החברה החרדית ועודף ההשכלה בישראל

לפני מספר חודשים פרסם אלוף בן, עורכו של עיתון "הארץ", מאמר שעורר הדים רבים. במאמר טען בן שבהינתן השינוי הדמוגרפי המסתמן, יש בפער בין רמת ההשכלה בציבור החרדי לזו שבציבור הכללי איום קיומי על מדינת ישראל.[1] בן לא חיפש מפלט בניסוחים דיפלומטיים והתבטא בבוטות, בין היתר כתב שהוא מייחל ליום שבו חיילים במדים יכריחו את ילדי ישראל החרדים ללמוד לימודי ליבה. לדבריו, כל הדיבורים על מגמת שינוי בנושא הזה הם הבלים ונסיונות להסחת דעת; הציבור החרדי הולך וגדל, ופתרון באופק – אין.

באופן מעט אירוני, במאמרו של לוי ישנם סימוכין לכאורה לטענתו של בן. לוי טוען שהנסיונות לעודד את הציבור החרדי לרכוש השכלה נפלו בתוהו, וגם ההצלחות המעטות לא הניבו תשואה ראויה. מהסיבה הזו – ומעוד טעמים – ממליץ לוי לשנות את השיטה ומציע דרכים אחרות לעודד את שילובם של החרדים בשוק התעסוקה.

התנייתה של השתכרות מכובדת ברכישתה של השכלה גבוהה אינה מענייניו של הציבור החרדי בלבד, גם אם היא רלוונטיות לגביו במיוחד. התופעה של השכלת-יתר היא מכת מדינה של ממש, וכמעט כולם יוצאים ניזוקים מכך: המשק, הציבור, ואפילו האקדמיה עצמה

אף שאני מסכים עם חלק בלתי מבוטל מהטענות שהועלו במאמר, אני חושש שמסקנתו לא תתקשה לעמוד במבחן המציאות. עם כל הכבוד לכך שמדינת ישראל מעוניינת לשלב את הציבור החרדי בשוק התעסוקה, מעט מאוד גורמים בציבור הכללי יהיו מוכן להגמיש לשם כך את כללי השוק. אם הציבור החרדי מתקשה למצוא את מקומו באקדמיה – יאמרו אותם גורמים – שיואיל בטובו לתכנן מחדש את המסלול שעליו הוא נוסע. רובם לא יראו בכך סיבה מוצדקת לשנות את המערכת עצמה – מערכת של איתותים והליך קבלה לעבודה המקובלים בישראל ובעולם כולו. לוי טוען שיש לשנות את המערכת למען החרדים, אך המסקנה המתבקשת היא לכאורה הפוכה – על החרדים להשתנות כדי להתאים את עצמם למערכת, ולא על המערכת, הקיימת ומתפקדת זה שנים רבות, להשתנות.

ככלל, כאשר מדובר בבעיות הנוגעות לחברה החרדית, רוב החילונים אינם מוכנים לשמוע על פתרונות שלא יביאו בסופו של דבר לשינויו של הציבור החרדי. עובדה זו חשובה עבור כל מי שניגש לשיח בנושא; אם הנושא הבלעדי (או העיקרי) הוא שמירת צביונו של הציבור החרדי, יהיה זה קשה עד בלתי אפשרי לשכנע את הציבור הכללי להגמיש את המערכת מתוך התחשבות בחרדים.

אלא שהשאלות לגבי נחיצותה של ההשכלה האקדמית והתנייתה של השתכרות מכובדת ברכישתה של השכלה גבוהה אינן מענייניו של הציבור החרדי בלבד, גם אם הן רלוונטיות במיוחד לגביו. התופעה של השכלת-יתר היא מכת מדינה של ממש, וכמעט כולם יוצאים ניזוקים מכך: המשק, הציבור, ואפילו האקדמיה עצמה. התקווה לשינוי דורשת אפוא מבט רחב יותר, וסיפורו של הציבור החרדי הוא רק חלק מהתמונה הכוללת.

 

השכלת יתר: תמונת פרופיל

נפתח בנתונים: מדינת ישראל היא מדינה משכילה – אפשר לומר משכילה מאוד. בשנת 2017 עמד שיעור בעלי התואר האקדמאי בישראל בגילי 64-25 על 36.6% מהאוכלוסיה. אם נבודד את היהודים הלא-חרדים מכלל האוכלוסיה, נמצא ששיעור בעלי התארים האקדמיים עמד על 43.5% מכלל האוכלוסיה. במבט רוחב אפשר לראות כי שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בישראל נמצא במגמת עלייה משמעותית בעשורים האחרונים.

הנתונים הללו מציבים את מדינת ישראל באחד המקומות הראשונים בעולם בתפוצתה של ההשכלה הגבוהה; רק ביפן ובקנדה נמדדו שיעורים גבוהים יותר של בעלי השכלה גבוהה ביחס לאוכלוסיה.

רגע לפני שנעניק לעצמנו טפיחת שכם הגונה ונמלמל משהו על ה"ג'ניוס היהודי", רצוי שנעצור ונשאל את השאלה הפשוטה: האם התופעה האמורה היא בהכרח חיובית? האם שיעורם הגבוה של בעלי השכלה גבוהה באוכלוסיה אכן תורם כמצופה לשגשוגה של החברה בישראל?

אולם, רגע לפני שנעניק לעצמנו טפיחת שכם הגונה ונמלמל משהו על ה"ג'ניוס היהודי", רצוי שנעצור ונשאל את השאלה הפשוטה: האם התופעה האמורה היא בהכרח חיובית? האם שיעורם הגבוה של בעלי השכלה גבוהה באוכלוסיה אכן תורם כמצופה לשגשוגה של החברה בישראל? האם תפוצה נרחבת של לימודי השכלה גבוהה היא תופעה המתורגמת בהכרח לכלכלה טובה ובריאה יותר, או שמא במובנים מסוימים עשויה האקדמיה להיות מעמסה על השוק?

וכמובן, קיימת גם שאלה חברתית: האם העלייה המתמדת בשיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בישראל מביאה לצמצומם של הפערים החברתיים ולגיוונו של ההון האנושי האיכותי במשק, או שמא מתחת לפני השטח תופעה זו דווקא היא סיבה לפערים, לאי-צדק חלוקתי ולחוסר שוויון? בהתחשב בשיעורם הנמוך של בעלי השכלה גבוהה בקרב הציבור החרדי, השאלה האחרונה נוגעת אליו במיוחד.

 

עודף השכלה

הטיעונים בדבר נחיצותה של האקדמיה למשק מתחלקים לשתי קטגוריות ראשיות: התועלת למשק והתועלת לחברה. הטענות המקובלות הן שעידודה של רכישת השכלה גבוהה תורם למשק באמצעות השבחתו של ההון האנושי, וכן שהשכלה אקדמאית חיונית לשמירה על אופיה ועל צביונה של חברה דמוקרטית, והיא אף מסייעת בצמצום פערים חברתיים.

הנחת היסוד העומדת מאחורי הגישה הזו היא שיש מתאם חיובי בין מספר שנות הלימוד ורמת ההשכלה לבין איכותו של ההון האנושי וצמיחתה של הכלכלה. ואכן, מחקרים רבים שבדקו את השפעתה של ההשכלה הגבוהה על ההשתכרות מצאו כי ישנה פרמיה חיובית של 15-7% לכל שנת לימודים מעבר לתיכון.^[2] כן, העלו מחקרים נוספים שהשכלה גבוהה תורמת לחברה במגוון היבטים.[3] אולם, כפי שנראה להלן, גם אם יש מידה לא מבוטלת של צדק בטענות אלה, אין ביכולתן להצדיק את המצב השורר כיום בארץ. על פי ניתוח הלמ"ס משנת 2008, שיעור בעלי השכלה עודפת בישראל  נע בין 29% ל-37%, ועל פי הערכות אחרות המספר מגיע אף ל-47%.[4] בקרב מדינות ה-OECD ישראל תופסת מקום גבוה מאד בדירוג השכלת היתר, שנייה רק לניו זילנד.[5]

כאשר בוחנים את סוגיית כדאיותה של ההשכלה הגבוהה במובנים תועלתיים, הדבר הראשון שעלינו לבחון הוא אם רמת ההשכלה אכן תורמת לשיפור איכותו של ההון האנושי בארץ. אחד המבחנים המדוברים בהקשר הזה הוא מבחן הערכת כישורים שעורך ה-OECD לבוגרים, הידוע בראשי התבות של שמו: PIAAC – The Program for the International Assessment of Adult. המבחן, שבו משתתפת אף מדינת ישראל, בודק את רמת הכישורים של הנבחנים בשלש קטגוריות בסיסיות הנצרכות לשוק העבודה: אוריינות קריאה, אוריינות מתמטית ויכולת פתרון בעיות בסביבה מתוקשבת (סביבה עתירת טכנולוגיה).

באופן כללי מצאו המבחנים כי קיימת קורלציה בין איכות ההון האנושי לבין רמת ההשכלה. למרות זאת, ולמרות שיעורם הגבוה של בעלי ההשכלה הגבוהה בישראל, רמת הציונים שזוכה לה מדינת ישראל במבחן זה היא מהנמוכות במדינות ה-OECD

באופן כללי מצאו המבחנים כי קיימת קורלציה בין איכות ההון האנושי לבין רמת ההשכלה. למרות זאת, ולמרות שיעורם הגבוה של בעלי ההשכלה הגבוהה בישראל, רמת הציונים שזוכה לה מדינת ישראל במבחן היא מהנמוכות במדינות ה-OECD. בהתאם לכך, גם המתאם שנמצא בין השכלה גבוהה לבין הון אנושי נמוך בישראל בהשוואה לשאר מדינות העולם. במילים פשוטות ניתן לסכם זאת כך: אף שבמדינת ישראל שיעור בעלי ההשכלה הוא מהגבוהים בעולם, ההון האנושי בארץ נמוך (במונחים כלכליים) מן המצופה.

היבט נוסף שיש לבחון הוא אם רמת ההשכלה בארץ מתורגמת לערך שמייצרים העובדים בשעת עבודה. בהקשר הזה, העובד הישראלי הממוצע אמנם עובד הרבה, אך הערך שהוא מייצר נמוך. למעשה, הוא מייצר הרבה פחות ערך מהעובד השווייצרי, הדני, הגרמני או ההולנדי – אף שהוא למד שנים רבות יותר.[6]

נתון נוסף שמעלה תהייה באשר לכדאיותה של ההשכלה הגבוהה הוא העובדה שבעלי תארים רבים עובדים במקצועות שהתארים שלהם אינם נחוצים עבורם. נוסף לכך, עובדים רבים סובלים מאי-הלימה בין רמת ההשכלה שרכשו לבין רמת השכר. לעתים קרובות, גם אלו המועסקים במקצוע שקשור לתואר שברשותם מגלים כי רק חלק קטן מהלימודים היה רלוונטי לעבודתם בפועל, ואת עיקר ההתמחות הם עשויים לקבל בקורסים קצרים וממוקדים.[7]

דוגמה בולטת בארץ הוא ענף ההייטק, שבו יש יתרון ניכר לבעלי תואר אקדמי על פני הנדסאים שעברו הכשרה מקצועית בלבד. יתרון זה נעלם כאשר משווים את בעלי התואר לבוגרי יחידת 8200, שעוברים קורסים קצרים וממוקדים. אמנם בוגרי היחידה מגיעים בדרך כלל מקבוצת איכות, אך מסלולי הכשרה אינטנסיביים וממוקדים בדומה לאלו שמועברים ביחידה ניתן לפתח גם עבור הציבור הרחב, לו יקבל הנושא תמיכה ממשלתית נאותה.

הפערים בין שיעור בעלי ההשכלה במדינת ישראל לבין מדינות אחרות ב-OECD מעלים שאלות לגיטימיות. האם מדינת ישראל אכן צריכה להחזיק בשיעור בעלי השכלה גבוהה גדול כל כך, אם שיעור בעלי השכלה גבוהה בכלכלות חזקות ויציבות כמו גרמניה, אוסטריה או הולנד נע סביב ה-30%? האם התשואה שמניבים מוסדות האקדמיה למשק הישראלי מצדיקה את התשומה שמעניקה לה החברה, או שזה בדיוק הזמן לתספורת קלה ולדיאטה?

