צריך עיון > סדר עיון > להחליט שלא להחליט > סוגיית דת ומדינה היא בעיה שלנו

סוגיית דת ומדינה היא בעיה שלנו

מאמר תגובה ל"להחליט שלא להחליט"

המתח בין דת למדינה אינו מתח בין דתיים לחילונים אלא מתח פנימי בתוך היהדות: היא טרם גיבשה עמדה חד-משמעית כלפי רעיון המדינה. החובה לפתור מתח זה רובצת לפתחו של הציבור החרדי, ללא קשר לפעולות בית המשפט העליון.

ב' סיוון תשפ"א

כיצד לנהל את החיכוך בין הציבור החרדי למדינת ישראל? מאמרו של שמעון נטף, "להחליט שלא להחליט", מבקש להציע מתווה פעולה מעניין לכך: "שב ואל תעשה." הפעולה הטובה ביותר, טוען נטף, היא חיבוק ידיים. ניסיון להתערב בחיכוך ולהגיע להכרעות חד-משמעיות רק יחמיר את הבעיה ויגרום לחידוד והקצנה של הקונפליקט.

הנחת היסוד של נטף היא כי הקונפליקטים המורכבים שבין החרדים למדינה עשויים להיפתר מאליהם עם השנים. מדובר בחילוקי דעות נורמליים בין שותפים, שעם הזמן ייושבו בתהליך טבעי של יצירת הבנות הדדיות. יש להיזהר לפיכך שלא לדחוק את הקץ ולא לפגוע ב"יד הנעלמה" הפותרת מאליה את החיכוכים החברתיים שלנו.

סוגיית דת ומדינה היא בעיה פנימית של החברה החרדית, שכן היא מתקשה להגדיר את יחסה למדינה; והיא גם בעיה פנימית של החברה החילונית, שכן היא מתקשה להגדיר את יחסה אל הדת היהודית

עם מסקנתו של נטף אני מסכים בהחלט: הכרעה אלימה במחלוקת שבין החרדים למדינה אינה תורמת ליישוב המחלוקת ולהסדר הוגן. יחד עם זאת, ההנחה שאם לא נכריע יצמח מלמטה באופן טבעי סדר נכון ומתקבל, נראית נאיבית משהו, לפחות בהקשר של יחסי החרדים והמדינה. אי הכרעה הוא הדחקה של המחלוקת ולא דרך לפתרונה. ההסדרים השונים שהתקבלו במשך השנים משמרים את המצב שהחרדים מחזיקים את החבל משני קצותיו: מצד אחד מתנגדים עקרונית לקיומה של המדינה ומוסדותיה, ומצד שני, שותפים בשלטון ונהנים מיכולת ההשפעה על המדינה בכללותה. סתירה רעיונית זו לא תיפתר עד שאנחנו, החרדים, נפתור אותה. ה"החלטה שלא להחליט" היא היא דחיקת הקץ. היא משמרת מצב בלתי אפשרי זה, ומרדימה את הציבור באמצעות האשליה שלוליינות פוליטית יכולה לפתור את הסתירות הפנימיות של הקיום החברתי במדינת ישראל.

נקודת המוצא שלי לדיון שונה בתכלית משל נטף. להבנתי, ההצגה של סוגיית יחסי דת ומדינה כמחלוקת פוליטית בין החברה החרדית לחילונית שגויה מיסודה. סוגיית דת ומדינה היא בעיה פנימית של החברה החרדית, שכן היא מתקשה להגדיר את יחסה למדינה, והיא גם בעיה פנימית של החברה החילונית, שכן היא מתקשה להגדיר את יחסה אל הדת היהודית. הדיון שלנו בסוגיה לא צריך לפתוח אפוא בהלכות שותפים אלא בהלכות מלכים.

בנוגע לבעיה של החילונים עם היהדות, אניח לחילונים לפתור אותה בעצמם. במאמר זה אבקש להתמקד בבעיית דת ומדינה של החרדים – היחס הכפול של החרדים למדינה, והקשיים הפוליטיים והאתיים שהוא מעורר.

 

השניות הפנימית של האידאולוגיה החרדית

מימיה הראשונים של מדינת ישראל קיימת שניות בהתנהלות הציבור החרדי ביחס למדינה. מצד אחד יש התנגדות עקרונית לקיומה של המדינה כפי שהיא, ומצד שני, שותפות פוליטית פעילה.

ציר ההתנגדות נפרש מהרובד החינוכי הבסיסי ועד להתנזרות מעשית משירות המדינה. החינוך החרדי שולל את הלגיטימיות של המדינה החילונית ורואה חטא בחגיגת אירועים לאומיים כמו יום העצמאות. מבחינה מעשית, הציבור נמנע משירות המדינה, הן במסגרת צבאית והן במסגרת אזרחית.

בו בזמן, הציבור החרדי הוא שותף פעיל ונמרץ בחיים האזרחיים, מהמישור הפוליטי ועד למישור החברתי היומיומי. הוא מתיישב בארץ, מפתח בה את חייו הגשמיים והרוחניים, דורש מהמדינה דרישות ככל אזרח, ואף משתתף בפועל בשלטון ורואה בהצבעה למפלגות הדתיות בכנסת מצוה קדושה.

יחס כפול פנים זה ניתן להבנה כפשרה פרגמטית עם מצב העניינים הנתון, שבו הציבור החרדי הוא מיעוט בתוך מדינה חילונית. לפי גישה זו, החרדים אמנם שוללים את הלגיטימיות של המדינה, אך כיוון שהם יודעים שמלחמה נגדה לא תועיל להם, הם משתפים אתה פעולה באופן מוגבל על מנת להגן על האינטרסים שלהם. אולם, הסבר נפוץ זה מתקשה להנהיר את מלוא המורכבות של יחס החרדים למדינה.[1] עיון מעמיק יותר בדפוסי הפעילות החרדיים מגלה שיחסם למדינה אינו מסתכם בשותפות צינית לצורכי תחזוקה פנימיים, ונדרש הסבר אחר לשניות ביחסם למדינה.

חוסר היכולת להכריע בסוגיית דת ומדינה אינו נובע אפוא מעוצמת המחלוקת עם החילונים במדינה, אלא מחוסר בהירות פנימית של האידאולוגיה החרדית. רק כאשר יחליטו החרדים מה היא עמדתם כלפי המדינה, יהיה ניתן לקבל גם החלטות קשות יותר, כמו מהו טיבו של החוק שהם רוצים שישלוט בה

דומני כי היחס הכפול של החרדים למדינה משקף מורכבות פנימית של האידאולוגיה החרדית. מצד אחד, הציבור החרדי רואה בקיומה של המדינה היהודית משהו בעל משקל יהודי משמעותי. הקמת המדינה, ביחוד לאחר השואה, היתה בשורה גדולה לעם ישראל, בשורה יהודית ודתית. בדומה לכך, חווית החיים של האדם החרדי בארץ היא חוויה שיש בה שותפות ותחושה כללית של ביתיות. החרדי אינו מרגיש בגלות בארץ. אפילו החרדים האנטי-ציוניים ביותר מרגישים בארץ יותר בבית מבלונדון או בניו-יורק. מצד שני, דווקא קרבה זו מולידה תחושה עזה של ניכור בשל הצביון החילוני של המדינה. בה במידה שהמדינה היא בעלת משמעות עבור היהודי החרדי, מתעצמת הרתיעה והסלידה שלו מטקסים ממלכתיים זרים. הם זרים לרוחו ולשפתו, ופעמים רבות אף לאמונתו. כמו כן, הציבור החרדי מרגיש שהקול היהודי המסורתי מודר ומושתק על ידי קברניטי המדינה, והדבר מוליד אצלו תחושה של "לא אל הנער הזה התפללתי". השלילה האידאולוגית של המדינה אינה אפוא שלילה קרה; יש בה אכזבה וזעם ואולי אף תחושת בגידה.

כללו של דבר, השניות ביחסו של החרדי למדינה היא תוצר של חוסר יכולת להכיל את חילוניותה של המדינה היהודית. כשם שהחילונים לא הצליחו עד היום להחליט כיצד יכולה מדינה להיות גם דמוקרטית וגם יהודית, כך החרדים אינם מצליחים להתמודד עם העובדה שהמדינה היא בו זמנית יהודית וחילונית.

יחס מורכב זה משתקף בהתנהלות הפוליטית והחברתית של הציבור החרדי לאורך השנים, והוא מתבטא יותר מכל בעצם קיומן של המפלגות החרדיות. חוסר היכולת להכריע בסוגיית דת ומדינה אינו נובע אפוא מעוצמת המחלוקת עם החילונים במדינה, אלא מחוסר בהירות פנימית של האידאולוגיה החרדית. רק כאשר יחליטו החרדים מה היא עמדתם כלפי המדינה, יהיה ניתן לקבל גם החלטות קשות יותר, כמו מהו טיבו של החוק שהם רוצים שישלוט בה.

 

לנהל את הסכסוך הפנימי

השאלה העולה היא כיצד מתנהלים באופן ראוי ונכון מתוך אותו כפל פנים כלפי קיומה של המדינה היהודית החילונית. שאלה זו רלוונטית גם ליחסי החוץ של החברה החרדית עם המדינה וגם לאופן שבו אנו מחנכים את ילדינו ומעצבים את בחירותינו. כלפי חוץ, השאלה היא עד כמה אנחנו יכולים ליטול חלק בשלטון. במצב העניינים הנתון, מה המדינה חייבת לנו ומה אנו מחויבים למדינה, אם מבחינות מסוימות אנו מתנגדים למוסדותיה? האם אנו מכירים במחויבות שלנו לחוק המדינה במצב הנתון, תוך הגנה על ערכינו, או אנו כופרים בו מכל וכל? האם אנו מעוניינים לנקוט עמדה בשאלות אזרחיות כלליות, או אנו מצמצמים את מעורבותנו להגנה על האינטרסים של הקהילה שלנו בלבד?

את התשובות לשאלות אלו חייב הציבור החרדי בראש ובראשונה לעצמו. הוא אינו צריך לענות על כך לבית המשפט העליון של מדינת ישראל, אלא לבית דין של מעלה

כיום, אין מדיניות ברורה בשאלות אלו, והתשובה הכנה להן תהיה כנראה "מה שנוח לנו כרגע". בימים כתיקונם נהנה הציבור החרדי מהסדרים במדינה, אך כאשר ברגע מסוים החלטה או חוק כלשהו מתנגשים באינטרס חרדי זה או אחר, הוא חש משוחרר ממחויבות לקיים את החוק. השניות ביחס אל המדינה מאפשרת לנו לרקוד על כל החתונות, לפי מה שמשרת את האינטרס המידי והצר. אם אנחנו רוצים לפתוח מוסדות בשעה שהמדינה אסרה, נאמר שחוק המדינה אינו תקף כלפינו. אך אם חלילה קורה אסון, נזעק על כך שהמדינה לא אכפה את חוקיה ולא מילאה את אחריותה כלפי אזרחיה.

לצד גיבוש מדיניות מסודרת כלפי חוץ, השאלה החשובה יותר פונה כלפי פנים. איך אנו מעצבים את היחס הכפול למדינה בתוך השיח החרדי עצמו? האם שני הצירים, ציר ההתנגדות למדינה וציר השותפות, מתקיימים במקביל או בהצלבה? האם שניות זו מולידה בהכרח סטנדרט כפול: אנו מצהירים שמדינת ישראל היא שורש כל הרע, אך בו זמנית אין לנו מניעה ליהנות מכל הטוב שלה? האם ניתן לנהל את המצב המורכב הזה באופן סביר יותר? מהו הגבול שבין התנהלות מקובלת וישרה לבין התנהלות צבועה, נצלנית וחסרת הגינות? את התשובות לשאלות אלו חייב הציבור החרדי בראש ובראשונה לעצמו. הוא אינו צריך לענות על כך לבית המשפט העליון של מדינת ישראל, אלא לבית דין של מעלה. אם ברצונו להשיב בביטחון על השאלה "נשאת ונתת באמונה?", הוא חייב לגבש תשובות טובות יותר לשאלות הנ"ל.

 

מסטנדרט כפול לאידאולוגיה ריקה

לאורך השנים, היה בשיח על דת ומדינה מרכיב משמעותי של התגוננות מהצד החרדי. הציבור החרדי חש מאוים מכוחה של המדינה החילונית, וניתן היה להבין ולהצדיק את ההתמקדות בהתנגדות למדינה. החוויה הכללית היתה שאם לא נעמוד על שלנו ייפגע קשות מקומה של הדת במדינה, ולא יתכן קיום חרדי בסיסי. תחושה זו, שהיה בה הרבה מן האמת, הזינה בו זמנית את שני הצירים. בציר ההתנגדות התחדדה ההשקפה המבדלת את הציבור החרדי מהמדינה המאיימת, אך גם ציר המעורבות התעצב לאור תודעת ההתגוננות, וממילא הוא נשא בעיקר אופי של תביעה ודרישה מהמדינה.

נראה כי כיום רטוריקה לוחמנית זו איבדה את הצדקתה. הציבור החרדי זכה להישגים פוליטיים רבים במהלך השנים, והוא אינו מאוים כבעבר על ידי מוסדות המדינה. (הוא אכן מאוים מאורח החיים החילוני, אבל זהו איום שונה והוא מצריך התייחסות אחרת לגמרי.) במרבית המקרים, המדינה מוכנה לסייע לציבור החרדי מתוך כבוד בסיסי לאורחות חייו. חיי התורה פורחים במדינת ישראל בצורה שלא תאמן, ובמידה רבה בסיוע ישיר ועקיף של המדינה. למרות זאת, הרטוריקה החרדית נותרה כשהיתה: השקפה נגטיבית הממשיכה להציג את המדינה ומוסדותיה באור שלילי ביותר. הפוליטיקה והעסקונה החרדית מתנהלות אף הן לפי השקפה זו. פוליטיקאי חרדי מוצלח הוא מי שמצליח 'להוציא' מהמדינה ככל היותר, מתוך גישה שתדלנית שאין בה יסוד של שותפות ומחויבות כלליות. יחס זה יוצר גם זלזול עמוק בחוקי המדינה. הציבור החרדי אינו חש מחויב להם, כמו שהוכח בתקופת הקורונה. אי מחויבות זו לחוקים קיימת גם במרחבים רבים אחרים, מחוקי הבניה ועד להקצבות והנחות שונות. זהו חוסר הכרה עמוק בסמכות של החוק הישראלי, המשתלב בשיח הנגטיבי הכללי.

אי אפשר להמשיך לחנך שהמשטרה היא האיש הרע, אבל להזעיק אותה בבהילות שתציל אותך כאשר השכן זורק עליך סטנדר. זו כבר איננה תפיסה המשקפת מצב מורכב אלא דוֹגמה נוקשה המסרבת להכיר במציאות

כאשר ממשיכים להשתמש ברטוריקה של ההתנגדות ללא הצדקה, היא הופכת לריקה ולא הגונה. הסירוב של הציבור החרדי לעדכן את יחסו אל המדינה ומוסדותיה הוא קודם כל לא הגון כלפי הציבור הכללי. יחסים לא סימטריים, שבהם צד אחד חש מחויבות בעוד הצד השני תופס את עצמו רק זכאי ופריבילגי, אינם הוגנים בהגדרה. עקב זאת, אין להתפלא על רגשות טינה המופנים לעתים לעבר הציבור החרדי, או על נסיונות שונים, כמו הניסיון של בית המשפט העליון, להכריע באלימות בסוגיות חמות.

אך עיקר הבעיה במצב זה הוא השפעתו השלילית על הציבור החרדי עצמו. המשך הטיפוח של האידאולוגיה השוללת את המדינה ומציגה אותה כסטרא אחרא והתעלמות מן ההיבטים החיוביים שבה, מביאים לכך שההשקפה החרדית הופכת לקלישאה נבובה וחסרת זיקה למציאות. כאשר ישנו פער גדול בין המפגש הממשי עם הציבור הכללי ועם מוסדות המדינה לבין השיח ה'השקפתי', נוצרת סתירה שקשה מאוד להכלה. אי אפשר להמשיך לחנך שהמשטרה היא האיש הרע, אבל להזעיק אותה בבהילות שתציל אותך כאשר השכן זורק עליך סטנדר. זו כבר איננה תפיסה המשקפת מצב מורכב אלא דוֹגמה נוקשה המסרבת להכיר במציאות.

יתרה מזו, כדי להמשיך ולתחזק את ההשקפה הישנה, מערכת החינוך מספרת מחדש את המציאות הישראלית. אדם הגון וכן יתקשה לגשר על הפער בין שיח ההשקפה לחוויה הממשית, וממילא ימצא את עצמו בקונפליקט חריף. קונפליקט זה עשוי להביא להכרעה חד צדדית וחד ממדית. הוא עלול להביא להקצנת האידאולוגיה הנגטיבית עד לאבסורד (הפלג הירושלמי לדוגמא); או עלול לטעת באדם תחושה של 'התפכחות' וצורך בחשיפת ה'שקר החרדי' (החרדים החדשים לדוגמא). גם במקרים שהקונפליקט אינו דוחף את האדם להכרעה פשטנית, החזקת המתח מייצרת מבוכה מוסרית, והיא מולידה בתורה קושי חינוכי. הנער החרדי מוצא את עצמו מבולבל כאשר הוא שומע ממחנכיו דעות שהוא אינו מוצא להם הד במציאות, ושאינן מתיישבות עם החוויה הממשית שלו.

 

חוסר אחריות אזרחית בחסות המדינה

מבחינה פוליטית, יחס זה למדינה מביא לחוסר האחריות המאפיין את ההתנהלות הציבורית החרדית, התנהלות שנחשפה במלוא חומרתה בקורונה ובאירועי מירון. העמדה הנגטיבית, העסוקה רק בביקורת ובתביעות מהמדינה, מאפשרת לעסקנות החרדית להתבצר בעמדה אופוזיציונית ולהיפטר מהצורך לקבל אחריות ולהשתתף באופן אמתי במערכת קבלת ההחלטות, גם החלטות הקשורות במישרין לציבור החרדי.

בימי הקורונה, עסקה הנציגות החרדית בעיקר בהעמדת תביעות שונות ומשונות למקבלי ההחלטות, והשיח הציבורי הציג את המדינה לעתים קרובות כפועלת מתוך שנאת חרדים. אולם, העסקנות החרדית לא חשה מחויבות לפעול בעצמה להורדת התחלואה בציבור החרדי. האחריות על כך, לפי ההסדר הקיים, מוטלת על המדינה. אנחנו החרדים חופשיים להתלונן ולחוש מקופחים.

העמדה הנגטיבית, העסוקה רק בביקורת ובתביעות מהמדינה, מאפשרת לעסקנות החרדית להתבצר בעמדה אופוזיציונית ולהיפטר מהצורך לקבל אחריות ולהשתתף באופן אמתי במערכת קבלת ההחלטות, גם החלטות הקשורות במישרין לציבור החרדי

באופן פרדוקסלי אולי, דווקא עמדת ההתנגדות יוצרת מצב שהציבור החרדי נשען בעיניים עצומות על מוסדות המדינה ועל הסטנדרטים שהיא קובעת. המנהיגות החרדית אינה מקבלת אחריות ישירה על הפעולות המוסדיות של המדינה אלא יודעת רק לנגח אותן, והציבור החרדי נאלץ לקבל את עמדת המדינה ללא יכולת להשפיע עליה.

באופן דומה, טיפוח האידאולוגיה הנגטיבית משפיע לרעה על היכולת לבקר את התנהלות הפוליטיקה החרדית. ההצדקה לקיומה של העסקונה הפוליטית החרדית היא אווירת החירום והתחושה שהמדינה מעוניינת לפגוע בציבור החרדי ובקודשי ישראל. בפועל, הנציגות הפוליטית החרדית נמצאת כבר שנים לא מעטות בעמדות כח משמעותיות והיא שותפה רצויה ברוב ממשלות ישראל. עם זאת, בחסות אותה רטוריקה לוחמנית נגטיבית משמרת הנציגות הפוליטית החרדית את כוחה בציבור החרדי והופכת במידה רבה למערכת מנוונת העסוקה בעיקר בשימור עמדות הכוח שלה עצמה. יתרה מזו, השימוש הציני במושגים מעין דתיים ובגדולי ישראל כדי לתת גושפנקא למערכות אלו מביא לעתים לחילול שם שמים ולזלזול עמוק בערכי הציבור החרדי עצמו.

לבסוף, כשההשקפה אינה תואמת למציאות, עלולות להיות לכך השלכות החורגות מהתחום הצר של יחסי דת ומדינה. עלולים להיווצר מבוכה ובלבול ביחס לעבודת ה' בכללותה. החרדיות כעמדה דתית בנויה במידה רבה על היחסים שבינה לבין הציבור הכללי ולבין המדינה. אם יחסים אלו מבוססים על ניתוק מהמציאות ועל השקפה ריקה הרי שהדתיות עצמה נמצאת בסיכון. הניתוק מהמציאות הופך למודל כללי של יראת שמים, ונוצר קרע הולך וגובר בין החיים הדתיים, הרוחניים, לבין החיים הריאליים, המעשיים.

