות ומוצרי לימוד ולקנות אוכל בסיסי לבית ואין שום סיכוי לשרוד בזה אם גם צריך לשלם שכירות
    אבא שלי גם אברך אז דירה לא קיבלתי ואשתי לא מביאה הרבה כסף כי העסקנים דאגו שתלמד מקצוע שרק הבנות שלם מקבלות בפרוטקציה

  • הכותב מתעלם ל-ח-ל-ו-ט-י-ן מהסיבה העיקרית שהביאה לפריחתם של הכוללים, וממילא, רוב הבנין שהוא בונה רעוע; הגורם העיקרי, בהא הידיעה, שיצרה את הכוללים במתכונתם הנוכחית, מבחינת מספרם, היה לשכת הגיוס, או בשפה עדינה פחות, חוסר היכולת של בוגר ישיבה להתגייס לצבא, בגלל לחץ סביבתי, משפחתי וכו', כאשר הברירה היחידה שנותרה בפניו, היא להמשיך בכולל אחר נישואיו, גם אם עיסוקו בלימוד עד אז היה שטחי לגמרי. זכורני, שהיינו מלגלגים על חלק מהבחורים בישיבה, שכאשר נשאלו מה ברצונם לעשות לאחר נישואיהם, תשובתם הייתה "להמשיך ללמוד", במציאות שבה הם עדיין אפילו לא התחילו ללמוד…
    המצב כיום, גם אם הסיבה לכך השתנתה, היא נגזרת של אותה מציאות מכוח האינרציה, וכל פלפול אחר, הוא פלפול סרק, לדעתי הצנועה.

  • חד וחלק, לא מקבל את פתיחת המאמר.
    "התייבשות" ותחושת היבלעות לא קורים למי שראה סימן ברכה בלימודו.

    הסיבה שעולם הישיבות מנפיק מדי שנה אלפי כאלו שתלמודם קשה כברזל…. (יחס של 70/30% לדעתי, בישיבות הטובות מאוד)
    אין כאן מקומו.

  • הסכמתי עם כותב המאמר עד השלב שבו הוא אומר שהאברך בן השלושים עומד לפני צומת דרכים שבה הוא אמור להכריע אם פניו לשבת וללמוד תורה כל חייו או לצאת לשוק העבודה
    אך כאן עולה השאלה הקשה והמייסרת שמטילה אשמה כבדה על שיטת החינוך החרדית לבנים.
    לו יצוייר שאזר האברך אומץ בליבו לצאת לשוק העבודה, האם יש לו את הכלים לכך????? האם בגיל 30+ עם כמה ילדים יכול האברך לצאת וללמוד מקצוע ריווחי שייתן לו משמעות וסיפוק??? המקסימום שהוא יגיע זה להיות איזה פקיד זוטר או נהג אוטובוס … איך למען השם החברה לא לוקחת שום אחריות ומתוך ידיעה שחלק נכבד מבוגריה יזדקק לצאת לשוק העבודה משיקולי פרנסה או משמעות ולא יהיה בידם שום כלי בסיסי טכני ומנטאלי כדי לעשות זאת- מה שיחרוץ את גורלם לחיים של עוני, השפלה, וחוסר סיפוק ממשיכים לחנך את הבנים בצורה המעווותת הזו??
    איךךךך עושים זאת????? האם הצר שווה בנזק המלך???? האם שיטה לא מתחשבת זו היא מוסרית!??? איפה ההתחשבות בכל האלה שיצאו לעבוד?? למה הם צריכים לעבור מסע של השפלה בשוק העבודה??? (אבא שלי היה אברך עד גיל 37 ואז התחיל לעבוד כמנקה…. שזה בזוי ביותר, ולא שהוא אדם עם מנת משכל נמוכה, נץהטא אדם מאד מוכשר שהיה יכול להצליח בחיים להיות רופא, עו"ד או כל מקצוע חופשי אחר…) והזעקה עולה עד לב השמיים למה?? למה אתם גוזרים על ילדכם עוני והשפלה רק בשם הסיכוי של אחד לאלף שיצא להוראה?? כואב לי להגיד את זה אבל לפעמים אני מתפללת שיאיר לפיד שהחרדים כל כך תוקפים כי לא נוח להם להתמודד בצורה מהותית עם השאלות שהוא מעלה ישנה אצלינו משהו…
    החינוך חייב להיות יסודי, ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר חרדית, אקדמיה בשילוב עם בית מדרש כמו במגזר הדתי לאומי, וכשם שבמגזר הדתי לאומי יש בני עלייה שהם אברכים כולל ויש מעט ישיבות קדושות שמיועדות לבני עלייה ביחס תואם לאחוז שלהם מבין כלל התלמידים כך גם צריך להיות אצלנו

