האם ניתן למנוע את העוינות העדתית?

לפני מספר חודשים פרסם עדן אביטבול מעל במה זו מאמר העוסק ביחס לבני עדות המזרח בחברה החרדית-אשכנזית. בדבריו קבל אביטבול על אפליית בני עדות המזרח בחברה החרדית, בעיקר בתואנת "הבדלי מנטליות" – שוני בתפיסת העולם ובאורחות החיים. הוא טען כי נימוק זה אינו יכול להצדיק את מדיניות האפליה של היהדות החרדית-אשכנזית כלפי בני המוצא המזרחי, אם בקבלה למוסדות ואם בסרוב לבוא עמם בקשרי נישואים. השוני התרבותי בין ספרדים לאשכנזים הצטמצם כיום במידה ניכרת, ודאי כשמדובר בבוגרי מערכת חינוך משותפת. אין אפוא כל הצדקה לדחיה של ספרדים בשל הרצון לשמור על ייחוד תרבותי, אם מבחינה קהילתית ותרבותית הם אינם שונים מחרדים אשכנזים. מסקנתו היא שהיחס המפלה כלפי הספרדים אינו נובע מתוך רצון לשמור על ייחודה התרבותי של הקהילה האשכנזית, אלא מתוך תחושת עליונות פסולה.

הופתעתי לראות שדברי אביטבול, שהיו מנוסחים באופן מדוד ושקול, עוררו תגובות חריפות ביותר. מריבוי התגובות באתר ניכר כי לדעת רבים היחס אל המוצא הספרדי בחברה החרדית-אשכנזית מוצדק

הופתעתי לראות שדברי אביטבול, שהיו מנוסחים באופן מדוד ושקול, עוררו תגובות חריפות ביותר. מריבוי התגובות באתר ניכר כי לדעת רבים היחס אל המוצא הספרדי בחברה החרדית-אשכנזית מוצדק. אעתיק כאן במלואה תגובה, קיצונית אך מייצגת בהחלט את הגישה, שהתקבלה במערכת (ונמחקה, מסיבות מובנות). אכנה את המגיב "זעליג" – שם בדוי. וכך הוא כתב:

אני בעד גזענות!

ואסביר:
די לאמירות ש"אין הבדל". די לאמירות של "יהודי אוהב כל יהודי". אומר את דעתי ודעת הציבור – ואצטרך לקצר מפאת קוצר היריעה, למרות שהדברים ראויים להסבר ארוך יותר.

כן, יש הבדל בין מזרחיים לאשכנזים. אני לא סובל [דוחה] את התרבות שלהם. אני לא מסוגל להכיל את המבנה הלוגי שלפיו השכל שלהם עובד. אני נרתע מסוג הרגשות שהם מבטאים. ועוד ועוד. לא ארחיב עוד בדוגמאות.

מיותר לציין שאינני מכניס כאן את הנושא של מה "יהודי יותר" – שהוא כלל לא רלוונטי.

אקדים רפואה למכה, לתגובות שבוודאי יבואו. "היטלר!" אז מה ההבדל ביני לבין היטלר (רח"ל)?

ההבדל העיקרי והמהותי הוא פשוט. מה אתה עושה עם מה שאתה חושב? איך אתה מתנהג כאשר אתה סבור שאנשים מסוימים חיים תרבות שלדעתך נמוכה יותר?

היטלר סבר שצריך לרצוח אותם. אנשים שדומים להיטלר סבורים שצריך לשלול מהם זכויות יסוד (וזכויות בכלל).

פה העוול הנוראי! כולנו בני אדם, ולכולנו מגיע את מלוא הזכויות שמגיעות לאדם ולאזרח!

אבל בכל זאת! העובדה היא שיש סוגי אנשים שמגיעים ממוצא מסוים שהם בעיני ציבורים אחרים בעלי תרבות, יכולות אינטלקטואליות, מוסר, נמוכות יותר. ומותר ואף רצוי לטעון שאיננו רוצים להתערב עם אנשים כאלה. ייאמר במפורש שהדבר אינו רק תלוי בחינוך, אלא אף בגנים! כן כן. ואני לא מתבייש לומר זאת, ואני בכלל לא מרגיש היטלר, למרות שבוודאי יהיה אנשים נאיביים ו"אנשי שוויון" שבוודאי יגיבו כך לתגובתי…

כל מי שמכיר את בני עדות המזרח יודע שבמקרה שלהם כפי הנראה בוודאות יש עירוב חזק מאוד בין גנים וחינוך שמאוד קשה להשתחרר ממנו. וממילא הגזענות כלפיהם היא מוצדקת לגמרי.

כדוגמא הפוכה אביא את הציבור הרוסי, שבדרך כלל בדור הראשון בוודאי קיימת כלפיהם אפליה, אבל עובדה היא שאחרי דור אחד ובוודאי שני דורות, היא נמחקת. מדוע?

כפי שכבר נאמר לפני, ברור שיש ספרדים בודדים שאם היינו מסתכלים רק עליהם, אפשר לומר שהמבנה שלהם בכל הרבדים הוא "אשכנזי"… אבל כפי שציינו יש את המשפחה שמסביבם.

חשוב לומר שאכן בכזה מקרה מדובר ב"סטיגמה" לא מוצדקת. אבל אין מה לעשות. מכיוון שברוב מוחלט(!) של מקרים ההפרדה האשכנזית מוצדקת, לא ניתן לבוא בטענות על מקרים חריגים, ולטעון שיש כאן אפליה מסיבות לא מוצדקות.

עד כאן דברי.

חשוב להדגיש שאינני בא לפזר שנאה. אני כן רוצה שנפסיק להתעלם מעובדות. ונפסיק לאבד נכסים תרבותיים וחברתיים יקרי ערך, רק בשם השוויון! (כמובן, כל אחד עם התרבות שהוא היה רוצה לשמר.)

תגובה זו מנוסחת כמובן בצורה קיצונית ומקוממת. אולם נראה שהגישה העומדת בבסיסה מקובלת על רבים. הם מאמינים שהסרוב להינשא לספרדים והדחיה שלהם ממוסדות הלימוד הם מדיניות לגיטימית. לגישתם, היחס אל המוצא המזרחי מונע משיקולים ענייניים, ובראשם היות התרבות המזרחית נמוכה יותר מן האשכנזית. מובן שבתוך הדברים הם ינקו את עצמם מכל חשש גזענות, חלילה, אלא יאמרו שהם, למרות אהבת האדם שבהם, אינם עיוורים להבדלים תרבותיים.

כך כתב מגיב אחר על אותו מאמר:

מעולם לא דיברתי בשנאה ולא התנהגתי בשנאה לאחי המזרחיים. חונכתי לאהוב כל יהודי באשר הוא. […] הצבעתי רק על הבדלים שנגרמו מסיבות מסוימות ובדרך כלל בגלל הגלות העצובה של כולנו, ואני אוהב כל יהודי באשר הוא. ההבדלים הם מציאות, רק כסיל יאמר שאם מישהו מבחין בהבדל אז הוא מתנשא או גזען. זה כמובן עוד שלב. השאלה היא מה אתה עושה עם ההבדלים הברורים (זה לא גורף, אבל ישנם) – אם אתה שונא אכן אתה גזען, אם אתה מנסה לקרב, להשוות, לאחד עד כמה שאפשר למרות שהעיניים לא עיוורות ואטומות ורואות מה שרואות, הרי שאין אתה שונא או גזען בכך שכל חטאך מסתכם בכך שיש לך עיניים להבחין.

מגיב אחר התבטא ברוח דומה:

מי שלא מבין למה אנשים שומרים על עצמם ומפחדים שמא גם הפעם למרות שהכל כבר נראה בסדר אבל בגלל הסביבה של המשודך הם יפגשו עוד פעם אופי שלא תואם לטעמם עדינות ורוך, אז לא, שלא יבין. אבל לא בגלל זה נסכים להחליף מנטליות שאנחנו חושבים שהיא יותר מתוקנת לעדינות ויראת שמים. זה לא אומר שאם הורה רואה לנכון שאין הפעם ממה לחשוש הוא עדיין לא יעשה את זה, כי אין באמת גזענות, רק פחד ממשהו מאוד מפורסם ומוכר.

עם כל חוסר הנוחות שלי מדברים מקוממים אלה, נראה שכותבים אלו מעלים טענה משמעותית. הם סבורים כי התרבות היהודית-אירופאית מתוקנת יותר, מעודנת יותר ומשכילה יותר מהמזרחית. מתוך כך, הם משתדלים שלא להיות מושפעים מהסביבה המזרחית, והם גם מחנכים את בניהם לכך. האם יש בעייתיות בחשיבה זו? אולי הם טועים, ועלינו לשכנע אותם בכך, אבל טעות אינה בהכרח חטא. האם ניתן לומר שעמדתם פסולה מיסודה רק משום שהם מעדיפים תרבות אחת על פני האחרת?

 

מהי גזענות?

הרקע להתפתחות היחס המזלזל כלפי עדות המזרח הוא העובדה שהמודרנה, שאפיינה בעיקר את ארצות אירופה, הביאה את המערב לקדמה אינטלקטואלית, מדעית וטכנולוגית שהמזרח טרם השיג. נכון אמנם שהחרדים האשכנזים אינם הנהנים העיקריים מפירות קדמה זו; הם הרי דחו את המודרנה. אולם זהו הרקע העובדתי המאפשר את רגש העליונות. בעקבות ההשפעה האירופאית, החינוך החרדי-אשכנזי היה מפותח יותר מהספרדי וכן המערכת המוסדית והפוליטית, והם הטו את הכף לטובת החרדיות האשכנזית. במפגש בארץ חיזרו הספרדים אחרי האשכנזים, ולא להפך.

אולם יש הבחנה בין עליונות טכנולוגית ואפילו אינטלקטואלית של קבוצה אחת על פני האחרת לבין גזענות. גזענות היא סלידה מהאחר בשל שונותו התרבותית. היחס המזלזל אל הספרדים בחברה החרדית מופנה אל השונות עצמה, ולא אל חוסר ההצלחה במישור החברתי. הספרדים, בתפיסה החרדית-אשכנזית, נחותים יותר מבחינה אנושית, בשל האופן שהם חוגגים שמחות ומביעים רגשות, בשל היותם שונים תרבותית.

היחס המזלזל אל הספרדים בחברה החרדית מופנה אל השונות עצמה, ולא אל חוסר ההצלחה במישור החברתי. הספרדים, בתפיסה החרדית-אשכנזית, נחותים יותר מבחינה אנושית, בשל האופן שהם חוגגים שמחות ומביעים רגשות, בשל היותם שונים תרבותית

אדם יכול למצוא שהתרבות המזרחית אינה לטעמו: המוזיקה, הריחות, ההווי המשפחתי, ובכלל, סגנון היחסים הבינאישיים של בני תרבות זו והדרך שלהם להביע רגשות זרים לו. אולם גזענות היא משהו עמוק יותר. גזענות לוקחת את הזרות של התרבות האחרת ומתרגמת אותה לסטריאוטיפ שלילי מקיף. הזרות נעשית למשהו מגונה, ונוצרת סלידה מבני התרבות האחרת. בני התרבות האחרת נתפסים בעלי מעלה אנושית נמוכה יותר.

לדעתי, התגובות שלמעלה משקפות שיפוט של התרבות המזרחית, שהוא תוצר של יחס גזעני. אותם מגיבים אינם פוסלים את אורח החיים הספרדי באותו אופן שהם פוסלים את החילוני, למשל. הם אינם שוללים את הספרדי כיוון שהם סבורים שאורחות חייו אינם ראויים מבחינה מוסרית. ה"פרענק" הפך בעולם החרדי לסטריאוטיפ שלילי מגונה. היחס אל הספרדים בחברה החרדית חושף סלידה מהם בשל אחרותם; הספרדיות עצמה היא כביכול כתם.

בכל פעם שנשמעת המילה "פרענק" ברחוב החרדי (והיא נשמעת בו רבות) משתחרר מטען סטריאוטיפי שלילי על היהדות הספרדית כולה. כל אדם ממוצא ספרדי בחברה החרדית נושא על גבו את המטען הזה. הוא יודע שיש בו משהו פסול, משהו מגונה: הוא ספרדי. הוא יכול לנסות ולהיטמע בחברה האשכנזית, לאמץ את אורח החיים האשכנזי על כל הלכותיו ודקויותיו ולזכות בשל כך להכרה חלקית – אבל הכתם יישאר. אף משפחה אשכנזית נורמלית לא תשתדך אתו.

בכל פעם שנשמעת המילה "פרענק" ברחוב החרדי (והיא נשמעת בו רבות) משתחרר מטען סטריאוטיפי שלילי על היהדות הספרדית כולה. כל אדם ממוצא ספרדי בחברה החרדית נושא על גבו את המטען הזה. הוא יודע שיש בו משהו פסול, משהו מגונה: הוא ספרדי. הוא יכול לנסות ולהיטמע בחברה האשכנזית, לאמץ את אורח החיים האשכנזי על כל הלכותיו ודקויותיו ולזכות בשל כך להכרה חלקית – אבל הכתם יישאר

אף תרבות אינה מושלמת; בכל חברה אנושית ניתן למצוא צדדים מגונים. אולם אפשר למנות שלושה סימנים המעידים על גלישה מביקורת עניינית לשלילת התרבות בשל יחס גזעני: טפילת סטריאוטיפ המנותק מהמציאות ("ספרדים הם יותר מלוכלכים", בלי קשר לעובדות); פסילה גורפת ("ספרדי אינו יכול לשנות את עורו: אחרי החתונה עוד עלול להתגלות הטבע המגונה העמוק שלו"); והיטפלות למופעים הנמוכים של אותה תרבות ("ספרדים הם מוכרי בסטות בשוק, צעקניים וגסים"). שלושה סימנים אלו הם דוגמאות רווחות לשיפוט בלתי ענייני של הגזען.

ברור שבכל תרבות יש אנשים מכל הסוגים, מוכרי בסטות ומשכילים, גסי רוח ועדיני נפש. אולם בימינו, איש לא יחשוב שכל האנגלים הם נבערים וגסי רוח משום שהמעמד הנמוך באנגליה הוא נבער וגס רוח. מובן לכל כי העובדה שכל גסי הרוח באנגליה הם אנגליים אינו גוזר שכל האנגליים הם גסי רוח. גזענות היא שלילה של כל בני התרבות המסוימת בשל שונותם. שוני תרבותי מכיל בתוכו מאפיינים רבים. לכל תרבות יש מעלות מסוימות וחסרונות מסוימים. תרבות יכולה להתאפיין בתכונות של חריצות וסדר, ובו בזמן בקרירות רגשית. תרבות אחרת תתאפיין במשפחתיות וחום, ובו בזמן היא תשרה אוירה של קוצר רוח ובלגן. אף אחת מתכונות אלו אינה עושה את התרבות ליותר מוסרית או לפחות מוסרית מרעותה. כך, גם אם גרמנים מאופקים יותר מיהודים (נניח כך, לצורך העניין), אין מעלה מוסרית מובהקת לאיפוק על פני הרגשות החמים. לכל קו אופי תרבותי יש מופעים חיוביים יותר ומופעים חיוביים פחות. לאיפוק יש הבטים חיוביים יותר וחיוביים פחות, וכן הדבר אף ביחס לרגשות החמים.

הגזענות מגנה את התרבות האחרת לא בגין שיפוט מוסרי כלשהו, אלא בשל שונותה. עצם השונות, הזרות, מביאה את הגזען להתמקד בצדדים הנמוכים והשליליים של התרבות האחרת, ולטפול עליה סטריאוטיפ שלילי. היחס השיפוטי כלפי הספרדים הנהוג בחלקים גדולים בחברה החרדית-אשכנזית פוסל את כל בני התרבות הספרדית בגלל המופעים הנמוכים שלה, לעתים בעיוורון מוחלט לעובדה שאותם מופעים קיימים גם בתרבות שלהם.[1] זהו לדעתי יחס גזעני קלאסי.

יחס זה למוצא המזרחי הוא פשע שאינו שונה במהותו – גם אם הוא כמובן שונה מאד בהשלכותיו המעשיות – מהאנטישמיות הקלאסית כלפי יהודים. אנטישמים לדורותיהם ידעו תמיד לספר עד כמה היהודי פגום, עד כמה הוא חסר תרבות, המוני, חמדן, גס, רעשני, מלוכלך, פרימיטיבי ומופקר. גם כשהיהודים עשו מאמצים עצומים להתדמות לסביבתם ולאמץ את נימוסיה, הדבר לא הועיל להם אצל האנטישמים

נראה שיחס זה למוצא המזרחי הוא פשע שאינו שונה במהותו – גם אם הוא כמובן שונה מאד בהשלכותיו המעשיות – מהאנטישמיות הקלאסית כלפי יהודים. אנטישמים לדורותיהם ידעו תמיד לספר עד כמה היהודי פגום, עד כמה הוא חסר תרבות, המוני, חמדן, גס, רעשני, מלוכלך, פרימיטיבי ומופקר. גם כשהיהודים עשו מאמצים עצומים להתדמות לסביבתם ולאמץ את נימוסיה, הדבר לא הועיל להם אצל האנטישמים. אלו ידעו טוב מאד לומר שמשקעים תרבותיים עמוקים אינם עוברים כה מהר. המשפחה חשובה להם, הם אמרו, ואחרי החתונה פתאום עוד תגלה שהמחותנת שלך לא השתחררה מ"המנהגים הפרימיטיביים" שלה והיא משתלטת על החינוך של נכדיך. "זו לא שנאה," הדגישו, "רק פחד ממשהו מאד מפורסם ומוכר." כלשון אחד המגיבים המצוטטים לעיל.

 

שמרנות תרבותית וגזענות: הבעיה

אוכל לצעוק ולהתריע מפני הגזענות האשכנזית עד שגרוני ייחר, אבל השאלה החשובה היא, האם אין היא מחירה הבלתי נמנע של שמרנות תרבותית? כן, יש הבדלים תרבותיים בין אשכנזים לספרדים. על כך נדמה שאין חולק. יש גם הבדלים תרבותיים בין יהודים לגרמנים. האם כדי שלא תתפתח אצל ילדינו שנאה לאחר עלינו לטשטש את ההבדלים התרבותיים בינינו? האם עלינו לאסור על אנשים לחשוב שתרבותם היא הטובה ביותר?

נדמה כי עלינו להודות בצער כי חינוך להעדפה תרבותית מוביל בהכרח לשלילת האחר. הקהילה החרדית היא קהילה סגורה שחשוב לה לשמר את ייחודה. יתכן שתוצר לוואי של דרך זו הוא רגשות שנאה ודחיה כלפי כל מי ששונה ממנה, וכי זהו פשוט המחיר של שמירה על ייחודיות תרבותיות. המחיר של החינוך החרדי להתבדלות הוא גזענות. האם באמת אין מנוס מכך?

הלא גם רוב הספרדים החרדים מסכימים כי ראוי לאנשים לשמור על ייחודם התרבותי – הם שומרים על מנהגי אבותיהם. רבים מהם מודים גם שבימינו מוסדות החינוך האשכנזים לרוב יותר 'מוצלחים' בפרמטרים שונים מן הספרדים – הם מעדיפים לשלוח את ילדיהם אליהם. הבעיה היא שחינוך להעדפת התרבות שלך על פני אחרות מביא בנקל לידי סלידה מהאחר. במילים אחרות, נדמה כי עלינו להודות בצער כי חינוך להעדפה תרבותית מוביל בהכרח לשלילת האחר. הקהילה החרדית היא קהילה סגורה שחשוב לה לשמר את ייחודה. יתכן שתוצר לוואי של דרך זו הוא רגשות שנאה ודחיה כלפי כל מי ששונה ממנה, וכי זהו פשוט המחיר של שמירה על ייחודיות תרבותיות. המחיר של החינוך החרדי להתבדלות הוא גזענות. האם באמת אין מנוס מכך?

אין לזלזל בחשיבותה של שאלה זו. המתח בין חינוך לנאמנות תרבותית לבין הימנעות משנאת האחר קיים וממשי. בימינו, מחוץ לחומות החברה החרדית נעשתה המילה "גזענות" למכשיר של היתוך וביטול זהויות ותרבויות. בשם החשש משנאת האחר מושלט משטר אימים של תקינות פוליטית, האוסר על אדם להעדיף את תרבותו. לכאורה ניצבות בפנינו שתי אפשרויות גרועות: או לאמץ את הגישה הפלורליסטית ולוותר על החומות התרבותיות שלנו, או להידרדר לשנאת האחר ולשלילתו.

מטרתו של מאמר זה היא להציע מענה לבעייתיות זו. אבקש להעלות דרך המאפשרת לאדם לשמור על זהות תרבותית מובחנת, מתוך לויאליות ואמונה שתרבות זו היא גם הטובה ביותר, מבלי להיגרר לשנאת האחר ולשלילתו.

 

נאמנות מביאה לידי עוינות

אפליה ודחיית האחר הן במידה מסוימת תוצאה של אחוה ונאמנות כלפי הקרובים. העובדה שאדם מעדיף את הקרובים אליו – משפחתו, חברי קהילתו ובני עמו – גוזרת שהוא מפלה אנשים הרחוקים ממנו. העדפת אהובים היא אפליית זרים. אין בכך דופי. מטבע הדברים, בעל עסק פרטי ייטה לתת שרות טוב יותר למכר מבית הכנסת. יתרה מזאת, רובנו נראה בעין רעה את מי שאינו עושה למען משפחתו יותר מלמען זרים – וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. מנגד, אדם המסרב להעניק שרות ללקוח בגלל השתייכות לעם אחר או לקבוצה תרבותית אחרת יזכה כמובן לגינוי, ונייחס לו "שנאת זרים" ומידות רעות. היכן מסתיימת חובת האחוה ומתחילה מצות אהבת האחר? לשאלה זו אין תמיד תשובה ברורה.

ניתן להציע שנקודת האיזון היא "שורת הדין". יש כללים בסיסיים של הוגנות האמורים להיות משותפים לכל בני האדם, ללא הבדלים. הענקת שרות הוגן ללקוח למשל היא חובה בסיסית, שורת הדין. היא משותפת לכל אדם, קרוב ורחוק יחדו. מנגד, חובת האחוה חלה רק על "לפנים משורת הדין" – על טובות אישיות, על מאמץ מיוחד שעושים למען הזולת, על הנחות במחיר ושרות מחוץ לשעות העבודה.

אולם פתרון ההוגנות אינו מספק, כפי שניתן לראות בדוגמא שבה פתחתי. לכאורה, המגיבים שהזכרתי לעיל תופסים מידה זו. הם מנקים את עצמם מטענת הגזענות בתואנה שסלידתם מבני עדות המזרח אינה מובילה לשלילת זכויות האדם שלהם. הם אינם גוזרים עליהם לענוד טלאי צהוב, והם אינם אוסרים עליהם כניסה למקומות ציבוריים. אלא שדוקא כאן מתגלה כי פתרון ההוגנות אינו מספק: הם עדיין רואים בספרדים בעלי מעלה אנושית נמוכה יותר, ומבקשים להתרחק מהם ככל יכולתם. הם מעדיפים שילדיהם לא ילמדו עם הילדים שלהם. הם חוששים מכך שהם יתחתנו עם בנותיהם. הם טופלים על הספרדים סטריאוטיפ שלילי ורואים בהם אנשים נחותים, בעלי מידות פגומות ואורחות חיים מקולקלים, והם אינם רוצים לפגוע בעצמם וב'טוהר המידות' של קהילתם בכך שיתקרבו להם או יתערו בהם. כלומר, גם אם הפתרון של הוגנות נשמע סביר ומתקבל על הדעת, אין בכוחו לבטל את המתח שבין אחוה לסלידה, בין נאמנות לעוינות. גם אם אינך אוסר על ספרדים לפתוח עסקים משל עצמם, או מונע מהם כניסה למקומות ציבוריים, עדיין נשאר יחס הסלידה מהם, ויחס של סלידה הוא דבר רע ומזיק. הוא רע משום שהוא מידה מגונה באדם והוא מזיק כיוון שהוא פוגע בבני עדות המזרח.

גם אם הפתרון של הוגנות נשמע סביר ומתקבל על הדעת, אין בכוחו לפתור את המתח שבין אחוה לסלידה, בין נאמנות לעוינות. גם אם אינך אוסר על ספרדים לפתוח עסקים משל עצמם, או מונע מהם כניסה למקומות ציבוריים, עדיין נשאר יחס הסלידה מהם, ויחס של סלידה הוא דבר רע ומזיק

היחסים בין קבוצות שונות מורכבים מכדי לפטרם באמצעות הוגנות. כאשר קבוצות רוצות לשמור על האינטרסים שלהן, המאבק ביניהן הופך לפוליטי. דבר זה נכון אפילו כשמדובר בקבוצות דומות יחסית, וקל וחומר כאשר יש הבדלים תרבותיים משמעותיים ביניהן. ניקח לדוגמא חסידים וליטאים הגרים באותה שכונה ומתחרים ביניהם על השטח המוקצה לבית הכנסת או למוסד הלימודים. אדם החבר בקהילה הליטאית עלול לפתח עוינות כלפי שכניו החסידים בגלל המאבק על השטח. כיוון שמדובר בקבוצות שונות וכל אדם נאמן לקבוצה שלו, עוינות זו עלולה לזלוג אל מחוץ לוויכוח המסוים על שטח בית הכנסת.

כאשר חובת הנאמנות לקבוצתך נוגעת לתחרות על משאבים, אין די בכלל האצבע של הוגנות להגן מפני שנאת האחר. ערך הנאמנות לקהילה מצווה על חבריה לפעול לקידום צרכיה. אם ילדי הקהילה צריכים מוסדות לימוד וילדי היישוב השכן צריכים אף הם מוסדות, מדוע נדאג לרחוקים ונזניח את הקרובים? "עניי עירך קודמים". כמובן, גם השכן ביישוב ממול חושב כך, וכך נוצרת תחרות, וכך נולדת עוינות. האם אפשר למנוע את העוינות באמצעות כלל אמורפי של הוגנות? הרי כל אחד משוכנע שמגיע לו יותר, ומבחינתו, בצדק.

כאשר ההבדלים בין הקבוצות אינם רק פוליטיים, אלא גם תרבותיים, עלולה היריבות הפוליטית להידרדר בקלות לגזענות – לשלילת מעלתו האנושית של האחר. העוינות בשל היריבות הפוליטית גולשת די מהר לעוינות תרבותית, וכך מתפתחת שנאה המכוונת אל התרבות עצמה. אדם הנאמן לקבוצה התרבותית שלו יחנך את ילדיו להיות נאמנים לאותה הקבוצה. אולם ילדיו, שאינם מבינים דקויות, מתרגמים את הנאמנות לקבוצה לשנאת האחר. כך אנו מקבלים תמונות של ילדים נבערים המשפילים אדם זקן, אצילי ונשוא פנים, רק משום שהוא בן תרבות אחרת. הם לעולם לא היו עושים זאת לאדם מהתרבות שלהם, אבל הם משוכנעים שלבני התרבות האחרת לא מגיע יחס מכבד; המעלה האנושית שלהם נמוכה יותר. אפשר לראות דינמיקה זו בפעולה בכל יום ביחסי יהודים וערבים, ואף ביחסי יהודים ויהודים אחרים.

 

חינוך להתבדלות: גאוות יחידה ושנאת האחר

היחסים בין קבוצות שונות אינם מתמצים בהענקת שרותים; הם מתקיימים ברחוב, במוסדות הלימוד ובשאר שדרות החיים, ולכן לא ניתן לפתור אותם בכללי הוגנות, כאמור. כיצד אפוא שומרים על איזון בין נאמנות מחד גיסא ליחס ראוי לאחר מאידך גיסא? ניקח לדוגמא שאלה של נישואים לבן הקבוצה האחרת. מצד אחד, קבוצות רוצות לשמור על ייחודן. הגיוני אפוא שחברי קבוצה אחת לא ירצו להיטמע בקבוצות אחרות, ודאי כשמדובר בבני קבוצת מיעוט. יהודים אינם רוצים שילדיהם יתחתנו עם גויים; דרוזים אינם רוצים שילדיהם יתחתנו עם ערבים; הקהילה היהודית-סורית בארה"ב אינה רוצה שילדיה יתערבו בשאר יהדות אמריקה. אין להשוות כמובן בין המקרים השונים האלה, אך המכנה המשותף שלהם הוא שכל קהילה שאורחות חייה הייחודיים חשובים לה אינה רוצה שילדיה יתחתנו עם אנשים מחוצה לה. כך מחנך כל אדם את ילדיו להבחנה בין קבוצת ההזדהות שלו ובין ה"אחר", הזר. אולם אם אדם מחנך את ילדיו מגיל צעיר שלא להתערב באחר, לשמור על עצמו מפני זרים ולדעת שהוא שונה ואינו כמו כולם, כיצד ניתן למנוע ממנו לבוז ואפילו לחוש עוינות כלפי השונה ממנו?

כל קהילה שאורחות חייה הייחודיים חשובים לה אינה רוצה שילדיה יתחתנו עם אנשים מחוצה לה. כך מחנך כל אדם את ילדיו להבחנה בין קבוצת ההזדהות שלו ובין ה"אחר", הזר… אולם אם אדם מחנך את ילדיו מגיל צעיר שלא להתערב באחר, לשמור על עצמו מפני זרים ולדעת שהוא שונה ואינו כמו כולם, כיצד ניתן למנוע ממנו לבוז ואפילו לחוש עוינות כלפי השונה ממנו?

יתרה מזאת, חלק חשוב מהנאמנות של אדם לקבוצתו הוא גאוה, "גאוות יחידה". אדם האוהב את משפחתו ייטה לחשוב עליה דברים חיוביים. גם אם הוא מגיע ממשפחה די ממוצעת, הוא עשוי לחשוב שהמשפחה שלו הכי טובה, הדרך שהם עושים דברים היא הכי נכונה, והאוכל של אמא שלו הכי טעים. קל וחומר אם המשפחה שלו באמת מוצלחת – ודאי שיתגאה בהשתייכותו אליה. אם כל קרוביו אנשים מוכשרים, שהצליחו לקנות מעמד חברתי גבוה באמצעות שילוב של חינוך טוב, כישרון ומאמץ אישי, ברור ומובן שיתגאה בהם ובהשתייכותו אליהם.

אותה גאוות יחידה קיימת כמובן גם בקבוצות גדולות יותר. אם אתה יהודי, הרי שתהיה גאה בנצחונות של בני העם שלך, בפרסי הנובל שהם מקבלים, בהמצאות שלהם, בהצלחות הכלכליות שלהם, וכמובן במעלות המוסריות שלהם. כך יהיה גם אצל בן לעם האמריקאי או הצרפתי. סביר להניח שאדם הגאה בעמו יאהב את המוזיקה שלו, והוא עשוי לחשוב שהיא הטובה ביותר. באופן כללי הוא יאהב את הסגנון התרבותי שלו ויחשוב שהוא המשובח ביותר.

כשם שהאחוה והנאמנות נמצאות על ציר אחד עם עוינות ושנאת האחר, כך נמצאת הגאוה הקבוצתית על ציר אחד עם בוז ותעוב כלפי האחר. אם אדם גאה בעם שלו וסבור שהוא המוצלח והטוב בעמים, הרי שהוא סבור שעמים אחרים ותרבויות אחרות הם טובים פחות. "טובים פחות" אינו שונה מאד מ"נחותים". אם הם נחותים, כיצד ניתן למנוע יחס של בוז ואולי אפילו תעוב כלפיהם?

העניין הוא, שכשם שהאחוה והנאמנות נמצאות על ציר אחד עם עוינות ושנאת האחר, כך הגאוה הקבוצתית נמצאת על ציר אחד עם בוז ותעוב כלפי האחר. אם אדם גאה בעם שלו ובטוח שהוא המוצלח והטוב בעמים, הרי שהוא סבור שעמים אחרים ותרבויות אחרות הם טובים פחות. "טובים פחות" אינו שונה מאד מ"נחותים". אם הם נחותים, כיצד ניתן למנוע יחס של בוז ואולי אפילו תעוב כלפיהם? אם אדם משוכנע שהאוכל של אמא שלו 'הכי טוב', אוכל השונה מאד מהאוכל של אמו עלול להגעיל אותו. הוא עלול לחשבו דוחה. באותה מידה, תרבות שונה מאד מן התרבות שאדם רגיל אליה עלולה לעורר בו סלידה. ואם התרבות מעוררת דחיה, הרי שהוא, ילדיו, שכניו או הילדים שלהם – מישהו בקהילה שלו – עלול להתרשם שכל בני אותה תרבות הם אנשים "דוחים". הדרך משם לסטריאוטיפ שלילי, השולל את מעלתם האנושית של בני אותה תרבות, קצרה מדי.

 

גזענות אינה אמונה בשונות גנטית

בשלב זה אבקש להוריד מהשולחן בלבול נפוץ: הטענה כי הבעיה בגזענות היא ייחוס נחיתות האחר למטען גנטי. כלומר, שהבעיה בסלידה מספרדים היא הטענה כי ספרדים נחותים מטבעם. לטענה זו, הבעיה היחידה באמירות מן הסוג שציטטתי למעלה היא ייחוס הנחיתות הספרדית להבדלי דם. זוהי אמנם אמירה רווחת (וזיכרון היסטורי קצר ביחס לשנאת יהודים מאפשר להבין מדוע), אבל דומני כי היא שגויה.

שורש הרע בסלידה מהאחר אינו בכך שאנו מייחסים את נחיתותו לרצף הדנ"א של שבטו. הרע שבגזענות הוא תעוב האחר מחמת שונותו, אחרותו. הדבר בעייתי גם ללא תליית האחרות והשונות בפלאי הגנטיקה. אם אדם מתעב את "האחר" בשל עצם זה שהוא שונה, הרי שגם אם הוא מאפשר לו פתח מילוט של היטמעות במחנה שלו, הוא עדיין "גזען". הבעיה בגזענות היא עצם טפילת הסטריאוטיפ השלילי על התרבות האחרת, ולא ייחוס מאפיינים תרבותיים מסוימים להבדלים גזעיים.

שורש הרע בסלידה מהאחר אינו נעוץ בכך שאנו מייחסים את נחיתותו לרצף הדנ"א של שבטו. הרע שבגזענות הוא תיעוב האחר מחמת שונותו, אחרותו. דבר זה בעייתי גם ללא תליית האחרות והשונות בפלאי הגנטיקה. אם אדם מתעב את "האחר" בשל עצם זה שהוא שונה, הרי שגם אם הוא מאפשר לו פתח מילוט של היטמעות במחנה שלו, הוא עדיין "גזען"

הזיהוי של הבדלים תרבותיים ומעמדיים עם הבדלי דם הוא נטיה אנושית בסיסית ככל הנראה, שאינה זהה לשלילת האחר. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית רווחה התפיסה שהבדלי מעמד ותרבות מעוגנים בהבדלי דם. בימי הביניים האמינו אנשים כי הדם של בני המלוכה והאצולה שונה משל שאר העם. עד היום מאמינים אנשים בהודו כי ההבדלים בין מעמדות שונים הם מאגיים, ולא כלכליים. באופן כללי, נראה שעד לאחר מלחמת העולם השניה רווחה בעולם הדעה שהבדלים בין תרבויות קשורים במאפיינים מולדים.[2] אמונה זו בעייתית מכיוון שהיא מונעת מוביליות חברתית, אבל היא אינה עיקר הבעיה בגזענות.

הבדלים גנטיים בין אנשים הם עובדה. הבדלי מעמדות גם הם עובדה. לכרוך יחד את הבדלי המעמד והבדלי הגנים הוא טעות, לא רוע. טעות מסוג זה תקשה על פרטים מתוך אותה קבוצה לנוע מעלה בהיררכיה החברתית, ולכן ניתן לראות בה בעיה חברתית. אבל אין זו "גזענות" במובן החמור שלה. הגזענות החמורה היא שלילה של האחר בגלל עצם השונות שלו. הבעיה של הנאצים לא היתה החשיבה שיהדות היא תכונה גנטית. הבעיה היתה שנאת היהודים. הם שנאו את היהודים בגלל היותם יהודים. גם אילו היו סבורים שהשונות היהודית היא תרבותית בלבד, פשע השנאה שלהם לא היה חמור פחות.

הטעות הזו נפוצה כל כך, שהיא גורמת לאנשים להתעלם מעובדות. לפני מספר שנים התפרסם בארה"ב ספר על הבדלים גנטיים בין גזעים שונים. הספר מתאר מחקר רחב הקף, שהעלה כי קיימים הבדלים גנטיים משמעותיים בין גזעים שונים. בביקורת על הספר כותב מרשל פו, היסטוריון אמריקני נודע:

זהו הספר הקשה ביותר שסקרתי אי פעם. קראתי אותו, וחזרתי וקראתי אותו. ראיינתי את אחד המחברים. שוחחתי עליו עם אנשים המכירים את הנושא. חשבתי עליו עד כדי כאב ראש. רבתי בגללו עם אשתי. קראתי סקירות שכתבו אחרים כדי למצוא כיוון כלשהו. לא מצאתי דבר […] הסיבה לכך פשוטה: מחברי הספר, גרגורי קוקרן והנרי הרפנדינג, טוענים כי גזעים שונים של בני אדם נבדלים אלה מאלה באופן משמעותי מבחינה גנטית. ולא מדובר כאן על גון העור, על צבע העיניים או על סוג השיער, אלא על אינטליגנציה, על טמפרמנט ועל אינספור מופעי תכונות אחרים המשפיעים על נתיב חייו של האדם ועל ההזדמנויות הנקרות בדרכו. במילים פשוטות, המחברים סבורים כי גזעים שונים ניחנו ביכולות שונות, וכי ההבדלים האלה הם בעלי חשיבות מכרעת. זוהי, כמובן, אמירה מסוכנת.[3]

מדוע זוהי אמירה מסוכנת – הוא אינו אומר. מיד לאחר מכן, בתור תימוכין לסכנה שבמחקרים מסוג זה, הוא מזכיר מחקר שנעשה על השונות בין האינטליגנציה של שחורים ולבנים בארה"ב (מחקר שזכה לגינוי גורף ונרחב). בסופו של דבר, לאחר סקירה ארוכה של הספר, שבה הוא משתכנע כי לא ניתן לבטל את התוקף המדעי של המחקר המוצג בו, הוא אומר: "אולי יש כמה דברים שאסור לנו להאמין בהם – או לפחות לומר אותם – גם אם הם נכונים."

הבלבול בין שנאת האחר לבין אמונה בשונות גנטית משמשים באופן אבסורדי נשק בידי גזענים של ממש. הם מאפשרים לעטוף את התעוב כלפי האחר באצטלה מדעית. הגזענים מצטדקים ואמרים: אנו פשוט ריאליים. הם מיתממים ומצדיקים את הסלידה מהאחר באמצעות נתונים מדעיים, המעידים על שונות בכישורים ואולי גם באופי, אבל לא אומרים דבר על מעלה אנושית.

חשוב אפוא להדגיש כי הבעיה בגזענות אינה קשורה לאמונה בשונות גנטית. האמונה בשונות גנטית מונעת מוביליות חברתית. הבעיה בגזענות היא הסלידה מהאחר מחמת השונות התרבותית שלו. אין חשיבות לשאלה אם האדם מייחס הבדלים אלה לטבע או לחינוך.

 

הפתרון הליברלי

כללו של דבר, חינוך לאחוה ולנאמנות קבוצתית עלול להביא לטפילת סטריאוטיפ שלילי על האחר. אי אפשר לפטור את היחס השלילי לאחר באמצעות תרוץ ההוגנות (אני מתעב אותו, אבל נותן לו יחס הוגן), וכן לא ניתן לתרץ אותו בשלילת הממד הגנטי (אני מתעב אותו בגלל שונותו, אבל אני סבור שהיא תוצר של תרבות או חינוך ואינה גנטית). דבר זה מוביל אותנו לכאורה למסקנה העגומה שלא ניתן לחנך לאחוה ולנאמנות מבלי להגיע לשלילה של האחר ולשנאתו. לא ניתן להעדיף את הקרובים על הרחוקים, להיות נאמן להם וגאה בהם, ובו בזמן לכבד את האחר ולהבין שמעלתו האנושית אינה פחותה. כל נאמנות קבוצתית סופה להפוך לתעוב כלפי האחר, ואנו מוכרחים לוותר על אחד מהשניים. במילים אחרות, כדי למנוע התפתחות של דעות כמו של זעליג עלינו לחנך את ילדינו לאהוב את כ-ו-ל-ם במידה שווה.

דבר זה מוביל אותנו לכאורה למסקנה העגומה שלא ניתן לחנך לאחוה ולנאמנות מבלי להגיע לשלילה של האחר ולשנאתו. לא ניתן להעדיף את הקרובים על הרחוקים, להיות נאמן להם וגאה בהם, ובו בזמן לכבד את האחר ולהבין שמעלתו האנושית אינה פחותה. כל נאמנות קבוצתית סופה להפוך לתעוב כלפי האחר, ואנו מוכרחים לוותר על אחד מהשניים

יש בהחלט אנשים הסבורים כך. הם מאמינים כי כל העדפה של קרובים היא פשע, אחוה היא דבר רע ונאמנות קבוצתית, שלא לומר גאוה קבוצתית, אינן אלא דעות קדומות בזויות ושרידים של תקופות חשוכות בהיסטוריה האנושית. לדבריהם, לא ניתן להיות מוסרי ונאור אם אתה עושה הבחנה כלשהי בינך לבין האחר. כל אדם רשאי לבחור לעצמו את זהותו, אך אסור לו בשום אופן להעדיף את קבוצת ההזדהות שלו. אסור לו לחשוב שהתרבות של קבוצתו ראויה יותר, ואפילו לא להודות בכך שהיא מוצלחת יותר. (רק לאחרונה התעוררה סערה ציבורית בעקבות מחקר שפרסמה מישהי ברשת חברתית, שטען כי יהודים אשכנזים חכמים יותר בממוצע מרוב האוכלוסיה.)

לפי גישה זו, אם אדם מצליח כלכלית יותר מחבריו, או אם יש בקרב הקהילה שלו אחוזי פשיעה פחותים, אין זה משום שהתרבות שלו מוצלחת יותר, אלא משום שהאחר מדוכא. אין זה המקום לבקר עמדה זו, אך אני סבור שכל יהודי האוהב את עמו והמרגיש נאמנות אליו מבין באופן אינטואיטיבי שיש בה משהו לא נכון. מותר לאנשים לאהוב את הקבוצה שלהם, וראוי שכך יהיה. מותר להם לחשוב שהם הכי טובים, וראוי שישאפו לכך. מותר להם לחנך את ילדיהם לשמר את ייחודם התרבותי, וכך ראוי.

להלן אבקש להציע כיצד ניתן לשמור על אחוות הקבוצה, להיות נאמנים לה, לאהוב אותה יותר מאת האחרות, לשאוף שהיא תצליח ולהיות גאים בה כשהיא מצליחה, בלי שזה יגרור אותנו לַבוז לאחר, לסלוד ממנו ואף לשלול את מעלתו האנושית.

 

אהבת האדם – חובה אוניברסלית או פריבילגיה פרטיקולרית?

על הפסוק לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט, יח), אומר המדרש:

"לא תקם ולא תטר את בני עמך" – נוקם אתה ונוטר לעכו"ם.

"ואהבת לרעך כמוך" – רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – זה כלל גדול מזה.

מדרש זה, שחלקו השני מפורסם ללא שיעור, מתעמת עם המתח שהצגנו לעיל בין אחוה לעוינות. רבים קוראים את חציו השני של המדרש ואומרים: "ואהבת לרעך כמוך – זוהי כל התורה כולה." על דרך הדעה שהצגתי למעלה, השוללת כל העדפה תרבותית פרטיקולרית, קובעת עמדה זו שהערך היחיד המעצב את יחסי האדם עם זולתו הוא הערך האוניברסלי של אהבת האדם. הטעות בעמדה זו כפולה. ראשית, רבי עקיבא אינו קובע כי "זה כל התורה כולה" אלא "זה כלל גדול בתורה". יש בתורה ערכים נוספים. שנית, העמדה מתעלמת מתחילת המדרש, המביעה מסר הפוך בתכלית: "לא תקם ולא תטר את בני עמך, [אבל] נוקם אתה ונוטר לגוי." האיסור על נקימה ונטירה הוא פריבילגיה מיוחדת לאנשים הקרובים לך – לאחיך, לבני עמך. מנגד, אם אדם זר פגע בך ובכבודך הפרטיקולרי, התורה אינה רואה כל פגם לנטור לו טינה על כך ואף לנקום בו.

אלא שמיד מזנקת השאלה – עד היכן? עד היכן מגיעה הקנאות? האם בשם ההגנה על כבודך או על כבוד הקבוצה שלך מותר לך להיות קנאי צר עין שאינו מתחשב כלל באחר? האם מותר לשלול את מעלתו האנושית של האחר ולתעב אותו? כדי להגביל את אותה קנאה מגיעים רבי עקיבא ובן עזאי ונותנים כללים. "ואהבת לרעך כמוך", "זה ספר תולדות אדם" – אלו הם כללים יסודיים בתורה, שרק עליהם יכולה להיבנות רשת הנאמנות והאחוה.

אם האדם נאמן לקרובים אליו מפני שהוא אוהב את האדם, הוא יאהב את אלה הקרובים אליו יותר. הוא יהיה גאה בהם וירצה בהצלחתם. הוא יחשוב שהתרבות שלהם היא הראויה ביותר, המוזיקה שלהם האיכותית ביותר, והאוכל שלהם הטעים ביותר. אבל זה יהיה משום שהוא אוהב אדם… אחוה ונאמנות הנובעים מגישה זו לא יוכלו להפוך לעולם לשלילת מעלתו האנושית של האחר

רבי עקיבא מבין כי החלק השני של הפסוק בא לענות לחשש שהנאמנות לקרובים אליך תידרדר לעוינות כלפי האחר.[4] הוא אומר כי האחוה, וממילא הקנאות, צריכה לנבוע מתוך אהבת האדם. אי אפשר לאהוב את כולם בשווה, כיוון שלכל אדם אנשים קרובים יותר וקרובים פחות. הדרישה לאהוב את הרחוקים אליך במידה שווה לקרובים אליך היא מגוחכת (ואם יותר לי לומר, אפילו מרושעת). אולם, האדם צריך לרצות לאהוב. על האחוה שבנו לנבוע מתוך גישה של אהבת האדם. אם האדם נאמן לקרובים אליו מפני שהוא אוהב את האדם, הוא יאהב את אלה הקרובים אליו יותר. הוא יהיה גאה בהם וירצה בהצלחתם. הוא יחשוב שהתרבות שלהם היא הראויה ביותר, המוזיקה שלהם האיכותית ביותר, והאוכל שלהם הטעים ביותר. אבל זה יהיה משום שהוא אוהב אדם. הוא אוהב את האדם, וככל שהוא יותר קרוב אליו הוא אוהב אותו יותר. אחוה ונאמנות הנובעים מגישה זו לא יוכלו להפוך לעולם לשלילת מעלתו האנושית של האחר, אפילו במקום שונות תרבותית ויריבות פוליטית.

יתכן שהדבר נשמע פשטני, אך בדברים אלה טמונה ההבחנה היסודית בין שני הסוגים של אחוה, שני הסוגים של נאמנות קבוצתית. ההבחנה בין הסוגים מבדילה בין "פאשיזם" לבין "לאומיות", בין אחוה של "מָאפְיָה" לבין אחוה של "ברית", בין אהבת קרובים הנובעת מתוך אהבת האדם לבין נאמנות לקרובים המבוססת על זהות לעומתית – הגדרה עצמית הנבנית מתוך מאבק עם האחר. זוהי הבחנה בין מערכות יחסים של "אדון ועבד" לבין מערכות יחסים של "ברית".

 

מהיכן נובעת האחוה? אחוות גזע

יש שני סוגים של אחוה. האחת מתבססת על שלילת האחר, והשניה מתבססת על אהבת האדם. את האחוה הראשונה, השוללת, אכנה "אחוות גזע". אחוה זו מתבססת על השאלה "למי הארץ?". היא נולדת מתוך תכונת הכיבוש של האדם. האדם עומד בלב הארץ ותובע עליה בעלות. הוא תובע לעצמו שטח, משאבים ושליטה. הוא רוצה להרגיש אדון. הוא אומר "לי הארץ". אותו אדם לוקח לעצמו אשה, מוליד ילדים ומקים שבט. אותו שבט אומר "לנו הארץ" – וממשיך בתביעת הבעלות.

אלא שתביעת הבעלות דורשת בירור. היא חייבת לעשות הבחנה בין בעלי הבית לבין הזרים. היא דורשת לברר מי הם אדוני הארץ ומי לא. מי "לנו" ומי "לצרינו". הגדרת "לנו הארץ" יכולה להתקיים רק על ידי אלימינציה. רק על ידי הרחקה של האחר, הזר, מתבררים בני הזרע הטהור, אדוני הארץ המקוריים. ללא ההבחנה בינם לבין אחר לא יוכלו תובעי הבעלות לייסד את האחוה. זוהי פוליטיקה הזקוקה לשלילת האחר לשם ההגדרה העצמית שלה.

תביעת הבעלות דורשת בירור. היא חייבת לעשות הבחנה בין בעלי הבית לבין הזרים. היא דורשת לברר מי הם אדוני הארץ ומי לא. מי "לנו" ומי "לצרינו". הגדרת "לנו הארץ" יכולה להתקיים רק על ידי אלימינציה. רק על ידי הרחקה של האחר, הזר, מתבררים בני הזרע הטהור, אדוני הארץ המקוריים. ללא ההבחנה בינם לבין אחר לא יוכלו תובעי הבעלות לייסד את האחוה

מתוך כך, טבעי לגמרי שאותו אחר יצטייר באופן דמוני: "הוא עלול להשחית את המידות שלנו", "הוא גוזל את המשאבים שלנו", "הוא משתוקק לפגוע בטוהר הבנות שלנו". הצגה זו היא אלמנט הכרחי הנדרש כדי לכונן את האחוה השוללת. היא קוראת לאדוני הארץ להתאגד יחדו כדי להגן על עצמם מפני הפולשים הזרים, ויוצרת את ההיתוך הדרוש כדי להפוך אינדיבידואלים בעלי אינטרסים אנוכיים לאומה.

הגזענות הקלאסית, שאחד המופעים המכוערים ביותר שלה הוא שנאת היהודים, נובעת לדעתי מתוך גישה זו. הרעיון של ההבחנה בין ילידי הארץ, הקרוי במסורת של המערב "אוטוכתונים", לבין זרים הוא עתיק יומין. התביעה לעליונות של אימפריות קדומות נבעה מהאמונה שהם נולדו מהארץ, ולכן היא שייכת להם יותר מלאחרים. הם אדונים, ואילו הזרים, ובעיקר הגרים, נחותים מהם. רעיון זה מופיע בסיפורים המכוננים של יון ורומא, האבות הרוחניים של המערב. הדינמיקה של עליונות ונחיתות, או בלשונו של הֵגֶל, אדונים ועבדים, מגיעה מתוך גישה זו.

באופן טבעי, הגר אינו מכיר היטב את הנימוסים של בני הארץ. לא זו בלבד, אלא שזרותו הופכת אותו למוזנח מעט, לתלוש. הוא גם אינו מכבד כל כך את ההיררכיות הנהוגות באותה חברה, והוא אפילו קצת חצוף. היהודי, אשר הגרות היא התודעה המכוננת שלו, היה תמיד "האחר המושלם"

הסיבה שהמועמד האולטימטיבי ל"אחר" הוא הגר, היא שהוא אינו שייך לארץ. הגר הוא זר. הוא אינו משלנו. באופן טבעי, הגר אינו מכיר היטב את הנימוסים של בני הארץ. לא זו בלבד, אלא שזרותו הופכת אותו למוזנח מעט, לתלוש. הוא גם אינו מכבד כל כך את ההיררכיות הנהוגות באותה חברה, והוא אפילו קצת חצוף. היהודי, אשר הגרות היא התודעה המכוננת שלו – אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב (דברים כו, ד). וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם י, יט) – היה תמיד "האחר המושלם". הוא שימש באופן מסורתי קרבן של הצורך הקמאי בשלילת האחר. הוא היה "היהודי הנודד",[5] חסר השורשים.

 

מהיכן נובעת האחוה? אחוות ברית

סוג האחוה השני הוא ההיפוך המושלם של אחוות הגזע. האחוה השניה, אשר נכנה "אחוות הברית", מבוססת על תודעת גרות ובקשת קרבה. היא יוצאת מתוך הכרה של כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי (ויקרא כה, כג). האדם מבין כי הוא אינו יכול לשעבד את רעהו לצמיתות; הוא אף אינו יכול להיות בעלים על הארץ, אלא רק לגור בה. הכרה זו מאפשרת לאדם זיקה של ברית עם הא-ל, עם הארץ ועם האדם. הוא אוהב את הקב"ה, אוהב את הארץ ואוהב את האדם. ומשום שהוא אוהב אותם, הוא רוצה להיות קשור אליהם, שייך להם. מטבע הדברים, אותו אדם מחפש פרטנרים. הוא רוצה למצוא אשה שאתה יוכל לכרות ברית ולהקים בית; הוא רוצה למצוא שותפים שאתם הוא יוכל לכרות ברית ולהקים אומה בעלת סדר פוליטי עצמאי. הוא רוצה לחיות לפני האלוקים על האדמה, והוא כורת עמו ברית.

אצל הגר, המוטיבציה ליצור אחוה מונעת דוקא מתחושת הגרות. דוקא משום שהאדם מרגיש גר בארץ, והחיבור אל הארץ והחיים אינו מובן לו מאליו, חשוב לו מאד לעגן את הקשרים שלו בברית. הוא אינו מרגיש בעלים של הארץ, ולכן לא חשוב לו לעשות את ההבחנה מי האדון ומי העבד – מי נעלה ומי פחות. אך כן חשוב לו להרגיש קשר אל האנשים שסביבו

אצל הגר, המוטיבציה ליצור אחוה מונעת דוקא מתחושת הגרות. דוקא משום שהאדם מרגיש גר בארץ, והחיבור אל הארץ והחיים אינו מובן לו מאליו, חשוב לו מאד לעגן את הקשרים שלו בברית. הוא אינו מרגיש בעלים של הארץ, ולכן לא חשוב לו לעשות את ההבחנה מי האדון ומי העבד – מי נעלה ומי פחות. אך כן חשוב לו להרגיש קשר אל האנשים שסביבו. אדם זה אינו מגדיר את האחוה באמצעות האחר, אלא באמצעות הברית. המודל של אותו אדם הוא אברהם אבינו, שהלך מארצו ומולדתו, עזב את השבט הקמאי שלו ואת הארץ שלו כדי למצוא חיבור לחיים, כדי למצוא שותפים ולכרות ברית.

בריתותיו של הגר יוצרות רגש של קרבה ומחייבות נאמנות. אדם בן ברית נאמן לאשה שאתה הוא כרת ברית יותר מלכל שאר האנשים על פני האדמה. הוא גם ידאג לה יותר ויעדיף אותה על פני כל אשה ואיש אחרים. כמו כן, הוא נאמן לאנשים שאתם הוא כרת ברית כדי לחיות באותו סדר פוליטי – בני עמו – יותר מלאנשים המשתייכים לסדר פוליטי אחר. באופן כללי, ככל שהאנשים קרובים אליו יותר ומוכרים לו יותר, הוא אוהב אותם יותר ודואג להם יותר.

אולם אחוה זו אינה שוללת את האחר. לא רק שהיא אינה שוללת אותו, אלא היא אינה יכולה להתקיים בלא אהבה אליו. הרצון היסודי בברית נובע מאהבת האדם. הגר יוצא מתוך תודעה של בדידות והוא מבקש לכונן קשר של אהבה. הוא אוהב את האדם ורוצה להיות קשור בו, ולכן הוא כורת ברית. הוא בוודאי יכרות ברית עם אנשים כמוהו, שגם הם חפצים בברית עם הארץ, עם האדם ועם האלוקים, והם מוכנים לחיות לאורה ולהיות נאמנים לה. אולם הרצון היסודי המניע את הגר הוא אהבת האדם באשר הוא אדם. לכן מידתו של אברהם אבינו היא הכנסת אורחים. הוא אהב את הזרים וקיבל אותם בברכה.

 

יחס בן הברית אל הקרובים אליו

בן הברית ישאף להצלחה ולמצוינות של האנשים הקרובים אליו. הוא גם יהיה גאה בהם, והגיוני שהוא יחשוב שהם טובים יותר מאחרים. אולם המוטיבציה של רגשות אלו אינה שלילת האחר, אלא אהבת האדם. בן הברית אוהב את האדם, וככל שהוא קרוב אליו, הוא חפץ בהצלחתו; הוא דורש ממנו יותר, אבל הוא מוכן גם למחול לו יותר.

האדם אינו חייב לצאת מגדרו ולמחול על כבודו הפרטי לאדם שאינו מצוי אתו ביחסים מיוחדים של ברית. עד היכן? הכלל הגדול הוא אהבת האדם. ביסודו של דבר, רעך צריך להיות כמוך. הוא לא "אחר", במובן של אחרות המכוננת את זהותך היחידנית. אסור שהקנאה שלך תנבע משלילת האחר

אם בן ברית רואה מעשה שאינו מוסרי אצל אחיו לברית, עליו לגנות אותו, ללא משוא פנים. הוא צריך להיות ערני וחרד לנקיות המוסרית של הקרובים אליו, ועליו לדקדק אתם יותר משהוא מדקדק עם הרחוקים ממנו. עיקרון זה נקרא "ערבות הדדית". הבסיס לברית, לאחוה, הוא הרצון בקרבה, ואם רעהו עושה מעשה שאינו ראוי הרי שכל בני הברית ייפגעו, וחובה עליו למחות על כך. אם לא יעשה כך, עלול הבסיס לברית להתפורר. עליו למחות ברעהו בשם הברית, בשם הרצון לייסד חברה שאנשיה ערבים זה לזה בקשר של אחריות. אסור לו בשום פנים ואופן לחפות על רעהו בשם האחוה. כך מתנהגים אנשים שיש ביניהם אחוות גזע; כך מתנהלת מאפיה; כך לא מתנהלת ברית של אהבה.

וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה, אבל לא על פשעים ההורסים את הבית עצמו, את מה שנבנה מתוך קשר של אהבה. אדם יכול למחול לחברו על חטא אישי כלפיו בשם אחוות הברית (לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ), אולם הוא אינו יכול למחול על פגיעה בברית עצמה. לעומת זאת, בקשר של מאפיה הגורם המאגד הוא הרצון האנוכי בכוח ולא הרצון בקשר עם אחרים. חברי המאפיה נדרשים לחפות איש על חטאי רעהו, גם אם בכך הם הופכים את האחוה למערכת רקובה ומושחתת, כל עוד הכוח הקבוצתי נשמר. החטא היחיד הוא חוסר נאמנות לקבוצה.

לצד זאת, הברית שיש לאדם עם בני עמו מחייבת אותו להתגבר על חשבונות אישיים: אסור לו לנטור להם טינה ולתבוע מהם נקם. חובה זו אינה קיימת כלפי אנשים שהוא לא כרת אתם ברית. האדם אינו חייב לצאת מגדרו ולמחול על כבודו הפרטי לאדם שאינו מצוי אתו ביחסים מיוחדים של ברית. עד היכן? הכלל הגדול הוא אהבת האדם. ביסודו של דבר, רעך צריך להיות כמוך. הוא לא "אחר", במובן של אחרות המכוננת את זהותך היחידנית. אסור שהקנאה שלך תנבע משלילת האחר. היא צריכה לנבוע תמיד מתוך ההכרה שאותו אדם הוא כמוך, אלא שהוא התנהג בצורה התובעת נקם. כאשר אתה תובע מהאחר את אותה ההתנהגות שאתה תובע מעצמך, הרי שקנאתך מוצדקת. זהו הכלל הגדול בתורה.

 

יחס בן הברית לזרים

הרעיון היסודי שעליו מיוסדת הברית הוא כאמור הרצון בקשר – קשר עם אלוקים, קשר עם אנשים וקשר עם הארץ. הרצון בקשר אינו יכול ללכת יחד עם שלילת האחר. האדם אינו חייב לאהוב את כל העמים במידה שווה: יש קרובים אליו, אם פיזית ואם מנטלית, ויש פחות. רגש של קרבה לכולם במידה שווה הוא בלתי אפשרי. כיוצא בו, יש עמים ידידותיים יותר כלפי אומתו, ויש עוינים – זהו אבסורד לתבוע מהעם לאהוב את השונאים שלו. בשם אהבת הקרובים לו, מצוה על האדם לשנוא את הרודפים אותם והמבקשים להשמידם. אולם ההגנה על הברית אינה יכולה להפוך לעולם לשלילת מעלתו של אדם אחר בשל שונותו.

אהבת הקרובים, ההעדפה שלהם ותחושת המעלה המגיעות מתוך תודעת ברית אינן מביאות לשלילת ה"אחר", אף אחר. בן הברית יהיה מוכן לקבל כל אדם שיצטרף אל הברית ויטול על עצמו את חובותיה הנעלות. הוא לא יטפול על הזר סטריאוטיפ שלילי. הוא לא ידחה אותו ולא יתרחק ממנו. אדרבה, הוא יאהב אותו ויתאמץ לתת לו את ההרגשה שהוא מקובל ורצוי

בן הברית חרד לשמירת בריתו מפני איומים מבחוץ. אם יש תרבויות אחרות העלולות להשפיע לרעה על הברית שלו עם הא-ל, הארץ והאדם, הוא חייב לחנך את ילדיו להתרחק מהן. אסור לו להעלים עין מהנהגות הפסולות בעיניו בתרבויות אחרות, בשם תקינות פוליטית כלשהי. עליו לגנות תרבויות בעלות ערכים שליליים לדעתו ולחנך את ילדיו לרחק מהן. הוא גר, והברית שלו עם העולם היא שברירית. הוא חייב להגן עליה בלהט. אין לו הפריבילגיה לנהוג בנדיבות אצילית של אדונים (כדברי ניטשה). הנוהגים כאדונים יכולים במחוה פטרונית למחול לנחותים מהם על מנהגיהם הקלוקלים. לעומתם, הגר, בן הברית, הוא קנאי.

בן הברית יכול לחשוב שאדם אחר שונה ממנו מאד, גנטית או תרבותית. הוא יכול גם לסבור שהוא ראוי יותר משכנו, מוסרית או תרבותית, ושהעם שלו, או קבוצת ההזדהות התרבותית הקרובה אליו, טובים יותר מאחרים. מותר לו להאמין שהם חכמים יותר ועשירים יותר בשל תכונותיהם המולדות או בשל החינוך והתרבות שלהם. מותר לו גם להאמין שהם יפים מאחרים, שהמוזיקה שלהם איכותית יותר ושהטעם שלהם מעודן ונעלה. מותר לו לחשוב שהתרבות שלו מפותחת יותר, ושאנשיה אינטליגנטים יותר. יתרה מזאת, כיוון שהוא אוהב את האנשים הקרובים אליו, סביר שתהיה לו הטיה חזקה לחשוב עליהם דברים טובים. אין בכך כל פסול.

לא זו בלבד, אלא שראוי לו לשאוף להפוך לבן מעלה, לעֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם (דברים כו, יט). אבל הוא תמיד יזכור שזוהי עליונות הנובעת ממחויבות גבוהה יותר, מהברית, ולא עליונות המבחינה בין "אנ"ש" ל"נישט פון אונזערע". היא נובעת מתוך הצהרת אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי… וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט (שם, שם, ד) כדברי הכתוב שם, ולכן היא מצווה על האדם לקרב את השונה והחלש: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב… אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ (שם, שם, י). העליונות תלויה במחויבות הגבוהה לברית ובתודעת הגרות, וכאשר אלה נשכחים הם גוררים חלילה את המצב של: הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה (שם כח, מג).

אולם אהבת הקרובים, ההעדפה שלהם ותחושת המעלה המגיעות מתוך תודעת ברית אינן מביאות לשלילת ה"אחר", אף אחר. בן הברית יהיה מוכן לקבל כל אדם שיצטרף אל הברית ויטול על עצמו את חובותיה הנעלות. הוא לא יטפול על הזר סטריאוטיפ שלילי. הוא לא ידחה אותו ולא יתרחק ממנו. אדרבה, הוא יאהב אותו ויתאמץ לתת לו את ההרגשה שהוא מקובל ורצוי. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (דברים י, יט).

***

כאשר יהודי אומר על אחיו הבאים מארצות אחרות שההיגיון שלהם מעוות ושהרגשות שלהם דוחים אותו, ש"אני לא סובל את התרבות שלהם. אני לא מסוגל להכיל את המבנה הלוגי שהשכל שלהם עובד. אני נרתע מסוג הרגשות שהם מבטאים", הוא מבטא באופן טהור את סטריאוטיפ ה"אחר". זו אינה ביקורת על מעשים מסוימים של האדם, וזו אינה בקשת נקם משום שהם רודפים אותו או מצרים לו. זו אינה עליונות של אדם קדוש, אלא תעוב של האחר מפני שהוא שונה. האחר הופך להיות ה"פרענק". זוהי התנהגות הנובעת רק מאחוות גזע, ולא מאחוות ברית.

אדם זה חוטא בכפליים. ראשית, הוא מבטא סלידה מהאדם. הוא מביע תעוב כלפי אנשים אחרים רק בגלל מי שהם, בשל הדרך שהם מבטאים רגשות, בשל אופן החשיבה שלהם, בשל איך שהם "אנושיים". וחמור מכך, אנשים אלו הם אחיו לברית. גם אם אותם אנשים היו פוגעים בו, היתה עליו חובה למחול להם, כיוון שהוא שותף עמם בברית – לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ. אבל אותו אדם מוציא את עצמו מן הברית, ומפנה שנאה ותעוב כלפי האחר.

התרוץ שיחס זה אינו מביא לפגיעה גופנית או ממונית אינו מטהר את השרץ. בראש ובראשונה, יחס משפיל אל האחר הוא פשע גם אם הוא אינו גורר השלכות מעשיות. שנית, היחס אל המוצא המזרחי בחברה החרדית מוביל בהחלט לפגיעה ממשית. אם יהודי ספרדי אינו מתקבל לבית הספר או לעבודה מחמת 'כתם' הספרדיות,[6] זהו פשע. אם משפחה אשכנזית מסרבת להשתדך עם משפחה ספרדית מעולה בשל קשירת נחיתות אינהרנטית למוצא התרבותי שלהם, זהו פשע.

הקול הגזעני המצוטט לעיל הוא כאמור קיצוני, אבל הוא אינו נדיר. מגיבים נוספים התבטאו ברוח דומה. מדיניות האפליה הגורפת כלפי ספרדים בשידוכים ובקבלה למוסדות החינוך, הקיימת באופן רשמי ומודגש רק בציבור החרדי, מעידה כאלף עדים שמדובר בנגע עמוק. יחסים אלה אינם קיימים בחברה החרדית בין חסידים לליטאים, למרות השונות התרבותית המשמעותית ביניהם והמחלוקות הפוליטיות. המעבר בין הקהילות פתוח, וליטאי יכול להתקבל לחברה החסידית וחסיד לחברה הליטאית. ילדיהם לא יופלו, והיחס אליהם יהיה ענייני. יחס זה אף אינו קיים בציבור החרדי כלפי החילונים, על אף המחלוקת האידאולוגית והערכית העמוקה ביניהם. חילוני אשכנזי יכול לחזור בתשובה, לאמץ את אורחות החיים של הקהילה החרדית ולבוא בקהל. אבל ספרדים? עד עשרה דורות לא יבוא להם. גם אם הם יותר 'ישיבתיים' ממוריהם בישיבה, גם אם הם הפכו אשכנזים עד גיחוך, אם אבות אבותיהם עברו במרוקו, הם פסולים. כתם הנחיתות נשאר. מה לעשות, קשה להתגבר על ה"מנטליות". ישנו הרי "פחד ממשהו מאד מפורסם ומוכר".

כיצד קרה הדבר – כיצד אימצו חלקים מהציבור שלנו תפיסה קהילתית של אחוות גזע? אינני יודע. אולי זוהי הפלגנות הקדושה הרווחת במחננו, העסוקה כל היום בשאלת "הלנו אתה אם לצרינו?" והמגדירה את עצמה בכל פעם מחדש על ידי שלילת האחר. אולי זוהי נטיה אנושית עמוקה יותר. כך או אחרת, מדובר בנגע ארור שפשה במחננו. אוי לנו, יהודים בני ברית, שיש בקרבנו אנשים המתבטאים בצורה זו. עלינו לעשות חשבון נפש מעמיק ולשאול את עצמנו איך עלתה לנו ככה. אי אפשר לתת לדבר לעבור לסדר היום.

 

---

[1] אנקדוטה קטנה החושפת זאת עלתה בעקבות מאמרו של אביטבול, אשר התפרסם בתקופת מערכת הבחירות האחרונה לראשות עיריית ירושלים. אחד המגיבים למאמר של אביטבול 'הוכיח' כי מעלתם האנושית של הספרדים נמוכה יותר דרך העובדה שפעילים של המועמד המזרחי (אשר זהותם העדתית לא ידועה) פיזרו בשוק מחנה יהודה פשקווילים בסיסמא "מזרחי מצביע למזרחי". מערכת בחירות זו היתה סוערת במיוחד, ואם נאמר זאת בעדינות, ההתנהגות של צעירים (ומבוגרים) רבים, משמנה ומסלתה של היהדות החרדית האשכנזית, לא הוסיפה לנו כבוד רב. העיוורון הנדרש כדי לקחת מעשה של פיזור פשקווילים (שהוא כידוע מסורת מזרחית עתיקת יומין…) עם סיסמת בחירות של פוליטיקת זהויות רדודה, כהוכחה למעלה האנושית הנמוכה של יהודים ספרדים, הוא נפלא בעיני. הוא זורה אור חדש על הפתגם "טול קורה מבין עיניך".

[2] אמונה זו היתה רווחת כל כך, שהיא חדרה גם ליהדות דרך הצינור של הכוזרי. זאת למרות הדגשים החוזרים ונשנים בתורה בעובדת היותנו גרים שעלו מעבדות, ובכך שהדבר היחיד המייחד אותנו הוא הברית עם ה', ברית שאליה יכול כל אדם להצטרף.

[3] מרשל פו, "גזענות האמת המטרידה", תכלת (חורף תש"ע), עמ' 142-131.

[4] ניתן כמובן להציע פרשנויות אחרות לדברי רבי עקיבא. אני מפרש, או דורש, את הפסוק באופן של ניגוד: רבי עקיבא ובן עזאי אינם חלוקים על מי חלה חובת האהבה. ניתן לפרש אחרת ולומר כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא נימוק לחלק הראשון של הפסוק ו"רעך" הוא מילה נרדפת ל"בני עמך". לפי פרשנות זו, בן עזאי חלוק על רבי עקיבא. אני כאמור בחרתי פרשנות המייחסת גם את דברי רבי עקיבא לכלל בני האדם ולא רק ליהודים. אינני מבסס את הרעיון שלי על פרשנות זו, ואני בהחלט מקבל את ההיתכנות של פרשנויות נוספות.

[5] סטריאוטיפ אירופאי עתיק יומין, ראה: Anderson, George Kumler. The legend of the Wandering Jew. Brown Univ Pr, 1965. וכן: Leschnitzer, Adolf A. "The Wandering Jew: The alienation of the Jewish image in Christian consciousness". Viator 2 (1971), p. 391.

[6] למיטב ידיעתי, אין בכל עולם הישיבות האשכנזי, בכל מאות הישיבות הגדולות והקטנות, אף ספרדי בעל תפקיד תורני. מעולם לא שמעתי אפילו לא על אחד. אפילו לא על משיב בסדר ג'. מכל אלפי התלמידים הספרדים שיצאו מישיבות אשכנזיות, מעולם לא שמעתי על מישהו שחשב אפילו לקבל תפקיד תורני זוטר בישיבה אשכנזית (!). מובן שבצד השני של המשוואה המצב אחר לחלוטין. לישיבות ספרדיות יש אפילו ראשי ישיבה אשכנזיים.

תמונה: Bigstock