לסיכום, הציבור החרדי זקוק להידרש לסוגיית יחסו אל המדינה ולהכריע. לא הכרעה במובן המעשי הצר, של כן או לא לתחבורה ציבורית בשבת, אלא הכרעה עקרונית לגבי עמדתו היום כלפי המדינה, 73 שנה לאחר הקמתה. הציבור החרדי צריך להחליט מאיזו עמדה הוא מגיע לשיחה ולמשא ומתן עם שאר החברה הישראלית ועם השחקנים הפוליטיים האחרים, ולא להחזיק את החבל בשני קצותיו, בהתאם לאינטרס המקומי שלו.

בירור זה חשוב קודם כל כדי לצקת משמעות ותוכן לעמדה החרדית עצמה, אך גם כדי להיות הוגנים כלפי הציבור הכללי. כל עוד ימשך המשחק הכפול וההתנהלות הציבורית תתבסס על חוסר מחויבות ואי קבלת אחריות, אל לנו להתפלא שהשחקנים האחרים ינסו מפעם לפעם ליזום מהלכים אגרסיביים ודורסניים. זו תהיה בסך הכל תמונת המראה של חוסר הכנות וההוגנות שלנו.

 


[1] ראה על כך: דוד פישהוף, "במה אתם יהודים? – פוליטיקה של סולידריות", צריך עיון, כ"ח כסלו תש"פ.

תמונה: לע"מ

13 תגובות על “סוגיית דת ומדינה היא בעיה שלנו

  • פשוט מאמר מדויק ומדהים.
    החרדיות דואגת לשמר ללא עדכון גרסה כשהמציאות משתנה.
    אין פלא על הכעס של הציבור הכללי.
    הנושא היחיד שמוצדק בהתנהלות החרדית זה אי הליכה לצבא.
    כל היתר זה כפייה מכוערת שגורמת לציבור הכללי לזעום ולשנוא בצדק.
    הציבור החרדי הפך ממיעוט נרדף לחלק משפיע, ובהתאמה ההתנהלות החרדית הפכה ממגננה לכפיה ואטימות.

    • >הנושא היחיד שמוצדק בהתנהלות החרדית זה אי הליכה לצבא

      לידיעתך, כחילוני, אם עובר חוק "לימוד תורה" שפוטר את החרדים מגיוס, אני מפסיק מיד להתנדב למילואים, ודורש מילדי להוציא פרופיל 21. לא אהיה נתין ושכיר חרב של החרדים, מצטער.

  • 1. האם הציבור החרדי מסוגל להכריע בשאלת היחס למדינה או בכל שאלה דומה? האם זו שאלה הלכתית שהמענה לה יבוא מת"ח, או שזו שאלה פוליטית (ואז בכלל אין לנו מנגנון שיענה על כך)? ואם זו שאלה הלכתית האם צעצגה"ת היא הכתובת (מועצה שחבר בה מפרסם כי אין להעיר ילדים קטנים בזמן אזעקה מתוך דיונים בהל' חינוך ופיקו"נ ובהתעלמות מחיוב לא תעמוד וכו' שחל גם כאשר הנפגע הפוטנציאלי הוא ילד ישן או מחוסר הכרה, וד"ל)?
    2. לא יהיה הסדר עם הצד החילוני ללא פשרה. האם הציבור החרדי בשל לפשרה? יעז לסכם על פשרה שתתן, למשל, מעט תח"צ בשבת? מי ה"גדול" שיאשר זאת וישאר "גדול"? ומה עם הציבור הימני מאוד (מא"ש)?
    3. האם הציבור החרדי אינו מרגיש מאויים? האם מה שמנחה המון דפוסי התנהגות (המונחים ע"י גדו"י) אינו חרדה אדירה מהעולם המערבי? רק עיוור חושב שהתשובה שלילית.
    4. השקפה הטהורה בדבר ניצול המדינה (קרי – החילונים) נובעת (לא רק אבל בחלקה הגדול) מהלחץ הכלכלי המאיים על החברה החרדית, לחץ שהוא בלתי נמנע. כל זמן שהבעל אינו עובד ויש למשפחה 7 ילדים יהיה כזה לחץ.
    5. האמירות בדבר חוסר הרלוונטיות, הטיפשות והשרלטנות של ההשקפה הטהורה ועל הפוליטיקה החרדית נכונות מאוד. אגב, יוער כי בשטח הפולטי הפנימי מאומה לא יתוקן ללא דמוקרטיזציה של הפוליטה החרדית.
    6. באשר להחזרת ההשקפה למישורים נורמליים – הסכוי היחיד הוא שהכלכלה תאמר את דברה ואנשים יחזרו לשפיות. יש בסכוי הזה גם סיכון אדיר. הבכיה היא שכשאין פועלים בכיוון הרצוי אלא משאירים לחילונים את היוזמה ואנו רק נישטף עם המאורעות סיכויי הסיכון גדלים.

    • מי שחושב ש "התקדמנו" והגרסה שלנו זה דור 1 כאשר העולם המודרני זה כבר דור 5 טועה לחלוטין .
      המדינה שלנו זה לא מדינה יהודית זה מדינה שניתן ליחידים יהודים לעלות ולגור בה . ממליץ לכם לקרוא את הצהרת בלפור את החלטת ועידת באן רמו ואת מגילת העצמאות ( מסמך מביך לחלוטין שאם היה מוגש העבודה של בוגר תיכון היה מקבל על העבודה אפס )
      אנחנו עדיין נמצאים במצב של תן לי את יבנה וחכמיה .
      אם נתחיל ללכת לכיוון הציונות הדתית שרואה במדינה את התחלת הגאולה נגיע למצב המחריד שהציונות הדתית מובילה את בוגריה. חמישים אחוז נשירה . ומי שנשאר נמצא על רצף אין סופי של דתיות .
      זה המציאות שלנו ונכון שקשה לקבל אותה . אין לנו שום יכולת להשפיע על בית המשפט העליון כי הדרך היחידה היא להכניס לשם עורכי דין חרדים אבל מה לעשות שזה מנוגד להלכה . שופטי הציונות הדתית לא רק שלא יכולים להיות גוי של שבת בבית המשפט הם לפעמים הכי גרועים . ראה ערך אליקים רובינשטיין .
      כל הדיבורים על ניצול המדינה זה דיבור של מי שלא מבין מהי מדינה . אנחנו משלמים מיסים וזכותנו לקבל תקציבים בהתאם לכוח הפוליטי שלנו . המציאות שאנחנו מקבלים הרבה פחות ממה שמגיע לנו . גם אם נהיה רוב לא נוכל לקדם את המדינה למדינה יהודית . רק כאשר יתבטלו 3 השבועות וכאשר נוכל לקדם מדינה יהודית ולעלות בחומה ( לבנות את בית המקדש ) אז נוכל לדבר על מדינה יהודית . בנתיים אנחנו נמצאים בגלות וכך אנחנו צריכים לכלכל את מעשנו . הדבר היחידי שנשאר לנו בתור מטרה זה יבנה וחכמיה .

  • הנושא מאוד בעייתי לפני שבכלל דנים ביחסי חרדים מדינה צריך בכלל לחשוב האם החרדיות של 2021 לגיטימית, משיחות שיש לי עם ציבור לא חרדי [חלקו שומר מצוות וחלקו לא בדיוק] הם אומרים לי בפירוש כשאני פורס להם את משנתי שמה שמחייב זה הגמרא והשולחן ערוך לא כל מיני קפריזות של מנהיגים שמוכרים מה שהם חלמו בלילה, הם מתייחסים אלי במלא הרצינות גם כאלו שאינם בדיוק שומרי מצוות, הגישה האינפנטילית שלמעשה נוצרה על ידי אגודת ישראל [בחוגי העדה החרדית יאמר לזכותם שציבור גדול שם באמת בונה את חייו על השולחן ערוך ולא על קפריזות דעסתוירע של מנהיגים] הרסה טוטאלית את היהדות החרדית ולפני שהולכים עם הפנים לציבור הלא חרדי צריך לעשות בדק בית פנימי העסק רקוב מהמסד עד הטפחות [הכחשת הקורונה ואסון מירון הם ההוכחות הכי חותכות שיש] חייבים בפירוש להידבר עם הציבור הלא חרדי ולומר לא שהקודקס החוקי שמחייב אותנו זה הגמרא והשולחן ערוך, אמנם אין לנו כוח לכפות עליכם [הרמ"א כבר כתב את זה בסוף יורה דעה סימן של"ד] אבל אותנו רק זה מחייב ברגע שזה נוגד את ההלכה אין מקום לוכוח אם זה גיוס או הדרת נשים, ואפילו התנגדות לשלם ריבית פיגורים על איחור בארנונה וכו', אני בטוח שנגיע לדו קיום, למעשה על פי ההלכה שמובאת ברמ"א הנ"ל [כדאי לעיין בה עם כל הנושאי כלים שם] אין לנו שום מחויבות לכפות עליהם שום מצווה, ומצד שני נעמוד בתוקף שלא יתערבו לנו שום דבר בחינוך וכו', ולפי עניות דעתי אפשר להצליח אבל קודם כל להחליף מהמסד עד הטפחות את ההנהגה הגדוליאקיסטית ששולטת היום בציבור החרדי צריך להקים הנהגה של תלמידי חכמים [גם כאלו שתמונתם לא מופיעה בכל העיתונים] ולבנות הנהגה חדשה אין ברירה

    • >אבל אותנו רק זה מחייב

      בסדר. אבל בלי שתחייבו אותנו לממן אתכם ולהגן עליכם. לא תלכו לצבא? גם אנחנו לא נלך. תדירו נשים? בערים יהיו שלטים "לכלבים וחרדים הכניסה אסורה." תצפצפו על הקורונה? המגפה הבאה נשים שלטים בכניסה לבני ברק, "זהירות – מגפה."

  • 1. הכותב יוצא מנקודת הנחה שהציבור החרדי הומוגני .
    2. הכותב יוצא מתוך הנחה שהיהדות החרדי רואה במדינה ערך.
    3. האמת היהדות החרדית בעיקרה רואה במדינה בדיוק כמו שהיהדות החרדית שלחה נציגים לסיים הפולני .
    4. היהדות החרדית רואה בהתיישבות ,במגורים , בחיים מצווה אך בארץ ישראל , ולא במדינה שהיא וועד בית גדול שיש צורך להתנהלות היום יומית
    5. ההשתתפות במערכת השלטון נועדה , כדי שהציבור היהודי לא יקופח
    6. ההשתתפות בבחירות בנוסף לסעיף 5 . נועדה להראות את כוחה וכמותה של היהדות האימונית ושומרי התורה.
    7. שומרי התורה אינם יכולים לגור בינתיים על הירח .
    8. כל זמן ששלטון רואה בצבא " כור היתוך " אין אפשרות שהחרדים ישלחו לצבא.
    9. כל זמן שישנם חוקים נגד המשפט העברי , אין אפשרות שהיהדות תקבל את חוקיה , אלא רק בכפייה

  • מה שכותב המאמר הנכבד והרבה מאקדמאים לא מבינים, זה משפט עמוקה בתורה
    כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.

    מה פירוש "ולא יחמד איש את ארצך" ?! מה זה הוקוס פוקוס שכזה?
    התשובה היא דיי פשוטה. שאתה רוצה לכבוש עם או להשפיע על עם, אתה צריך אך ורק לכובש את הראש, את המערכת. או לחליפין לכפות חוקה. לדוגמא כמו הבריטים בכל הארצות שהם כבשו, הם כפו את החוקה שלהם = החוקה הבריטית
    (מי שמבין לעומק למה מדינת ישראל כישות חברתית לא מוצאת את עצמה עד היום אחרי 73 שנות קיומה, זה בדיוק אותו חוקה בריטית).

    כשאין עם או אין מערכת במיוחד שיש לפרטים האלה חוקה שלא בא ממערכת אלא חוקה אישית פרטית שכל פרט ואינדיבידואל מתחנך עליו מבטן עמו, אז אף אחד לא "חומד" את ארצך.

    מהי החימוד כאן? כל כובש רוצה עבדים ומסים ומשאבי ארץ וכו' וכו'. בכדי להשיג אותם הוא צריך לשלוט על כל אינדיבידואל בנפרד בארץ. וזה כמובן בלתי אפשרי. אלא כנ"ל יש לאינדיבידואלים האלה מערכת ישות וראש מערכת. או לחליפין אתה ממציא להם כזה כמו חוקה כנ"ל החוקה הבריטית. ואז הוא יכול לחמוד ולכבוש.

    במקרה של היהודים, התורה אומרת לנו והיות שאין לנו מערכת = 12 שבטים. ויש לנו חוקה אישית פרטנית אינדיבידואלית לגמרי. שום כובש לא יחמוד את ארצינו כי הוא לא ישלוט בנו כי אין מערכת ויש לנו כבר חוקה.

    שאנו מגיעים לחרדיות, זה בדיוק המקרה.
    כותב המאמר הנכבד ממציא או מדמיין איזה חשיבה חרדית כאילו היא כך וכך וכך, ומציע מה שמציע.
    אני כחרדי כנ"ל חושב אחרת לגמרי ומשוכנע אחרי שימוש של רוב המגזרים במשך השנים, שאני דווקא צודק. וכותב המאמר ממציא כאן דברים שלא קיימים. כמו "בימים כתיקונם הציבור החרדי נהנה מהסדרים במדינה"

    אתם מבינים, אין טעם להתווכח מי צודק כאן. יש טעם להבין שלא אני ולא כותב המאמר, יש לנו השפעה על החרדיות שלא קיימת. כי לא קיימת עם = מערכת. לא קיימת כזה ישות שאתה אומר הוא נהנה או לא נהנה. נצלן או לא נצלן ושאר ההמצאות כרוח המוח המדומיין של כל אחד ואחד.

    בתורה כמו בחרדיות ההבטחה שלא נעבוד ע"ז = מערכת אחידה, אף אחד לא יחמוד אותנו!! זה בדיוק סגולתינו כיהודים. זה מבטיח שאף שרלטן לא יכול לא לשלוט בו ולא להשפיע אליו. ולכן לא יחמוד בו.

    צודק כותב המאמר שאין לסמוך על "יד הנעלמת" כי כמו שהיא לא קיימת בכלכלה (כן, אדם סמית לא אמר את זה באמת, מי שלמד את ספרו לעומק), היא לא קיימת בשום מערכת אנושית. משום כך בדיוק קיימת מערכות אנושיות, דווקא משום כך כי אין יד נעלמת.
    רק אומה כמו האומה היהודית, שיש לה חוקה פרטית אישית אינדיבידואלית, היא לא צריכה מערכת אנושית וזה סגולתו וזה מבטיח לנו שאיש לא יחמוד אותנו.
    ולמה התורה אומרת "איש" ולא לשון אחרת כמו מלך או אומה וכדומה?! כלומר למה כתוב ולא יחמוד "איש" את ארצך ולא כתוב ולא יחמוד עם או מלך את ארצך?! נכון שהפשט הפשוט היא שאפי' אדם אחד לא יחמוד אותה. אבל המושג "איש" במקרא יש לו משמעות יותר גבוה. איש זה בלשונינו = בר דעת משכיל וכו'

    ואם התורה אומרת שבר דעת לא יחמוד, אי אפשר שכל העוסקים בתחום ההשפעה על החברה החרדית, הם ברי דעת. זה פשוט גזירת הכתוב (שאפשר להבין אותה כפי שהסברתי את זה עכשיו בטוב טעם) שהם לא ברי דעת.