    • וממילא עולה השאלה אם כן מה יהיה ההבדל בין הציבור החרדי לציבור הדתי לאומי (שאני נמנה עליו למען הגילוי הנאות)

  • תודה רבה לרב.
    אולי זה קצת מעצבן שה "טור דעה" הזה, הוא העתקה כמעט מילה במילה מהספר של הרב עצמו. הספר נקרא "חישבתי דרכי" ספר מדהים וחושב קיבל הסכמה מכמה רבנים חשובים ואפילו זכה בביטול הסכמה מה שמראה כמה שהספר השפיע אני יכול להעיד אישית על עצמי ועל חברים מהישיבה שבזכות הרב יש לנו הרבה יותר שמחה וסיפוק בעבודת ה ובלימוד שלנו תודה רבה על הספרים בעצתך תנחני א ב חישבתי דרכי א ב מדהים איך מתוך הצמצום של מודיעין עלית אפשר להיות כזה אדם גדול וחכם אשמח לשאול את הרב מליון שאלות

    • גם אני קראתי ומאוד נהניתי!!!

  • הזכירו כאן כבר את נושא ה"מה יאמרו" המלווה את אברך הכולל שחושב על מימוש העצמיות שלו ביציאה אל העולם הגדול, זה בהחלט סוגיא נכונה שיש לתת עליה את הדעת.
    רציתי להוסיף בהקשר זה עוד נקודה שאולי קצת כופרת בעצם המאמר,
    לפני שנדבר על התמורות בעולם האברכות, יש לבחון היטב מדוע נוצרה האברכות? הרי כידוע שבעולם התורה של לפני השואה ועוד הרבה אחורה עולם התורה והעבודה כלל לא סתרו האחד את השני, אלא כמאמר חכמים "יפה תורה עם דרך ארץ" וכו' ומי לנו כגדולי הדורות שעברו שהיו מהם שעבדו למחייתם, (או שמא מימוש עצמי…).
    האמת היא שעולם האברכות הוא כדברי החזו"א שהוא מאבות מייסדה, מבחינת "את לעשות לה' הפרו תורתך", זה מלא בהמון שאלות הלכתיות אמיתיות, כגון קבלת כסף על לימוד תורה, חיוב כתובה לפרנס, יעוד האישה בת מלך פנימה, ועוד…
    צריך להבין שאין בדעתי ח"ו לחלוק על זה שאין דבר גדול יותר מלימוד תורה שכידוע העולם עומד עליה, ואין לנו לשער גודל שכרה ומעלת לומדיה, אבל זה באמת נכון לאותם אלו שיועדו לכך, (והסימן לזה אם מרגיש בזה סיפוק).
    בואו נחשוב על כמה נקודות. מדוע אלוקים נתן לבני אדם עוד כשרונות חוץ מלימוד, רק בשביל שיגנזו אותם? זה לא קצת בעל תשחית? ועוד, אם באמת יתממש החזון וכולם ישבו וילמדו, ונניח שגם החילונים יחזרו בתשובה (ונוסיף להשלמת התמונה שגם הגויים יתגיירו), מי ידאג ליישוב העולם? וכי במצב זה יהיו הלכות שונות, דעות שונות, יהדות אחרת?
    לסיום. המטרה הבסיסית של כל אחד היא לעסוק בתורה, יש שיועדו ללמוד כל היום ולזה יתבעו ביום הדין אם עשו כך או לא, ויש שצריכים לעשות זאת בשילוב של מימוש הכישרונות שלהם בעוד תחומים, וכמו שיש כהנים לווים לישראלים, שאין הלוי יכול להיות כהן כך מי שלא יועד ללמוד כל היום ולוקח את הכישורים שהקב"ה חנן אותו ולא עושה איתם דבר הוא פשוט פוגם הייעוד שלו.

