להפסיק לפחד; להתחיל לבטוח

מאמרו של הרב ראובן לויכטר עוסק בפעולת מידת הביטחון בעולם. השאלה שבה הוא דן היא האם הביטחון של האדם בה' יכול להשפיע על המציאות או שלא. כדרכו בקודש, זכינו לסוגיה ערוכה עם הגדרות נפלאות. עם זאת, אבקש לדבר על מידת הביטחון ממקום פשוט יותר, קרוב יותר. אתייחס אליה בתור כוח נפשי באדם, אסביר מהו כוח זה ואבאר כיצד הוא נקנה.

 

והעיקר לא לפחד כלל

בספר "אמונה ובטחון" נאמר כי "האמונה בבחינת הלכה והביטחון בבחינת מעשה". כלומר, הביטחון הוא הביטוי המעשי של האמונה. האמונה עצמה היא כוח נפשי שבאמצעותו אנו מתנהלים בחיים היומיום, "מכוחות הנפש שאי אפשר לחיות בלעדיהם" ("עלי שור" ח"א, ק). האמונה היא היכולת לתת אמון, וללא אמון אין העולם יכול להתקיים. לעתים קרובות אנחנו מוכרחים לתת אמון, גם אם אנו חשדנים במיוחד. אדם חייב לתת אמון בסיסי ברופא, במוכר בסופר, בילדים שלו וברב. ללא אמון זה הוא אינו יכול לנהל חיים תקינים. הכוח הנפשי של האמונה יוצא לפועל במידת הביטחון; היא התוצאה של נתינת האמון. אדם הנותן אמון בקב"ה או בבני אדם מכונה "בעל ביטחון".

ללא אמון העולם אינו יכול להתקיים. לעתים קרובות אנחנו מוכרחים לתת אמון, גם אם אנו חשדנים במיוחד. אדם חייב לתת אמון בסיסי ברופא, במוכר בסופר, בילדים שלו וברב. ללא אמון זה הוא אינו יכול לנהל חיים תקינים. הכוח הנפשי של האמונה יוצא לפועל במידת הביטחון; היא התוצאה של נתינת האמון

כך כותב בעל "חובות הלבבות": "אך מהות הביטחון הוא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו בעניין אשר יבטח עליו, כפי יכולתו ודעתו במה שמפיק טובתו" (פרק א). הביטחון בקב"ה שיעשה את הטוב והנכון מעניק לאדם מנוחת הנפש בהתנהלותו בעולם, כפי שאדם שהולך לרופא שהוא סומך עליו בלב בטוח שהטיפול שהוא יקבל יהיה הטוב ביותר.

אם בימים כתיקונם נחיצות המצרך ששמו "ביטחון" אינה מובנת מאליה, באה מגפת הקורונה והפכה אותו למצרך חיוני במיוחד. האדם מסתובב בעולם חסר ביטחון, חרד מהבאות. כל מפגש עם האחר מלווה בחשש שמא הוא נשא של הוירוס, וכל יציאה לרחוב מעוררת תחושה של אי-נוחות. וגם בביתו אין ביטחון לאדם. אפילו השהות הממושכת של בחורי הישיבה הצעירים שלנו מחוץ לישיבות גורמת לנו לפיק ברכיים. מה יהיה עליהם?

איש אינו יודע האם ימצאו תרופה או חיסון לווירוס הקורונה, כמה זמן יעבור עד שהחיים יחזרו למסלולם וכיצד ייראו חיינו לאחר מכן. מעולם לא שמעתי כל כך הרבה מומחים בכל התחומים אומרים בתקופה קצרה בעל כורחם שוב ושוב: "אינני יודע", "נראה, לא יודע", "ימים יגידו". ההווה מפחיד אותנו כעת, ויותר מכך – העתיד: מה תהיינה ההשלכות של הקורונה – מבחינה בריאותית, חברתית וכלכלית? בקיצור, אנו מרגישים ממש "תלויין ועומדין".

 

איך משיגים "ביטחון"?

