חיידר משלנו

בשלהי חודש סיוון, בעודי שוהה בבידוד לאחר חשיפה לחולה קורונה, נתקלתי בדיון סוער ברשת החברתית בנוגע ליכולתם של סטודנטים חרדים להשלים פערי שפה באנגלית בגילים מאוחרים. כתבתי בקצרה את עמדתי בנושא, מנסיוני בתור מנהל המכינה החרדית באוניברסיטה העברית, והוספתי את המשפטים הבאים:

לדעתי, הוויכוח צריך לעסוק בבחירה להעמיד בספק את עתיד הילדים, עבור בניית מסד חינוכי חזק וערכי המבוסס על הערכים החרדיים. אישית, לאחר שנים רבות בתחום ומפגש עם העולם שבחוץ, אינני בטוח מה עדיף. שנים רבות סברתי ששילוב לימודים מגיל צעיר עדיף. כיום חזרתי להרהר בנושא. אני חושב שעוד לא נאמרה המילה האחרונה על היתרונות החיוביים של החינוך החרדי הסגור. ימים יגידו…

גל התגובות שגררו משפטים אלו המם אותי. רבים תהו מהם המחירים הרוחניים שמשלמים על שילוב מוקדם של לימודי חול. חלק מהמגיבים טענו שהבטחת עתיד כלכלי לילד מצדיקה את הסיכונים הרוחניים הכרוכים בכך, כולל הסיכון של יציאה בשאלה. היו מעטים שאף הקצינו ואמרו שבמצב הדברים הנוכחי עדיפה יציאה בשאלה על הישארות בחברה החרדית(!).

לאחר יותר מעשור של השתלבות חרדים בתחומים רבים, הגיע הזמן להישיר מבט  אל שאלת מחירה – ומבפנים. עלינו לשאול את עצמנו מהם מחירי ההשתלבות במישור הרוחני, הזהותי, האישי והמשפחתי, ולשים לב מתי נעשה המחיר גבוה מדי

דיון זה עורר אצלי רצון לערוך דיון מעמיק יותר באתגרי המשפחה החרדית החדשה. שאלת מחירי ההשתלבות מעסיקה רבות את ההנהגה החרדית, ובצדק. אלא שלתחושתי, החרדים העובדים עצמם מיעטו לעסוק בה: אם משום שההשתלבות תבעה את מלוא האנרגיה שלהם, ואם מתסכול על המחירים האישיים שהם שילמו. אולם, לאחר יותר מעשור של השתלבות חרדים בתחומים רבים, הגיע הזמן להישיר מבט אל שאלת מחירה – ומבפנים. עלינו לשאול את עצמנו מהם מחירי ההשתלבות במישור הרוחני, הזהותי, האישי והמשפחתי, ולשים לב מתי נעשה המחיר גבוה מדי.

תהליך ההשתלבות של החרדים עלה כיתה, וכיום גברים חרדים העמלים לפרנסתם ומשתלבים בחברה הכללית הם חזון נפרץ. דווקא מציאות זו מזמינה את הדיון על השלב הבא. מטבע הדברים, כמו בכל שינוי, אחרי הפריצה הראשונית מתעורר צורך לדון על הדרך ועל הערכים שיעצבו את העתיד. משפחות העובדים נאלצות כבר היום להתמודד עם אתגרי חינוך הדור הבא ועם השלכות הבחירה שלהן, וככל שנקדים דיון זה כן ייטב.

משפחות רבות עברו תהליכים מורכבים של השתלבות בעולמות שבחוץ, והצליחו מאוד בפן המעשי. הן הקימו משפחות יפות ומבוססות כלכלית. עם זאת, במסגרת עיסוקי בתחום החינוך הזדמן לי לפגוש לא מעט ראשי משפחות מסוג זה השרויים בבלבול רוחני וערכי רב. לעתים קרובות, מתוך המבוכה שבה הם שרויים וחוסר הערנות שלהם למחירים של בחירותיהם, הם מקבלים החלטות ערכיות שאינן עולות בקנה אחד עם השאיפות הרוחניות שלהם.

אנו מגיעים מתוך החברה החרדית. אנו חלק ממנה במידה זו או אחרת. אנו מדברים את שפתה. עלינו לשאול את עצמנו האם נצליח לקחת את המטען הערכי שקיבלנו, יחד עם ההתאמות שעשינו בחיינו האישיים, ולהנחיל אותם לדור הבא. חובתנו לברר לעצמנו היטב מהו האתוס הערכי-חינוכי שאנו מעוניינים להנחיל לילדינו.

אדגיש כי אינני בא כמטיף בשער, ואיני רואה את עצמי דוגמא לחיקוי בסוגיות הללו. אני כותב אך ורק את תובנותי מתוך חוויתי האישית.

 

איפה אנחנו עומדים?

מאמר זה מתייחס אמנם למשפחה החרדית העובדת, אך להלן אבקש להתמקד בעיקר בצד הגברי של המשפחה ובאתגרים המיוחדים לו, שהראשי שבהם הוא עזיבת בית המדרש וזניחת החינוך התורני שבחיידרים. כמובן, אתגרי המשפחה המשתלבת כרוכים עמוקות גם בתהליכים שעוברות הנשים החרדיות המשתלבות בעולם התעסוקה הכלל ישראלי. עם זאת, להשתלבות הנשים אופי שונה ואתגרים ייחודיים, והיא ראויה לדיון נפרד.

ההשתלבות של גברים חרדיים בעולם התעסוקה הכללי מתרחשת כבר כמעט שני עשורים וניתן לחלק אותה לצורך הדיון לשלושה 'דורות'.

דור א' – האברך המשתלב: הגל הראשון של יציאת חרדים ללימודים ותעסוקה התחיל בראשית שנות ה-2000. המשתלבים בגל זה היו ברובם אברכים בעלי משפחות בשנות העשרים המאוחרות, שלמדו בכולל 8-5 שנים ובחרו לצאת מהמסגרת התורנית כדי לפרנס את משפחתם בכבוד (גם אם נלוותה לכך תחושת מיצוי במסגרת הלימודים התורנית). רבים מאברכים אלו בחרו במכללות המעניקות תארים נגישים יחסית ותובעניים פחות, או במסלולי הכשרה מקצועית ממוקדים. המאפיין הבולט של קבוצה זו היה היציאה לעולם הגדול בשלב שבו האדם נטוע היטב בקהילה, אם בשל הצורך לדאוג למוסדות החינוך של הילדים ואם בשל קשרי המשפחה והסביבה. בתחילתו, גל זה התאפיין בראיית היציאה לעבודה או ללימודים בתור כורח. היוצאים רצו לשמר את מקומם החברתי בחברה החרדית.