  • משיטוטיי באתר ממש ביומיים האחרונים שנחשפתי אליו, זה שכל הכתיבה פה היא מתוך זווית עולם ליטאי כמעט צר.
    בשיחה שהיה לי עם אחד מחשובי המחנכים בירושלים מנהל חיידר לתפארת במגזר הוא אמר לי "תבין מה שאצלכם עושים האדמורים אצלנו פועלים הכויללים והכללים החברתיים".
    חבל שכותב המאמר לא ביטא יחס למצב חדש שנוצר אברכים ליטאים רבים שמתדפקים על דלתה של החסידות כדי "להרטיב" את מה שכותב המאמר הגדיר "התייבשות", ניתן לראות היום בירידי הספרים בעלי פראקים מסתובבים בדוכני החסידות ואפילו "חוטאים" בספרי ליובאוויטש.
    לעניין אלו שמגיבים בבוז כלפיי המוסד הקדוש הכוללים וחוטאים בהיסטוריה כלפיו הנושא נלעס הדק ובטוח לא ראיתי מאן דהו מהם שהביא טיעונים תורנים ענייניים כך שחבל על היחס.

  • מקצועות עם ביקושים גבוהים ולעיתים גם סיוע גבוה ללימודים האלו מטעם המדינה:
    חשמלאים
    רתכים
    נהגיי אוטובוס
    אחים ואחיות
    מהנדסיי חומרה או תוכנה
    פנו למרכזיי "הזדמנות" הקרובים למקום מגוריכם או למרכזיי "מפתח" ובקשו לקבל הכוון תעסוקתי חינם ע"מ לבדוק את התאמתכם למקצועות אלו.

  • בתור אדם שמכהן כראש כולל, ורואה אברכים במצוקותיהם, דעתי היא שלכל אברך אפשר למצוא פתרון, או לימוד עם ילדים, או פעילות קירוב, או עריכה תורנית, לימודי הלכה, מבחנים, הוצאת ספרים, ועוד ועוד, העניין שלאנשים אין כח לעבוד

    • ולמה אין להם כח לעבוד?

  • אין לי זמן וכח לקרא את כל התגובות אבל אני כבר באהלה של תורה למעלה מ40 שנה למדתי ש"ס וד' חלקי שלחןן ערוך למעלה מ20 שנה שאני חוקר תורני ויש בתחום הזה עבודה של 1000000 שנה ל100000 אברכים לפחות כל כך הרבה שו"תים אחרונים ראשונים בציר הגמרא וההלכה שממתינים או בכתב יד עדיין או דפוסים עתיקים שאינם מתאימים לדורנו יש בזה עומק תורני מלא סיפוק ויש הרבה פילנטרופים שמוכנים לממן את זה הרבה יותר בקלות ממה שהם מוכנים לממן כולל צריך פשוט יוזמה נועזת של כמה גאונים [לא גדוילים] לתפוס יוזמה ולהקים מכונים תורניים לאברכים ולספרים הללו זה פרוייקט אין סופי ובטכנולגיות של היום זה לא קשה מאוד קדימה לעבודה

    • אשמח אם תוכל יותר לפרט על המקום…. מסתבר שעוד אנשים ירצו להשתתף…. אם תוכל לכתוב ממש פרטי התקשרות אז מה טוב!!!

