רבנות קהילה: ערך מוסף

מאמרו של הרב מילבסקי פורש תמונה יפה של שלל התפקידים המוטלים על רב קהילה, ודבריו הנכוחים והנכונים מעידים על החכמה והניסיון של בעליהם. ממוצא דבריו אנו למדים שהרב יכול לרומם את הקהילה ולעזור רבות לחבריה, הן בחייהם הרוחניים והן בהעצמה אישית וחברתית. אולם, שאלה אחת נותרת פתוחה: ומה אם בני הקהילה אינם זקוקים לעזרה? מה אם בני הקהילה אומרים לעצמם: טוב לנו כפי שאנו; איננו מרגישים צורך מיוחד בעזרה רוחנית, סיוע נפשי או מישהו שילמד עם הילדים שלנו? מה נענה לאותה קהילה, האם יש בידנו טיעון מכריע לטובת מינוי רב?

מה אם בני הקהילה אומרים לעצמם: טוב לנו כפי שאנו; איננו מרגישים צורך מיוחד בעזרה רוחנית, סיוע נפשי או מישהו שילמד עם הילדים שלנו? מה נענה לאותה קהילה, האם יש בידנו טיעון מכריע לטובת מינוי רב?

הרב מילבסקי מתייחס בדבריו לתועלת שיכולה לצמוח לקהילה מן הרב, אבל הוא אינו מתייחס למחירים שהיא עלולה לשלם. למינוי רב יש גם מחירים. רב משמעו דרשות ודרישות; מישהו שיתחיל להטיף מוסר לקהילה ולהתערב בכל מה שקורה בה מעמדה של סמכות; יהיו תופעות שימצאו חן בעיניו ויהיו שפחות, ובני הקהילה יחויבו להגיש פתאום דין וחשבון למישהו הנמצא מעליהם. הרב עלול לשלול מבני הקהילה את עצמאות ההחלטה על נושאים שונים, והם יאלצו להיכנע למרותו. הוא עלול גם להפריע לאווירה החברית והחופשית השוררת בקהילה. בקיצור – רב הוא עול. האם הוא שווה את המחיר?

הכדאיות במינוי הרב היא תוצאה של חישוב הצורך כנגד המחיר. השאלה הראשונה שצריכה אפוא קהילה לשאול את עצמה היא, מהי מידת הכדאיות במינוי רב: האם הוא יועיל לה או יכביד עליה? האם הוא נחוץ כדי לרומם את הקהילה, או שמא מסתדרים בני הקהילה היטב בכוחות עצמם?

מעבר לשאלת הכדאיות, יש לדון בשאלה עקרונית יותר. יש לשאול האם ראוי שיהיה רב לקהילה. בהנחה שמדובר בציבור בוגר, שיודע לקחת אחריות בחייו האישיים, מדוע אפוא בענייני הקהילה לא יהיה הוא מקבל ההחלטות? מדוע לא תוטל האחריות על קיומה התקין של הקהילה על כתפיהם של בני הקהילה?

מעבר לשאלת הכדאיות, יש לדון בשאלה עקרונית יותר. יש לשאול האם ראוי שיהיה רב לקהילה. בהנחה שמדובר בציבור בוגר, שיודע לקחת אחריות בחייו האישיים, מדוע אפוא בענייני הקהילה לא יהיה הוא מקבל ההחלטות? מדוע לא תוטל האחריות על קיומה התקין של הקהילה על כתפיהם של בני הקהילה? בקביעה שקהילה חייבת רב מובלעת ההנחה שאין לסמוך על חברי הקהילה, וביחוד אם הם אנשים עובדים. מן הראוי, גורסת גישה זו, שיהיה רב הנמצא מעליהם, שייקח אחריות על בית הכנסת וינהיג את צאן מרעיתו. האמנם? האם בני הקהילה אינם בוגרים דיים ליטול אחריות, והיא צריכה להיות מוטלת על כתפי הרב? האם הרעיון בדבר הנהגה של רב אינו פגום מיסודו?

מדוע אין די בקבוצת ה'וואטסאפ' הקהילתית לשם קבלת החלטות? הרי בני הקהילה מעלים בה נושאים החשובים להם, ודנים בה בעד ונגד. מדוע הם זקוקים להכרעת רב? גם אם נניח שמדובר בקהילה של מאה אנשים, זו עדיין קבוצה קטנה שכולם בה מכירים את כולם. אם יש החלטות חשובות להעביר, אפשר לעשות סקר קצר בקבוצה ולהכריע ברוב קולות. נוסיף על כך שלא פעם 'בזכות' הרב נוצרים חיכוכים בין אלו שאינם מרוצים מהנהגתו לבין תומכיו, מה שקורה פחות כאשר החלטות מתקבלות בהכרעת הרוב.

כללו של דבר, בהנחה שרובם של בני הקהילה אינם נזקקים לשירותים פסיכולוגיים, מה להם ולרב?

במאמר זה רצוני להידרש לשתי שאלות אלו. ראשית אתייחס לשאלת התועלת. אטען כי גם אם איננו רוצים את הרב בתור דמות מורמת מעם, עלינו לראות בו לכל הפחות מנהל. כדי שבית הכנסת יתפקד באופן יעיל, עלינו למנות לו מנהל. בהמשך, אטען כי ביחס לשאלה העקרונית, בית הכנסת, וקהילה בכלל, אינם מוסד דמוקרטי. כדי שבית הכנסת ימלא את התפקיד שלו בקהילה היהודית, הוא צריך רב בתור דמות מורמת מעם הנערצת על הקהל.

 

עידן הניהול

עד לא מכבר, בכל שכונה היתה מכולת. המכולת השכונתית היתה אימפריה של אדם אחד: בעל החנות. הוא היה מזמין את הסחורה וגם מוכר אותה; הוא היה מתאם עם הספקים ודואג שיגיעו במועד; הוא היה פורק את הארגזים ומסדר את המדפים; הוא היה מנהל החשבונות והוא היה הקופאי, והוא היה שוטף את החנות בסוף היום ומרים את התריסים שלה השכם בבוקר. בקיצור, ללא מנהלים וללא יועצים ארגוניים, הוא היה עושה בעצמו כל מה שחנות צריכה. אפשר רק לדמיין כיצד היו נראים קורות החיים שלו בימינו, בוודאי היו מכילים שני עמודים של משרות מפוארות בעלות שמות פומפוזיים, בעוד עבודתו הסתכמה בסך הכל בלהיות בעל מכולת.

בימינו, בכל תחום, הפכו החיים למורכבים ומבוזרים. אין עוד סנדלרים קטנים המייצרים ומוכרים נעלים, אלא רשתות לממכר נעליים. כל חנות מכולת הפכה לסניף קטן של רשת סופרמרקטים גדולה וכל שיעור דף יומי בבית הכנסת – לענף במפעל ענק של לומדי דף יומי בכל העולם

אבל ימים אלו עברו. בימינו, בכל תחום, הפכו החיים למורכבים ומבוזרים. אין עוד סנדלרים קטנים המייצרים ומוכרים נעלים, אלא רשתות לממכר נעליים. כל חנות מכולת הפכה לסניף קטן של רשת סופרמרקטים גדולה וכל שיעור דף יומי בבית הכנסת – לענף במפעל ענק של לומדי דף יומי בכל העולם. במהלך העשורים האחרונים נהיה הכל ממסדי יותר, ועל כל חנות קטנה יש מנהל סניף, ומנהל משרד, ומנהל ניהול ויועץ ניהולי ויועץ ארגוני ועליהם עוד כהנה וכהנה. גם אם אנו עצמנו איננו שכירים בארגון, כל מהלך בחיי היום יום שלנו מלווה במפגש עם אין ספור גופים ניהוליים. חיי היומיום שלנו זורמים לפי שגרת ניהול של גופים אחרים: התקשורת שאנחנו צורכים, הלחם והחלב שאנו קונים, השירותים הממשלתיים שאנו נזקקים להם, מוסדות החינוך שאנו שולחים אליהם את הילדים שלנו. אנו חיים בתוך עולם ממוסד המונהג בידי מנהלים, ואנו מצייתים בשתיקה ובכניעה לכללים שהם מכתיבים.

היינו מצפים שאנשים יתקוממו: איך יתכן ששוללים מאתנו את החירות? אולם, המציאות מוכיחה שהמצב הוא הפוך: ככל שהניהול טוב יותר והדוק יותר, אנשים מרוצים יותר; העסקים מתנהלים בצורה טובה יותר. ולכן אנשים אינם מתרעמים שיש מעליהם מנהלים המעצבים את חייהם. מעבר לרגשות נוסטלגיה ארעיים, איננו רוצים באמת לחזור אל המכולת השכונתית: טוב לנו עם רשת הסופרמרקטים, המביאה מגוון רחב יותר של סחורה, במחירים זולים יותר, בזמינות רבה יותר ובארגון טוב יותר. החנות נראית יפה, הסחורה מסודרת היטב, הקופאים זריזים וכל המערכת מתפקדת טוב יותר. מדוע שלא נהיה מרוצים?

בעבר כל אחד ידע את מקומו: האחד היה סנדלר, האחר היה חייט והשלישי היה בעל מכולת. היתה היררכיה ברורה בין אנשים, ולכל אחד היה תחום צר ומוגדר של אחריות. אולם עידן השפע והחירות הנוכחי, שבו האפשרויות מרובות וכל אחד יכול לעשות כל דבר, מעלה את הצורך במנגנוני ניהול.

שתי סיבות לדבר: ראשית, מחמת הריבוי. יש גבול למה שאדם אחד יכול לעשות לבדו, וכיוון שכך, ריבוי האפשרויות מצריך ניהול. אדם אחד יכול לדאוג לבדו למכולת בגודל של ד' על ד', אבל כאשר העסק מתרחב וצריך לפתע לדבר עם עשרות ספקים, לתאם מאות משלוחים, לפרוק כמויות גדולות של סחורה ולשרת מספר רב של אנשים – כבר אי אפשר לעשות זאת לבד. לשם השתלטות על הריבוי נדרשים יותר אנשים וממילא – מנהלים.

שנית, מחמת החירות. בחברה השוויונית של ימינו, כל אחד רשאי להביע את דעתו על כל עניין. מתוך כך, עסק מורכב לא יצליח לתפקד ללא ניהול. אם לא יהיה אדם אחד שינהל את העסק, ישתררו בוקה ומבולקה, מפני שדבר שטוב לאחד אינו טוב בהכרח למשנהו. בעבר, מתפרה גדולה יכולה היתה לעבוד ללא שיעמוד בראשה מנהל בתפקיד רשמי, כיוון שהיתה היררכיה ברורה בתוך העסק. הצעירים כיבדו את הוותיקים, והעסק התנהל על מי מנוחות. אולם, בימינו זה לא היה יכול לעבוד. "בית אופנה" – המקבילה המודרנית של מתפרה – צריך משרד ומנהלים. ללא ניהול חזק, תשתרר אנרכיה בעסק, וכל אחד יעשה ככל העולה על דעתו. הניהול משמש במקום ההיררכיה הישנה. בכך שיש מנהל, המשליט סדר במערכות מורכבות, יכול הציבור כולו להתנהל בצורה תקינה יותר ונמנעת התנגשות בין רצונות סותרים. המנהל הוא אפוא ממלא המקום של המנהיג.

הניהול משמש במקום ההיררכיה הישנה. בכך שיש מנהל, המשליט סדר במערכות מורכבות, יכול הציבור כולו להתנהל בצורה תקינה יותר ונמנעת התנגשות בין רצונות סותרים. המנהל הוא אפוא ממלא המקום של המנהיג

יש הדורשים את השינוי בחיינו לשבח ויש דורשים לגנאי. הדורשים לשבח אומרים כי הצורך בניהול נובע מן השפע והחירות שיש לאנשים בימינו. הדורשים לגנאי אומרים כי הניהול נדרש היום יותר מבעבר, מחמת חמדנותם של אנשים וחוסר היכולת שלהם להגביל את עצמם ולקחת אחריות על המתרחש. בעבר הסתפק בעל המכולת במכירת הלחם והחלב לרווחתו, וכך גם הלקוחות שלו. די היה לציבור בשירותים המקומיים, והוא לא חיפש עוד. בעידן השפע שלנו, לעומת זאת, המותרות קורצים מכל פינת רחוב, ומציפים את האדם הרבה מעבר לכדי צורכו. הצורך בניהול נולד אפוא מכך שהאדם לוקח על עצמו מעבר לכוחותיו. יש לו מנה רוצה מאתיים, ויש לו מאתיים רוצה ארבע מאות – כל עסק רוצה לגדול ולגדול ולהתרחב עד אין קץ, ובעל המכולת הקטנה, שהפך בינתיים לסופרמרקט, צריך מנהלים בכירים ומנהלים זוטרים ותקנים וכללים ומפקחים. בין כך ובין כך, הכל מודים כי הניהול נצרך היום יותר מתמיד.

 

רב: מנהל הקהילה

הרעיון של הניהול אינו מצטמצם למשרדים או למפעלים, הוא נכנס גם לתוך החיים האזרחיים. בחברה השוויונית וההמונית שאנו חיים בה, מחליף הניהול את המנהיגות. המנהיגים שלנו דומים לשוטרים המכוונים את התנועה – אף אחד אינו רואה בשוטרים עצמם "מנהיגים", אבל צריך מישהו שיכוון את התנועה, כדי שמכוניות לא יתנגשו זו בזו.

הריבוי המבורך של הציבור החרדי מביא להתפתחות מהירה של הקהילות. בתי כנסיות מוקמים חדשים לבקרים בכל פינת רחוב ותחת כל פנס. מכירת המקומות בספסלי בית הכנסת מסתיימת עוד לפני שהניחו את אבן הפינה לבניינו. אולם ריבוי זה מביא אתו גם ריבוי דעות וסגנונות וצורך בארגון. בשל כך, הצעד הבסיסי הנדרש כדי לשמור על התנהלות תקינה של בתי הכנסת היא הצבת רב בראש הפירמידה – אם לא בתור מנהיג רוחני, אז לפחות בתור מנהל.

ריבוי זה מביא אתו גם ריבוי דעות וסגנונות וצורך בארגון. בשל כך, הצעד הבסיסי הנדרש כדי לשמור על התנהלות תקינה של בתי הכנסת היא הצבת רב בראש הפירמידה – אם לא בתור מנהיג רוחני, אז לפחות בתור מנהל

ויטען הטוען, וכי אין אפשרות להסתדר בלי רב? נכון, לצערנו היו כבר מקרים שבהם הרב לא הועיל יתר על המידה, ואף גרם לחיכוכים בין חברי הקהילה. עם זאת, במקום שחברי הקהילה משכילים להציב בראשם רב המתאים ברוחו לקהילה, היציבות של הקהילה חזקה פי כמה וכמה מבמקומות שאין בהם רב.

בכתבה לזכר רבה של קהילת עדת ישורון בניו יורק, הגאון רבי זכריה געלי זצ"ל, שאל המראיין: "כיצד מצליחה קהילה זו לשמור על יציבותה ואורחותיה כראוי (בעוד קהילות הייקים כמעט אינן. א"א)"? ענה המרואיין: "מסורת היא בבית הכנסת ואצל כל בני הקהילה, שבכל מצב שלא יהיה, מקבלים את דעת הרב, ברוחניות ובגשמיות, כשמבינים וכשלא מבינים." והוסיף: "והמצב הזה קיים משום שיש רב שמחזיק בכל תפקידיו. וכששואלים, מה תפקיד הרב? התשובה היא אחת: מנהל, ניהול שלל מצבים שבהם יכול הרב להיות נתון בכל רגע, ומתוך כך, כשהמנהל מתפקד הכל מתפקד."

חשוב להדגיש כי בשונה ממפעל, שבו המנהל בוחר את פועליו, בקהילה המצב הפוך – חברי הקהילה הם הבוחרים את הרב. חברי הקהילה הם הלקוחות, והרב הוא נותן השירות. הלכך על חברי הקהילה שבאים לבחור רב, להציב בפניו את דרישותיהם. יתכן שבני הקהילה יחליטו שהרב ימסור שיעורים ותו לא, אך בכך הם מצמצמים את הפוטנציאל שלו. למה הדבר דומה, ללקוחות המתעקשים שבעל המכולת יספק להם אך ורק לחם וחלב. גם כאן, צמצום תפקידי הרב ל"מסירת שיעורים בלבד" גורם לכך שהקהילה מפסידה הזדמנות שיהיה לה מי שינהל אותה בכל התחומים. לו רק ישכילו לתת בראשם רב שיבין לרוחם ולא יניח להם עד שימלא את דרישותיהם, יהיה זה שכרם.

גם בקהילה, על אף רצונם הטוב של חברי הקהילה לגדול בכוחות עצמם, הדבר לא יקרה מכיוון שאין שם מישהו הלוקח על עצמו את הניהול של הקהילה. וקהילה שאינה גדלה ומתפתחת, גורלה יהיה זהה לשל חנות המכולת השכונתית – היא תיבלע על ידי רשת גדולה וחזקה יותר

מעבר ליתרון היציבות, זוכה קהילה עם רב גם לשגשוג. בחיי הקהילה, כמו בעולם העסקים, אם רוצים להתרחב חייבים לקחת מנהל. אם אין מי שאחראי לפתח את העסק ולקדם אותו הלאה, הוא יישאר חנות מכולת קטנה. כך גם בקהילה, על אף רצונם הטוב של חברי הקהילה לגדול בכוחות עצמם, הדבר לא יקרה מכיוון שאין שם מישהו הלוקח על עצמו את הניהול של הקהילה. וקהילה שאינה גדלה ומתפתחת, גורלה יהיה זהה לשל חנות המכולת השכונתית – היא תיבלע על ידי רשת גדולה וחזקה יותר. איננו חיים עוד בזמנים שבהם היה בית כנסת אחד בשכונה ובו היו מתפללים כולם לאורך ימים ושנים. אנו חיים בעידן השפע, התחרות וריבוי הבחירה; והחוק הוא: אם לא תתרחב – תיחרב.

 

רב: שירות לכל בני הקהילה

ביסודו של דבר, רבנות קהילה היא עול על הרב ושירות לבני הקהילה, ולא להפך. התפקיד הסמכותי של הרב הוא בסך הכל חלק קטן ממה שהוא עושה, ולמעשה מתחילה משרת הרב רגע אחד אחרי סיום השיעור. נעזוב לרגע את המיסטיקה. בעידן המודרני, רב הוא אדם שבאמת מתמצא במגוון רב של תחומים, ביניהם פסיכולוגיה, חינוך, שלום בית, יחסי שכנים, כדברי הרב מילבסקי. הרב אינו רוכש את ידיעותיו בתחום דווקא בלימודים במסגרות אלו ואחרות. חכמת התורה וניסיון החיים הם המקנים לו עצה נכונה, וכפי שכותב הר"ן בדרשותיו (דרוש שביעי), חכמת התורה היא העומדת לרב יותר מכל חכמה אחרת.

הרעיון שרב הקהילה מצמצם את חירותם של בני הקהילה נובע מתפיסה שגויה של תפקיד הרב, ששורשה אולי בניסיון לא נעים עם רבנים שלא התאימו לבני הקהילה. בנוהג שבעולם, רוב פעילותו של רב הקהילה היא סיוע לאנשים הפונים אליו, ורק לעתים נדירות הוא יוצא חוצץ ומתערב בתיקון הקהילה על דעת עצמו.

יתרה מזו, אחד מתפקידיו הבסיסיים של הרב הוא להיות אוזן קשבת לבני הקהילה המעוניינים לקיים "דאגה בלב איש ישיחנה". אדם מרגיש בטחון גדול יותר לגשת אל הרב. הוא יודע שהוא לא יעביר את המידע הלאה, והוא גם מרגיש פחות אי נעימות לחשוף את חולשותיו בפני הרב. הרב גם יודע להקשיב יותר מאחרים – זהו תפקידו. נוסף לכך, הרב יוכל לעודד את האדם מהניסיון שרכש במשך השנים בעיסוקו במקרים דומים. כמו כן, במקרה הצורך הוא ידע להפנות את הפונה אליו לאדם גדול ממנו, אם לא ידע כיצד לטפל בבקשתו.

רב היודע לנהל את הקהילה לא יבטל את דעת חברי הקהילה ויתן את דעתו האישית בלבד, אלא ישמע את כלל הדעות ויקבל החלטה שתתיישב על לב כולם

לבסוף, גם החשש שהרב ישלול את חירותם של בני הקהילה אינו ממשי. לרוב הרב אינו מחליט החלטות על דעת עצמו, ללא התחשבות בבני הקהילה, וודאי לא אם הם דעתנים ובעלי עמדה. אדרבה, במקרה שיש נידון חשוב על סדר היום, ונשמעות ברמה דעות כמספר מתפללי בית הכנסת, הרי שחברי הקהילה יבקשו בעצמם מישהו היודע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד שיכריע ביניהם. רב היודע לנהל את הקהילה לא יבטל את דעת חברי הקהילה ויתן את דעתו האישית בלבד, אלא ישמע את כלל הדעות ויקבל החלטה שתתיישב על לב כולם.

 

האם בית הכנסת הוא מוסד דמוקרטי?

עד כה דיברתי על התועלת במינוי רב, וטענתי שגם קהילה החוששת מאדם בעל סמכות שיעמוד בראשה צריכה רב, ולא – היא תישאר קטנה ומפורדת. ברצוני להתייחס גם לטענה העקרונית, כי מעיקר הדין לא ראוי שיהיה רב לקהילה, אלא עליה להתנהל באופן שוויוני, ללא דמות נעלה העומדת בראשה.

המשנה באבות מורה לנו: "עשה לך רב וקנה לך חבר". איך שלא נראה את הדברים, משמעותו של "רב" אינה זהה לשל "חבר". אדם צריך לקנות לו חבר, אדם שאתו הוא מדבר בגובה העיניים, כדבר איש אל רעהו. לצד זאת, הוא צריך לעשות לו רב. הוא צריך שיהיה מישהו בחיים שלו שנמצא מעליו, שהוא יכול לקבל ממנו עצה ותושיה. היחסים בין הרב לבין שומעי לקחו אינם יכולים להיות שוויוניים; יש בהם בהכרח ממד היררכי.

אדם צריך לקנות לו חבר, אדם שאתו הוא מדבר בגובה העיניים, כדבר איש אל רעהו. לצד זאת, הוא צריך לעשות לו רב. הוא צריך שיהיה מישהו בחיים שלו שנמצא מעליו, שהוא יכול לקבל ממנו עצה ותושיה. היחסים בין הרב לבין שומעי לקחו אינם יכולים להיות שוויוניים; יש בהם בהכרח ממד היררכי

באגרותיו, מביא ר' יצחק הוטנר משל ציורי וחד לתפקיד רב הקהילה:

בכל העיירות היה שעון העיר עומד באופן שאם היו רוצים להגיע אליו, היו מוכרחים להשתמש בסולם. הפיקחים היו אומרים שהעמדת שעון העיר במקום גבוה דווקא, יש לה שני טעמים, אחד חיצוני ואחד פנימי. הטעם החיצוני, בכדי שיראה גם ממרחק, אבל הטעם הפנימי הוא, שמאחורי עיקר עניינו של שעון העיר הוא, בכדי שהקהל יכוון את השעה על פיו, שהרי אם השעון עומד נמוך אז כל אחד ניגש אליו ומכיוון את הזמן של שעון העיר בהתאם לשעונו הפרטי, וממילא היתה מתבטלת על ידי כך כל המטרה של שעון העיר, עכשיו שמעמידים את שעון העיר במקום גבוה, ואין בידו של היחיד לגשת אליו ולהתאימו לשעונו הפרטי, הרי בהכרח שהוא מכוון את השעון הפרטי על פיו של שעון העיר.[1]

הרב הוטנר כותב מכתב זה לקהילה שמינתה על עצמה רב, והוא משבחם על כך שהם יודעים להעמיד את ה"מרא דאתרא" במקום גבוה, ו"בכך הינו הדמות שאליו שואפים כולם להתקרב ולהתחבר ולכוון את נפשם הפרטי כפי נפש רבם". לרב, כמו לשעון העיר, יש תפקיד חיצוני ותפקיד פנימי. התפקיד החיצוני של הרב דומה לתפקידו של המנהל. המנהל נמצא במקום גבוה יותר משל שאר העובדים, כדי שכולם יקראו את ההוראות שהוא מחלק ויפעלו באופן מסונכרן. המנהל הוא כמו השעון: הוא מוציא הוראות ממשרדו, והמפעל כולו מתנהל על פי הוראותיו.

אולם, יש סיבה פנימית יותר לכך שהרב גבוה מבני הקהילה. הרב אינו רק מנהל, אלא גם "דמות". הציבור כולו צריך לראות ברב דמות מרוממת שהוא יכול ללכת לאורו. במובן זה, הרוממות של הרב היא עניין עקרוני. בית הכנסת אינו דמוקרטיה, זהו המקום המכוון את ההתנהגות של הציבור. אסור שהרב יהיה בגובה העיניים של המתפללים, כיוון שכך יוכל כל אחד לגשת אליו ולכוון את מחוגיו כפי רצונו. הרב צריך להיות מתווה הדרך, והמעמד הרם שלו הוא חלק בלתי נפרד מתפקידו.

בית הכנסת אינו דמוקרטיה, זהו המקום המכוון את ההתנהגות של הציבור. אסור שהרב יהיה בגובה העיניים של המתפללים, כיוון שכך יוכל כל אחד לגשת אליו ולכוון את מחוגיו כפי רצונו. הרב צריך להיות מתווה הדרך, והמעמד הרם שלו הוא חלק בלתי נפרד מתפקידו

בהוראה "עשה לך רב" מלמדים אותנו חז"ל שכל אחד צריך בחייו דמות ללכת לאורה. כל אדם צריך מישהו הנמצא מעליו, במקום של סמכות, שממנו הוא יוכל לקבל השראה, הנחיה וחיזוק. דמות זו אינה יכולה להיות מישהו הרחוק מאתנו, אבל גם לא מישהו היושב אתנו על אותה מדרגה. אנחנו צריכים "לעשות" לנו רב העומד מעלינו. הרב צריך להיות דמות הקרובה אלינו, מבינה אותנו ומכירה אותנו, אבל משקיפה עלינו מעמדת סמכות. וככל שכך יהיה, כן תהיה לו השפעה חיובית יותר עלינו. ובפרט על ילדינו. כאשר ילדינו יראו שאנו מעריכים את הרב, ירצו גם הם להידמות לו, ומכאן ישאפו לגדול ולצמוח ברוחניות.

***

רבות מהקהילות החרדיות הן קהילות צעירות, ביחוד קהילות העובדים. בשנים הראשונות של הקהילה, אין הצורך ברב מורגש כל כך. הקהילה הולכת ומתפתחת באופן אורגני, ומינוי הרב אכן דומה לנטל. אולם, חיינו ממשיכים ודוהרים במסלולם הטבעי. רק אתמול היינו זוגות צעירים, והנה היום כבר מקהילים קהילות ברבים. הזמן אינו עוצר מלכת, ומחר אנו כבר מחתנים ילדים.

כשאנחנו חושבים על הקהילה שלנו, עלינו להרים את העיניים מההווה ולחשוב על העתיד הקרוב, על היום שבו תתבסס הקהילה ותתרחב, ויהיו בה ישישים לצד נערים, חתנים וכלות ונכדים ונכדות. גם אם היום נדמה כי מינוי של רב עשוי להכביד על חייה של הקהילה, במסעה הארוך אל העתיד היא תזדקק לרב שידריך אותה, אותה ואת בניה ובנותיה; רב שירעיף עליה כוחות בקשיים שעלולים להיקרות על דרכה; רב שיהיה שם בשביל כל אחד מבני הקהילה, בכל זמן ובכל מועד.

כולי תקוה כי לא ירחק היום שבו נראה יותר ויותר קהילות המתפקדות בצורה נהדרת, המנוהלות ברוב תבונה ותושיה, עם רבני קהילה המנצחים על המלאכה. בשעה שנראה קהילה שזכתה לנכס יקר ערך שכזה, דומני שלא נזדקק יותר לשאלה: "בשביל מה צריך רב?".

 

---

[1] הרב יצחק הוטנר, פחד יצחק, אגרות ומכתבים, מכתב קלב.

תמונה: Bigstock