מאמרו של הרב ד"ר אבידן מילבסקי הוא מאמר חובה. יש בדבריו קריאה חשובה לחידוש מוסד הרבנות ולהעמדת הרב במרכז הקהילה. הוא סוקר באופן נפלא את תפקיד הרבנות על שלל המטלות שלו, וקולע למטרה כל כך, עד שקשה לי להשיג על דבריו. עם זאת, ברצוני להעיר הערה משמעותית אחת על המסגרת שאימץ כדי להציג את הדברים.
מאמרו מציג את חזון הרבנות בתור מודל המתאים דווקא לקהילות של אנשים עובדים. הוא מתאר מציאות של שתי קהילות נפרדות, האחת קהילת אברכים, והשניה קהילת אנשים עובדים. נראה שהוא מבין כי הפרדת הקהילות היא גזרת גורל, כיוון שלכל קהילה צרכים שונים, כמו גם תפקיד שונה לרב. תיאור זה מצדיק למעשה את עובדת חלוקת הקהילות, ואומר כי לא זו בלבד שאברכים ועובדים נוטים להיפרד בימינו לקהילות שונות, אלא שחלוקה זו היא כורח המציאות. הצרכים של הקהילות שונים זו מזו, והחלוקה לשתי קהילות הופכת אפוא כמעט לגזרת גורל.
ואכן, חלוקת הקהילות הולכת ומתקבעת בציבור בתור נורמה. כפי הנראה, היא מתחילה דווקא מכיוון האברכים. בריכוזים חרדיים רבים התבססו בעשורים האחרונים "מנייני אברכים", שהפכו לקהילות גדולות ויציבות עם קהל מתפללים מוגדר מאד, שבסיסן התבדלות מכל מי שלא ספון בבית המדרש יומם ולילה. כך, נוצר מצב שבקהילות האברכים כמעט לא נמצא אדם העובד לפרנסתו. מה שהתחדש לאחרונה הן יוזמות להקמת קהילות נפרדות היוצאות דווקא מקהל האנשים העובדים. בני ישיבות שיצאו לעבוד לפרנסתם מרגישים היום צורך גובר והולך להקים בתי כנסיות לאנשים עובדים בלבד.[1]
הרעיון של "מנייני אברכים" הצליח מעל ומעבר למשוער, עד שכמעט לא נותרו בריכוזים החרדיים מניינים שאינם מוגדרים "מנייני אברכים". בכל שכונה חרדית חדשה נפתחים מספר מניינים ליטאיים, הנעים על הספקטרום שבין "חניכי הישיבות" ל"מניין אברכים"
במבט שטחי, היפרדות הקהילות היא צעד מובן. האברכים מעוניינים ברמה תורנית גבוהה מאד, בעבודת ה' בטהרה ובנקיות הדעת. הם מוסרים את נפשם על אלו, ומשתדלים לחיות חיים המנותקים כמה שיותר ממנעמי העולם ומהתרבות המערבית. כך הם מחנכים גם את ילדיהם, והם חוששים מאד מחיים משותפים עם אנשים שסיגלו לעצמם סגנון אחר. בדרך כלל אנשים העובדים לפרנסתם מנותקים פחות מחיי העולם וחיים ברמת חיים שונה. כן, מטבע הדברים הם יותר חשופים לחיים המודרניים.
לא רק שאלות של השקפה מפריעות לישיבה המשותפת. ההבדלים בנורמות החיים עשויים להתבטא בסגנון השמחות ובאופי הבילויים והחופשות, וגם השיח הכללי עשוי להיות שונה מאד. העניינים שמעסיקים את קהל האברכים לא תמיד מעניינים את קהל העובדים, ולהיפך. זאת ועוד, בכל קהל קיימים הבדלי מעמדות. בקהילות מעורבות עולה השאלה: מי יזכה לכבוד רב יותר – בעלי הממון או תלמידי החכמים? נושא זה עשוי להעסיק מאד את שני הצדדים.
חשוב לציין שזוהי חלוקה גסה, וללא ספק קיימים יוצאים מן הכלל בשני צדי המתרס. יש אברכים הנהנים ממנעמי החיים, ויש אנשים עובדים המקיימים חיים רוחניים ונעלים. אך באופן כללי המציאות הרווחת היא שקהילות האברכים שומרות על רמת חיים מתונה יותר ביחס לציבור העובדים.
בהתחשב בכך שזוהי המציאות, צעד ההיפרדות הראשון של קהילות האברכים נראה הגיוני. מדוע שלא להקים קהילות נפרדות, כל קהילה בסגנון שונה? כל אדם רוצה להתחבר עם הדומים לו. מדוע להכריח אנשים שונים זה מזה לחיות יחדו באותה הקהילה? האברכים אינם רוצים מתח כלכלי ותחרות, העלולים להתפתח במגע יומיומי עם ציבור העובדים, והדרך הטובה ביותר למנוע אותם היא להקים בתי כנסיות נפרדים לאברכים. ואכן, הרעיון של "מנייני אברכים" הצליח מעל ומעבר למשוער, עד שכמעט לא נותרו בריכוזים החרדיים מניינים שאינם מוגדרים "מנייני אברכים". בכל שכונה חרדית חדשה נפתחים מספר מניינים ליטאיים הנעים על הספקטרום שבין "חניכי הישיבות" ל"מניין אברכים". מתוך כך, העובדים לפרנסתם חשים חוסר נוחות בבתי הכנסת הקיימים, מה שמביא אותם לבקש לעצמם מקום שבו יהיו רצויים.
כאן מגיע מאמרו של הרב מילבסקי וממשיך קו חשיבה זה: הרעיון שיצר את מנייני האברכים אמור להוביל אותנו גם אל "מנייני עובדים". כעת, כיוון שיש לנו כבר קהילות מופרדות, עלינו למצוא עבור העובדים רבנים השונים באופים מרבניהן של קהילות האברכים, והחלוקה בין הקהילות תהיה שלמה. האמנם?
לא רק שהפרדת הקהילות אינה נחוצה, אלא שהיא מזיקה לשני הצדדים. אין סיבה טובה להפרדה, אבל יש סיבות טובות מאד שלא להפריד. ההפרדה, לדעתי, נובעת מחולשה אנושית שראוי להתעלות עליה, ולא מחשש שיש בו ממש
במאמר זה אטען כי לא רק שהפרדת הקהילות אינה נחוצה, אלא שהיא מזיקה לשני הצדדים. אין סיבה טובה להפרדה, אבל יש סיבות טובות מאד שלא להפריד. ההפרדה, לדעתי, נובעת מחולשה אנושית שראוי להתעלות עליה, ולא מחשש שיש בו ממש. חשוב לומר: יש אנשים משני צדי המתרס שחלוקה זו טובה עבורם. עם זאת, יש צורך אקוטי בקהילה מסוג שלישי – קהילה מעורבת. אנשים רבים ייהנו מקהילה מסוג זה ויצאו ממנה נשכרים.
מקום כינוס לעבודת ה'
מצד אחד, תפקידו של בית הכנסת אינו להיות תחליף דתי למתנ"ס. מהצד השני, אין תפקידו להיות מקום תפילה בלבד. בית הכנסת אמור להיות מקום המכנס את העם לעבודה רוחנית משותפת. בבית הכנסת צריכות להתכנס יחד כל שכבות האוכלוסיה ולהיפגש האחת עם האחרת. בחייהם האישיים, יכולים אנשים להשתייך לכל מיני קבוצות ולחיות בסגנונות חיים שונים, אבל בית הכנסת אמור לחבר את כולם יחד לעבודה רוחנית, ולהפוך אותם לקהילה אחת סביב המטרה המשותפת של עבודת ה'. עניים ועשירים, פשוטי עם ונגידים, משכילים ובורים, חסידים ואנשי מעשה, ואף תלמידי חכמים ויהודים עובדים – כולם אמורים להיפגש יחדו בבית הכנסת, ולהתגבש לקהילה החורתת על דגלה את עבודת ה'.
אי אפשר לבסס חיי קהילה על היפרדות סטרילית. חיים רוחניים תוססים, כמו גם חיי מעשה בעלי נופך, נולדים דווקא מההפריה ההדדית. קהילה בריאה צריכה להיות מורכבת משכבות אוכלוסיה שונות ומסגנונות חיים מרובים
המפגש שבין העם לתלמידי החכמים בבית הכנסת עשוי להיות פורה ולתרום לשני הצדדים. אלו שאינם לומדים בוודאי ייתרמו מתלמידי החכמים: הם יזכו לקבל מתורתם, מדקדוק ההלכה שלהם ומהנהגותיהם. אולם, גם תלמידי החכמים יצאו נשכרים מכך: תהיה להם הזדמנות להוציא מן הכוח אל הפועל את כישוריהם. הם ישמשו לחבריהם העובדים כתובת לכל ידיעה תורנית, ויוכלו ללמוד זה עם זה בחברותא. וכך, אברך כולל שאינו משמש במשרה תורנית, ושמטבע הדברים תאב להשפיע, ימצא הזדמנות להנות אחרים מלימודו. הוא יקבל מקום של השפעה, וחבריו ייתרמו מידיעותיו.
המפגש בין שני הקהלים עשוי לתרום מבחינה נוספת, עמוקה יותר. החיבור בין לומד התורה לעוסק במלאכתו מרוממת את ערך התורה עצמה. חז"ל מלמדים אותנו: "הזהרו בבני עמי הארץ שמהן תצא תורה".[2] ניתן לפרש כי דווקא מהם תצא תורה, כיוון שהחיבור הגשמי שלהם לחיים מגדיל תורה ומאדירה. וכן ניתן לפרש להפך: סינון של בני עמי ארצות וריחוקם מבית המדרש עשוי לגרום שהלימוד יהיה תלוש מן החיים. תרומתם של בני עמי הארצות לבית המדרש היא תוצר של הבאתם את הצד החומרי, הגשמי יותר, לבית המדרש. הם מפגישים את אנשי הרוח עם עולם המעשה ומעמידים את התורות הנשגבות במבחן החיים הגשמיים. הם שומרים מפני תאוריות ההופכות למגדל הפורח באוויר, המנותק מן המציאות וממילא מוטעה.[3] אם על בני עמי-ארצות בימי חז"ל נאמרו הדברים, קל וחומר שניתן לאמרם על אנשים עובדים בימינו: בני ישיבות יודעי ספר ומדקדקים במצוות, שיצאו לעולם העשיה.
נוסף לכך, המסירות העצומה של העמלים לקביעת עתים לתורה ולשמירה של חיי תורה מתוך דקדוק גדול (אף שהם מבלים את רוב יומם מחוץ לבית המדרש), כמו גם הערכתם לתלמידי חכמים, עשויה ללמד הרבה את תלמידי החכמים עצמם.
אלו הן נקודות אחדות בלבד. אך הכלל העולה מהן הוא: אי אפשר לבסס חיי קהילה על היפרדות סטרילית. חיים רוחניים תוססים, כמו גם חיי מעשה בעלי נופך, נולדים דווקא מההפריה ההדדית. קהילה בריאה צריכה להיות מורכבת משכבות אוכלוסיה שונות ומסגנונות חיים מרובים. ההומוגניות והאחידות מצילות אותנו אולי מהתמודדויות לא נוחות, אך הן אינן מיטיבות את חיינו – לא הרוחניים וגם לא הגשמיים.
לכאורה, נשמע מקסים. מדוע אפוא כה מעטות הן הקהילות שמתפקדות כך?
קרע בין הקהילות
בעבר התקיים מודל של אנשים העמלים לפרנסתם ומקיימים חיי תורה ודקדוק הלכה בדיוק כמו אברך הספון באוהלה של תורה. המציאות כיום אינה כן. לרוב, היציאה לעבודה נחשבת פעולה של ניתוק מופגן מחיי בית המדרש. לעתים קרובות, אנשים העמלים לפרנסתם מרשים לעצמם להנמיך את החומות, והם מכניסים לבתיהם תכנים שונים מאלו הקיימים בבתי האברכים. ההבדלים בין העובדים ללומדים הפכו להיות מאבק על עצם הגדרת ה"חרדיות", והחלוקה בין העובדים ללומדים היתה למחנאות פוליטית המשסעת את החברה החרדית.
מציאות זו גוררת חיץ גדול בין עולם האברכים לעולם היוצאים לפרנסתם. כיום, גם אנשים שלא היו מעוניינים בחיים פתוחים ו"מודרניים" יותר, משנים לגמרי את צורת חייהם זמן קצר לאחר שהחליטו לצאת לעשות לביתם. היציאה לעבודה מזהה אותם חברתית, והם מאמצים את אורח החיים האופייני למחנה שלהם.
כיום, גם אנשים שלא היו מעוניינים בחיים פתוחים ו"מודרניים" יותר, משנים לגמרי את צורת חייהם זמן קצר לאחר שהחליטו לצאת לעשות לביתם. היציאה לעבודה מזהה אותם חברתית, והם מאמצים את אורח החיים האופייני למחנה שלהם
קשה לומר היום מהי הביצה ומהי התרנגולת – האם הדחייה היא סיבת ההיחלשות הרוחנית או ההיחלשות הרוחנית היא סיבת הדחייה? יהיו שיאמרו שתחושת הדחייה מצד האברכים אחראית לכך שהעובדים מנהלים אורח חיים פחות תורני, ויש שיאמרו שהדחייה היא תוצאה של ההיחלשות הרוחנית. כך או כך, יטען הטוען כי כיום אין כבר מה לעשות. אברכים ועובדים אינם יכולים לחיות יחדו באותן קהילות. המתח קיים, ואין מי שיבטיח שהישיבה המשותפת לא תגרור שינוי שאינו חיובי לשני הצדדים.
מסיבה זאת, יטען אותו טוען, למרות החזון הנהדר של קהילות משולבות, מעדיפים הצדדים להיפרד לשלום. אלא שכאן בדיוק נכנס לתמונה רב הקהילה, וכאן תפקידו החיוני בגיבוש הקהילה.
תפקיד הרב: להנהיג
לרב הקהילה תפקידים רבים, אך עיקר תפקידו הוא פשוט: להנהיג את הקהילה. עליו לאחד וללכד סביבו את בני הקהילה, גם אם הם שונים זה מזה, ולדאוג שאיש אינו דוחק את רגליו של רעהו, חלילה. תפקידו לנהל את הקהילה ולדאוג שהתערובת תתן טעם לשבח ולא חלילה לפגם. האברכים ישפיעו לטובה על אנשי העמל, וינהגו בהם כבוד, ואנשי העמל יכבדו את האברכים ויעריכו את תורתם. מובן שנדרש לשם כך רב מתאים, איש אשר רוח בו, "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד"[4] – ולא אחד שנסחף אחרי "חשובי הקהל".
רב הניחן בכושר מנהיגות יכול להפוך את בית הכנסת למקום להתכנסות רוחנית שבו נאספים יחד אנשים שונים, מסגנונות חיים שונים. מבחינת האברכים שבקהל, הרב ידאג שכל אחד יקבל את הכבוד הראוי לו, אך יוודא שמספר "חשובים" לא יטלו לעצמם את שרביט ההנהגה ויחליטו על דעת עצמם מה ראוי ומה לא, ומי ראוי להיות חבר בקהילה ומי אינו ראוי. מבחינת העובדים, אסור שהרב יהפוך להיות "אחד מהחֶברה", המנסה למצוא חן בעיני בני הקהילה באמצעות תדמית חברה'מנית. הרב צריך להישאר דמות מרוממת המנהיגה את הקהל, ולא מי שהקהל מנהיג אותו.
הרב ידאג שכל אחד יקבל את הכבוד הראוי לו, אך יוודא שמספר "חשובים" לא יטלו לעצמם את שרביט ההנהגה ויחליטו על דעת עצמם מה ראוי ומה לא, ומי ראוי להיות חבר בקהילה ומי אינו ראוי
בהנהגת הרב, יהיו בני הקהילה ידידים זה לזה, אך הסיבה להתכנסותם לא תהיה המפגש החברתי. הידידות צריכה להיות תוצאה של הקשר הרוחני, ולא להיפך. כל ישיבה משותפת של בני הקהילה תהיה מלווה בשיח רוחני. כשהם ישבו לדוגמא לקידוש משותף בבוקרו של יום השבת, דברי התורה של רב הקהילה יעמדו במרכז ההתכנסות. כך ייווצר קשר רוחני בין כולם. השיחה תהיה משותפת, אבל בסיסה יהיה תורני. כך, גם אם תימשך השיחה לנושאים שונים ומגוונים, השוני בסגנון החיים לא יעיב על הקשר. לא תהיה הרגשה כי מדובר בשתי קבוצות בעלות תחומי עניין שונים, אלא שכולם נמצאים בבית כנסת בגלל הרוחניות ובשבילה.
על הרב לשים לב לכך שלא תהיינה התנשאות וקנאה בתוך הקהילה. אם הוא יראה לנכון, הוא יתקן תקנות המגבילות ראוותנות בנוגע לאירועים בבית הכנסת, ותקנות נוספות לטובת קיום החברה המשותפת הזו. הוא יקיים שיעורים שבהם יתנצחו אלו עם אלו במלחמתה של תורה. נושא המעמדות לא יעורר מחלוקת ושנאה בין בני הקהילה, כי הרב יהיה מעורב בענייני הקהילה, ולא יהיה מצב של אנדרלמוסיה שבה כל אחד יכול להרים את ראשו ולהראות את כוחו. כך לא תיווצרנה מלחמות מעמדות.
קהילה שאין לה רב דומה לחבורת מנגנים שאין לה מנצח. קול הכינור העדין נבלע בתוך קולות המצלתיים, וקול הקונטרבס נשמע כחריקה גסה. קולות הליווי של הגיטרה נשמעים מיותרים, וכלי הנשיפה מצפצפים ללא הרף, שלא נדבר על התופים מחרישי האוזניים. קהילה שיש לה רב דומה לתזמורת שיש לה מנצח, שבה כל קול, העדין ביותר והגס ביותר, משלים את חברו. כל אחד נשמע בזמן המתאים לו, והם מנגנים בהרמוניה נעימה לאוזן.
מטבע הדברים, קיבוץ אנשים רבים יחדיו מצריך אדם שיתווה את הקו, שיהיה הציר שעליו סובבת כל ההתאגדות – ולא, תשרור אנרכיה. לא זו בלבד, אלא שהשינויים בין בני האדם עשויים ליצור קרע שיעמיק אט אט, עד פירורה של החבורה לחלוטין. מנהיג ראוי ידע איך להשתמש בשינויי הדעות לטובה. הוא יצור הרמוניה שבה הניגודים יחזקו זה את זה, ולא יחלישו.
למען קיומה הבריא של התאגדות אנושית כלשהי, יש הכרח שתהיה דמות מרכזית שתנהיג את כולם. אם לא תסובב ההתאגדות סביב דמות רוחנית, אזי את הוואקום שנוצר תמלא דמות אחרת בעלת כריזמה. היא לא תמיד תהיה אדם ערכי, ולא בהכרח אדם ישר והגון
טבעם של אנשים הוא שדעותיהם שונות, וההיתכנות לקיים קיבוץ של בני אדם שאין ביניהם חילוקי דעות היא אפסית. למען קיומה הבריא של התאגדות אנושית כלשהי, יש הכרח שתהיה דמות מרכזית שתנהיג את כולם. אם לא תסובב ההתאגדות סביב דמות רוחנית, אזי את הוואקום שנוצר תמלא דמות אחרת בעלת כריזמה. היא לא תמיד תהיה אדם ערכי, ולא בהכרח אדם ישר והגון. בהעדר רב, את המשרה של המנהיג יתפוס בדרך כלל איש שיצר השתלטנות מוביל אותו, והוא אף ינצל את מעמדו כדי לעשות בציבור כרצונו.
דבר זה נכון גם בקהילות על טהרת האברכים. ניגודים אינם קיימים רק בין אנשים השונים מאד באורחות חייהם. גם אנשים בעלי אורח חיים דומה אינם יכולים להשתוות בכל נושא וענין, והמחלוקת עלולה לפרוץ ביניהם במוקדם או במאוחר.
הרב בקהילות האברכים
לאור הדברים דלעיל, ובניגוד לדבריו של הרב מילבסקי, דומני כי גם בקהילת אברכים יש צורך נחוץ ביותר להעמיד רב שיהיה מרכז הקהילה. יתרה מזו, דומני כי מכמה בחינות, קהילות אברכים זקוקות לרב עוד יותר משזקוקות לכך קהילות אחרות.
בקהילות אברכים, פעמים רבות תלמידי החכמים שבקהילה עסוקים במלאכת שמים, וענייני הקהילה מהם והלאה. בית הכנסת אינו משמש להם אלא מקום ללימוד ולתפילה, וצרכי הציבור אינם מענייניהם. מתוך כך, בהעדר רב, אלו שישתלטו על ענייני הקהילה וצרכי הציבור יהיו אנשי המעש, חדורי העשיה, שפעמים רבות נעדרים רוח אידאלית וערכית. זאת לעומת קהילה של אנשים עובדים, שבה דווקא אלו שחיי הרוח של בית הכנסת תופסים אצלם מקום מרכזי יטלו על עצמם את עול הנהגת הקהילה.
זאת ועוד, פעמים רבות דווקא ריבוי תלמידי חכמים מייצר דיונים הלכתיים חדשים סביב ענייני בית הכנסת והקהילה, שבהם מספר הדעות כמספר המתפללים. מציאות זו, שקיימת במידה פחותה בקרב קהילות של אנשים עובדים, מחייבת דמות אחת שתכריע בין הצדדים.
פעמים רבות דווקא ריבוי תלמידי חכמים מייצר דיונים הלכתיים חדשים סביב ענייני בית הכנסת והקהילה, שבהם מספר הדעות כמספר המתפללים. מציאות זו, שקיימת במידה פחותה בקרב קהילות של אנשים עובדים, מחייבת דמות אחת שתכריע בין הצדדים
סיבה נוספת למינוי רב דווקא בקהילות אברכים היא לדאוג שיהיה מי שיתווך בין ההורים לילדים. דרכים רבות יש בעבודת ה', לכל אחד דרך משלו. יש ילדים שמתאימה להם דרך שונה משל אביהם. אך מטבע הדברים, קשה להורים להכיר בכך. ביכולתו של רב הקהילה לעזור להם לראות את הצורך של הבן ולסייע להם להתאים לו את דרכו.
תפקיד זה נחוץ במיוחד בקהילות אברכים, שכן דווקא תלמידי חכמים, שיש להם דרך סלולה ועמדה ברורה מאוד נגד גישות אחרות, עשויים להכריח את בניהם לעבודת ה' שאינה מתאימה להם. לצערנו, מקרים רבים של נשירה הם תוצר של חוסר ההתאמה הזו. בחורים שהיו יכולים להיות עובדי ה' יראים ושלמים פורקים עול תורה ומצוות, רק משום שלא נתנו להם ללכת בדרך המתאימה לאופים. תפקידו של הרב, שאינו נוגע בדבר כמו האב, הוא חיוני אם כן גם בסוגיה זו.
כמובן, אינני מתכוון לומר שאנשים עובדים אינם זקוקים לרב קהילה, אלא להעיר שהצורך ברב נכון לכל קהילה, ומבחינות מסוימות, הוא גבוה יותר בקהילות אברכים.
***
הצורך ברב קהילה הוא צורך של כולנו, אברכים ועובדים כאחד. אם אנו רוצים עולם מתוקן יותר, עלינו לתת את הדעת להקמת עוד ועוד קהילות מעורבות, שבהן מכהנים רבנים בעלי כושר מנהיגות ויכולת לאחד גוונים שונים תחת המטריה הרוחנית של הנהגתם.
קהילות מאוחדות כאלו יביאו לכך שעיסוקו של האדם, אם בתורה ואם במלאכה, לא יגדיר את השקפת עולמו ואת אורחות חייו. בבית הכנסת יהיו כולם יחד עובדים את ה'. אלה העמלים לפרנסתם לא ירגישו דחף לשינוי בתפיסת עולם ובאורחות חיים, ותורתם של הלומדים לא תיפול לתלישות העלולה לאפיין לימוד חסר זיקה לעולם המעשי.
גם אדם העמל לפרנסתו יכול לקיים חיים רוחניים מאד, לנהל בית שיש בו דקדוק הלכה, לקבוע עתים לתורה, להעריך תלמידי חכמים ולהישמר מפני תכנים שאינם ראויים. יש יהודים יראים רבים השומרים על אורח חיים זה לצד היותם אנשים עובדים. האם יש היתר לנעול דלת בפני אותם אנשים יקרים שכל 'חטאם' הוא שהם ממלאים את חובתם כלפי בני ביתם? אין היתר לעשות כן. חובת השעה היא חיבור, ולא חלילה הפרדה.
[1] ראה מגזין המקום, גיליון 2, כסלו תש"פ, במאמרו של הרב דוד לייבל שליט"א.
[2] סנהדרין צו, א.
[3] ביאור זה מובא בדברי המהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה פרק י. וראה עוד חידושי אגדות, נדרים פא, א.
[4] רש"י במדבר כז, יח.
תמונה: Bigstock
קהילות משותפות אינן יכולות להתקיים במצב הנתון.
רעיון הקהילות המשותפות, מתנגש לא רק עם ערך ה״התבדלות״ האברכי, אלא עם ערך עמוק ומשמעותי הרבה יותר, הלא היא ערך ״הגאווה״ והאליטיזם האברכית הליטאית. התנשאות זו של הגדרת העצמית כ״תלמידי חכמים״ מול מה שהם רואים כ״עמי ארצות״ , נעוצה עמוק בשורשי ההשקפה האברכית.
עד שלא יכירו אברכים בזכותו של ה״בעל בית״ להתקיים.
עד שלא תיעקר מסר ה״אנחנו הטובים״ – הם ה״נחלשים״.
החינוך כי אם יצאת לעבוד אתה כישלון.
כדי שקהילה משותפת תוכל להתקיים, תידרש עקירת שורש עמוקה בערכי יסוד של ההשקפה האברכית כפי שהתגבשה.
לדעתי, כורח הזמן והמציאות הם המחברים החזקים ביותר.
מאמר נפלא,
אנשים נוטים לייחס לרצון של האברכים לקיים קהילות נפרדות מבעלי בתים,אך ורק לגאווה וחוסר הבנה,אבל לדעתי מאז עידן הסמרט פון,אחד הסיבות המרכזיות שאברכים רוצים להפרד זה פחד,שהילדים שלהם יחשפו וישמעו תכנים לא ראויים.
וגם תופעות של חוסר צניעות בחגים כמו שמחת תורה.
אני אישית נגד ההפרדה.
אכן!
אני אישית הייתי מתפלל בקביעות, קורא בתורה, ומוסר שיעורים בקהילה של עובדים ובשמחת תור לא יכלתי לחגוג איתם! הפריצות הייתה נוראה!
לא מכליל כמובן, אבל זה היה המקרה שלי… (ואני לא נמצא על הסקאלה ה"אברכית" הקלאסית, הכובע וחליפה אצלי הם בגדי שבת).
לשוקי
חשוב לזכור שהבידול בין אברכים לבעלי בתים החל לפני יותר מ35 שנה אז לא היה אינטרנט ולא היו סמארטפונים כך שהטיעון על העובדים המקולקלים הוא בעיקר הצדקה מאוחרת (שיש לה על מה להתבסס) הסיבה הראשונית לכך היא כמו שכתב המגיב שמעלי ובלשונו הזהב של הרב שטיינמן גאווה גאווה גאווה
טענה ישנה נושנה: "החינוך כי אם יצאת לעבוד אתה כישלון"
מרן הר' אברהם דנציג זצוק"ל כבר כתב זאת לפני על עצמו לפני 240 שנה בהקדמת ספרו 'חכמת אדם' ז"ל:
"והנה ידעתי כי יתלחשו עלי ויאמרו הגם שאול בנביאים הלא זה האיש ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ פרנקפורט ולייפסיג יותר מט״ו שנים ותורתו אימת נעשית והתורה העידה לא מעבר לים הוא שאינה מצויה לא בתגרנין ולא בסחרנין…. ע"ש עוד
הרעיון שהכותב מציג הגיוני ביותר. כאשר לקהילות העובדים שיצאו לפרנסתם, אין דמות ערכית, תתפוס את מקומה דמות אחרת. מה גם שכל עוד תישאר קהילת העובדים מעורבת בקהילת אברכים שכאמור לעיל אורח חייהם מלכתחילה יותר רוחני, לא יהיה מוכרח שהעובדים יסגלו לעצמם את אורח החיים המודרני המתבקש כיום. ראיה מכך נוכל לקבל מהעבר, כאשר הסנדלרים, החייטים וכל העובדים למיניהם גרו בשכנות, חיו בהרמוניה משותפת, השתתפו בשיעורים, והיו יחד בתפילות ובכל חיי הקהילה עם רבני הקהילה החשובים ביותר, ולהפך- ראו בהם דוגמה ושאפו להגיע לתכלית. המשכילים לעומתם היו אלו שבחרו לעזוב ולפתוח לעצמם קהילות שיתאימו לאורח החיים שלהם (ניתן להבין שלא היו מושתתות על העקרונות המקובלים) בלי שיתנגשו באורח החיים התורני…
מתוך הנחה שלא התכוונת להטעות – איאלץ להאשים אותך באי-ידיעה. תבדוק את הנתונים ההיסטוריים ובפרט, את היפרדות הקהילות.
חזק מאוד!
קהילת מגובשות זה המודל במנצח!
מנסיוני, המודל היחיד בו קהילה משולבת יכולה להצליח היא רק אם שני הצדדים הינם מתונים ולא רחוקים מדי זה מזה, כלומר האברכים אינם מדי סגורים ו"בעלי השקפה", והבעלי בתים אינם מדי "פתוחים" ומודרניים. כשהאברכים הם מהסוג שיכול להכיל את מי שאינו ממש ברמתו הרוחנית, ומאידך הבעלי בתים הם תורניים ומעוניינים בהווי תורני ורוחני, זה יכול להצליח. אם לא, המרחק גדול מדי וכמעט בלתי אפשרי לגשר ביניהם.
מאמר מיוחד. חד ונוקב
לצערינו חסרים קולות כמין אלו ולוואי והיום יותר
מאמר מצויין הקורא לחיבור גני ילדים מסוגים שונים ולהכנסת גננות לפיקוח על הילדים. שלא יריבו ושלא ישתלטו אלה על אלה.
האמת? צודק.
אוחחח הרבה זמן לא נהנתי מתגובה שנונה וקולעת כזו
יש מידה של תמימות במאמר מכיון שממש לא כל האברכים הם ברמה רוחנית כל כך גדולה ( לרוב האברכים יש אינטרנט בבית אז זה שלאדם העובד יש את זה בכיס עדיין לא הופך אותו לנחות ברמה כזו שצריך להיבדל ממנו לגמרי) ולכן ההיבדלות שלהם
מציבור העובדים הוא בעיקר תדמיתי ויחצני ופחות משהו ערכי. ציבור העובדים חש בזה וזה פוגע בו ומכאן ועד ניכור הדרך קצרה.
להפריד בין קהילות מראה על התנסאות וגאווה סרוחה, אבל עוד מעט בפורים הם ישלחו את הילדים שלהם לרקוד אצלי בסלון כדי להתרים לישיבה למצויינים שלהם, אז אלי אל תשלחו כבר, אני לא ראוי בכלל
אני קורא את המאמרים שלכם אך המאמר הזה היה רק לכיוון של הלטאים מאחר ובציבור של החסדים הגיבוש תפור מיום היווסדות מושג קהילות, מי שנולד חסיד כנראה יהיה לו מקום תמיד בחסידות. וכמובן שהידברות וגילוי של הבנה הדדית בהחלט יביא את הבשורה.
אין ספק שחרדי שמרשה לעצמו יותר מידי צריך להבין וכנראה גם מבין שלא כולם צריכים ללכת עם הרעיונות שלו ולכן נוצרים הפערים והמעמדות.
הכל טוב יפה ומקובל. השאלה היא מה עם הילדים קבלה/ אי קבלה לחיידרים ? האם מבחן הפלאפון בלבד (כשר או מוכשר ?)? ומה עם סגנון הלבוש ? צפיה במחשב ? התנהגות בין החברים ? זהו עיקרי ההבדלים שיתכנו בין הרבדים השונים . ובסופו של דבר להיכן דור העתיד כיצד ייראו ילידו נכדינו והדורות הבאים בעז"ה ?
מאמר מצוין, אני מסכימה לכל מילה. בחו"ל זה המצב בהרבה קהילות, ויש הרבה הרבה חרדים עובדים יראי שמיים שגם לומדים בכל רגע פנוי, לפעמים במסירות נפש גדולה.( כל המושג הזה בעיני מופרך, אנו גם לא מבדילים בין חרדים בלונדינים לבין שחורחם וכו'..ואף פעם לא שמעתי שלאחר 120 ישאלו את האדם אם הוא היה חרדי עובד או אברך כולל אבל כן ישאלו אותו "נשאת ונתת באמונה ועוד שאלות ..) יתכן שזו גם ימגר את בעית הנשירה, כאשר בחור צעיר שמתקשה בלימוד יראה שגם לאנשים שאין תורתם אמונתם יש מקום מכובד בקהילה ואין צורך להתמרד ולזרוק את הכל כדי להיות "שווה".יישר כחכם שהבאתם את המאמר.
ל. גלאט_ אשת "חרדי עובד" שלומד ותמיד הקדיש הרבה שעות ללימוד התורה ותומך בעין יפה בלומדי התורה, וגאה בכך.
בראשית דבריך אתה אומר שאתה מסכים עם הרב ד"ר אבידן מילבסקי בתיאורו של מודל הרבנות, אך שים לב שבפועל, כאשר אתה מתאר את תפקידיו של הרב בקהילה משותפת – הם הופכים להיות שונים בתכלית מאלו שבתיאורו של הרב ד"ר אבידן מילבסקי. במקום רב שתפקידו לסייע – הרב הופך לשוטר שקובע כללים לקידושים וכדומה. כי כשאתה מערב קהילות בעלי אורח חיים שונה – אתה יוצר מתח תמידי שעל הרב לפתור. והבעיה בזה היא שאחרי שהופך הרב לשוטר – הוא יאבד את האימון של חלק מחברי הקהילה (אלה שנאלץ לפגוע בהם בתפקידו זה), וכך נהרס לגמרי חזונו של הרב ד"ר אבידן מילבסקי…
לא יודע למה אתה נתפסת לפרט הזה. אני חושב שרב שהוא מנהיג אמיתי יכול לקבוע כללים ולא לפגוע באף אחד, הוא יצליח לשכנע את שני הצדדים בטובת הכללים, והעיקר לא יהיו הכללים האלו אלא הקשר והדינמיקה. כשהרב יהיה אוזן קשבת לכל הקהל כשהרב ייעץ לכולם וכולם יהנו מדבריו הם גם יסכימו לקבל את התקנות שלו.
סליחה, לא ממש קראתי הכל, אבל שכל אחד יעשה כרצונו ומוזמנים עם ישראל היקר לנהוג כבוד זה בזה, אברך יכבד עובד, ועובד יכבד אברך, וכל אחד ישכון בקהילה שנוחה לו. ואנא אל תשכחו, חלק מחינוך הילדים ושמירתם כולל בין אדם לחברו.
הבעיה צריכה טיפול שורש במקום כיבוי שרפות עד לפני השואה לא היה כמעט מושג כזה אברכים הם היו מיעוטא דמיעוטא אם בכלל, לאחר השואה ובעיקר זמן קצר לאחר פרוץ המדינה עם גזירת הגיוס הארורה לא היתה ברירה והרבה נהיו אברכים בעל כרחם [בעיקר אצל הליטאים אצל החסידים והירושלמים היו שיטות מתוחכמות לעשות פטור] וכתוצאה מכך זה התרבה וב"ה גם בחו"ל זה נכנס כמובן לא בסדר גודל כמו בארץ ועכשיו לגופו של ענין היות והחינוך [בעיקר הליטאי] הוא לשבת וללמוד כל החיים לא נוצרה מסגרת מסודרת לקובעי עיתים לתורה [עיין אור שמח על הרמב"ם בריש הלכות תלמוד תורה שהוא אומר שלימוד תורה זה גם לפי כוחות של בן אדם ולא רק לפי אפשרות כלכלית] לא לכל אחד יש כוחות נפש ללמוד יום שלם והיות שלא נוצרת בארץ מסגרת מסודרת לבעלי בתים [בציבור הליטאי] מי שיוצא לעבוד באיזה שהוא שלב [לא כולם אבל חלק גדול] מרגיש שהוא שייך לחברה ליברלית יותר הוא יותר נפגש עם העולם החיצוני [בשונה מחו"ל והחברה החסידית שיש מסגרת קהילתית מחייבת לבעלי בתים]. שורש המציאות נעוץ בויכוח עתיק יומין האם לחנך את ילדינו להיות ערלעכער ייד ואם זכינו שבננו נהיה תלמיד חכם אשרי חלקנו או לחנך את בננו להיות תלמיד חכם ואם הוא לא זכה לזה נכשלנו השאלה אמורה להישאל וזו למעשה שורש הבעיה שאלו שחששים שאם תהיה לגיטמציה לבעלי בתים אפילו אם תהיה להם קהילה נפרדת הם יהיו לגיטימים וכל ילד ישאל מדוע אני צריך ללמוד כל ימי אני יכול לחיות גם בקהילה כזאת
אי אפשר לדון באמת בסוגיה הזו עם הגדרות מעורפלות.
יש חרדים ויש מודרניים כפי שיש חרדים ודתיים לאומיים והפירוד נדרש הכרחי ורצוי.
בכל אחת מהקבוצות יש קבוצות משנה ותתי קבוצות כללו של דבר כל קהילה ורמת הרוחניות שלה.
מי שרוצה להיפתח ונוח לו עם כך שלא יצפה שיראים ושלמים ממנו יתערבו בו או יערבו אותו עימם.
לא קראתי מאמר שכזה העוסק בחרדים וד"לים או באורתודוקסים וקונסרבטיבים
שכל אחד יחיה בשלום עם עצמו ועם הבחירות שעשה.
ראשית, ברצוני להודות לרב הכותב על דבריו הנפלאים.
שנית, תוכן הדברים נכון מאוד עקרונית, וולאי שהיה יכול להיתו נכון גם מעשית ולא רק עקרונית. ובעז״ה אסביר! עוד לפני שתגיעו למחצית מדברי תזהו בנקל מאיזה צד של המטרס אני, אבל אנסה להציג בצורה אובייקטיבית את הדברים. והכותרת לכל זה, ״אף אחד לא אוהב להיות סוג ב׳ ״. בצבא כל חייל בהווה או בעבר ואפילו חייל בעתיד יודע שהכי טוב להיות קרבי, כמובן שגם בקרבי יש טייסים ולוחמיי סיירות, אבל בסופו של יום לכל יחידה יש את הססמאות השירים וגאוות היחידה של עצמה. אמנם יש כאלו שהולכים מראש ליחידות מוידעין וכדו׳ בידיעה ששם הם יכולים להביא את תרומתם למדינה בצורה טובה יותר (וגם משיקולים כלכליים), אך אין חולק שלמעט פציפיסטים עצלנים ובעלי פורפיל נמוך, אין שום מתגייס שמראש רוצה להיות ג׳ובניק. גם הג׳ובניקים עצמם לא חושבים שהם עושים את הטוב ביותר, והם מתנחמים בכך שבכל זאת הם תורמים למדינה. בעולם היהודי מאז ומעולם, אדם תורני יותר, נחשב לערכי יותר, ואין זה חשוב אם הוא רב דיין או ׳מגיד׳. תופעה זו אף פעם לא גרמה לסנדלר או לבנקאי כמו לנפח והרופא לחשוב שהם טובים יותר, וזאת מכיוון שאנשים תורניים באמת (להבדיל מעבודות תורניות כגון ׳מלמד׳ שוחט סופר ושדכן) היו יחידי סגולה ומרוממים מהעם והינם אולי מושא לקנאה אך לא נותנים תחושה שמי שלא כמוהם הוא נחות. דוגמה לכך, אנשים יכולים להיות מתוסכלים מכך שאינם עורכי דין או יועצי משכנתאות, רואי חשבון או סוכני ביטוח, אבל אנשים לא מתוסכלים מכך שאינם רופאים או חברי כנסת. אכן מאז שברירת המחדל של הציבור החרדי (בדגש על ליטאי, וספרדי תורני) זה להיות אדם שתורתו אומנתו, הדבר יצר מצב שמי שלא הצליח לעשות כמו כולם מרגיש נחשל (ואל תתקוממו עלי שזה מתוך אדאולגיה, רוב היוצאים לעבוד עושים זאת ממצב אישי או כלכלי, האדיאולגיה באה אח״כ). תחושה זו אינה נעימה, אבל בניגוד לטבח וקוסם צבאי ששם אתה תהיה בדיחה אם תגיד שתפקידך חשוב יותר מתפקידו של טנקיסט, במקרה שלנו זה ממש לא ישמע בדיחה, נהפוכו, יש ציבור מבוגר (פאייניקים) שאצלם תורה ועבודה זה ערך עליון, וכמובן בציבור הדתי לאומי ואני לא מדבר על תקשורת חילונית ששם אין צורך לשכנע כלל שתפקיד העובד חשוב יותר (ולדעתם אפילו מבחינה דתית) מתפקידו של האברך. וכך שלא מתוך אידיאולגיה, נוצרה אידיאולגיה חדשה ׳אברך זה מי שלא הולך לעבוד׳ ולא כפי שדיבר אותו העובד בזמן שהוא עצמו היה אברך או בימיו בישיבה, שאז משנתו הייתה ׳עובד זה מי שלא נשאר אברך׳, וכמשלו של איזופוס על השועל שאמר ׳בטח הענבים חמוצים׳. וברשותכם סיפור קטן, בקהילה לה הייתי שייך בפתח תקוה, הייתה בעבר הרמוניה נפלאה בין האברים ובין העובדים. כמובן שמספר העובדים היה קטן מאוד ביחס למספר האברכים, אך מספרם גדל מדי זמן בעקבות אברכים נוספים שיצאו לעבוד. אדם זר שהיה נכנס למקום והיה נשאל אם הוא יודע לזהות מי הם האברכים ומי העובדים לא היה יכול לענות תשובה מכיוון שאז ישבנו מעורבבים זה עם זה, והדבר לא היה אפילו נושא אצלינו. והנה אחרי תקופה שבה כמה אברכים דומיננטים יצאו לשוק העבודה, שמנו לב (גם העובדים וגם האברכים), שפתאום כל העובדים יושבים באזור מסוים, פתאום השיח הציבורי באזור שלהם הפך להיות אחר, פתאום אקדמיה הפכה למטרה ולא רק לאמצעי, ואילו הכולל הפך לבית קפה. פתאום טלפון כשר הפך לטלפון מחוגה, מיילים ליונות דואר וכובע וחליפה לקיטל. ואני מדגיש שוב ושוב, כל ההיבדלות הזאת הייתה יוזמה שלהם ולא של האברכים. וההוכחה, אני, שאני אדם חציו לה׳ וחציו לכם בדיוק, עזבתי את בית הכנסת, כיוון שציבור העובדים הסתכל עלי בזלזול, שהרי לא רציתי להצטרף אליהם ומיד הפכתי למתנשא מצד אחד ומתחנף לאברכים מצד שני. ועוד הוכחה, פחות משנה מאז שעזבתי שם, כמעט כל העובדים עזבו לקהילה אחרת, ומכיוון שהייתי מעורב בנושא לחלוטין, כולל שיחה עם הרב והרבה שיחות אתם, אני יכול לומר בוודאות, אף אחד לא אמר להם ללכת, ויתר על כן, רוב ציבור המתפללים לא ראה בזה נושא. נער הייתי גם זקנתי, והסיפור הזה לדאבוני הוא לא היחידי, פגשתי סיפורים כאלו בכמה צמתות בחיים, ובין היתר אצל משפחה חברים ומכרים, ובכולם כולם שמתי לב, העובדים לא חשו בנוח להיות עם האברכים ולא הפוך. כמובן שמנגד צריך לומר, שכשאין הערכה לחיי האברכות בתוספת לבטחון עצמי נמוך, גם אותו אברך כבר לא חש בנוח ממעמדו ומתחיל להתנשא, ולפעמים הוא מתנשא אפילו על הבודדים מקרב העובדים שמאוד מאריכים את האברך. ודבר זה הוא באמת חבל.
מסקנתי היא, שהרב הכותב עשה תכנית יפה, ולוואי שיהיו קהילות עם תבנית שיכולה לקבל דברים אלו.
נ.ב. התנצלותי על שגיאות הכתיב, מעולם לא הייתי טוב בזה.
אם האברכים היו משדרים טוהר ותמימות לא היה חשש שהילדים שלהם היו פוזלים החוצה ומתקנאים בחרדים עם הרכבים והטלפון. הילדים היו גאים מאוד בהורים כאלה.
הצרה היא שבקרב האברכים הרמה התורנית יורדת ויורדת והילדים שלהם שואלים עמוק בפנים ״אם כן למה זה אנוכי״ מה לי ולצרה זו. הדרך של האברכים לפתור את זה זה לנתק וליצור חומה כדי לשמור על הילדים בטענה של ״שימור החומות״.
כל אברך יודע את האמת הזו עמוק בפנים.
חבל סתם לבלבל את המוח עם טיעונים שונים ומשונים
יש כאן להוסיף דבר מאוד מעניין מדוע ברא הקדוש ברוך הוא רצון לעשיר כמו ג'ף בזוס לצבור מעל 150000000 דולר והוא לא שבע מזה הרי מתוך זה 149999999999 דולא אינם בשימוש בכלל, זה כדי להמחיש לנו את הרצון לגדול בתורה כשהשאיפה של לומד תורה יום שלם [איני משתמש בכונה במילה אברך] זה לגדול בתורה ולשאוף אז הוא לא צריך אפילו גאוה ואפילו התנשאות הוא בכלל בעולם אחר אבל לצערנו שכל השאיפה של אברך [כאן אני כן משתמש במילה הזאת] היא פשוט להישאר בלימוד אז יש שחיקה אדירה ואיני צריך להוסיף על מה שכולם כתבו כאן שנוצר רושם שלילי להיות אברך וחבל