בתו של הסבא מקלם זצ"ל ביקרה אצל רופא גוי בעל שם בגרמניה, והוא אמר לה שהיא צריכה מנוחת נפש. היא חזרה לאביה, שדיבר תמיד על מנוחת הנפש, ואמרה לו: "אבא, גם הרופא המפורסם אמר שצריך מנוחת הנפש." "אבל בתי," אמר הסבא, "למה לא שאלת אותו איך עושים זאת?"

בהיותי אברך בישיבת מיר, נשוי עם ילדים, ולימוד התורה ממלא את כל עולמי, גיליתי כי בקיזוז הוצאותי מהכנסותי יש לי בכל חודש גרעון של 500 שקלים. לאורך זמן, סכום חודש זה הלך והצטבר לחוב גדול בחשבון הבנק. נועצתי באברכים שסביבי, ואלה אמרו לי: "צריך ביטחון בה'; אם יהיה לך ביטחון, ה' יעזור לך." אכן ניסיתי להתחזק בביטחון בה', הגברתי והגברתי, אך המינוס אף הוא הלך וגדל.

בצר לי, פניתי לאיש הגדול שהכרתי, "המשגיח" הרב וולבה זצ"ל, וסיפרתי לו על הבעיה הגדולה שלי – "אין לי ביטחון". הוא שאל במה מדובר, וסיפרתי לו על מצוקת הפרנסה ועל דברי האברכים. בשמעו זאת הוא חייך ואמר: "אם תבדוק היטב, תגלה כי גם להם אין ביטחון בה', אלא הם סומכים על השווער, על ההורים ועל האישה שעובדת." לעצם סוגיית הפרנסה הוא הציע בפשטות, שאחזור לעבוד במקצוע שלי – עריכת דין.

בצר לי, פניתי לאיש הגדול שהכרתי, "המשגיח" הרב וולבה זצ"ל, וסיפרתי לו על הבעיה הגדולה שלי – "אין לי ביטחון". הוא שאל במה מדובר, וסיפרתי לו על מצוקת הפרנסה ועל דברי האברכים. בשמעו זאת הוא חייך ואמר: "אם תבדוק היטב, תגלה כי גם להם אין ביטחון בה', אלא הם סומכים על השווער, על ההורים ועל האישה שעובדת." לעצם סוגיית הפרנסה הוא הציע בפשטות, שאחזור לעבוד במקצוע שלי – עריכת דין

בהמשך, התברר לי כי לא זו בלבד שה'קלף' הדתי הנקרא ביטחון אינו פשוט כל כך לשימוש, אלא שגם השגת אותה "מנוחת נפש" בטוחה אינה משימה קלה. הרב וולבה היה נוהג לספר כי מרן הסטייפלר זצ"ל היה אומר לאנשים כי בביטחון הוא אינו מבין. כדי ללמד עד כמה קשה להשיג ביטחון, היה הרב וולבה מצביע על פרשת חוזרי המלחמה בפרשת שופטים.

עם ישראל יוצא למלחמה על אויביו. הלוחמים הם בחירי העם, עובדי ה' החדורים באמונה וביראת שמים, צדיקים גמורים (כפי שהגמרא אומרת על חיילי בית דוד). והנה, סמוך ליציאה מגבולות הארץ פונים השוטרים לעם ומבררים: "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו?" וכן "מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו?" ו"ארש אשה ולא לקחה?". כל אלו חוזרים לביתם ואינם משתתפים במלחמה. ואז מגיע ה"קינוח": "מי האיש הירא ורך הלבב", גם הוא "ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ, ח). ממה מפחד אותו "ירא ורך הלבב"? רש"י מביא כי נחלקו בכך תנאים. רבי יוסי הגלילי סובר שהוא ירא מהעברות שבידו, ואילו רבי עקיבא סובר שהוא "אינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה". דהיינו, האיש פשוט מפחד מהמלחמה.

דבר זה תמוה ביותר: עם ישראל הרי יוצא למלחמה רק לאחר שהאורים ותומים מודיעים בבירור כי יצליחו בה. לאחר מכן הכהן "משוח המלחמה" אומר להם מפורשות: "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ועל תערצו מפניהם, כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם" (דברים כ, ג-ד). הרמב"ן (פסוקים ד-ה) מבאר:

וטעם כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם – יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים, ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו. ואמר להלחם לכם עם אויביכם – כי יפילם לפניכם לחרב. ואמר להושיע אתכם – שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש, כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות. ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים וששה איש, כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה, כי לה' המלחמה.

אחרי הבטחה כזאת, מי הוא אותו קטן אמנה שלבו ירא מקשרי מלחמה?! אלא, אמר הרב וולבה זצ"ל, מכאן אנו למדים כי לומר לאדם "צריך ביטחון" ולהבטיח לו שלא יקרה כלום, לא בהכרח עוזר, גם אם מי שמבטיח זאת הם האורים ותומים. עדיין אדם יכול לפחד מקשרי המלחמה, ופחד זה ייאלץ אותו לחזור הביתה.

בוודאי, "אילו היתה לי אמונה שלמה וביטחון אז…". חזק וברוך. אבל כנראה אין לי המצרך שעליו מדבר הדרשן – ומה אפוא הוא מציע לי? אכן, חלק מההתבגרות בעבודת ה' שלי היתה להשתחרר מאותן קלישאות ואמירות פלקטיות הנשמעות תדיר מפי דרשנים ומופצות בעלונים פופולריים

כמעט כל אחד מכיר את האמרה המפורסמת: "אילו היית מאמין באמונה שלמה ובוטח בקב"ה, שום דבר לא היה מציק לך." אפשר להעתיק את אותה האמרה ביחס למגוון סוגיות, כולל צרכים בסיסיים כגון פרנסה, זוגיות וילדים. בוודאי, "אילו היתה לי אמונה שלמה וביטחון אז…". חזק וברוך. אבל כנראה אין לי המצרך שעליו מדבר הדרשן – ומה אפוא הוא מציע לי? אכן, חלק מההתבגרות בעבודת ה' שלי היתה להשתחרר מאותן קלישאות ואמירות פלקטיות שנשמעות תדיר מפי דרשנים ומופצות בעלונים פופולריים. 'ההתמקצעות האמונית' שלי היתה הכרה אמתית של האופנים שאמונה וביטחון משמשים אותנו בחיינו, ולא רק אירועים דרמטיים כמו מלחמה או מגפה עולמית.

 

ביטחון מתוך הכרה

ביטחון אמתי נקנה באמצעות היכרות ממושכת ובניית אמון לאורך זמן. כך הוא גם ביחסים בין בני אדם. הרבה שנים אינטנסיביות ורצופות דרמות חולפות עד שבני זוג מרגישים כי הם בוטחים באמת זה בזה. כיוצא בו, אם פלוני שאיני מכירו כל כך מבקש ממני הלוואה הגונה, כנראה לא אתן לו על נקלה. אך אם המבקש הוא חבר קרוב שיש לי אתו היכרות ארוכת שנים, אלווה לו בתחושת ביטחון גבוהה הרבה יותר.

רבי ירוחם ליבוביץ, המשגיח ממיר זצ"ל, צייר ציור של אדם הטוען שיש לו ביטחון גמור בפלוני, ואז שואלים אותו: האם תהיה מוכן לתת לו הלוואה בסך 1,000 שקלים? על כך הוא עונה שבוודאי יהיה מוכן. ומה באשר להלוואה של 10,000 שקלים? "אה… כן." והלוואה של 100,000 שקלים? "טוב, אל תגזים, אינני יכול." אז היכן הביטחון הגמור? כלומר, הביטחון באדם, בין בן זוג ובין ידיד או מכר, הוא תוצאה של היכרות מעמיקה ומסע משותף שבמהלכו נבנה האמון ההדדי, כל אחד בגבולות ההולכים ומתרחבים עם הזמן.

באופן דומה, גם הביטחון בקב"ה הוא רגש הנקנה מתוך קשר ארוך שנים. כפי שראינו, הביטחון הוא הביטוי המעשי של האמונה, והאמונה עצמה נקנית אף היא מלימוד ומחוויות קודמות. במעמד הגדול של קבלת התורה אמרו ישראל "נעשה ונשמע", שהוא הביטוי הגבוה ביותר של אמונה בנותן התורה וביטחון בו, וגם לו קדמה היכרות מוקדמת של "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי" (שמות יט, ד). רק מכח חוויה אמונית זו התגלה הקב"ה לישראל וביקש מהם: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי." ההיכרות המוקדמת שבנתה האמונה הביאה לביטחון של "נעשה ונשמע", ל"סמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו" (רש"י שבת פח, א).