  • נגעת בנקודה מאוד רגישה, בעצם זה המצב ואיתו צריך להתמודד… המצב הזה מביא המון אברכים למצוקה נפשית חמורה שמשפיע על כל סביבתו, וד"ל. ואין כמעט מי שיכול לעזור בציבור שלנו כי אין להם גם את האומץ להכיר בבעיה עצמה דהיינו בכישלון בדרך עצמו. אמנם באמת יש אברכים שלוקחים את המצב כדי להתמקד יותר בפנימיות הנשמה והם יוצאים חזקים יותר מהמצב, אבל כבר נאמר ראיתי בני עליה והמה מועטים.. רוב העולם לא יודע איך להתמודד עם המצב בבחינת אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי. ובאמת היוצרי שלהם הוא באמת היצרי, והיצרי זה היוצרי …
    החכמת להביא את אותם אברכים שלוקחים את זה למקום טוב יחסית כתופעה שמתרחבת בין כלל ציבור היושבים באוהלה של תורה, אבל הפכת אותם לרוב, כשבאמת הם ממש מיעוט, אבל זה נתן לך את האפשרות להעלות את הבעיה בפרהסיה.
    הפיתרון לא נמצא בבעיה אף פעם, והמציאות חזק מכל דמיון, ולכן המצב הזה הוא לא ישרוד זמן רב.
    אבל התיקון והשינוי יהיה קשה וכואב. נתפלל לה' שזה יקרה מהר ובלי סבל.

  • לצערי כל הכותבים מתעלמים כאן מ-'הפיל' שבחדר. קרי, כדי שתהיה חברת לומדים, מישהו צריך לממן אותה. מישהו צריך לעבוד עבודות ממשיות כולל יצירת אוכל, בניית בתים, ניקוי הרחובות, וכן הלאה.
    אנשי הכולל משוכנעים שהם עושים דברים חשובים ולכן 'מישהו' צריך לפרנסם. הבעיה היא שאין כיום מספיק 'מישהו' כדי שיעשה זאת. ממילא האלטרנטיבה היא להיות עניים מרודים שאינם יכולים לכלכל ולחנך את משפחותיהם, או לצאת מהמסגרת.
    אלא שלצאת מהמסגרת קשה כי ישנה קבוצה קטנה של אלו הנהנים מהמסגרת, שלא תיתן להם. היא תתנגד לחינוך שיאפשר רכישת מקצוע סביר, היא תצא בחרמות וכו'.
    בסוף יהיה פיצוץ גדול, זו רק שאלה של זמן, צר לי על כך

  • יש גם לציין התופעה שקיים, שהרבנים עצמם מתייחסים לעשיר או לרופא או בעל אומנות אחר בכבוד רב, ולאברך בבוז.

  • יש משהו אוטיסטי במאמר, שמתעלם לגמרי מן ההשפעה של חברות הלומדים על הכלכלה של מדינת ישראל, תופעה שרק תלך ותתעצם ככל שהציבור החרדי גדל. ניתוח עומק של הנושא ניתן לשמוע בפודקסטים הבאים:

    http://www.added-value.co/38/

    http://www.added-value.co/16/

  • מה למעשה הפתרון ללימוד מקצוע פרקטי שיויעיל בס"ד לפרנסה בכבוד,
    הלא כל המקצועות הנורמלים מסונדלים במכרזים הדורשים כתנאי סף תואר ראשון ,ניסיון מס' שנים ,זמינות 24/7 וכו'
    ודאי שיש גם מהלך מדיני לחילון ראשי המשפחות בדרך זו .
    אשמח לשמוע עצה טובה על מקצועות שאינם דורשים כמה שנים לימודים ויש בהם ביקוש. תודה כתיבה וחתימה טובה לכל עם ישראל.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל