רבנים, למדונו אורחות חיים!

החיים היהודיים מתחלקים לתחום החובה, שבו נמצאות תרי"ג מצוות העשה והלא תעשה ופרטי דיניהן, ולתחום הרשות, הנוגע לכל שאר העניינים. בתחום החובה, יש לאדם "שולחן ערוך" החולש על רוב הנושאים הרלוונטיים לחיי היומיום. במקרים שבהם נתקל אדם בספק הלכתי, הוא יכול לגשת אל הרב ולשאלו כיצד לנהוג. אולם, פרט לתחום החובה ישנן כל אותם מצבים גדולים וקטנים בחיים שבהן נדרש האדם לקבל החלטות כיצד לנהוג, ללא פסיקה הלכתית ברורה. יש המגדירים סוגיות אלו "השלחן ערוך החמישי" שעליו נצטווה היהודי במילים "בכל דרכיך דעהו".

מוסד לימודי סירב לקבל בן של ידיד בגלל מוצאו העדתי. הדבר בוודאי כואב, אך מלבד נשיאה בעול הרגשי, מה חובתם המוסרית והמעשית של הנמצאים במעגלים הקרובים? כשיהודי תורני עובר במחסום צה"ל, האם ראוי לבטא הכרת הטוב לחיילים, ואם כן, כיצד? האם נכון לקלוט בבית משפחה לא דתית בזמן חירום לאומי? כיצד חוגגים בת מצוה? מהי ההתחייבות הכספית הראויה הנדרשת מהורים עבור נישואי ילדיהם? האם נכון לנהוג בזה רק בדרך של "פוק חזי מאי עלמא דבר"?

מהו הדבר הנכון לעשות כאשר נתקלים בחצר בניין מלוכלכת ועזובה? התנהלות מזניחה מצערת אנשים רבים; האם נכון יהיה שאדם יקדיש מזמנו וממרצו לטפל בחצר הבניין, או אולי כדאי שילמד במקום זה עוד כמה דפי גמרא או יעבוד שעות נוספות לפרנסתו? האם ראוי שישקיע זמן בשכנוע השכנים לטפח את גינתם המשותפת או זה מיותר ולא מתאים? ובכלל, מה צריך להיות היחס שלנו לסביבה, גם אם איננו נתקלים בדילמה מורכבת? מה יחסנו למחזור הפסולת הביתית? האם ראוי להתאמץ ולזרוק ניירת ופלסטיק בהפרדה, או זוהי טרחה מיותרת? גם אם סוגיות אלו אינן הלכה, האם אינן בגדר "בכל דרכיך דעהו"? הרי אלו שאלות יומיומיות הנוגעות לחיי כולנו.

כשיהודי תורני עובר במחסום צה"ל, האם ראוי לבטא הכרת הטוב לחיילים, ואם כן, כיצד? האם נכון לקלוט בבית משפחה לא דתית בזמן חירום לאומי? כיצד חוגגים בת מצוה? מהי ההתחייבות הכספית הראויה הנדרשת מהורים עבור נישואי ילדיהם?

בכל השאלות הללו נתקלתי בעצמי בהזדמנויות שונות, אם בגוף ראשון ואם דרך חברים ומשפחה. אך למרבה הצער, כאשר חיפשתי תשובה לשאלות אלו, לא מצאתי את הכרך החמישי של השלחן ערוך שממנו אוכל לקבל עצה ותושיה. אי אפשר למצוא תשובה מידית לשאלות אלו ב"משנה ברורה", ואלו כמובן רק דוגמאות אחדות. כמוהן יש עוד רבות לאין מספר. רוב רובם של אורחות החיים, תורה הם ולימוד הם צריכים, ומשום מה הציבור אינו זוכה להדרכה בהם, בין אם הוא משתייך ל"קהילת הלומדים" ובין אם ל"קהילת העובדים". למרבה הצער, יהודי המבקש לעבוד את בוראו בבחינת "בכל דרכך דעהו", מתקשה למצוא בימינו הנחיה תורנית בסוגיות החיים, הן בסוגיות "גדולות", התופסות נפח משמעותי בחיים, והן ב"קטנות". אם שאלות אלו עולות לשיח, הרי זה רק בעמודים האחוריים של מגזינים לשעות הפנאי או בפורומים שונים באינטרנט. האם סביר שההחלטות בכל הנושאים החשובים והיומיומיים הללו תתקבל רק בהתאמה לסטנדרטים חברתיים או משפחתיים?

נכון אמנם כי יחיד הצמא לדבר השם וחפץ לקבל הדרכה תורנית ימצא מן הסתם דרך לקבל מענה לשאלותיו. אך מה באשר לאיש מן השורה שאינו עושה מאמץ מיוחד לברר כל דבר? האם אין מן הראוי לחנך להתבוננות תורנית על כל סוגיות החיים, ולעודד שיח ציבורי תורני ושיטתי אודותם?

יהיו שירימו גבה על העיסוק ב"זוטות" שכאלה, ויהיו אלו שיאמרו כי אולי סוגיות אלו חשובות, אבל מה להן ולהדרכה רבנית? האם לא נכון יותר ש"תחום הרשות" יישאר ברשותו של כל אדם? האם בכל צעד ושעל בחיים אנו זקוקים להדרכה של רב? אני אכן מסכים עם הטענה שהאדם הפרטי יכול להידרש לבירור מעמיק של סוגיות אלו ולקבל בהם הכרעה, אבל האם רובנו אכן עושים זאת? האם בלי עיסוק רציני בנושא אנחנו אכן מסוגלים להגיע להכרעה שקולה, או שמא אנו פשוט פועלים בהתאם למצב הרוח הרגעי שלנו?

על הרב להורות לבני קהילתו אורחות חיים בדרשותיו, בשיעוריו ובמפגשים פורמליים יותר או פחות עם בני קהילתו

אחד התפקידים המשמעותיים שרב הקהילה צריך למלא הוא להיות השלחן ערוך החמישי עבור בני קהילתו. בירור סוגיות אקטואליות הוא תפקידו של רב הקהילה החי בתוך עמו ויודע את צרכיו ואת הדילמות שלו. הרב מכיר היטב את תחום הרשות של בני קהילתו, שה"שולחן ערוך" אינו מכסה, ועליו לתת להם הנחיה תורנית לגביו. על הרב להורות לבני קהילתו אורחות חיים בדרשותיו, בשיעוריו ובמפגשים פורמליים יותר או פחות עם בני קהילתו. כמובן, לשם כך על הרב להיות בעל עושר הלכתי ואינטלקטואלי, בעל ניסיון וחיבור לשטח. כך יקבלו בני קהילתו מענה רחב היקף, שיביא שלווה בלבם ויראה להם את הדרך ילכו בה.

 

מדוע אין עוסקים באקטואליה?

על אף הצורך במשנה תורנית לאורחות החיים, רבני קהילה כמעט אינם עוסקים בנושאים אלו, למרבה הפלא. מדוע? להלן אציע מספר סיבות לכך.

"שבתי בבית ה' כל ימי חיי"

הסיבה הראשונה היא שהמודל של בית המדרש הישיבתי כבש את החיים התורניים כולם. הישיבות עוצבו כך שהבא בשעריהן אוסף את עולמו ומצמצמו אל ארבע האמות של בית המדרש. בית המדרש הישיבתי נועד להיות עולם עם חיים משל עצמו, מנותק ממה שקורה מחוצה לו. אידאלית, הלומד בישיבה אינו אמור להתעניין במה שקורה בעולם שבחוץ. כשהוא לומד בסוגיה על "שור" או "בור", הוא לומד אותה מתוך עצמה, ובמנותק מן העולם שבחוץ. בבית המדרש, הדבר הכי חשוב בעולם הוא מהו עומק הבור שאליו נופל השור, והעובדה שמחוץ לבית המדרש אין לא בורות ולא שוורים אינה משנה דבר. חניך בית המדרש לומד הוויות דאביי ורבא ולא הוויות העולם.

עולם הישיבות משתדל במכוון להימנע מאקטואליה, ולעסוק בסוגיות תלמודיות וביסודות הנצחיים של החינוך היהודי. כמובן, תמיד ישנן השפעות חיצוניות, דור דור וענייניו. אולם, השיח הישיבתי מגיב אליהם באופן עקיף, ומשתדל מאד שהשפה שלו לא תיגע ישירות בשאלות האקטואליות אלא תרחף מעליהן. ישנם יוצאים מן הכלל; ראש ישיבת חברון רבי יחזקאל סרנא היה עוסק לפעמים באופן ישיר באקטואליה, וכך גם חתנו רבי אברהם פרבשטיין. גם הרב שך, בהיותו מנהיג הציבור הליטאי, עסק מדי פעם באקטואליה במסגרת הישיבה. אך באופן כללי, הגישה של הישיבות היא לדלג מעל הוויות הזמן.

מהלך זה של עולם הישיבות ממשיך להתקיים גם בקהילות אברכים. אף שעברו שנים מאז ששהו בישיבה, והם כבר בעלים בעמם, המגמה הפנימית נותרה כשהייתה, בלי התאמה למעמד החדש. יצוין כי במקרים רבים ראשי ישיבות הם ראשי המדברים בבתי הכנסיות. ברוח זו, גם רבני קהילות, הנפגשים מטבע הדברים עם האקטואליה בהתהוותה – חינוך ילדים, יחסי שכנים, משפחה, התנהלות כלכלית – ממשיכים לדבר בשפה הישיבתית, כביכול אין בעולם דבר שראוי לעסוק בו מלבד שוורים ובורות.

גם אם הרב יתייחס לנושא הגדתי או מוסרי, הדרשה שלו תישאר סביב תמות ישיבתיות כמו חיזוק בלימוד תורה או אמירה כללית על "בין אדם לחברו". הוא לא ידון אף פעם בסוגיות של "אורחות חיים" דוגמת אלו שהבאנו לעיל, לא מהפן הרעיוני, לא בתור דברי חיזוק ולא לשם הדרכה מעשית

השיח התורני בבתי הכנסת של בוגרי הישיבות מתרחב אמנם לשיח הלכתי, אך הוא אינו נוגע כמעט אף פעם בשאלות אקטואליה שאינן הלכתיות במובהק. כך למשל הדרשות ההלכתיות של הרב סביב מעגל השנה יתמקדו בשני רבדים אפשריים: הרובד המעשי והרובד הלמדני. בדרשת שבת שובה עשוי הרב לדון במקרים שאישה מעוברת או יולדת צריכה לשתות ולאכול. בערב יום טוב עשוי הרב לדרוש בשאלה ההלכתית המעניינת אם מותר או אסור להדליק אש בכיריים שיש בהן סוגר בטיחות. גם אם הרב יתייחס לנושא הגדתי או מוסרי, הדרשה שלו תישאר סביב תמות ישיבתיות כמו חיזוק בלימוד תורה או אמירה כללית על "בין אדם לחברו". הוא לא ידון אף פעם בסוגיות של "אורחות חיים" דוגמת אלו שהבאנו לעיל, לא מהפן הרעיוני, לא בתור דברי חיזוק ולא לשם הדרכה מעשית.

למען הסר ספק, אומר את המובן מאליו, ההלכה היא סלע קיומנו, והסוגיות התלמודיות הן חיינו ואורך ימינו, ולעולם לא ימוש מקומם המרכזי בשיח התורני ובכלל זה בדרשות הרבנים. לצד זאת, ברצוני להצביע כאן על המחסור המשמעותי בקומה נוספת, בפרק ב' המתחיל לאחר היציאה מהישיבה. על אף שאנשים כבר שנים אינם בישיבה, וחלקם כבר אינם מבאי בית המדרש, הם אינם מקבלים משנה סדורה על אודות אורחות חיים. אלו הם נושאים שאין מדברים עליהם. דבר זה נכון לא רק לקהילות אברכים, אלא אף לקהילות עובדים, שתורתם כבר אינה אומנותם, ושחלקם אף אינם פוקדים כלל את ספסלי בית המדרש. גם שם, השיח התורני ממשיך לעסוק בנושאים ישיבתיים והוא נותר עם אותו ניחוח.

הימנעות מעיסוק ב"השקפה"

סיבה נוספת להימנעותם של רבנים מעיסוק באורחות חיים היא הרתיעה מלגעת בנושאי "השקפה". החינוך שלנו מורה כי ההשקפה ב"שאלות הגדולות" אינה דבר הנתון לשיקול דעתו של כל אדם ואדם, אלא ראוי לפנות בה אל גדולי הדור. רק הם רואים נכוחה את התמונה הגדולה של מצב הדור ומסוגלים להבין את ההשלכות של כל שאלה ולהגיע ל"דעת תורה" צלולה לגביהן. יתכן כי משום כך רבנים רבים נמנעים מלדון בשאלות של אורחות חיים, מחמת הנגיעה שיש להן ב"השקפה".

נכון, השאלה האם לארח משפחה בעלת אורח חיים חילוני או נידון כמו טיפוח הגינה הם נושאים השייכים להשקפת עולם. אולם היא הנותנת: מהיכן, אם כן, יקנו בני הקהילה השקפה ואורחות חיים? ממדורי הפובליציסטיקה בעיתונות החרדית ושאינה חרדית? מאתרי האינטרנט השונים?

האם מה שהילד סופג בבית הוריו בגיל הילדות די בו לבנות עולם השקפתי שלם וראוי? נראה כי נכון יותר לעצב השקפת עולם על ידי שיח תורני תואם מצב וגיל. הן בישיבות לא עוסקים באקטואליה כאמור, וגם לא בכוללים. בית הכנסת הוא אפוא המקום ללבן את סוגיות החיים, כשאנשים כבר בוגרים ומעורבים בחיי עולם; ורב הקהילה הוא האיש שראוי ללמוד ממנו אורחות חיים.

בכל מה שנוגע לשאלות הנהגה של כלל ישראל, כמו האם ולאיזו מפלגה ראוי להצביע בבחירות, באיזו ממשלה יתמכו מנהיגי הציבור החרדי, מה ילמדו במוסדות החינוך החרדי, כיצד ייראו הישיבות, מהן דרכי ההוראה בסמינרים לבנות וכיוצא באלה, בוודאי ובוודאי ראוי שגדולי הדור ומנהיגיו יתוו את הדרך, ואין טעם שאדם מן השורה יעסוק באלו. אך לא בזה דנים כעת. אנו מדברים על אורחות החיים של האדם הפרטי: שלי, שלך, שלנו. מהיכן נקבל השקפה בזה אם לא מרבני הקהילות?

העדר הלכה ברורה

סיבה נוספת לכך שרבנים נמנעים מההתייחסות ל"אורחות חיים" היא שבשאלות אלו אין הכרעה ברורה. בשונה משאלה הלכתית קלאסית, דוגמת הלכות שבת או הלכות בשר בחלב, לשאלה האם מתפקידי לדאוג לטיפוח הבניין אין תשובה חדה ואחידה. יתכן שרבנים נמנעים מלדבר בציבור בדבר שאין להם לגביו תשובה חתוכה.

העובדה שאין תשובה חד-משמעית לשאלה אינה פוטרת אותנו מבירורה. אדרבה, היא מצריכה בירור עדין ומדויק יותר.

לדעתי, הימנעות זו נובעת מתפיסה שגויה של תפקיד הרב. הרב אינו אמור להיות "כספומט" של תשובות. התפקיד של הרב בנושאים אלו הוא להראות שצריך להתבונן בעיניים תורניות גם על שאלות אקטואליות של אורחות חיים, ולא לשמש מענה אוטומטי לשאלות. אורחות חיים הם עניינים שמטבעם אין להם תשובות ברורות ומוחלטות, ואין זה חיסרון אם הרב לא יוכל לתת בהם אמירה חותכת וחד-משמעית.

העובדה שאין תשובה חד-משמעית לשאלה אינה פוטרת אותנו מבירורה. אדרבה, היא מצריכה בירור עדין ומדויק יותר. מסתבר שהדרך לענות על שאלה בנושאים מסוג זה היא לאו דווקא בהכרעתה אלא בהעמדה נכונה של צדדיה. למשל, בשאלת הכרת הטוב למשרתים בצבא: אפשר מצד אחד להעלות את החשש שהילדים עלולים לחשוב שאין בעיתיות בשירות הצבאי ולהתחיל להעריץ חיילים, ומצד השני לעורר על חובתנו להכיר טובה למי שמתאמץ למען בטחוננו. יתכנו כמובן חילוקי דעות או דגשים שונים בין רב אחד לרב אחר. מה בכך? אם בהלכה מותר שיהיו דעות שונות, מדוע ישתנו הלכות אורחות החיים?

מן הראוי להוסיף ולומר, כי כמו בכל שאלה ואולי אף יותר מבכל שאלה, כדי לגבש עמדה בהירה בסוגיות מסוימות של "אורחות חיים" יש צורך בלימוד הסוגיה ובהתבוננות בה. מי שיסתפק במועט ויכריע בסוגיות אלו באופן אינטואיטיבי בלבד, עלול לטעות. ואולי זוהי סיבה נוספת להימנעות רבנים מעיסוק בסוגיות אלו. ההכרה שכדי להורות בסוגיות של אורחות חיים על הרב להיות "מונח" בסוגיה, מביאה אולי חלק מהרבנים להימנע מכך. בהלכה יכול הרב להישאר על הקרקע הבטוחה של ספרות הפוסקים; אבל עמימותו של תחום הרשות והעובדה שהוא דורש להעמיק במים לא מוכרים עשויות להרתיע את הרבנים מעיסוק בסוגיות באורחות חיים.

כמו בכל שאלה ואולי אף יותר מבכל שאלה, כדי לגבש עמדה בהירה בסוגיות מסוימות של "אורחות חיים" יש צורך בלימוד הסוגיה ובהתבוננות בה

ניתן אם כן לסכם ולומר שסוגיות "אורחות החיים" נותרו מיותמות ואין דורש (תרתי משמע). אין בנמצא מי שרואה בליבון סוגיות אלו תחום עיסוקו. ראשי הישיבות כאמור שמטו מראש ובמכוון את האקטואליה מתחת ידם; במסגרת הכוללים ממשיכים האברכים בקו הישיבתי; ובבתי הכנסת דורשים הרבנים בדרך כלל בדברי אגדה ומוסר או בסוגיות הלכתיות, ולבירור שיטתי בסוגיות "אורחות החיים" לא נמצא עד כה מקום וזמן.

 

═════════

 

הכל מסכימים שעל בני הקהילה לדעת כיצד לנהוג בסוגיות של "אורחות חיים". כולנו מאמינים כי החובה של "בכל דרכיך דעהו" אמורה להביא לידי "והוא יישר אורחותיך". התורה אמורה להנחות אותנו בכל צעד ושעל בחיים, ולא ראוי שתחום הרשות שלנו יהיה מוזנח ונתון לחלוטין לנורמות חברתיות המעוצבות ביד המקרה. בהזנחת תחום הרשות, ידמו החיים החברתיים שלנו לאותה חצר משותפת שחברי הבניין אינם נותנים דעתם על טיפוחה, ועשבים שוטים גדלים בין פסולת הבניה שנשתיירה מהשיפוץ האחרון לסכך שנותר בה מסוכות דאשתקד, לצד האופניים ההרוסים שאיש לא זוכר מתי ולמה הונחו היכן שהונחו. איננו רוצים שכך ייראו חיינו, וכדי למנוע זאת, עלינו לתת דעתנו על טיפוח תחום הרשות.

עם זאת, תחום זה לא הוסדר עדיין. לא ברור על מי מוטל התפקיד לעסוק בנושאים אלו, ומי אמור לתת הדרכה כיצד ללמוד וללמד סוגיות אלו. שימת לב למחסור החמור בנושא יכולה לקדם את הקהילה, את בניה ואת ראשיה, אל מהלך שבו כל "אורחות החיים" מתנהלים תוך שיח תורני מודע, שיטתי ומושכל. כשיוגדר הצורך, סביר להניח שיתחוור שזהו תפקידו של רב הקהילה, ואזי יראה הרב את עצמו מחויב להיות "מונח" בסוגיה; במקום "לתפוס מרחק" מסוגיות אלו יראה זאת הרב מחובתו ללמוד וללמד את כל אורחות החיים.

לצד מקומו של רב הקהילה, גדול חלקו של כל אחד ואחד מבני הקהילה אשר דבר השם יקר ללבו. נראה שנדרשת כאן גם "אתערותא דלתתא"

לצד מקומו של רב הקהילה, גדול חלקו של כל אחד ואחד מבני הקהילה אשר דבר השם יקר ללבו. נראה שנדרשת כאן גם "אתערותא דלתתא". בראש ובראשונה על בן הקהילה לחזק בעצמו את ההכרה כי הוא רשאי ואף נדרש לברר את הדרך הנכונה לקיום כל אורחות חיים על פי תורה. נוסף לכך, על בן הקהילה המתחבט בשאלות בסוגיות "אורחות החיים" לא להתבייש, להתגבר כארי ולהציע בפני הרב את שאלותיו בתחום. עליו להראות לרב את הצורך האישי שלו בעיסוק בתכנים אלו; עליו לתנות בפני הרב את צערו על שלא שמע עמדה בסוגיה פלונית או בסוגיה אלמונית המטרידה אותו. על בן הקהילה לספר לרב על הלבטים שהיו לו האם הרב הוא הכתובת הנכונה לליבון הנושא; עליו לספר לו על הצמא שיש לו באופן כללי לתכנים מעין אלו, ועל כך שהוא מצפה שהרב ישמיע את דעתו באופן יזום על סוגיות אורחות החיים. עליו לספר לרב על חבריו, בני הקהילה, שעל אף הצורך בהכוונה תורנית, אינם באים לשאול את הרב בתחומים אלו, והם בבחינת "את פתח לו".

כך נזכה שיהא שם שמים מתאהב על ידינו ויהיו הבריות אומרות עלינו: "אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה; אוי להם לבריות שלא למדו תורה; פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר: 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'" (יומא פו א).