 

חלקה של המדינה בתפוצתה של ההשכלה הגבוהה

ניתן לטעון כי גם אם כל ההשגות הללו נכונות, אין הרבה שניתן לעשות בנוגע למצב המשק. כיום, נרצה או לא, האקדמיה היא המפתח לתעסוקה איכותית, וכל עוד לא יתרחש שינוי עמוק במשק הישראלי, לא תמצא דרך אחרת. אך טענה זו שגויה. צמיחתה של האקדמיה בארץ אינה אורגנית בלבד. היא משגשגת בחסות עידוד ממשלתי מסיבי.

המדינה מעודדת את צמיחתו של שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בארץ בכמה דרכים. ראשית, המדינה מעניקה סובסידיות נרחבות למוסדות האקדמיים, ומדיניות האוצר הכללית נותנת העדפה לקידומם של תכניות אקדמיות על פני מסלולי הכשרה מקצועיים.

נוסף לכך, המדינה היא שקובעת באילו מקצועות ייחשב תואר אקדמי תנאי סף – רפואה, פסיכולוגיה ומקצועות רבים נוספים – ובאילו מהם ניתן יהיה לעסוק לאחר הכשרה מקצועית בלבד.

אם תואר אקדמי הוא תנאי סף לעיסוק במקצוע מסוים, יהיה הגיוני לחשוב שלימודים אקדמיים מקנים ידע הכרחי לעיסוק במקצוע זה. אלא שגם כאן אפשר לבדוק אם אין דרכים חלופיות שתוכלנה להביא לאותה התוצאה. לדוגמא, לצורך קבלת רשיונות למקצועות כמו עריכת דין וראיית חשבון, מקיימת המדינה מבחני לשכה מקיפים הבוחנים את רמתם של המועמדים. האם לא ניתן לערוך מבחנים כאלה גם עבור מקצועות אחרים?

ערוץ נוסף שבו תורמת המדינה את חלקה להעלאת הביקוש לתואר אקדמי הוא הקריטריונים להעסקה בשירות הציבורי. המדינה היא המעסיק הגדול ביותר במשק, ולתנאי הקבלה שהיא מציבה יש משמעות גדולה עבור עולם התעסוקה הישראלי.

אם המדינה תערוך את ההבחנה בין התחומים שבהם יש להשכלה גבוהה מה לתרום, לבין התחומים שבהם הכשרה מקצועית יכולה לשמש תחליף זול ויעיל יותר מהמסלולים האקדמיים, הכל יצאו נשכרים

הדרישה לתואר אקדמי בתור תנאי סף עבור שורה של משרות בשירות הציבורי קבועה בחוק, בתקנות ובתקנונים. מבין שלש הקטגוריות האלו, התקנונים הם שמציבים את החסם הגדול ביותר עבור אלו שאינם בעלי תארים אקדמיים, ובפרט תקנון שירות המדינה (תקשי"ר), בו נקבע שתואר אקדמי הוא תנאי סף להגשת מועמדות במכרז פומבי לכל המשרות מדירוג מינהלי 17 ומעלה.[8] תקנון זה מוציא את המשרות הבינוניות והבכירות מחוץ להישג ידם של מחוסרי תואר, ולמעשה את מרבית המשרות בשירות הציבורי בכלל. ברוב המקרים התואר האקדמי הנדרש ממי שמבקש להתמודד באחד המכרזים בשירות הציבורי אינו צריך להיות קשור לעבודה המדוברת, ומכאן התהייה: מדוע יגרע חלקה של האוכלוסיה שאינה מחזיקה בתואר מעין זה?

ההעדפה של בעלי תואר אקדמי כשלעצמה אינה החלטה נטולת הגיון; לימודי השכלה גבוהים עשויים להעשיר ולהעניק כלים ומיומנויות לבעליהם גם ללא קשר לעצם ההכשרה המקצועית. עמידה במטלות, פיתוח אוריינות, רכישת מיומנויות למידה והעשרה אינטלקטואלית מקנים ערך מוסף ליכולותיו של העובד באופן כללי. בנוסף לכך, עובדת היות המועמד בוגר מוסד להשכלה גובהה היא איתות מסוים על איכותו של המועמד (כפי שהאריך לוי לבאר) – שכן הוא עבר בהצלחה את הסינון שמבצעים המוסדות האקדמיים והצליח להתמודד עם האתגרים השונים שעמדו בפניו בדרכו לקבלת התואר. כאשר המדינה משתמשת בתואר אקדמי על מנת לבנות פרופיילינג של המועמד המתאים, היא חוסכת את המשאבים הנדרשים לבניית מבחנים ייעודיים עבור המקצועות הרלוונטיים.

ועדיין יש לשאול: האם היתרונות האמורים מצדיקים את הדרתו של חלק נכבד מן האוכלוסיה, שאינו נמנה על בעלי התואר אך ניחן לעתים קרובות ביכולות ובכישורים הנדרשים לעמוד בדרישות התפקיד? והאם אין למדינה אפשרות לסנן את המועמדים המתאימים באופנים אחרים, כמו למשל מבחני תאימות ממוקדים?

האם התועלת הצומחת לשירות הציבורי כתוצאה מההעדפה להעסקת עובדים בעלי השכלה גבוהה, עולה על ההפסד הנגרם לציבור כתוצאה מאי-הצדק החלוקתי, מהמעטת הגיוון, ומהפגיעה באמון שעשוי הציבור לרכוש לשירות הציבורי כתוצאה מכך שהוא איננו מיוצג בו כיאות?

כאשר המדינה בוחרת להדיר כח עבודה איכותי בגלל היעדר השכלה גבוהה, היא עשויה לפגוע בכלל האוכלוסיה מבחינות רבות. ראשית, יש בכך פגיעה בעיקרון הצדק החלוקתי. מאחר שהמדינה היא המעסיק בשירות הציבורי, העדפה של מגזר אחד באוכלוסיה על פני מגזר אחר ללא הצדקה עניינית מספקת פוגעת בצדק החלוקתי – על המדינה לייצג את כלל האוכלוסיה, ואין לה זכות לבחור בעובדים ממגזר אחד על פני עובדים ממגזר אחר, למעט כשהדבר נדרש לשם יעילות העבודה. גם אז על ההחלטה לעמוד במבחן הסבירות: האם התועלת הצומחת לשירות הציבורי כתוצאה מההעדפה להעסקת עובדים בעלי השכלה גבוהה, עולה על ההפסד הנגרם לציבור כתוצאה מאי-הצדק החלוקתי, ממיעוט הגיוון, ומהפגיעה באמון שעשוי הציבור לרכוש לשירות הציבורי כתוצאה מכך שהוא איננו מיוצג בו כיאות.[9]

(בהערת אגב: האפליה בשירות המדינה כלפי מחוסרי תואר אינה מפסיקה עם הקבלה לעבודה; גם לאחר שהתקבלו לעבודה, זכאים העובדים הממשלתיים לקידום ולתוספת שכר בהתאם לרמת ההשכלה, כך שעובד משכיל יזכה לשכר גבוה יותר מעמיתו מחוסר ההשכלה, אף מבלי להוכיח יעילות גבוהה יותר במונחי עלות ותועלת.)

נוסף לכך, מכרזים רבים בשירות הציבורי מיועדים למשרות סטודנט. עובדים שנכנסו דרך המשרות הללו יכולים לרכוש נסיון ודריסת רגל בשירות הציבורי, וכך לקבל יתרון על פני אלו שלא בחרו מלכתחילה במסלול לימודים אקדמי. היבט זה מצמצם עוד יותר את ההיצע הקטן יחסית בלאו הכי של משרות הפונות לאוכלוסיה שאינה בוגרת מוסדות אקדמיים.

מלבד זאת, המדינה מפסידה עובדים פוטנציאליים בעלי כישורים שמסיבות שונות בחרו שלא לעבור את המסלול האקדמי. כן, כיון שרמת ההשכלה אינה אחידה בכל גוני האוכלוסיה בארץ, הבחירה להציב את הדרישה לתואר אקדמי בתור תנאי סף מעמיקה את הפערים החברתיים ומצמצת את הגיוון בתוך השירות הציבורי. בהקשר זה יש לומר שמחקרים מראים שאיכותו של ההון האנושי בחברה עולה ככל שרמת הגיוון בה עולה.[9] נוסף לכך יש לציין את הפגיעה הנגרמת לאלו שמחמת הסיבה האמורה בחרו להשלים את לימודי התואר על כל העלות והזמן שבה כרוכה היתה ההחלטה, במקום להיכנס ישירות לשוק התעסוקה.

 

להבחין בין השכלה גבוהה למקצועית

בסיכומו של דבר, השכלת-יתר גובה מהחברה הישראלית ומן המשק מחיר כבד, ונכון להיום היא אינה מצדיקה את עצמה. ההשקעה הגדולה בהנגשת ההשכלה הגבוהה אינה מביאה בהכרח למשק הון אנושי איכותי ויעיל יותר, וגם אינה מסייעת בצמצום הפערים החברתיים ואי-השוויון. במקום זאת, צעירים רבים מבזבזים שנים רבות ויקרות על לימודים ארוכים, קשים ויקרים, מבלי לקצור את התשואה הראויה. אותם צעירים היו יכולים להיכנס לשוק העבודה בצורה חלקה, קלה ומהירה הרבה יותר, לו היו מקבלים את ההכשרה המקצועית הנדרשת בצורה ממוקדת ויעילה.

מלבד זאת, המירוץ אחר התואר מפנה כח עבודה גדול מדי אל מקצועות שבהם השכלה אקדמית נדרשת או עשויה לסייע, במקום לנתב את אותו הכח אל מקצועות מבוקשים אחרים שאינם מצריכים השכלה מעין זו. אנשים רבים בוחרים ללמוד משפטים או מנהל עסקים ואחר כך לעבוד במשרות פקידות בשכר נמוך, במקום לעבור הכשרה מקצועית שתאפשר להם לעבוד בתור טכנאי מזגנים או טכנאי מעליות ולהרוויח הרבה יותר. נדמה שבמקום שמוסדות ההשכלה הגבוהה ישרתו את המשק ויתאימו את עצמם לדרישות השוק, המשק הוא שנרתם לסחוב את עגלת האקדמיה.

 נדמה שבמקום שמוסדות ההשכלה הגבוהה ישרתו את המשק ויתאימו את עצמם לדרישות השוק, המשק הוא שנרתם לסחוב את עגלת האקדמיה

למרבה האירוניה, ישנם באקדמיה הרואים את הטענה שהאקדמיה אינה מותאמת די הצורך לדרישות השוק כדבר המובן מאליו. השכלה אקדמית, בעיניהם, אינה דרך לרכוש מיומנויות מקצועיות ולהשתכר, השכלה היא דרך חיים, ערך בפני עצמו, הלב הפועם של החברה הדמוקרטית.

טענה זו מזכירה לי את מה ששמעתי ממכר שהיה נוכח בטקס חלוקת מלגות הצטיינות באחת האוניברסיטאות בארץ בשנה שעברה. בזה אחר זה נקראו סטודנטים מצטיינים לקבל את מלגות הצטיינות שנתרמו על ידי קרנות פילנתרופיות שונות. היה שם הרבה מאוד מלל בשבחה של ההצטיינות: החתירה לשלמות, הרצון להצליח, העבודה הקשה, העיניים הבורקות, התאווה לידע. דברו שם על חשיבותה של ההשכלה, על העולם שפותחת האקדמיה, על החלומות ועל השאיפות. עסקו שם בהגשמה עצמית, בסיפוק שמעניקים הלימודים, באהבה למדע. אולם, בתוך כל הדיבורים היפים האלו היה נושא אחד שבלט בהיעדרו: מדוע יש לחברה אינטרס לעודד הצטיינות אקדמית?

כמובן, התשובה לשאלה הזו אינה קשה במיוחד. אנחנו רוצים סטודנטים מצטיינים במדעי החיים כי אנו מעוניינים במערכת בריאות מפותחת ומשגשגת. אנחנו רוצים מהנדסי תוכנה מצטיינים שימשכו לכאן חברות הייטק גדולות כמו אינטל וגוגל, ויניעו את מנועי הצמיחה של הכלכלה הישראלית. אנחנו רוצים אנשי מדע מצטיינים, פסיכולוגים מצטיינים וכלכלנים מצטיינים. לכל ההצלחות האלו יש ערך חיובי עצום עבור המשק והחברה הישראליים. סביר להניח שהערך החברתי-כלכלי האמור הוא שדרבן פילנתרופים רבים להזיל מהונם למען עידוד ההצטיינות האקדמית, ולא הרצון לראות עוד כמה זוגות עיניים בורקות – אך ביטויים כמו "ערך כלכלי" עשויים להיחשב כמעט למילים גסות בקרב חוגים הדוגלים בטהרת האקדמיה.

לחוגים אלה יש זכות מלאה להחזיק בתפיסת עולם זו. השאלה האמורה להעסיק את הציבור, עם זאת, היא האם אקדמיה בתור ערך היא דבר שהאזרחים אמורים לתקצב. אם אקדמיה היא מוצר צריכה תרבותי, מן הדין שתמצא את המודל הכלכלי שיאפשר לה להתקיים בזכות עצמה. תמיכת הציבור במוסדות האקדמיה אינה ניתנת לשם הגשמתו האישית של מאן-דהו, אלא בתור השקעה שלה תשואות נאות עבור המשק הישראלי.

בסופו של דבר, אם המדינה תערוך את ההבחנה בין התחומים שבהם יש להשכלה גבוהה מה לתרום, לבין התחומים שבהם הכשרה מקצועית יכולה לשמש תחליף זול ויעיל יותר מהמסלולים האקדמיים, הכל יצאו נשכרים. מצד אחד, ייעול המערכת האקדמית ועידודם של מסלולי הכשרה מקצועיים זולים, עשויים לדחוף את המשק קדימה. מצד שני, האקדמיה לא תיאלץ לשחק את התפקיד שהיא בלאו הכי אינה מעוניינת בו: היא תוכל להפסיק לשמש מקום שאנשים הולכים אליו כמעט אך ורק על מנת לרכוש הכשרה מקצועית. במקום זאת, היא תוכל לחזור לעשות את מה שהיא אמורה לאהוב יותר מכל: למכור ידע והשכלה בתור מוצר צריכה.

כאשר אנשים לא יאלצו לעבור מסלול אקדמי ארוך של ארבע שנים ויותר על מנת להיות מסוגלים להשתכר כיאות, אולי יתפנו להם יותר זמן ומשאבים להשקיע בטיפוח ההשכלה לשם השכלה. דבר זה עשוי להפיח חיים חדשים בפקולטות למדעי הרוח הגוועות, היקרות כל כך ללבה של האקדמיה.

 

החרדים והאקדמיה

בהקשר החרדי, רווחת הטענה שאיכותו של ההון האנושי בציבור החרדי נמוכה כתוצאה מחוסר השכלה ומהעדר לימודי ליבה בתלמודי התורה. מתוך כך, עידוד לימודים אקדמיים נתפס בתור אמצעי להעלאת ההון האנושי בחברה החרדית. אולם, כפי שהראה לוי, טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות. מבחני PIAAC מלמדים כי בוגרי החינוך החרדי אינם נופלים בהרבה מבוגרי מהחינוך הכללי באשר לכישורים הנדרשים לשוק העבודה. מבלי לגרוע מחלקם של לימודי הליבה והמוסדות האקדמיים בהשבחת ההון האנושי, אי אפשר להתעלם מהנתונים: מערכת החינוך החרדית מצליחה להגיע להישגים מרשימים, אף שהיא אינה מתנהלת ממש לפי הספר.

לציבור החרדי יש איכויות משמעותיות שיכולות לבוא לידי ביטוי גם בתרומה למשק, לו רק תשכיל המדינה לדעת לנצל אותם נכון

מתן בלעדיות ללימודים האקדמיים פירושו החמצה גדולה של הפוטנציאל החרדי עבור המשק והחברה. לציבור החרדי יש איכויות משמעותיות שיכולות לבוא לידי ביטוי גם בתרומה למשק, לו רק תשכיל המדינה לדעת לנצל אותם נכון. השקעתה של המדינה במסלולים אקדמיים על חשבון מסלולי הכשרה מקצועית, והצבת הדרישה לתואר בתור תנאי סף במרבית המשרות בשירות הציבורי, גורמות עוול לציבור החרדי, ומעמיקות את הפערים החברתיים ואת אי השוויון.

כמובן, גם ביחס למפגש הטעון שבין הציבור החרדי לאקדמיה עשויה גישה זו להביא תועלת גדולה; הציבור החרדי המבקש להתפרנס יוכל לעשות זאת מבלי להזדקק ללימודים האקדמיים המאתגרים את אורחות חייו ואת השקפת עולמו. בסופו של דבר, מבלי לזלזל באקדמיה, הכתובת הטבעית שלנו לסיפוק ההשתוקקות לידע ולהשכלה אינה אמורה להיות הקמפוסים והמדשאות של גבעת רם, אלא בית המדרש. משם אנו שואבים את ההסתכלות שלנו על העולם, ושם אנו מתחנכים, בתור יחידים ובתור חברה.

האוניברסיטאות מתיימרות לספק כביכול תחליף לצרכים הללו עבור האדם החילוני, ולכן הן גם נרתעות מהשינויים המתבקשים מהן על מנת לסייע בשילובם של חרדים, כמו למשל פתיחת מסלולים אקדמיים מתוך שמירה על הפרדה מגדרית. בעניין זה חשוב כמובן להעיר כי כל עוד האוניברסיטאות מחזיקות בידיהן את מפתחות הפרנסה, אין להן כל זכות למנוע מאזרחי ישראל לרכוש את הכלים להתפרנס תוך שמירה על אורח חייהם והשקפת עולמם. מדינת ישראל צריכה לעשות את ההפרדה שבין תפקידה של האקדמיה בתור מקום שנועד לספק ידע ולתרום לחינוכה של החברה, לבין תפקידה בתור מספקת הכשרה מקצועית איכותית.

לחברה החרדית, כאמור, יש צורך בעיקר במוסד האחרון. העובדה שאיש או אישה חרדיים נדרשים לרכוש הכשרה מקצועית, אינה אמורה בהכרח לגרום להם לאכול עם שאר החברה הישראלית באבוס רוחני אחד. שוב, מבלי לזלזל בערכה של האקדמיה, רובו של הציבור החרדי מעדיף לרכוש ידע ולהפרות את עצמו מבחינה אינטלקטואלית במסגרות תורניות. את תפיסת העולם שלנו אנו בונים במקומות אחרים, ואיננו מבקשים לשאוב מים מבארות זרים. עם זאת, חלקים לא מבוטלים מהציבור עושים את דרכם אל עולם האקדמיה מתוך אילוץ ומתוך כורח כלכלי. פתיחת מסלולי הכשרה מקצועית תפטור את שני הצדדים מהצורך לאתגר את תפיסות העולם שלהם, מבלי שהמשק יאלץ לשלם על כך מחיר.

 

---

[1] אלוף בן, “החרדים משחקים באש” (“הארץ”, 8.5.19).

[2]  Oreopoulos & Petronijevic, 2013.

[3] כמו למשל: השתתפות בהליכים דמוקרטיים, בריאות ועוד, ראה :Lochner & Moretti, 2004; Milligan, Moretti & Oreopoulo, 2004.

[4]  ראה: https://www.themarker.com/markerweek/1.849191

[5] אורי כץ, השכלה גבוהה עודפת בישראל, פורום קהלת, מסמך מדיניות 36, תשע"ח.

[6] ראה למשל: https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3597849,00.html

[7] ראה למשל את הידיעה הבאה העוסקת בסקר של מכון AllJobs על רמת ההתאמה בין לימודים למקצוע: https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5032167,00.html

[8] סעיף 11.13.

[9] על ההיבטים השונים בנוגע לשאלה האם הצדקתו של תואר אקדמי בתור תנאי סף עבור משרות ציבוריות עומדת במבחן הסבירות, ראה: מרגליות, קלינר-קסיר וברקוביץ, "דרישת תואר אקדמי כתנאי סף במכרז למשרה בשירות הציבורי", המכון החרדי למחקרי מדיניות (2019).

 

תמונה: Bigstock