כדי שיהיה לאדם אמונה בשעות החשיכה, הוא צריך גם את שעות האור, את השעות שבהן הוא רואה בבירור את מציאות ה' והשגחתו. הוא צריך את ההיכרות המוקדמת, שתאפשר לו להישען על הקב"ה גם בשעות הסתר הפנים והחשיכה

רבי ירוחם היה אומר כי האמונה והביטחון הם כמו מעקה שעוזר לאדם לרדת מדרגות לולניות בחשיכה, גם כאשר הפחד אופף אותו. כדי להתגבר על הפחד, הוא אוחז במעקה ויורד לאט לאט. כך גם האמונה אומרת לאדם: אתמול כשהיה אור, ראית הכל בבירור; את המדרגות, את המעקה. אז תדע, גם היום הם נמצאים שם, גם אם אינך רואה אותם בגלל החושך הכבד. אחוז במעקה ורד. אל תפחד. אולם, כדי שתהיה לאדם אמונה בשעות החשיכה, הוא צריך גם את שעות האור, את השעות שבהן הוא רואה בבירור את מציאות ה' והשגחתו. הוא צריך את ההיכרות המוקדמת שתאפשר לו להישען על הקב"ה גם בשעות הסתר הפנים והחשיכה.

שמעתי מהרב לויכטר שליט"א דבר נפלא. הוא אמר כי לכל אחד יש אלבום תמונות משלו, שבו הוא מתעד את חוויותיו מהעבר הפרטי שלו. יש תמונות המעוררות בו שמחה או עצב, יש המעוררות אהבה או שנאה ויש המעוררות אמונה וביטחון. התמונות של האמונה והביטחון הן החוויות שבהן הוכח לבעל האלבום כי יש מי שמשגיח, מנהל ומוביל את העולם הגדול וגם את העולם הקטן שלו. אלה הן תמונות שבהן האסון שממנו חשש התברר דמיון שווא או היה עבורו תהליך של תיקון וצמיחה. החוסן שהוא מצא בתוכו והעזרה של הקב"ה בתקופות אלו היו עבורו גילוי מופלא. תמונות אלו היו חוויות מוחשיות וחיות אצלו, מלאות צבע ורגש, אולם במהלך השנים נשכחו ממנו. לכן, העלאתן מחדש למודעות, כחוויה רגשית וכמסקנה שכלית, יכולה לחזק את אותה תודעת אמונה וביטחון – להזכיר לאדם שכמו שהוא יתברך היה נוכח שם, בחוש, כך הוא נוכח גם כאן, אף שהוא אינו רואה או חש זאת כעת.

תמונות אלו מחזקות את תודעת האמונה ומקנות הלך רוח בסיסי של ביטחון, משהו מאותה 'מנוחת נפש' המקטינה את עוצמת ההיסטריה, החרדות, הדאגה וה"מה יהיה?" המעיק. אולי אין זה אותו ביטחון פלאי, ה'קלף' שמצליח לייצר תוצאות ולממש רצונות, אך הוא מקנה רוגע נפשי עילאי. מ"צפצוף ביטחון" (כלשונו של ה"חזון איש"), חלף ניסיון להכריח ביטחון בצורה מלאכותית, נהיה הביטחון לחלק אמתי בנפש ו"תפסת מועט תפסת".

פיסת רוגע זו מעניקה לאדם חוסן ויכולת לעמוד במאורעות הדרמטיים של החיים.

אנו מתפללים שחיינו יהיו טובים ומתוקים, כמו שאנחנו מאחלים זה לזה בראש השנה. אולם, משירד לעולם אירוע כה עוצמתי המערער את עולמנו, כמו משבר הקורונה, אנו מצווים להפיק ממנו את המרב. אולי דווקא שעות קשות אלו תתווספנה לאלבום התמונות שלנו, תמונות אמונה וביטחון שבעתיד תהיינה חלק מבניין "מנוחת הנפש" הנכספת.

לו יהי!

 

 

Photo by Alex Azabache on Unsplash