השאלה שניצבת בפנינו כיום היא מה יעלה בגורל דור הילדים. האם הוא יצליח לשלב יפה חיי תורה עם דרך ארץ, או הוא ייטמע בעולם הגדול, עם דתיות רופפת וללא אוגדים קהילתיים

דור ב' – הסטודנט:  הגל השני של יציאת חרדים ללימודים ותעסוקה התחיל בעשור השני של המאה הנוכחית. הוא כולל בעיקר צעירים רווקים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם ונשואים 'טריים'. צעירים אלו יוצאים ללימודים ולתעסוקה שלא מתוך כורח, אלא מתוך שאיפה לעתיד אחר מן המזומן להם במסלול הישיבתי. חלקם עבדו כבר במהלך לימודיהם בישיבה ומיעוטם אף התגייסו למסגרות צבאיות שונות. רבים מקבוצה זו פונים למסלולי לימוד אקדמיים מתקדמים ואף מעורבים לגמרי, מרצון להגשמה עצמית דרך התואר. העובדה שדור זה מאופיין ברווקים או נשואים טריים מאפשרת לו להשקיע יותר זמן בלימודים איכותיים, ומאידך גיסא מייצרת אצלו אתגרים משמעותיים בתחום הזהות. הלימודים במסגרות אקדמיות חילוניות, לצד החיבור הרופף לקהילה, הופכים את ההשתלבות למאתגרת. רבים מקבוצה זו אינם מוטרדים מההשתייכות לקהילה, ולא משום שהיא מובנת מאליה עבורם אלא משום שהיא אינה חשובה להם כל כך. רבים מהם נחלשים מאד מבחינה רוחנית, ולא מעטים אף נוטשים לדאבוננו כליל את התורה והמצוות.

דור ג' – הילדים: בשנים האחרונות אנו מתחילים לפגוש את הדור הבא של ההשתלבות. מדובר בילדיהם של בני הדור הראשון, שנשלחו למערכות חינוך המשלבות לימודי ליבה. עתידם של אלו עוד לפניהם ועדיין מוקדם לאפיין אותם במדויק, אך ניתן לזהות שהם עתידים לגדול ללא המורכבות הנפשית הנלווית ליציאה ללימודים ועבודה בגיל מאוחר, שכן הוריהם וסביבתם החברתית והלימודית מסלילים אותם להשתלבות. עם זאת, הם חסרים את המטען הדתי המשמעותי שמקבלים במסלול החרדי הקלאסי. השאלה שניצבת בפנינו היא מה יעלה בגורל דור הילדים. האם הוא יצליח לשלב יפה חיי תורה עם דרך ארץ, או הוא ייטמע בעולם הגדול, עם דתיות רופפת וללא אוגדים קהילתיים.

החרדיות החדשה עומדת כעת בצומת משמעותי. הבחירות של דור א' של המשתלבים החרדים יקבעו לטוב או למוטב את פניה של ההשתלבות החרדית.

במסגרת תפקידי בעבר בתור מנהל הישיבה התיכונית "חכמי לב" (כיום "דעת תבונות"), שנועדה לדור השלישי המתואר לעיל, נתקלתי באתגר הממחיש את הדילמה. אחת מהמטרות החינוכיות שלי היתה לתת לתלמידים טעימה מאווירת עולם הישיבות. ביקשתי לחבר את התלמידים לעולם של ניגונים, ל'הרגשים' שחווה כל בחור ישיבה בישיבות החרדיות הקלאסיות. 'משמרים' בליל שישי, 'זיצים' עם ניגוני כיסופים, תפילה בדבקות, חודש אלול והריגוש הישיבתי שסביבו ועוד. הרבה ממאמצי לא נשאו פרי, ובמקרים רבים מצאתי את עצמי עומד ומנסה לתווך לתלמידים את חוויותי האישיות ולהעמיס על כתפיהם את מה שנתפס בעיני מהות ה"ישיבישקייט", אולם הם לא הבינו על מה אני מדבר. הדבר העמיד אותי על עומק הפער ביני לבינם. אני עברתי את המסלול הקלאסי של חמש שנות ישיבה גדולה וחמש שנות כולל, ורק לאחריו בחרתי להשתלב בחיי המעשה. גם כאשר יצאתי החוצה, משהו משמעותי מאד בהווי של עולם הישיבות נשאר אתי. מולי עמדו נערים שהוריהם בחרו לשלוח אותם מלכתחילה למוסד המשלב לימודי קודש וחול. הם לא נטמעו בעולם הישיבות ואז יצאו לעולם המעשה, אלא גדלים לכתחילה במציאות של שילוב, ועל כן אינם מכירים את העולם הישיבתי לטוב ולמוטב. הניסיון שלי לשתף אותם בהווי הישיבתי נועד אפוא לכישלון.

מולי עמדו נערים שהוריהם בחרו לשלוח אותם מלכתחילה למוסד המשלב לימודי קודש וחול. הם לא נטמעו בעולם הישיבות ואז יצאו לעולם המעשה, אלא גדלים לכתחילה במציאות של שילוב, ועל כן אינם מכירים את העולם הישיבתי לטוב ולמוטב

פתאום, לראשונה בחיי, הייתי מוכרח לנסח נרטיב חינוכי חדש עבור דור צעיר חרדי שאין לו דוגמא מוחשית לאדם שגדל על שילוב של קודש וחול. זאת בשונה מישיבות תיכוניות חרדיות ותיקות, שכן הנרטיב החינוכי בהן דומה לישיבות הקטנות. הן מרגישות שנכשלו במשימתן אם בוגריהם משתלבים בעולם העבודה. תלמידי ישיבות אלו מבקשים להיטמע באופן מלא בעולם הישיבות הקלאסי, ורק אם לא הצליחו בכך, הם 'נפלטים' בדיעבד לעולם התעסוקה. לא ידוע לי על מוסד חינוכי חרדי ישראלי שהצליח עד כה לנסח נרטיב חיובי משלב מבלי לראות בשילוב בתעסוקה כישלון חינוכי.

וכאן נשאלת השאלה: האם החרדים המשתלבים, המאמינים בכל לבם כי יש לשלב לימודי קודש וחול מגיל צעיר, יכולים לייצר נרטיב חינוכי חיובי בתוך ביתם כמו גם במוסדותיהם?

 

איך הגענו לכאן?

היציאה ללימודים ולפרנסה נושאת בחובה אתגרים אישיים שההתמודדות עמם מעצבת במידה רבה את האופי המשפחתי והחינוכי של משפחות העובדים. החוויה המעצבת של החרדים העובדים אינה הגשמת אידאל שילוב תורה עם דרך ארץ, אלא קושי ותסכול ותחושת דחייה חברתית.

ראשית, מופיע הקושי המעשי ברכישת מקצוע. רוב הסטודנטים בחברה הכללית מתחילים את לימודיהם בגיל צעיר כשיש בידם תעודת בגרות, והם מתחתנים בסוף שנות העשרים לחייהם, לאחר שסיימו את חוק לימודיהם האקדמיים. בשלב הלימודים הם מחזיקים את עצמם כלכלית דרך עבודות מזדמנות כגון מלצרות ומשרות סטודנט או באמצעות מלגות. לא כן החרדי שיוצא לעבוד בגיל מבוגר, כשהוא בעל משפחה וללא השכלה כללית מינימלית. עזיבת הכולל כרוכה באיבוד מלגת הכולל. לצד זאת, משרות סטודנט הזמינות לאנשים צעירים אינן ריאליות עבורו. אברך חרדי בן שלושים לא ילך להיות מלצר בבר או מוקדן בשעות הערב. לצד זאת, עליו להתמודד עם הצורך להשלים את הפער בהשכלה כללית בגיל מאוחר. קשיים אלו מחייבים אותו לבחור במסלול הקל ביותר. אלא שהמסלול הקל אינו המסלול המתגמל. וכך, לאחר מסע הייסורים בדרך אל התואר, הוא מוצא את עצמו עם עבודה בינונית והכנסה מתחת לממוצע של בעלי תואר אקדמי.

לאחר כל זאת, ממתינה להם תחושת השוליות החברתית. ככלל, היציאה מבית המדרש לעולם שבחוץ מתאפיינת בתחושת כישלון ואשמה. עבור אדם שגדל מגיל צעיר על האתוס של לימוד "תורה לשמה", היציאה מהכולל או הישיבה מלווים על פי רוב בתחושת כישלון, החמצה ואשמה. מערכת החינוך והחברה שמסביב מצפים ממנו להישאר במסגרת וללמוד תורה כל חייו. היציאה ללימודים ולעבודה היא תעודת כישלון המצביעה על חוסר היכולת של היוצא להצליח בעולם הישיבתי. הלבטים של אברכי כולל העומדים בפני ההחלטה האם לעזוב את בית המדרש מוכרים לי היטב. החלטה זו מלווה בתחושת שבר אישי ומשפחתי, במפח נפש ובבושה. חוויית העזיבה מעצבת במידה רבה את היחס של החרדים המשתלבים לקבוצת האם החרדית שממנה הם באו, ואשר אליה הם ממשיכים להשתייך.

אי אפשר להמשיך ולנוע קדימה מתוך תחושות נגטיביות. הדבר אינו בריא לנו, הדור הראשון, וודאי שאינו חינוכי עבור ילדינו. הגיע הזמן לנסות ולעצב נרטיב חינוכי חיובי, שמצד אחד יהיה מודע למחירי הוויתור על החממה, ומצד שני יציע תוכן חינוכי חיובי שיעצב את פני הדור הבא

ההתמודדות עם תחושת כשלון זו מעוררת אצל היוצאים ציפיה לא ריאלית להצליח מאוד בעולם שבחוץ ובכך להוכיח שלא יצאו לשווא. אלא שציפיה זו מתנפצת מהר מאד אל סלעי המציאות. פערי ההשכלה הכללית של האדם החרדי, לצד הקושי להשקיע בלימודים בגיל מבוגר, אינם מאפשרים בדרך כלל בחירה של מסלול קריירה נחשק. וכך, החוויה המכוננת של רבים היוצאים לעבודה היא תסכול אישי וטינה כלפי החינוך החרדי, שמנע מהם את הכלים הבסיסיים לשילוב עתידי. אלו מובילים בתורם להחלטה נחושה לחסוך מילדיהם את הקושי שנפל בחלקם. המסגרות המשלבות הרבות שנפתחו לאחרונה נועדו להקנות לילדים מגיל צעיר כישורים שיפתחו בפניהם אופק תעסוקתי עשיר יותר, ללא הקשיים שאתם התמודדו הוריהם.

כך, רבים מהמשתלבים עשו בחירות משמעותיות, שהמניע העיקרי שלהן היה תחושת כישלון והאשמה. אך אי אפשר להמשיך ולנוע קדימה מתוך תחושות נגטיביות. הדבר אינו בריא לנו, הדור הראשון, וודאי שאינו חינוכי עבור ילדינו. הגיע הזמן לנסות ולעצב נרטיב חינוכי חיובי, שמצד אחד יהיה מודע למחירי הוויתור על החממה, ומצד שני יציע תוכן חינוכי חיובי שיעצב את פני הדור הבא. השאלה המשמעותית תהיה כיצד להעניק לילדינו חינוך תורני איכותי מחד גיסא, ואפשרויות להשכלה כללית איכותית מאידך גיסא.

 

במה אנחנו שונים?

החברה החרדית הקדישה במשך שנים ארוכות את מיטב זמנה ומרצה לגידול דורות של תלמידי חכמים, עמלי תורה הפרושים מהעולם שבחוץ ומתקיימים בצמצום מתוך אתוס של "תיבת נח", בניתוק מהעולם שבחוץ בשפה, בתרבות וברמת החיים. המשפחות החרדיות המשתלבות עזבו את התיבה מכורח הנסיבות במסע למחוזות חדשים, אולם הן עדיין מקיימות קשר של שייכות לספינת האם. להלן אסקור את המאפיינים של המשפחה החרדית המשתלבת, את ההבדלים בינה לבין משפחה חרדית קלאסית, ואת האתגרים הרוחניים והחברתיים הנולדים מכך. אפתח במאפיינים הנולדים באופן בלתי נמנע כמעט מעצם המעבר מחיי תורה לחיי עבודה.

ההבדל המשמעותי ביותר בין החרדי העובד ללומד הוא הריחוק הבלתי נמנע של הראשון מבית המדרש ומאתוס לימוד התורה הבלעדי. לימוד התורה הוא ללא ספק הערך הגבוה ביותר בחינוך הישיבתי. אדם שגדל במשפחה ישיבתית ולמד בחיידר ובישיבות, גדל על ערך זה בתור ערך-על. דמויות ההוד שלו הם תלמידי חכמים, הזמן שלו מתנהל סביב לימוד התורה, והמרחב שלו מאורגן לפי גבולות בית המדרש. ביציאתו ללימודים או לעבודה נפגע ערך זה קשות, באופן בלתי נמנע.

דור ההורים עושה שינויים באורח החיים האישי והמשפחתי מתוך אילוצים שונים. הוא עצמו גדל על ערכי הסתפקות במועט, ועבורו השינוי באורח החיים נצבע בצבעים אידאליסטיים, בתגובה למה שנתפס בעיניו פרישות מוגזמת. אך לעתים רבות, מה שנראה בעיני ההורים בחירה אידאולוגית, נחווה אצל הילדים הדוניזם בורגני ותו לא

במקרה הטוב, הוא מאמץ תודעה 'בעלבתית', כלומר, הוא משאיר את ערך לימוד תורה על כנו ומשלים עם הפיחות במעמדו, מלומד לעובד. אולם, במקרה הנפוץ יותר, מסרב בן הישיבה לרדת בדרגה. התפשרות על לימוד חלקי ברמה נמוכה יחסית, בזויה בעיניו. הוא אינו מוכן להפוך את עצמו ללומד דף-יומי. בעולם הישיבות הליטאי בישראל מוטמע זלזול עמוק בבעלי-בתים (זאת בניגוד לעולם התורה החרדי בחוץ לארץ, שהתפתח מתוך תפיסה שבוגריו ילכו לעבוד בהמשך דרכם, ולכן הטמיע בחינוך את ההערכה לבעלי בתים הקובעים עתים לתורה). מתוך כך, בן ישיבה חרדי היוצא מהישיבה אינו יכול להישאר עם אתוס לימוד התורה. הוא מתנתק עמוקות מבית המדרש.

התוצאה השניה של היציאה לעבודה במרחבים לא חרדיים, שגם היא כמעט בלתי נמנעת, היא היחלשות משמעותית של אידאל המצוינות הדתית. עם היציאה מהחממה החרדית מתרופפת ההקפדה ההלכתית, אם מחמת אילוצים טכניים, ואם בשל היציאה מחממת הכולל. בתור דוגמא ניתן להצביע על נושא ההקפדה על כשרות מהודרת. חרדים משתלבים רבים כבר אינם מקפידים על כשרות באופן שעשו זאת קודם לכן. קשה הרבה יותר להיות בררן בנושא כשרות כאשר אתה עובד במקום עבודה שאינו כזה. יתרה מזו, ההחמרה נדמית לפתע ענין זר. תחום נוסף שבו הדבר בא לידי ביטוי הוא תפילות במניין. קשה מאד להקפיד על מנחה במניין, כשהאדם טרוד בשגרת העבודה. אולם, כיוון שתפילה במניין הופכת לדבר הרשות, התפילה מאבדת את המקום המרכזי שלה בחיי האדם. בשתי דוגמאות אלו גורר השינוי המעשי באורח החיים ריחוק נפשי עמוק מנורמות המצוינות הדתית.

התוצאה השלישית, המשלימה את הריחוק מאתוס לימוד התורה ומאידאל המצוינות הדתית, היא שינוי עמוק יותר באורח החיים, שעיקרו אימוץ סגנון חיים של מעמד ביניים [התברגנות]. מטבע הדברים, יציאה לעבודה מובילה לעלייה בהכנסה ועמה עלייה ברמת החיים. את מקום ההווי האברכי של הסתפקות במועט תופס סגנון בורגני יותר של מעמד ביניים. משפחות העובדים מתחילות לצאת לפעילות פנאי, למסעדות ולחופשות. נקודה זו לכשעצמה כבר מבדלת את ציבור המשתלבים מהמיינסטרים החרדי, שעל פי רוב נאלץ להסתפק ברמת חיים נמוכה מכורח הנסיבות. שוני זה נוגע באופן עמוק בפער שבין דור ההורים לדור הילדים בקרב החרדים העובדים. דור ההורים עושה שינויים באורח החיים האישי והמשפחתי מתוך אילוצים. הוא עצמו גדל על ערכי הסתפקות במועט, ועבורו השינוי באורח החיים נצבע בצבעים אידאליסטיים, בתגובה למה שנתפס בעיניו פרישות מוגזמת. אך לעתים רבות, מה שנראה בעיני ההורים בחירה אידאולוגית, נחווה אצל הילדים הדוניזם בורגני ותו לא.

 

אתגרי השינוי

עד כה תיארתי את התהליכים הבלתי נמנעים כמעט העוברים על העוזבים את בית המדרש לטובת השתלבות בתעסוקה. אולם, בכך עוד לא נגענו בשאלות העקרוניות המתעוררות מכך. היציאה לחוץ חושפת את החרדים המשתלבים לתכנים חדשים ומאתגרים. כיוון שבית המדרש אינו עוד העוגן העיקרי, עולמות תוכן שונים מתחרים על הקשב של האדם. בראש ובראשונה – מבחינת גודל האתגר גם אם לא מבחינת תפוצתם – ישנם תכנים מאתגרים מבחינה אמונית, דוגמת שאלות של תורה ומדע, ביקורת המקרא, מהימנות המסורה ועוד. בנוסף, כיוון שבלעדיות בית המדרש הישיבתי פוקעת, אמונות וערכים המשתייכים לעולמות המחשבה היהודית לדורותיה הופכים להיות אלטרנטיבות אמוניות ודתיות לתפיסת העולם החרדית.

משום כך, עוזבי בית המדרש שהם בעלי נטייה אינטלקטואלית מקבלים תוך כדי תהליך ההשתלבות פרספקטיבה חדשה לאמיתות שגדלו עליהן. עולם הידע החדש טומן בחובו הזדמנות לעיצוב מחדש של הקשר לעולם הרוחני והערכי ואולי אפילו להתחדשות רוחנית. מאידך גיסא, הוא מעצים את הפער בין העובדים לבין בית המדרש הישן, שבחר במודע שלא לעסוק בשאלות אמוניות. הסוגיה החינוכית שתעלה בהמשך מאמר זה מושפעת בהחלט מנקודה זו. אם החרדיות תפסה את עצמה מאז ומעולם מובנת מאליה, הרי ש"החרדיות העובדת" מנסה לפלס את דרכה תוך מודעות מלאה למגוון רעיונות וערכים הנמצאים על המדף היהודי/רוחני/ערכי, והיא מעצבת את עצמה תוך התכתבות אתם ולא תוך בידול.

אנו מגדלים דור של ילדים החשוף לתרבות המערבית, ללא פיתוח מוכנות ומגננות ראויות. בציבור הדתי לאומי, לעומת זאת, החשיפה מלווה בהדרכה וליווי משמעותיים. אצלנו קיימת אותה מידת חשיפה, אך איננו בשלים להודות בה ולפתח את הכלים להתמודדות עמה

התמודדות אחרת, שכיחה הרבה יותר, היא החשיפה של הרבה מהחרדים העובדים לתרבות פופולרית, דרך ספרות, מוסיקה, סרטים ורשתות חברתיות. רבים מהחרדים העובדים צורכים את התרבות הפופולרית העכשווית באופן מלא ומעודכנים היטב בנעשה בתחום, כמו רבי רבבות בניה האחרים של התרבות המערבית. חשיפה זו מתרחשת באופן מושכל יותר או פחות, כחלק מתהליכי שינוי סגנון החיים המתוארים לעיל. אולם, התרבות הפופולרית אינה רק בידור קל. היא נושאת מסרים רבים, חלקם מובהקים וחלקם תת קרקעיים, הסותרים את עולמו הרוחני של יהודי דתי ועל אחת כמה וכמה חרדי.

פעמים רבות, חשיפה זו נעשית ללא שימת לב למינון, לאיכות ולכמות שלה. דבר זה עלול להיות מזיק עבורנו, ההורים, והרסני ממש עבור ילדינו. כאמור לעיל, ילדינו אינם גדלים על המטען הדתי והרוחני שאנו גדלנו עליו. בעינינו יש חיץ אוטומטי בין החיים שלנו לחיים של הדמויות המיוצגות על המסך, ולכן קל לנו לראות בתרבות הפופולרית שעשוע קל ולא מזיק. אולם, ילדינו עדיין מעצבים את זהותם, ועלינו לחשוב היטב איך לגרום להם ליצור את הבידול האמור.

ברוב הבתים של החרדים העובדים יש חיבור לאינטרנט, ולעתים קרובות הוא אף אינו מסונן. במצב כזה, אנו מגדלים דור של ילדים החשוף לתרבות המערבית, ללא פיתוח מוכנות ומגננות ראויות. בציבור הדתי לאומי, שגם שם החשיפה כמובן נותנת את אותותיה, היא לכל הפחות מלווה בהדרכה וליווי משמעותיים. אצלנו קיימת אותה מידה של חשיפה, אך אנחנו איננו בשלים להודות בה ולפתח את הכלים להתמודדות עמה.

 

דימוי עצמי חדש

השינוי בסגנון החיים לצד החשיפה לתרבות המערבית יוצרים פעמים רבות שינוי עמוק בדימוי העצמי של העובד, שעיקרו אימוץ אידאל המימוש העצמי. העיסוק בפיתוח אישי וזהותי ובפיתוח קריירה זר ומנוכר להוויה החרדית הקלאסית. מערכת החינוך ועולם הישיבות משקיעים מאמצים ניכרים שהתלמידים יהפכו לתלמידי חכמים ויראי שמים, ואינם רואים כל פסול בכך שכולם עשויים בשטאנץ אחד. התמוססות האתוס החרדי לצד המפגש באידאל ההגשמה העצמית בעולם שבחוץ, מביאים את העובד לבנות דימוי עצמי חדש.

התמוססות האתוס החרדי לצד המפגש באידאל ההגשמה העצמית בעולם שבחוץ, מביאים את העובד לבנות דימוי עצמי חדש

הביטוי העמוק של השינוי באורח החיים אצל העובד הוא אימוץ גוון אישי ייחודי הבא לידי ביטוי חיצוני ופנימי. אחד הסממנים הבולטים לשינוי זה הוא ההשקעה בתחביבים אישיים, דוגמת ספורט ונגינה. הרבה מהמשפחות המשתלבות ישימו דגש בפיתוח כישורים אצל הילדים ויראו ערך בכך. פן נוסף לשינוי זה הוא חיי החברה. בחברה החרדית, ובמיוחד בחברה האברכית, אין כמעט מקום וביטוי למפגשים שהם על טהרת החוויה החברתית. אצל העובדים מתפתחת נורמה שונה של חיי חברה. הדוגמאות הבולטת לכך הן סעודות שבת משותפות ויציאה משותפת למסעדות וכדומה. הקהילות המשתלבות מציעות לעתים קרובות פעילות חברתית, ענין מקובל הרבה פחות בעולם החרדי. מדובר כאן בשינוי חברתי ואישי מהותי מאד, המשליך על תחומים רבים באורח חייהם של החרדים העובדים.

אחד התחומים המושפעים משמעותית מן השינוי הוא חיי הזוגיות. רבים מהיוצאים ללימודים או לעבודה בחרו לעשות זאת לאחר נישואיהם. היציאה, ובעיקר השינוי בדימוי העצמי שבעקבותיה, משפיעה עמוקות על היחסים שבין בני הזוג, ובמקרי קיצון אף מובילה לפרידה ולגירושין. זוגות רבים שהכרתי התמודדו עם השינוי המדובר. היציאה ללימודים ועבודה כמעט תמיד תגרור עמה שינויים באורח החיים ובהשקפות. שינוי זה מחייב עיצוב מחודש של מערכת היחסים בין בני הזוג. המודל של זוגיות סביב בית של תורה כבר אינו מספק, והאדם מחפש זוגיות שיש בה ממד של מימוש עצמי. בן הזוג האחר לא תמיד זורם עם השינויים הללו, ונדרשות הקרבות הדדיות רבות על מנת למצוא את האיזון הנדרש במערכת הזוגית.

קיומו של הדור השני של החרדיות העובדת אינו מובן מאליו. ללא פעולה משמעותית, יש סיכוי לא קטן שהחרדיות העובדת תהפוך לתחנת מעבר ותו לא

חשוב להדגיש: לא מדובר כאן במצבים נדירים. הרבה מהמתואר לעיל הוא פועל יוצא כמעט אוטומטי של עזיבת החממה הישיבתית. אתגרים אלו אינם פשוטים כלל ועיקר, ואסור לנו להקל בהם ראש. קיומו של הדור השני של החרדיות העובדת אינו מובן מאליו. ללא פעולה משמעותית, יש סיכוי לא קטן שהחרדיות העובדת תהפוך לתחנת מעבר ותו לא; ילדיה לא ימשיכו בדרכה, אלא יחזרו אל צור מחצבתם החרדי או ייטמעו בעולם הדתי לאומי – במקרה הטוב, או יעברו לעולם החילוני – במקרה הפחות טוב. לא אפריז אם אומר שמידת יכולתם של החרדים המשתלבים להתמודד עם העולם שבחוץ תעצב את עתיד החרדיות. אם הפרויקט של החרדיות המשתלבת לא יצליח להעמיד דור המשך, הרי שיהיה בכך אישור לעמדה החרדית הקלאסית, שמפגש עם העולם שבחוץ אינו אפשרי.

 

להחזיר את הגאווה

בסופו של דבר השאלות שעלינו להידרש אליהן הן שתיים: מה יחסנו לעולם החרדי שממנו באנו, ומה יחסנו לעולם החילוני שבו אנו משתלבים? שאלות אלו הן שאלות ערכיות וחברתיות כאחת. הן נוגעות הן בזיקה הנפשית שלנו לכל אחד מהעולמות – האם אנחנו מרגישים נחותים מול העולם החרדי או טובים יותר? האם אנחנו מבקשים להראות בעיני החילונים כשווים או מבקשים להיבדל מהם? אולם לצד הזיקה הנפשית, מדובר בשאלות ערך מהותיות ביותר: מה אנו רוצים לשמר מהחינוך החרדי הישן ומה אנו דוחים? אילו דברים טובים אנו יכולים לקבל מהעולם החילוני וממה עלינו להישמר?

רבים מהחרדים העובדים מתוסכלים מאוד, ובצדק, מיחס הציבור החרדי ומההשלכות של החינוך שלו על חייהם האישיים, עד שכמעט בלתי אפשרי לחלץ מהם אמירות חיוביות בנוגע לחרדים. עם זאת, ביקורת בונה יכולה להנתן רק מתוך הכרה במעלות של החברה החרדית ומרצון כן להשתייך אליה

תפיסת ההשתלבות החרדית טרם עיצבה את עצמה ועדיין לא נוסחו האידאלים שלה בצורה קוהרנטית. מרבית החרדים המשתלבים נסמכים מצד אחד על המוסדות העיקריים בחברה החרדית – חינוך, תקשורת, שידוכים ועוד. מצד שני, הם כבר נטועים חלקית בהוויה של העולם הגדול, דרך המפגש הבלתי אמצעי בעבודה והמפגש המתווך של המדיה התקשורתית. מציאות זו עלולה ליצור מצב אבסורדי שהחרדי המשתלב חש נחות ברמה האישית ביחס לרעהו האברך, שכן לא הצליח לממש את עצמו בעולם התורה. אולם, כפועל יוצא הוא מזדהה עם הביקורת המופנית כלפי החברה החרדית, וכך מרגיש נחות גם כלפי החילוני. בתוך החברה החרדית הוא מרגיש נחות משום שאינו חלק מהאליטה התורנית. מחוץ לעולם החרדי הוא חש נחות משום שהוא עדיין משתייך לעולם החרדי. יתרה מזו, מצב מורכב זה מעמיד את שאלת ההשתייכות שלו במבחן עמוק. הפיתוי 'לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ' גדול מאד. נראה לו שהוקעת החרדיות הישנה תרומם את קרנו בעיני החילוני. וכך הוא ניצב בפני דילמת נאמנות לא פשוטה: האם להגן על החברה שממנה הוא מגיע, למרות היחס המעליב שהיא מפנה כלפיו, או 'לבגוד' בה, ובכך לזכות אולי בנקודות אצל החברה הכללית שבה הוא מנסה לקנות מעמד? ביסודה של דילמה זו עומדת השאלה העקרונית: האם החרדי המשתלב אכן חש גאווה להיות חלק מהחברה החרדית ולשאת את מטענה הערכי, או שמא הפכה החרדיות להיות גבנון שהוא נושא על עצמו.

בעשור האחרון הזדמן לי להופיע רבות בפאנלים בפני קהל חילוני, שהיה סקרן להכיר את החברה החרדית על אתגריה. במפגשים אלו נחשפתי לתופעה צורמת: חרדים כמוני עומדים בפני קהל חילוני משכיל, שבחלקו אף משתייך למקבלי ההחלטות במדינת ישראל, ופורשים בפניו תמונה לא מחמיאה של החברה החרדית. מובן שהקהל שמח לשמוע שהרבה מההנחות המוקדמות שלו בנוגע לחרדים אכן נכונות. הרצון למצוא חן בעיני הקהל גרם לאותם חרדים להציג את הציבור שלהם בתור בור, עני, פרימיטיבי, מחנך כושל, מתעלם מפגיעות מיניות, מדיר נשים ועוד. מפגשים אלו הוכיחו לי כי חרדים רבים שהשתלבו בתעסוקה ובלימודים פיתחו רגשי נחיתות מול החילונים, באופן שגרם להם לאבד את הכבוד העצמי ולהתבייש במי שהם. ללא ספק, אפשר להבין מאוד את הביקורת של החרדים העובדים על העדר לימודי הליבה בחינוך החרדי, ואפשר גם להזדהות עם תחושת העלבון מהיחס הפוגעני שחלקים בציבור מפנים כלפיהם, אך שני אלו אינם מצדיקים ריקוד "מה יפית" בפני החילוני.

אנקדוטה זו חידדה בעיני את השאלה המהותית – האם אנו מעוניינים לתקן את החברה החרדית או להחריב אותה? רבים מהחרדים העובדים מתוסכלים מאוד, ובצדק, מיחס הציבור החרדי ומההשלכות של החינוך שלו על חייהם האישיים, עד שכמעט בלתי אפשרי לחלץ מהם אמירות חיוביות בנוגע לחרדים. עם זאת, ביקורת בונה יכולה להנתן רק מתוך הכרה במעלות של החברה החרדית ומרצון כן להשתייך אליה למרות המחירים הכבדים. בלי הכרה זו לא נוכל לתקן דברים ונימצא שופכים את התינוק עם המים, ברבולוציה שתאבד לנו גם את הדברים הטובים, וחבל.

הדבר הראשון שחשוב מאד לטפח במוסדות החינוך שלנו הוא גאוות יחידה: הדגשת המטען הערכי החיובי של החרדיות, וטיפוח גאווה על שאנו משתייכים למסורת זו

הדבר הראשון שחשוב מאד לטפח במוסדות החינוך שלנו הוא גאוות יחידה: הדגשת המטען הערכי החיובי של החרדיות, וטיפוח גאווה על שאנו משתייכים למסורת זו. אינני חושב שכל חרדי צריך ליישר קו עם רוח המפקד ולהגן בכל מחיר על העמדה החרדית. יש מקום לביקורת פנימית עניינית ואף מותר להודות בה כלפי חוץ. אולם, אסור לנו להשלים עם התפתחות של המצב המתואר לעיל, שהחרדי המשתלב מציג את החרדיות בפני אדם מן החוץ דרך הפגמים שלה. אם כל מה שיש לנו לומר על החרדיות הוא הבעייתיות שבה, הרי שבאמת אין שום כבוד במצבנו – איננו אלא אנשים שנולדו לרוע מזלם לתוך חברה נחשלת וגרועה.

 

משנה חינוכית לחרדי המשתלב

ניסוח מלא של משנה חינוכית לחרדי המשתלב אינו כמובן עניין למאמר אחד או אפילו לסדרת מאמרים. מדובר בתהליך בירור ארוך, שיארך אולי יותר מדור אחד. כך או כך, חובת השעה לעסוק בסוגיה זו. להלן אבקש להציע מספר הרהורים ראשוניים על האופן שבו ראוי לדעתי לגשת אל הנושא.

אחת הנקודות שחוזרות על עצמן בדיונים בקרב החרדים העובדים עוסקת בשאלת הבחירה החופשית של בני הקהילה החרדית. הדיונים ברובם נובעים מתחושת המחנק שחוו חלק מהעוזבים. תחושתם היא שחירותם נגזלה מהם, ושנמנעה מהם האפשרות לעצב את חייהם כפי בחירתם בגיל שבו היו מסוגלים לכך. על בסיס תחושות אלו נבנית השלכה מכלילה בנוגע לכלל החברה החרדית, שמדובר באורח חיים כפוי, שאיש לא היה בוחר בו מרצונו החופשי. אין פלא אפוא שהיחס הנפשי של העובד לחרדיות כולה עוין כל כך. כיצד אפשר לחנך ילד להמשיך לשייך את עצמו לחרדיות, אם הייצוג השולט שלה הוא שעבוד כפוי?

אני מתנגד בכל עוז לסברה זו. גם אם היא נכונה באופן חלקי, בקהילות מסוימות או במשפחות מסוימות, אי אפשר לומר שהקהילה החרדית משעבדת את בניה. מרבית חברי האברכים הם אנשים אחראיים שבחרו להישאר בתוככי הקהילה החרדית ושלחו את בניהם למוסדות חרדיים ללא לימודי ליבה מרצון חופשי. הם מודעים לבחירתם, מבינים את המחירים שבניהם עלולים לשלם בהמשך החיים לכשירצו להשתלב תעסוקתית ולימודית, אך עומדים מאחוריה. רבים מהם אף מצהירים שלא יראו בעיה בכך שבניהם יצאו לעבוד בעתיד, אך חשוב להם שבשנים המוקדמות המעצבות את זהותם הרוחנית והערכית, יספגו ילדיהם את החינוך החרדי האותנטי, כך שיגדלו להיות אנשים הממשיכים את התפיסה החרדית הקלאסית.

אחרי כל הביקורת, החברה החרדית היא עדיין חברה השמה בראש מעייניה גידול תלמידי חכמים ואנשי ספר, חברה המקריבה למען אידאלים, חברה המאמינה בפשטות והסתפקות במועט, חברה המשמרת אותנטיות דתית, והחברה היחידה הממשיכה להצמיח תלמידי חכמים כה רבים, בעלי שיעור קומה

תפיסה זו ראויה להדגשה גם בחינוך שלנו, החרדים המשתלבים. אחרי כל הביקורת, החברה החרדית היא עדיין חברה השמה בראש מעייניה גידול תלמידי חכמים ואנשי ספר, חברה המקריבה למען אידאלים, חברה המאמינה בפשטות והסתפקות במועט, חברה המשמרת אותנטיות דתית, והחברה היחידה הממשיכה להצמיח תלמידי חכמים כה רבים בעלי שיעור קומה, החוברים לרצף ההיסטורי של עולם ההלכה היהודי.

להתרשמותי, מרבית החרדים העובדים מעוניינים להיות סמוכים על שולחן עולם התורה ולשלוח את ילדיהם לישיבות גדולות חרדיות שייתנו להם את המסד הרוחני הבסיסי שהם מאמינים בו. אמנם רבים מהם שולחים את בניהם לתלמודי תורה ולישיבות תיכוניות המשלבים לימודי ליבה, אך על הישיבה הגדולה, כור ההיתוך החרדי, הם אינם מעוניינים לוותר. רוב תלמודי התורה, הממ"חים והישיבות התיכוניות מכוונים את תלמידיהם לישיבות הגדולות בסופו של תהליך, מרצון ולא מהעדר יכולת מעשית להקים אלטרנטיבות.

החינוך שלנו צריך להדגיש אפוא דווקא את הדומה בינינו לבין החברה החרדית הכללית, ולצמצם את השונה. נכון שבחרנו לחנך לעבודה, בניגוד לחברה החרדית הכללית, אך חשוב להדגיש כי היא כלי ולא ערך מהותי. ההכנה לעולמות התעסוקה היא כלי משמעותי לחיים, אך אינה החיים עצמם. החיים הם הערכים הרוחניים שהאדם מנחיל לבניו; בניית עתיד כלכלי ותעסוקתי היא ערך משני.

בהקשר זה יש לסייג אמנם שהבחירה של כל אינדיבידואל להימנע מהשתלבות בתעסוקה כרוכה במחירים שלא רק החברה החרדית משלמת אלא החברה הישראלית כולה. אחד מהאתגרים הקשים ביותר של החברה החרדית מול סביבתה כרוך בסוגיה זו. החברה הישראלית והחברה החרדית טרם מצאו את האיזון בין הרצון לאפשר לחברה החרדית לחיות על פי ערכיה לבין טובתה הכלכלית והבטחונית של מדינת ישראל. חשוב אפוא להתחשב גם בכך בחינוך שלנו, אך הרעיון המנחה צריך להיות השייכות העמוקה שלנו לערכי הליבה של היהדות התורנית מדורי דורות.

החינוך שלנו צריך להדגיש אפוא דווקא את הדומה בינינו לבין החברה החרדית הכללית, ולצמצם את השונה. נכון שבחרנו לחנך לעבודה, בניגוד לחברה החרדית הכללית, אך חשוב להדגיש כי היא כלי ולא ערך מהותי. ההכנה לעולמות התעסוקה היא כלי משמעותי לחיים, אך אינה החיים עצמם

המשך דרכה של תנועת ההשתלבות החרדית תלוי ביכולת שלנו לענות תשובה לשאלה כיצד אנו, החרדים המשתלבים, מהווים חוליה נוספת בהיסטוריה החרדית. מצד אחד, נסיון העבר מלמד כי שילוב פשוט של החרדים העובדים בתוך המיינסטרים החרדי נועד לכישלון, הן מחמת חוסר התאמה בין הצדדים והן בשל מאבקים פוליטיים וציבוריים. אולם, קיומנו תלוי במידה שבה נוכל לנסח לעצמנו לכל הפחות את השייכות שלנו אל החרדיות. שהפתרונות המוסדיים לצרכי החרדים המשתלבים לא יבדלו אותם משאר הציבור, אלא ישאירו אותם בתוך גבולות הגזרה החרדיים הקלאסיים.

אני סבור כי ניתן ורצוי לנסח את הנרטיב החרדי הייחודי לחרדים המשתלבים בישראל. עלינו להתאמץ ולנסח במה יכול החרדי העובד להרגיש חלק מהחברה החרדית ולהזדהות עם חלקים מרכזיים מערכיה, למרות הביקורת שיש לו על חלקים לא מבוטלים ממנה.

 

ההכרח לא יגונה: המודל של חרדיות חו"ל

כידוע, נורמת האברכות השלטת בעולם הישיבות כיום לא היתה נהוגה בעולם היהודי מאז ומתמיד. התפתחותה של "חברת הלומדים" נבעה מסיבות פוליטיות הנעוצות בקשר הבלתי כשר שבין צבא לתעסוקה במדינת ישראל. משום כך ביהדות החרדית בחו"ל נשאר המודל הישן של קהילה המורכבת מעובדים ולומדים על כנו. בעשרים השנים האחרונות מתרחשים בארץ תהליכים משמעותיים של חזרה לנורמות של יציאה לעבודה. תהליכים אלו מבוקרים על ידי רבנים, אנשי חינוך, עסקנים ופוליטיקאים. הביקורת המלווה את התהליך נטועה בחשש מאיבוד כלל הערכים החרדיים עם התקדמות המגמות הללו והאצתן.

התבוננות על הקהילות החרדיות העובדות בחו"ל יכולה ללמדנו שניתן להישאר בן תורה, גם עם היציאה לעבודה. עם זאת, אין באורח חייהן של קהילות אלו שום סממן של אידאל, דוגמת "תורה עם דרך ארץ" של הרב הירש או של "תורה ומדע". ברור לכל שהיציאה לעבודה נובעת מהצורך להתפרנס, ולא מאידאל נשגב יותר. עם זאת, הם אינם רואים ביציאה לעבודה כישלון אלא דרכו של עולם. בניגוד לישיבות התיכוניות הוותיקות בארץ, המוצאות טעם לפגם בכך שבוגריהן יוצאים לעבודה, ישיבות חו"ל אינן רואות בכך פסול. מדובר בגבול דק, המכיר בצרכי החולין ואינו מנסה לבטל ולהכחיש אותם, אך גם אינו עושה להם אידאליזציה. אני סבור שאם תהליך ההשתלבות החרדי הישראלי היה מקבל אופי דומה, של צורך מעשי ולא של אידאל, החרדיות החדשה היתה יכולה להידמות לחרדיות בחו"ל.

תפיסת העולם החרדית שמה את התורה ואת עבודת ה'  במרכז ושוללת את השילובים שמציעים זרמים אחרים. אנו צריכים לשמר גישה זאת בחינוך ילדינו, ולחנכם לשאוף להיות תלמידי חכמים ועובדי ה'. לצד זאת, נקנה להם כלים להתפרנס בכבוד, לאו דווקא מתוך אידאל אלא מתוך צורך מעשי

תפיסת העולם החרדית שמה את התורה ואת עבודת ה' במרכז, ושוללת את השילובים שמציעים זרמים אחרים. אנו צריכים לשמר גישה זאת בחינוך ילדינו, ולחנכם לשאוף להיות תלמידי חכמים ועובדי ה'. לצד זאת, נקנה להם כלים להתפרנס בכבוד, לאו דווקא מתוך אידאל אלא מתוך צורך מעשי, כמו בחרדיות חו"ל.

הדבר המרכזי שיוצר את הנתק בין החרדים העובדים לממסד החרדי הוא העובדה שעולם התורה החרדי אינו לוקח בחשבון את האופציה שיום אחד חלק גדול מבוגריו לא יחבוש את ספסלי בית המדרש. באין תפיסה של "היום שאחרי", כל אחד שיוצא נאלץ להתמודד עם מרבית האתגרים שציינתי לעיל. החוויה המכוננת של החרדי העובד היא חוויה של נתק, והאנרגיה המניעה אותו היא אנרגיה שלילית של כעס ותסכול כלפי החרדיות הישנה. אם נצליח לייבא את מודל חרדיות חו"ל לישראל, נוכל להבטיח את שמירת הערכים החרדיים המובהקים, בד בבד עם שילוב תורה ודרך ארץ. באופן זה אני סבור שגם גדולי המתנגדים לתהליכי ההשתלבות יודו בעל כורחם שהתהליך מבורך, הן בצורה והן בתוכן.

דא עקא, בטווח הנראה לעין, הממסד החרדי אינו הולך לאמץ את המודל החינוכי של חרדיות חו"ל, ולהעניק לגיטימציה ליציאה לעבודה. יש כאן אפוא מלכוד שקשה מאד לצאת ממנו: הקיום של החרדים העובדים תלוי בתחושת השייכות שלהם לחרדיות הישנה, אך החרדיות הישנה דוחה אותם. הדרך היחידה לצאת ממלכוד זה היא בהכרזה "אין הדבר תלוי אלא בי". עלינו, החרדים העובדים, להוכיח למיינסטרים החרדי שאין סיבה לחשוש מאתנו, שכן אנו יודעים לשלב יפה תורה וחיי מעשה ולהעמיד דמות של "בעל בית" שקובע עתים לתורה, מקפיד על הלכה ומחנך את בניו לתורה ויראת שמים.

העיסוק הכמעט אובססיבי של חלק מהחרדים העובדים בהטחת ביקורת על הממסד החרדי (ביקורת שיש בה הרבה מן הצדק) אינו מסייע במאומה לקידום המצב אלא להפך – הוא מוביל לתסכול וייאוש. אני מציע להשקיע את האנרגיה בצד החיובי, בבניית אתוס אמתי של חרדיות עובדת בארץ ישראל. אני משוכנע כי אם הדבר ייעשה בצורה נכונה, גם הממסד החרדי יודה לבסוף שיש כאן דרך סלולה המתאימה לבוגריו, המבטיחה שיציאתם למרחב שבחוץ לא תוריד במאומה ממחויבותם לתורה ולמצוות.

אני משוכנע כי אם הדבר ייעשה בצורה נכונה, גם הממסד החרדי יודה לבסוף שיש כאן דרך סלולה המתאימה לבוגריו, המבטיחה שיציאתם למרחב שבחוץ לא תוריד במאומה ממחויבותם לתורה ולמצוות

אינני מציע כאן פרקטיקה מסודרת להנחלת הדרך הזאת, אך אני חושב שזוהי הנוסחה הריאלית ביותר ליישוב הקרע הקיים בין שני הצדדים. אם המודל של חרדיות חו"ל, המחנכת לתורה ויראת שמים אך מניחה לאדם ליהנות מיגיע כפיו, יובהר כראוי ויגובש לכלל משנה חינוכית סדורה, הוא יכול להיות פתרון לרבים מהאתגרים שהצגנו לעיל: לתדמית הכללית והעצמית של המשתלבים, לחיבור דור ההמשך לערכי החינוך החרדיים המוסכמים על המשתלבים, ולבניית דרך המקדשת את הרוח מחד גיסא ולוקחת בחשבון את צרכי המציאות מאידך גיסא.

בשולי הדברים אוסיף, שמרבית השינויים שעברו על החברה החרדית בישראל הוכשרו בתהליך רטרוספקטיבי. אף תהליך שינוי לא נכנס מהדלת הקדמית. דברים נכנסו מהדלת האחורית והכו שורשים – וכאשר הציבור ראה כי הם אינם מאיימים על ערכיו ואמונותיו, הוא אימץ אותם באופן רשמי.

 

ויגבה לבו בדרכי השם

במאמר שפרסמתי מעל במה זו לפני כשנתיים תיארתי את אתגרי הסטודנט החרדי באקדמיה. אחת מהסוגיות שהצפתי שם נגעה בסוגיית הנחיתות של החרדים מול עגלת החילוניות המלאה. במאמר הצעתי להקים בתי מדרש שיעסקו בשאלות אמונה, ערכים וזהות, וינסו לטפח גאוות יחידה בקרב הסטודנטים החרדיים, כך שירגישו שהם מביאים אתם עגלה מלאה למפגש עם העולם שבחוץ.

קריאת הכיוון שאני מציע במאמר הנוכחי עוסקת בנושא זה, אך מתמקדת במתרחש פנימה, ביחס של החרדי העובד כלפי החרדיות הישנה. נושאים אלו צריך שיהיו בראש מעייניהם של אנשי החינוך ומעצבי דור ההמשך של החרדים המשתלבים. אם דיברנו על שפיכת התינוק עם המים, הרי שבנוגע לחינוך הדור הבא לא בטוח שיהיו לנו מים או תינוק בכלל. אם נרצה לגדל ילדים שנוף ילדותם יהיה ספוג בערכים הטובים שלנו, עלינו לנסח לעצמנו את הערכים החיוביים של החברה החרדית, ולהנחיל לבנינו גאוות יחידה על השתייכותם לחברה שיכולה אכן לשמש חברת מופת.