  • היהדות החרדית דומה בעיני לבת יענה. טומנת הראש בחול עמוק עמוק ומסרבת להכיר במציאות. לוקחים מה שרוצים אבל להשתתף עם הציבור ולתת זה כבר לא. כן הם יתנו ויעשו חסד אבל רק בתוך הציבור החרדי ולא מחוצה לו. ובעיקר שוגים העסקנים שמנהלים את החרדים ומכניסים אותם למצבי מצוקה בכוונה תחילה כדי שיוכלו לשלוט בהם ללא סייג. הרבנים זקנים והעסקנים מובילים אותם באף וקובעים מה הציבור יעשה ומה לא תחת הכותרת 'דעת תורה' שאין בה שום דעה ושום תורה. וכשכבר שולח הקב"ה אותות אזהרה במקום להתעורר ולהגיד טעינו הם 'מקבלים דין שמים' בלי להוציא את הראש מהחול ולהתחיל לחשוב…

    • למירי, עובדי האלילים יגידו שאת כותבת נגד האלוהים ר' חיים

  • אני מבחין בחלק מהתגובות בתופעה של הלקאה עצמית וביתר שאת זה בא לידי ביטוי בתגובתה של מירי כלפי המגזר החרדי שאינו תורם ואינו משתתף עם הציבור ,שיודע רק לקחת ולא לתת, איני יודע ואיני פסיכולוג לקבוע אם תגובות ודיבורים בסגנון הזה נובעים מדימוי עצמי נמוך או מרגשי נחיתות מול הציבור הכללי (חילוני), כמדומני שזה עיוות של המציאות ולא נכון להציג כך את כל הציבור החרדי, הצבור החרדי משתתף ותורם בלי הבדל בתחומים ובמסגרות שהוא יכול לתרום ,ומיותר לפרט כאן. נכון יש עדיין ליקויים חברתיים וציבוריים ועוולות בחברה החרדית , ותחת "דעת תורה" נותנים לגיטמציה להחלטות ציבוריות של עסקנים פוליטיים המונעים ע"י אינטרסים אישיים או מגדריים לטובת חצר כזאת או אחרת , וכבפי ציבור מתנהלים בלי שום שקיפות ,ומחפים על מחדלים ציבוריים בלי לקחת אחריות ציבורית ועולם כמנהגו נוהג.אבל חלילה להכתים את כלל הציבור החרדי , ברור לגמרי שאין לבא בטענות לציבור החרדי בכללו למה הוא אינו שותף מלא להנהגת המדינה,עדיין ראש ממשלה ושר ביטחון ושר החוץ אינם יכולים להיות ואינם יכולים למלא את התפקידים האלה בהנהגת המדינה,הן מצד אופיה של המדינה והן בשל אי נכונותם והכשרתם למלא את אותם תפקידים בהנהגת המדינה,אבל מאידך ככל שהציבור החרדי גדל דמוגרפית ומזומן להשתתף בהנהגת המדינה,כך תהיה השפעה מרבית ומיטבית על אופיה ועל הניראות של המדינה כמדינה יהודית במרחבים הציבורי של המדינה,אבל כל זמן שהעסקנים הפוליטיים יתעסקו רק באינטרסים של אותו חוג וחצר אותם הוא מייצג, נמשיך לדרוך במקום במקרה הטוב ,ובמקרה הרע זה יהיה רע מאוד.

    • אין לי שום רגשי נחיתות לציבור הכללי כי הוא זה. תקפתי גם לא פעם ולא פעמיים את הציבור הכללי, וכן אין לי שום דבר נגד הציבור כציבור. יש לי נגד כל מיני עיוותים של היהדות על הציבור הלא חרדי לא אכתוב כמאמר הגמרא [את המראה מקום ציטטטי כבה הרבה פעמים] אין אומרים בקרו גמל, כמו שסוסיתא היא סוסיתא אבל קדילק שנוסע כמו סוסיתא תובעים את המשווק על אונאה כשציבור שקורא לעצמו חרדי מזלזל בחלק מההלכות [לא כולם אבל אחוז גדול מאוד] זה מומר לדבר אחד כשחמירא סכנתא מאיסורא זה המלצה ותו לא בין אם זה הקורונה בין אם זה אסון מירון בין אם זה אסון קרלין ובמקום לקבל אחריות אז מעמיסים את זה על הקדוש ברוך הוא [איכה ג', ל"ח: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב ופירש רש"י אמר רבי יוחנן מיום שאמר הקדוש ברוך הוא (דברים ל') ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' לא יצא רעה וטובה מפיו אלא הרעה באה מאליה לעושה רע והטוב לעושה טוב לפיכך מה יתאונן למה יתרעם האדם אם לא על חטאיו] ומתחילים עם הקלישאה איננו יודעים חשבונות שמיים ואם אתה מבקר את הקרומקייט הזה אתה מורד בעבודה זרה 2021.

    • אתה מוזמן להציג באיזה נטל הוא משתתף.
      שנית האם בסוף הדברים כשאתה מדבר על העסקנים אתה לא בעקיפין מדבר על כך שהציבור החרדי לוקח במקום לתת…

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל