להפריד כדי לחבר

מאמר תגובה ל"להחליט שלא להחליט"

הוויכוחים העמוקים בין החרדים לחילונים לא ייפתרו מאליהם, והם מובילים להתנגשות בלתי נמנעת. במצב הנוכחי, הפרדה שלטונית מקסימלית בין שתי החברות היא הדרך הטובה ביותר למנוע אסון. אולי היא גם תוכל לגרום לצדדים לכבד זה את זה.

י"ז אייר תשפ"א

המאמר "להחליט לא להחליט" מנסה להציע מענה למתח שבין דת למדינה, ובאופן רחב יותר, להשלכות של מתח זה על החברה בישראל. לקיטוב בחברה הישראלית השפעה על חיי היומיום, גם אם אין כולנו ערים לכך. המבוי הסתום שהפוליטיקה הישראלית תקועה בו כבר זמן רב הוא ביטוי אחד לקיטוב זה. מעבר לכך, יש לדבר השפעות כלכליות, חינוכיות, בריאותיות, בטחוניות ואישיות על בני כל המגזרים. המאמר משקף כמיהה של רבים בחברה הישראלית, במגזר החרדי ומחוצה לו, לחיות במדינת ישראל בשקט ובשלווה, מבלי להיות מושפע מהשסעים ומהמחלוקות העמוקות עד תהום בין כל חלקי החברה הישראלית.

הפתרון המוצע במאמר הוא שהגורמים האמונים על קבלת החלטות, בין תחיקתיות ובין שיפוטיות, יימנעו מלהכריע בעניינים השנויים במחלוקת בין הקהלים השונים. מודל זה ידוע בשם דמוקרטיה הסדרית או הסכמית, ועניינו צמצום הפעילות הדמוקרטית למה שיבטיח את המשך קיומו של הסטטוס-קוו בין המגזרים במדינה. רבות נכתב על מודל חברתי-מדיני זה ועל סגולתו להבטיח יציבות במשטרים בעלי שסעים חברתיים ופוליטיים עמוקים,[1] כמו גם על הגרסה הישראלית שלו, ה"סטטוס-קוו". כמו כן, נכתב רבות גם על הסיבות לכשלונות שמודל זה נוחל, לפחות במדינת ישראל.[2] שמעון נטף עצמו מזכיר דוגמא אחת, שבעיני מהותית מאוד ויש בה ללמד על השאר: הפסק האחרון של הבג"ץ בעניין ההכרה בגיורים הרפורמיים. פסק זה הוא רק שלב אחד במסעו האסרטיבי (עד אלים) של בית המשפט העליון להשלטת הערכים האולטרה-ליברליים על החברה הישראלית.

הקריאה להימנע מהכרעה במקרה זה משולה לקריאתו של אדם שנקלע בטעות לגמר ליגת האלופות בכדורגל, הנוטל את הרמקול בזמן המחצית ומכריז: רבותי, חבל לשאוף להכרעה; כולנו הרי רוצים לחיות בשלום – הבה נחליט שלא להחליט!

מבחינה זו, נראה שהמסע עבר כבר מזמן את נקודת האל-חזור ולא נראה שהצעתו של נטף תיפול על אזנים קשובות, לפחות לא של הבג"ץ. הצעתו של נטף, עד כמה שיש בה טעם והיגיון, לא הצליחה אפוא במדינת ישראל. נותר לנו להבין אם כן מדוע היא כשלה, והאם יש דרך אחרת למתן את המתח שהחברה הישראלית מצויה בו כיום.

 

מדוע כשל הסטטוס-קוו

כאמור, רבות נכתב על המודל המוצע על ידי הכותב, הסטטוס קוו, ועל הסיבות לכשלונו. אולם, אין בית מדרש בלא חידוש, ואני חפץ להציג להלן את דעתי באשר לסיבות הכשל.

ראשית, מודל הימנעות מהכרעה מתוך שמירה על סטטוס-קוו יכול להתאים אולי ליצירת דו-קיום בין אוכלוסיות המגובשות כחברה ואינן צריכות או חפצות להשתנות, או במילים אחרות, אוכלוסיות שמסלולי ההתקדמות והשינוי שלהן אינם מאיימים זה על זה או מובילים להתנגשות. דוגמא לכך הם היחסים בין החברה הדרוזית בארץ לבין החברה היהודית. לחברה הדרוזית זהות מגובשת, והמטרות הקולקטיביות שלה אינן מתנגשות בשל החברה היהודית בארץ. מטבע הדברים, אוכלוסיות כאלה אכן חפצות בהמשך קיומן השלם והשלו, ולכן, גם אם יש ביניהן חוסר הסכמה על נקודות מהותיות רבות, הן אינן זקוקות כל כך להכרעות.

הפלא במצב הישראלי אינו ההתערבות של בית המשפט והשחיקה המתמדת בסטטוס קוו, אלא בדיוק להפך – העובדה שהוא הצליח להחזיק איכשהו מעמד במשך זמן רב כל כך

המקרה שלנו אחר. אנו עוסקים כאן בחברות שזהותן אינה מגובשת דיה, וכל אחת מהן מאוימת מהאחרת. החילוניות מאיימת על הזהות החרדית, והחרדיות מאתגרת באופן בלתי פוסק את הזהות היהודית, השברירית גם כך, של האדם החילוני. הרגשת איום הדדית זו מתווספת לעימות חזיתי בין השקפות העולם של שני המגזרים: ההשקפה הציונית, הגורסת שתקומה לאומית של עם ישראל בארצו אינה רק הערובה אלא אף התכלית לקיומו, וההשקפה החרדית (למצער העכשווית) הטוענת שהייעוד ההיסטורי של עם ישראל הוא קיום התורה והמצוות ושהמרת ייעוד זה ו/או הסטתו לכיוונים לאומיים וממלכתיים מסכנות את קיומו של העם היהודי. מדובר אפוא בשתי קבוצות שהזהות שלהן מאוימת כל אחת על ידי האחרת, ונוסף לכך, הן מתעמתות באופן חזיתי מהי מגמת פניו של הקולקטיב היהודי. הקריאה להימנע מהכרעה במקרה זה משולה לקריאתו של אדם שנקלע בטעות לגמר ליגת האלופות בכדורגל, והוא נוטל את הרמקול בזמן המחצית ומכריז: רבותי, חבל לשאוף להכרעה; כולנו הרי רוצים לחיות בשלום – הבה נחליט שלא להחליט!

זאת ועוד, כדי שסטטוס-קוו יהיה בעל תוקף, נדרש שיהיה מעוגן במוסדות שלטוניים בעלי מסורת יציבה וחזקה. סטטוס-קוו נועד הרי לשמר מצב שלכל צד יש אינטרס לשנות. הפיתוי להפר את הסטטוס קוו כאשר אחד הצדדים צובר כוח הוא עז מאד. כדי להתגבר עליו, צריך כוח חזק, כוח שיגרום לקבוצה החפצה בשינוי לחשוב פעמיים, ולפעול בניגוד לאינטרס המידי שלה. מוסדות שלטוניים חזקים הנשענים על מסורת ארוכת שנים יכולים להחזיק כוח כזה. המוסדות השלטוניים במדינת ישראל רחוקים מאד מכך.

מדינת ישראל היא מדינה צעירה, חסרת חוקה ונעדרת מסורת שלטונית מגובשת. כיוצא בו, גם החברות המרכיבות אותה נמצאות עדיין בעיצומו של שלב הבניה והעיצוב העצמי וחסרות מסורת מוסדית ותיקה ומושרשת. מצב דינמי ולא יציב זה מחייב בדיקה והערכה עצמית מתמידות, ובאופן מתבקש גם הפקת לקחים ותיקון תוך כדי תנועה. כדי שחברה כזו תצליח לתפקד, נחוצה ואף הכרחית יכולת קבלת החלטות, גם כלפי נושאים השנויים במחלוקת. הסטטוס קוו 'הקדוש' אינו מתאים לאף צד, אם כי יש הנאחזים בו לפרקים משני הצדדים – תלוי בנסיבות. הפלא במצב הישראלי אינו ההתערבות של בית המשפט והשחיקה המתמדת בסטטוס קוו, אלא בדיוק להפך – העובדה שהוא הצליח להחזיק איכשהו מעמד במשך כל כך הרבה זמן. דבר זה אכן מעיד על החוסן הפנימי של החברה הישראלית, ועל כך שלמרות כל המתחים החברתיים, מתחת לפני השטח קיימת סולידריות בסיסית עמוקה.

 

האם ייפתרו המתחים מאליהם?

כפי שהכותב עצמו מציין, המתווה שהוא מציע אינו פותר את המתחים, אלא מנהל אותם בטווח הקצר. ומה אחר כך? לדעת הכותב, בטווח הארוך, ייפתרו המתחים מאליהם, באמצעות "הזמן והדינמיקה החברתית הטבעית". ברצוני להתמקד אפוא במקום שאליו הזמן והדינמיקה החברתית מובילים אותנו. לשם כך, איני רוצה להיות נביא ולחזות מה צופן לנו העתיד, אלא להיות חכם, הלומד מהדינמיקה החברתית בעבר.

למרות המתחים והוויכוחים שאפיינו את הקמת המדינה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבעת ההיא התאחדו כולם במאמציהם לכונן ולבנות בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל וכמובן גם להגן עליו. הרוב המוחלט של העם הנרדף והדווי שהתקבץ חזרה לארצו מכל קצוות תבל אף ייחס למטרה זו חשיבות רוחנית עליונה, וכך גם רוב החרדים בתוכו. זמן לא רב לאחר מכן התפרדה החבילה. החרדים ריכזו את כל משאביהם לשיקום עולם התורה שנכחד כמעט כולו בשנות הזעם באירופה, והמגזר הכללי התרכז בבניית מדינה על כל מערכותיה הממלכתיות.

אם נרצה ללמוד מההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מה קורה כאשר מניחים לזמן ולדינמיקה החברתית לעשות את שלהם, נגלה שהם מובילים לקטסטרופה […]. ככל שהחברות יתקרבו זו לזו מבחינה רעיונית, כך ילך ויגבר המתח ביניהן מבחינה חברתית

במהלך השנים שחלפו, נחלה כל אחת מהחברות הצלחה פלאית: זו בהקמה מאפס של מדינה, צבא חזק, כלכלה מפותחת ומערכות ממלכתיות אחרות, ורעותה בהקמה של עולם תורה פורח ומשגשג משרידים של ישיבות חרבות. למרות ששני מפעלים מפוארים אלה התפתחו במקביל זה לצד זה תוך זמן קצר יחסית, אף חברה אינה מכירה ואינה מעריכה את פועלה של חברתה. יתרה מכך, לא רק שאין הכרה והערכה הדדיות, אלא כל חברה תופסת את השניה כמי שאינה נושאת בעול של אחזקת מפעלה, ואשמה עקב כך גם בבעיותיה הקיומיות. מאז הקמתה של מדינת ישראל התעצמה אפוא הקוטביות בין המגזרים. אם בשעת הקמתה חשו כל הצדדים תחושה חזקה של ערבות הדדית, כיום הרגשה זו הולכת ופוחתת, וכל צד רואה בשני נטל ואיום קיומי.

עם זאת, למרות הניכור החברתי המעמיק, מבחינה רעיונית אנו מוצאים דווקא צמצום של המתחים. אנו עדים בשנים האחרונות לניצני מגמות חדשות בשתי החברות, שלכאורה עשויות להקהות את הניגודים ולהקטין את הקיטוב החברתי. מצד אחד, יש מגמה חזקה של עניין ביהדות במגזר החילוני.[3] החילוניות היהודית של היום כבר אינה מנסה לייצר "יהודי חילוני חדש" המשליך מעליו את המטען המסורתי, אלא מחפשת אחר השורשים שלה. במקביל, אצל החרדים ניתן לזהות מגמות השתלבות והשתתפות בעשיה הכלכלית והבטחונית במדינה. תופעות אלו הן לכאורה בדיוק מה שנטף מצפה לו: התעוררות ספונטנית מלמטה למעלה, המגדילה את האינטראקציה בין שתי האוכלוסיות ומביאה לכך שרבים נחשפים ברמת הפרט איש לזולתו מהצד השני ולומדים לחלוק ביחד את חיי היומיום. אלא שבניגוד גמור לתחזית של נטף, לא רק שהתקרבות רעיונית זו אינה מחלישה את המתח החברתי, נראה שהיא אף מעצימה אותו. הקיטוב החברתי הולך וגדל והעוינות בין החברות הולכת ומחריפה.

כללו של דבר, אם נרצה ללמוד מההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מה קורה כאשר מניחים לזמן ולדינמיקה החברתית לעשות את שלהם, נגלה שהם מובילים לקטסטרופה. מאותן סיבות שהסטטוס קוו נכשל, לא ניתן לסמוך גם על הדינמיקה החברתית. הדינמיקה החברתית בין שתי קבוצות המתחרות ביניהן, המאיימות זו על זו, מובילה לפיצוץ. ככל שהחברות יתקרבו זו לזו מבחינה רעיונית, כך ילך ויגבר המתח ביניהן מבחינה חברתית. אדרבה, אם אנחנו רוצים לשמר את הסטטוס-קוו, עלינו להתערב מגבוה ולדאוג שחילונים לא יתעסקו כלל ביהדות וחרדים לא יתקרבו כלל למדינה. אם המצב יישאר כך, ירגישו החברות מאוימות הרבה פחות זו מזו, ויוותר סיכוי כלשהו לשימור שרידי הסטטוס-קוו.

 

גדר טובה יוצרת שכנים טובים

כדי לעודד ולטפח את ההתקרבות שתוארה לעיל, ועל מנת שתתורגם גם לתהליכים חברתיים חיוביים, יש צורך קודם כל בהכרה מקיפה, מעמיקה ואמיצה של תמונת המצב של החברה הישראלית, על מרכיביה העכשוויים וההיסטוריים. כדי להפוך את החברה הישראלית השסועה, השברירית והמוחלשת לחברה יציבה אבל גם דינמית, שתשאף לאו דווקא להומוגניות (כור היתוך) מבחינה אזרחית, דתית או אתנית אלא למילוי ייעודה, חופשית מחששות ופחדים, חשוב להיווכח בעומק התהום ובעוצמת העוינות בין חלקי החברה הישראלית. חשוב גם להבין ולהפנים שמצב זה אינו הולך להשתנות מאליו, לא על ידי הזמן ולא על ידי דינמיקה חברתית. דיבורים על חינוך והסברה יישארו דיבורים בלבד כל זמן שמקבלי החלטות ומובילי דעת קהל בשני צדי המתרס לא יהיו מוכנים לקבל החלטות קשות. המאמצים החינוכיים לייצר גשר בחברה השסועה שלנו יוכלו לשאת פרי רק עם יתלוו אליהם שינויים מבניים של המוסדות החברתיים והשלטוניים. המשך קיום הסטטוס קוו בשלב הזה הוא לדעתי בחירה גרועה.[4] אם אנו רוצים לשמור על שלמות העם, עלינו לנקוט צעדים אמיצים, ובניגוד לאינטואיציה – דווקא צעדים של הפרדה.

אני שותף לתחזית הפסימית של נטף. אני מסכים שמחטפים מהסוג שבית המשפט מבצע לעתים קרובות אינם מקדמים אותנו אלא מסיגים אותנו אחור, ואני מסכים גם שאין דרך להכריע במחלוקות העמוקות המייסרות כעת את החברה, מבלי להחמיר את הקרע בעם. משום כך, אני מסכים לדעתו של נטף, שעלינו להימנע מהכרעות בטווח הקצר. אלא שאני קיצוני ממנו: אני סבור שכדי להימנע מהכרעות אין די בהגנה פסיבית על הסטטוס קוו ובמחאות חלשות על התערבות בית המשפט, יש לערוך שינויים משמעותיים במבנה המשטרי של מדינת ישראל. ההחלטה הראשונה שעלינו לקבל היא הפרדה בין הנצים באופן ממסדי – להתפצל לשני בתי כנסת. עלינו לייצר "מרחבים מוגנים" לכל אחד מהמגזרים, ברוח שירו הידוע של רוברט פרוסט: "גדר טובה יוצרת שכנים טובים."

ההחלטה הראשונה שעלינו לקבל היא הפרדה בין הנצים באופן ממסדי – להתפצל לשני בתי כנסת. עלינו לייצר "מרחבים מוגנים" לכל אחד מהמגזרים, ברוח שירו הידוע של רוברט פרוסט: "גדר טובה יוצרת שכנים טובים"

שינוי זה צריך להתבטא קודם כל במתן מרחבים אוטונומיים בטוחים לכל אוכלוסיה, על מנת לשחרר את כולנו מהפוביה ההדדית. כאשר כל חברה חרדה לגבולותיה, קשה מאד להגיע להידברות. כדי להתחיל מהלך של הידברות, צריך קודם כל להפסיק את ההתכתשות.

בהקשר זה, חשוב להפריד את הדת מהמדינה, או כפי שאני מעדיף לכנות זאת, לשחרר את הדת מהמדינה. כיום כפופה הדת לסמכות המדינית העליונה, שבקונסטלציה הנוכחית במדינת ישראל היא בית המשפט העליון, הליברלי והאקטיבי. עליונות המדינה על הדת יכולה להתקבל אולי במדינות מערביות אחרות, אולם היא בלתי נסבלת מבחינת הדת היהודית.

מכיוון שכך, האחריות על יהדותו של המגזר הכללי תהיה מוטלת עליו בלבד. השאלה אם לקיים את החוקים המעניקים למדינת ישראל את התואר "מדינה יהודית"[5] תגולגל לפתחו של הרוב היהודי במדינת ישראל שאיננו חרדי. החרדים עצמם לא יתערבו בסוגיה זו, גם לא עבור ציבור היהודים המסורתיים.

אילו מודלים מבניים אפשריים של החברה בישראל יתמכו בהפרדה זו? בראש ובראשונה מוצע חיזוק השלטון המקומי-הקהילתי: העברת סמכויות בתחומים הנדרשים מהממשלה לקהילה, כולל אפשרויות גביית מסים לשם קיום תחומים אלו בכל קהילה וקהילה. מודל אחר, מורכב יותר, הוא המודל הפדרטיבי: הוספת רמה שלטונית בין הרמה המוניציפלית לבין הממשלה המרכזית. מודל הפדרציה או הקונפדרציה קיים כידוע בהרבה מדינות – מפותחות יותר ופחות – בעולם. הוא רלוונטי לא רק במקרה שכמה מדינות מחליטות להתאגד לישות פוליטית אחת ולמסור חלק מן הסמכויות לרשות שלטון מרכזית משותפת [שלטון פדרלי], אלא גם בתרחישים הפוכים, כשמדינה בעלת שלטון מרכזי הופכת לפדרציה בעקבות לחץ מצד קהילות שונות במדינה. בשני המקרים שומרות החברות בפדרציה על אוטונומיה בנושאים שבהם השונות ביניהן גבוהה, אך מוסרות לשלטון-העל סמכויות בלעדיות בתחומים מרכזיים שבהם אין כל אחת יכולה לעמוד בפני עצמה, כמו ביטחון, יחסי חוץ ומערכת מוניטרית. בשוויץ, לדוגמא, שאוכלוסייתה קטנה משל ישראל, יש עשרים וששה קנטונים שונים במערכת השלטונית, ובחלק מהם אף דוברים שפות אחרות. 80% מהמסים הנגבים מהאזרחים זורמים לקנטון המקומי, ורק 20% לממשלה המרכזית.

במודל זה תהיה לכל קנטון אוטונומיה מקסימלית בנושאי חקיקה, מיסוי וחלוקת משאבים. לשלטון המרכזי, לעומת זאת, תהיה הסמכות המינימלית ביותר: במה שנדרש לפרויקטים כלל לאומיים, שמירה על גבולות המדינה ויחסי חוץ. כל מה שנוגע לחינוך, רווחה ותרבות יישאר באחריות היחידות הפדרטיביות, והן יוכלו להחליט אם הן רוצות ממשלה רחבה או צרה, חקיקה דתית או הגנה מקסימלית על זכויות הפרט, ביטוח לאומי ותמיכה בישיבות או צמצום מדינת הרווחה וטיפוח ספורט וקולנוע. באופן כללי, יהיה עליהן להחליט מה מידת החופש שהן מעניקות לתושבים וכיצד הן רוצות לחלק את המס.

 

חיבור מתוך הפרדה

יהיו שיטענו שמדובר בניסיון לפתור בעיה של שסעים וקיטוב על ידי הדגשה וחיזוק שלהם, ולהנציח אותם במקום לרככם. אולם זוהי לדעתי קריאה לא נכונה של המציאות החברתית. אם לא נייצר גדר, אנו נגררים ל'פתרון הסכסוך' על ידי מלחמת סכום אפס: תבוסה מוחלטת של צד אחד וניצחון מוחלט של צד אחר. איש מאתנו אינו רוצה להיות שם. דווקא אם נקים גדר, נוכל לדבר זה עם זה, כמו שכנים שאינם מרגישים איום על ביתם. כאשר כל אדם בשכונה חושש לביתו, אין סיכוי למרכז קהילתי משותף. רק כאשר השכנים בטוחים במקומם, ניתן לקדם פרויקט קהילתי, שכל אחד מביא לתוכו את החוזקות שלו.

כאשר כל אדם בשכונה חושש לביתו, אין סיכוי למרכז קהילתי משותף. רק כאשר השכנים בטוחים במקומם, ניתן לקדם פרויקט קהילתי, שכל אחד מביא לתוכו את החוזקות שלו

במצב של היום, טוענים החרדים במידה רבה של צדק, שנשיאה בעול הבטחוני והכלכלי תסכן את הקיום האוטונומי שלהם. הציבור הכללי טוען, גם הוא במידה רבה של צדק, שאין זה הוגן שנטל המיסוי והביטחון ייפול כולו על כתפיו. זאת באשר למדינה. בנוגע ליהדות, נשמעת פעמים רבות הטענה כי המאפיינים היהודיים של המדינה נשמרים רק מפאת לחצם של הגורמים הדתיים. החרדים עומדים וטוענים כלפי החילונים "במה אתם יהודים?!", כהתבטאותו המפורסמת של הרב שך. החרדים בטוחים כי הם מחזיקים את היהדות של המדינה, והחילונים טוענים שהחזקה זו חונקת את המדינה. החילונים בטוחים כי הם מחזיקים את החברה החרדית מבחינה מוסדית, והחברה החרדית טוענת כי מוסדות המדינה הם איום קיומי עבורה. אין לסיטואציה זו פתרון אלא הפרדה, שתכריח את החרדים להתמודד בעצמם עם הנטל הכלכלי ועם בטחון הפנים, ואת החילונים עם שאלת יהדותם.

ההפרדה ליחידות בעלות אוטונומיה חקיקתית וכלכלית תכריח את החרדים לנהל בעצמם את מערכות השלטון. גם אם נניח לעת עתה את הסוגיה של גיוס לצבא, שבוודאי יישאר לאומי, החרדים יהיו חייבים ללמוד כיצד לנהל מדינה בזעיר אנפין. ראשית כל, הם יצטרכו לדאוג לחוק. יהיה להם חופש מקסימלי לנהל מדינה לפי חוקי התורה, והם ייאלצו ללמוד איך עושים זאת בפועל. נוסף לכך, הם יהיו חייבים לדאוג לבטחון הפנים של עצמם, ולנהל מערכת שיטור ומשפט. הם יהיו חייבים לדאוג למערכות של תכנון ובנייה, לגביית מסים וחלוקתם. לא יהיו להם תקציבי העברה לרשויות מהשלטון המרכזי, וגם לא ביטוח לאומי. אם הם ירצו מוסדות כאלה, הם יצטרכו להקים אותם בעצמם ומתוך עצמם. הם יצטרכו להחליט את כל ההחלטות על מוסדות החינוך בעצמם, ולקבל אחריות מלאה על התוצאות.

במקביל, קנטון תל-אביב וקנטון חיפה יוכלו להתיר נישואים אזרחיים, לבטל את הביטוח הלאומי, לנהל תחבורה ציבורית בשבת, להשקיע בתרבות ובספורט ולהפוך לאמסטרדם או ברלין. הם יצטרכו לדאוג בעצמם לשאלות מה מחזיק אותם בלבנט החם, מה מצדיק את הכיבוש המתמשך וההדרה של האוכלוסיה המקומית שגרה כאן קודם לכן, ובאיזו זכות הם בונים לעצמם את סינגפור באמצע המזרח התיכון, אם הדבר היחיד המונע מהם לעבור לניו-יורק או פריז הוא יוקר המחיה שם. במילים אחרות, הם יצטרכו לענות בעצמם ומתוך עצמם, על השאלה במה הם יהודים. הם לא יוכלו לחשוב על היהדות כהגדרה נגטיבית של "במה אנו שונים מהחרדים", אלא ייאלצו לתת תשובות חיוביות טובות די הצורך לשכנע את ילדיהם להישאר בארץ.

האם זה ישים ברמה המעשית? נראה שלא. עם זאת, שווה בהחלט לחשוב על כך ברצינות, ולו רק לשם הבנה טובה יותר של הברית, הכפויה כיום, של החרדים עם המדינה ושל המדינה עם החרדים.

הפעולה של התחייבות לברית נקראת בעברית "כריתת ברית". כיצד פעולה כמו כריתה, שמשמעותה בדרך כלל הפרדה, משמשת שם הפועל ל"ברית", שמשמעה התקרבות, חיבור והתקשרות בין צדדים? אחד ההסברים לכך הוא שחיבור אמיתי בין צדדים יכול להתהוות רק אם מפרידים ביניהם, כך שיוכלו להבין שיש חסר במצב הנפרד, ויבקשו להשלימו בעזרת חיבור הדדי. אם כך, הפעולה המכוננת את הברית היא דווקא הכריתה. כך גם בענייננו, אנו מקווים שדווקא פעולות ההפרדה יקרבו מחדש את חלקי העם זה לזה ויאפשרו להם לחיות בשלום זה לצד זה.

 


[1] ראה ארנד ליפהרט, "The Politics of Accommodation" ‏(1968) ו-"Democracy in Plural Societies" ‏(1977).

[2] שוקי פרידמן, שחיקתו של הסטטוס קוו ביחסי דת ומדינה, המכון הישראלי לדמוקרטיה

https://www.idi.org.il/media/12308/status-quo.pdf

[3] ביטוי לתופעה זו נמצא בפופולריות של מוזיקאים העוסקים בתכנים יהודיים; ישי ריבו, שולי רנד ואמנים ויוצרים רבים המדברים ושרים אמונה ואהבה לה' יתברך מופיעים באולמות קונצרטים המלאים בעיקר בחילונים.

[4] עוד בראשית המדינה כינה זאת ליבוביץ' השלמה אופורטוניסטית של שני הצדדים, הדתי והחילוני כאחד, עם מציאות של מדינה חילונית המוצגת כיהודית.

[5] חוק השבות (1950), חוק שעות עבודה ומנוחה לאזרחים יהודים (1951) וחוק נישואין וגירושין לאזרחים יהודים (1953).

Photo by e a on Unsplash

21 תגובות על “להפריד כדי לחבר

  • א. אין צמצום מתחים, המרחק במנטלי בין חילוני ממוצע לחרדי ממוצע גבר פי כמה. למעשה פעם היה מהצד החילוני כעין ויכוח רעיוני, היום פשוט בוז.
    ב. הפרדת הדת מהמדינה רצויה אלא שיש לה המון תוצאות שמסופקני שהכותב ער להן, זה ניתוח מאוד משמעותי הזוקק מחשבה מרובה. ובפרט על תנאי ההפרדה. לדוכמה – כלכלה. לא די במשפט סתמי של גביית מיסים. צפוי שהגביה תהיה כמו בבני ברק וד"ל. והא הדין לחלוקת ההוצאות.
    ג. ככלל צריך לזכור שבעיית הבעיות היא שאי אפשר לחיות על חשבון הציבור האחר ובד בבד לומר לו מתי לנסוע ועם מי להתחתן.

  • הפרדה מלאה כולל מיסים לא יכולה לעבוד כי הציבור החרדי לא מפרנס את עצמו ולכן מתעקש לגור בערים מעורבות שיהיה מי שישלם ארנונה.
    אין עיר חרדית אחת שמחזיקה את עצמה ללא מענקי איזון של מיליונים וכמובן מערכת בריאות וחינוך שמגיעה מהמיסים של הציבור הכללי.

    בצד השני לא תהיה בעיה – תל אביב תסתדר יופי בלי החרדים ואם אנשים ירצו שורשים יהודיים הם יפתחו ספר/יקימו עמותה וכבר יסתדרו

  • אני לא כל כך מודאג מהמתח בין חרדים לחילונים, בשלב מסוים יש תמיד פתרונות באופן סופי, לצערי אני מודאג יותר מהידרדרות החרדים בתקופת הקורונה ושלא לדבר על הפוגרום בפוניבז'

  • הכותב יוצא מתוך כמה נקודות הנחה:
    א. באם החרדים יקימו מדינה הם יצליחו להנהיג אותה כמו שצריך.
    ב. אם החילונים לא יימצאו משמעות רוחנית לחייהם הם יחזרו בתשובה.
    אולי בחישוב לוגי קר מדובר בטענות נפלאות, אבל האמת לצערינו היא שיש מספיק מדינות שפשטו רגל, ושבברלין ואמסטרדם רוב האנשים לא חושבים על מהות החיים.
    אגב, אם אני הייתי מחפש משמעות לחיים הייתי מתחיל בחיים עצמם, ולא רק בכיבוש.
    המאמר לצערי לוקה בחוסר הבנה של המציאות המורכבת ומציע רעיונות לא ישימים וחבל.

  • החרדים נהיו ציונים

    • פוגרום פוניבז' המהומות בגור ועוד ועוד אם ח"ו תוקם פה ממשלה חרדית הקטסטרופות האלו ישוכפלו בכמויות כך יש עדיין מוראה של מלכות זה בנגוע לשלטונות שלא לדבר על בתי הדין אני מכיר חבר בקיא מאוד באבן העזר שחברה של אשתו הייתה בהליכי גירושין [הויכוח היה על החלק הממוני בעיקר] אשתו בקשה ממנו שיכתוב את כל הראיות מהפוסקים על דיסק ויביא לבית דין הדיינים לא התייחסו בכלל והאשה הזאת לא הייתה ממש חרדית היא הלכה אחר כך לבית משפט לעניני משפחה ושופטת חילוני קיבלה את כל הנימוקים בשלחן ערוך, אנו רוצים שלטון הגמרא והשלחן ערוך לא שלטון הפראק הסטרוקס והג'לביה

  • לכל המגיבים כמה הערות:
    א. בגדול אתם צודקים, החרדים באמת לא יודעים להתנהל עצמאית והסיבה העיקרית היא כי הם לא רואים צורך בזה. לפני כעשרים וחמש שנים כשפיזרו את עיריית בני ברק (דבר שעד אז עשו רק ברשויות מקומיות של פריפריה ובני מיעוטים) ואז מגודל הבושה החרדים לקחו את עצמם בידיים, עשו שלום ביניהם וסך הכל העיר מתנהלת לא רע בגלל הפיתוח המסחרי של צפון העיר שמכניס לה הרבה כסף.
    חוץ מחוסר הבגרות הציבורית יש גם בעיה חמורה יותר והיא שאין עדיין שולחן ערוך לנהל מדינה מודרנית. וגם זאת כי לא הוטלהעדיין על הרבנים האחריות לכך. בזמנו כשיישבו היהודים את מזרח אירופה ובגדול קיבלו אוטונומיה ואז וועד ארבע ארצות התכנס ותיקן תקנות. היום האתגרים גדולים יותר אבל צריך לזכור שגם החילונים לא הקימו מדינה וצבא וכלכלה עם ידע וניסיון עתיר שנים. יש לי ״סוד״ בשבילכם, גם הם היו ״ישיבע בחורים״ בצעירותם… הניסיון הצבאי של בן גוריון התחיל בגדוד נהגי הפרדות. לא היה להם את מכון מנדל למנהיגות ולא את העברית וכד׳.
    ב. הדוגמאות להפקרות ציבורית שנתתם או כמו שאליהו לוי כתב במאמרו על הילד הפרומער המפונק שהפך לבריון רק מחזקות את הצורך ״החינוכי״ לטלטל אותו ולהטיל עליו את מלוא האחריות על מעשיו וזה רק על ידי להכריח אותו לנהל את עצמו.
    ג. ה״ה לחילונים ביחס ליהדותם. הם התרגלו שמישהו דואג לזה והם רק צריכים להתנגד שלא ידאגו להם יותר מידי. אז אנא, אחים יקרים קחו אחריות על עצמכם ועל שאלות שאתם בעצמכם מעוררים ללא עזרת והתערבות החרדים והדתיים.
    ג. אף אחד מכם לא שאל שזו היא אולי דרכה של הציונות הדתית. אלא שהד״לים ניסו ועדיין עושים זאת ביחד בצמוד עם החילונים ומושפעים מהם יותר משהם משפיעים עליהם. הרש״ר הירש התמודד עם אתגרי דורו אבל הבין שכדי להצליח ולא להיאבד הוא חייב להתנתק מהמשכילים והרפורמים.
    כל זאת הביא אותי למסקנות המובאות במאמר

    • עריית בני ברק מתנהלת "לא רע" בזכות מענק איזון של מעל מאה מיליון שקל 100,000,000
      אין עיר חרדית אחת בארץ שקיימת ללא מענקי איזון.
      אפילו הערים הערביות במצב יותר טוב

    • לי.ה. לפי סדר הערותיך
      א. בוועד אבע ארצות היה משקל משמעותי למנהיגים שאינם רבנים. בכלל רוב הבעיות המנהליות אינן בעיות דתיות, כך שלא זו הסיבה. צא וראה אם בני ברק הקריטריונים לחלוקת מגרשים לצרכי ציבור הם קריטריונים הלכתיים (אגב – יש בהלכה דיני קדימויות בין, למשל, מעון לתשושי נפש למועדונית לקשישים?, זה מבלי להכנס לקריטריונים לקדימות בין חסידות x לחסידות y או ביניהן למועדונית לנוער שוליים)..
      ב. הלא בושה היא שאנו זקוקים לחילונים שיטלטלו אותנו? מה זה אומר עלינו?
      ג. צר לי לחדש לך שהחלק המוביל שבהם, מה שקרוי מדינת ת"א, אינו זקוק לך בהגדרת יהדותו. קל לו מאוד להגדיר יהדות כתיקון עולם ומידות והוא חי עם זה מצויין. השאלה אם זו באמת יהדות אינה מטרידה אותו. בוודאי לא יותר משמטרידה חסיד ממוצע השאלה האם הילולת מירון היא באמת משהו דתי או רק תרבותי.

  • גבריאל טועה, כבר שנים רבות (אולי 20 שנה) שבני ברק לא מקבלת כל מענק איזון.

    • אבי,
      בני ברק מעולם לא הפסיקה לקבל מענקי איזון.
      אתה מוזמן לעיין בסעיף מקורות הכנסה בתקציב העירייה שפתוח לרווחה באינטרנט.
      בשנת -2019 עיריית בני ברק קיבלה מענק איזון על סך 112,929,000 בנוסף מענק רווחה על סך 181,317,000 (כי תושבי העיר ענים מרודים )

  • כעת לא נחפש אשמים באסון מירון – בשלב הזה צריך להכות על חטא (כל אחד על החזה שלו) – מדוע אנו דבקים בשיטת "שלא נהגו כבוד זה בזה"!?
    אבל ניקח את איזור הר-מירון כ"ניסוי מעבדה": מקום המנוהל ע"י ארגונים חרדיים, כמובן בעזרת תרומות ובעזרת תקציבים מהמדינה.
    ובכן, המקום נראה כמו כפר נידח בהודו, אנרכיה של הצבת מבנים בצורה פראית, שירותים כושלים, "הקדשים" הנאבקים על שליטה ומונעים פיתרונות, זוהמה, שחיתות.
    ומה הפיתרון? כולם (ללא יוצא מן הכלל!) דורשים מהמדינה (החילונית!) שתעשה סדר, תפגין שליטה, תחריב, תפנה, תסלול, תסלק, תנקה, תמגר.
    כמובן המדינה היא זו שתדאג גם לתקציבים, לשוטרים, לחיילים לאבטחה, לתחבורה, לפינוי נפגעים ולטיפול בהם…
    אין זה פלא שדורשים זאת מהמדינה, כי הרי ח"כ גפני האשים את המדינה גם בצפיפות הדיור של החרדים, כלומר, גם לדעתו רק המדינה יכולה לנהל את חיי האדם החרדי.
    כמובן לא נשכח שהמחלוקות בפוניבז' ובסדיגורא (וישנן עוד כאלה) הובאו לערכאות, שעליהן אנו מתפללים 3 פעמים ביום "והסר ממנו יגון ואנחה". כי משום-מה יש מנהיגים חרדים חשובים ומכובדים, אפילו כאלה המכונים הרה"ג וכ"ק, שסומכים דווקא על ערכאות!
    אז מה מסקנת "ניסוי המעבדה" בהר-מירון? האומנם אפשר להפריד ולהתנהל בצורה עצמאית!? למרבה הביזיון והקצף התשובה ברורה ועגומה.

    • אני מניח שאחרי האסון במירון,כבר יש לכותב המאמר תובנות מעמיקות יותר,ועד שהוא מדבר על ויכוחים ועימותים והפרדה בין המגזרים בין חרדים לחילונים , האם נעלמו מעיניו הויכוחים והעימותים בתוככי הציבור החרדי עצמו ,בין חסידים לליטאים בין ספרדים לאשכנזים בין המפלגות החרדיות עצמן בין הפולטיקאים והעסקונה החרדית ובעלי האינטרסים השונים בבחינת "אני אמלוך" ,ראה רק כדוגמא ומשל את מה שקורה באתרא קדישא מירון לפני האסון ואחרי האסון. (ובמאמר מוסגר גם באסון מירון יש רבנים וצדיקים אשר תולים הכל בגזירת שמים בלי מילת ביקורת על כל הליקויים והגורמים והעסקנים החרדים שטמנו ידם בצלחת) לצערי או לא, הציבור החרדי עוד לא בשל ואין לו כישורים ויכולות לנהל מדינה,נקודה. ועל כורחך אנחנו עדיין תלויים באחינו החילונים.

  • כחילוני אני חושב שאנחנו החילונים בדיסוננס קוגנטיבי – מקללים את החרדים אבל בעצם אין לנו זהות בלעדיהם וגם לא למדינת ישראל. כאשר ישראלי חילוני יוצא מגבולות הארץ פתאום מתברר לו שאין לו זהות, אם שואלים אותו הוא אומר שהוא יהודי אבל אז נשאלת השאלה גם פנימה: במה בעצם אני יהודי? וכאשר הוא גם רואה את היהודים הרפורמים שחיים באמריקה אז בכלל נופל האסימון שאין דבר כזה יהודי חילוני מחוץ למדינת ישראל ושצריך לקיים מצוות בשביל להיות יהודי. רק כאן בישראל חילוני נחשב יהודי בטאבו, בלי שצריך לעשות בביתו או באורחות חייו שום שינוי. זה דבר דיי מדהים, לפחות כך אני מרגיש מאז שהבנתי זאת. מדינת ישראל מספקת בעצם שירות זהות ממלכתי חינם כמו שהיא מספקת שירותי בריאות חינם.
    אז אני שואל – מה יקרה אם נפריד? מצד אחד אנחנו החילונים לא באמת רוצים בהפרדה הזו למרות שבקולי קולות אנחנו צועקים שכן רוצים. מצד שני נדמה לי שגם הציבור החרדי לא רוצה להיות מיני-אוטונמיה לצד מדינה חילונית שרוב הציבור בה יהיה רפורמי ולא חילוני! כי זה מה שיקרה לנו החילונים ברגע שנפריד ולא נוכל לקבל את הזהות שלנו מהמדינה. אי אפשר להיות יהודי חילוני בשום מקום חוץ ממדינת ישראל כפי שהיא היום. תוך דור או שניים מתבוללים לתוך הגויים או חוזרים בתשובה.
    השינוי שצריך אם כן להתרחש שאנחנו החילונים נשתחרר מהדיסוננס הקוגנטיבי ונלמד להעריך שגם אם לימוד תורה לא ערך עליון אנחנו כן מאוד מעריכים וצריכים את החרדים שישמרו עלינו מפני אובדן זהות. והחרדים מצד שני יכירו שגם השירותיים הגשמיים של המדינה יש להם ערך – לפחות כל עוד אין שולחן ערוך כיצד לנהל מדינה. ואז אולי נראה שיש כאן שותפות הוגנת למרות הכל – המדינה והחילונים מספקים שירותים נחוצים והחרדים שומרים ונותנים את הלגיטמציה היהודית למדינה ולאזרחיה החילונים. זה בעיני יופי של עסקה אבל חייב להודות שזו לא דעה רווחת בקרב חברי. גם אין לי מושג איך להביא שינוי כזה, אבל הלוואי ויבוא.

    • צודק מי שאומר שאחרי האסון במירון התובנות שלי העמיקו. אבל גם התחזקו יותר אחרי ששמעתי את ירון לונדון: https://www.inn.co.il/news/491361
      אני מציע להקשיב היטב לדבריו והבהרותיו בשיחתו עם דב גיל-הר, לסנן את הרגשות השטחיים שדבריו עוררו בקרב חרדים וחילונים כאחד ולראות שהוא מבטא קו מחשבה עקבי וקוהרנטי.
      מה שאבנר (המגיב האחרון) ומגיבים אחרים מבטאים כאן הן תחושות (ואני שותף להן) סולידריות יהודית וביקורת חזקה (וגם לה אני שותף) כלפי מי שמפריעים לסולידריות זו. אני מציע פיתרון שעל פניו נראה הפוך מהמושכל הראשון של רוב האנשים אבל מבחינה הגיונית זו הדרך. וגם זה כתוב במאמר בסופו

    • לא, זה לא "יופי של עסקה", בוודאי לא לחילוניים.
      אני לא רוצה ולא מעוניין "לספק שירותים נחוצים" לחרדים על חשבוני ולחלוטין גם לא מעוניין ולא זקוק ל"לגיטמציה יהודית למדינה" שלהם.
      אני תומך במאה אחוזים בתוכן המאמר שמציע הפרדה מוחלטת בין האולוסיות.
      ואתה "אבנר", בוודאי שאינך "חילוני". ספק אם אפילו מסורתי. לא מכיר חילוני אחד ויחיד שחושב כמוך.

    • דבר בשם עצמך.
      חילונים רבים אינם שותפים לעמדה שהם זקוקים לאורתודוקסים כדי לגבש זהות עצמית יהודית, ואפילו אתאיסטים.
      יהדות שמגדירה עצמה עי לבוש או החמרה והקצנה או החצנה של מצוות בגלל לחץ חברתי נראית לי רעועה למדי. יותר מזו של החילוני.
      אני לא מרגישה שהבן שלי איבד את הזהות היהודית שלו רק בגלל שהוא לא שומר כשרות בביתו, נניח. היהדות שלו לא תלויה בזה.
      אני מניחה שהמשפחה דתית זה היה גורים לזעקות שבר ) לפחות בחלק מהענף הדתי במשפחה שלי)
      חילונים גם ממש לא חשים צורך בכפיה דתית, ערבוב בין האוכלוסיות או מימון צרכי האוכלוסיה החרדית.

  • לוני,
    אני באמת חילוני ואפילו נולדתי וגדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר ומאז בתל אביב. אבל בהחלט מסכים שאני לא מייצג את החילונים בישראל וגם כתבתי זאת – רק העדתי על עצמי שאני כזה באורחות חיי ושפתאום בגיל ארבעים ומשהו הבנתי איך זה יכול להיות שאני בטוח במאה אחוז שאני יהודי כאשר אני בארץ ואילו כשאני בחוץ לארץ פתאום זה מתערער לי. בזה לפחות אני לא שונה מהרבה חילונים אחרים כפי שאפשר לראות למשל בתכנית של גורי אלפי.
    לגבי הפרדה – אולי נשמע כפתרון אבל זה יוביל לשתי מדינות נפרדות ואף אחת מהן לא תהיה ציונית. מדינה-חילונית מערבית הרי תבטל מן הסתם את חוק השבות – זה לא חילוני בעליל. ומדינה דתית כמובן שלא תהיה ציונית, מעצם הגדרתה.
    מצב הביניים הפגום שבו אנו נמצאים היום הוא הטוב האפשרי או לכל הפחות הרע במיעוטו.

    הכרה בתפקיד שממלאת החברה החרדית במדינת ישראל אמנם קשה מאוד – מה פתאום החרדי מספק לי זהות? למרות העדויות האמפיריות שזה המצב קשה מאוד לקבל זאת. אבל הכרה כזו אין משמעותה שנטל הפרנסה יפול רק על צד אחד – הכרה כזו לו תבוא תביא בהכרח גם להכרה חרדית בכך שהמדינה היא משהו שיש לתמוך בו. אולי לאו דווקא בשירות צבאי, מעבר למשהו סמלי, אבל בהחלט בתרומה לכלכלה. אפילו מנקודת מבט מאוד אגוצנטרית: אם זוג חרדי מכיר בכך שבצאתם לעבוד הם תורמים לא רק לעצמם (מה שנראה יותר מקובל גם כך) אלא גם למדינה שהיא למרות מגרעותיה בעיקרה מיטיבה – הרי יש להם תמריץ כפול (בדיוק כמו לחילונים).

    • לאבנר, לא מזמן הייתה ההילולא של רבי שמעון בר יוחי וזה מה שהוא אומר ברכות ל"ה ע"ב
      רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויבך

  • אוי ואבוי אם תוקם מדינה חרדית היא תהיה מדיות עולם 15 לפי כל הבניות הפירטיות האלו בכלל חייבים להגביל את הסמכות להיות מנהיג ולהתארגן כקבוצה צריך גוף שיפקח על כל קבוצה או חוג שרוצים להתארגן אם הם ראויים לכך ועל מנהיג אם הוא ראוי לא יעלה על הדעת שעורך דין או רופא או כל מקצוע אחר יפעל ללא רשיון ההנהגה החרדית בעיקר החסידית והקנאית חייבת להיפסק ולצאת מחוץ לחוק אי אפשר לתת לכל אחד לחיות לפי מה שבדה מליבו. אין שום מקור בשולח ערוך להפוך את רשב"י לאלוהים.

  • https://www.youtube.com/watch?v=4gO1oyp-fmE

    נא האזינו לדובר עד הסוף , ועל כן , אתם נושאים באחריות לכל ילדי ישראל ולא רק לחרדים

    הצילו משמד

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל