צריך עיון > סדר עיון > פוליטיקה ללא בלמים

פוליטיקה ללא בלמים

הפוליטיקה החרדית נוסעת על נהג אוטומטי: 70 שנה שהיא משתמשת באותן טקטיקות ואותן גישות פעולה. אלא שמדינת ישראל השתנתה במרוצת השנים: החברה החרדית אינה המיעוט שהיתה פעם, והחברה החילונית אינה חברת החלוצים הציונית של ימי קום המדינה. הפולטיקה החרדית והפוליטיקה החילונית הגיעו למבוי סתום שאינו מאפשר קיום תקין במדינה. מוכרחים לחשב מסלול מחדש.

ד' כסלו תש"פ

הפולטיקה הישראלית מצויה במשבר. מדינת ישראל חסרה ממשלה מתפקדת כמעט שנה, וזאת לאחר שני סבבי בחירות, שעצם קיומם מהווה משבר פוליטי תקדימי, וללא מתווה נראה לעין לפתרון עתידי. אחד המרכיבים המרכזיים של המשבר הוא יחסי הציבור החרדי והציבור החילוני-ליברלי. שאלות "דת ומדינה", והמתחים הנלווים להם בין החילונים הליברלים לבין החברה הדתית והחרדית, מלווים אותנו מראשית ימי התנועה הציונית. היחסים בין הקבוצות ידעו עליות ומורדות, הסכמות ומאבקים, וגם סטטוס קוו מפורסם אחד, שהפך ברבות הימים לנושא נפיץ ושנוי במחלוקת בזכות עצמו. אולם בימים אלו מגיעים מתחים אלו לשיא חדש: מצבנו הפוליטי כאוטי לחלוטין, ובלב המשבר מצויים אותם יחסי דת ומדינה. ביטוי אחד לכך הוא העובדה שסוגיית הגיוס היתה הגורם הישיר, כך לפי הניתוח הפשוט, לבחירות השניות של 2019. ביטויים נוספים לכך הם הקולות, הברורים למדי, המתנים את הרכבת הקואליציה בפתרון בלתי אפשרי למגוון נושאים של דת ומדינה.

האווירה הפוליטית בסיטואציה העכשווית אינה משדרת תחושה של אפשרות לדו-קיום תקין: יחסי דתיים-חילוניים הגיעו לנקודת רתיחה, והם כעת על סף פיצוץ. גם משקיפים מתונים, שאינם רגילים להכריז על מהפכות, חייבים להודות כי נראה שהגענו אל מבוי סתום

האווירה הפוליטית בסיטואציה העכשווית אינה משדרת תחושה של אפשרות לדו-קיום תקין: יחסי דתיים-חילוניים הגיעו לנקודת רתיחה, והם כעת על סף פיצוץ. גם משקיפים מתונים, שאינם רגילים להכריז על מהפכות, חייבים להודות כי נראה שהגענו אל מבוי סתום. אין כל ערבות שמה שהיה הוא שיהיה ביחסי דת ומדינה, ויש להיערך בצורה מושכלת לקראת שינויים משמעותיים, שלא לומר לקראת מהפך של ממש. הגידול של החברה החרדית, יחד עם תהליכים שונים בחברה החילונית, הביאו את היחסים בין שתי החברות לנקודת משבר. נכון אמנם שיחסים מתוחים היו תמיד, וטונים צורמים – הרבה יותר ממה שנשמעים בימים אלו – היו כבר בעבר. עם זאת, נראה שמשבר פוליטי כה חמור, שיחסי חרדים-חילונים עומד במרכזו, עדיין לא היה. בתקופה זו, נדרשת חשיבה מחודשת על מקומה, תפקידה, אופיה וסגנונה של הפוליטיקה החרדית.

הפוליטיקה החרדית בשנים האחרונות חוותה עליות ומורדות קיצוניות: כאשר המפלגות החרדיות היו בקואליציה, הן ניסו להשיג כמה שיותר עבור החברה החרדית, לא פעם בדרך שניתן לכנותה "תפסת מרובה". תגובת הנגד לא איחרה לבא. הן ישבו באופוזיציה, והממשלה החילונית ביטלה את כל הישגיהן בתוספת ריבית. וכך, במשחק פינג-פונג בעוצמה הולכת וגוברת ניסו החרדים להשיג את כל מבוקשם, ואילו החילונים ניסו להחזיר את הגלגל ככל יכולתם, וחוזר חלילה. החרדה העכשווית של הפוליטיקה החרדית מפני ישיבה באופוזיציה נובעת ממצב עניינים זה. ברור לכל כי ישיבה באופוזיציה משמעותה מכת-נגד עוצמתית שתבטל את כל מה שהשיגו הפוליטיקאים החרדים, בתוספת תשלומי ארבעה וחמשה. המשחק הפוליטי שמשחקים החרדים והחילונים נעשה בכל סבב מסוכן יותר ויותר – סכום ההימור הולך וגדל כל פעם, והמחשבה על הפסד הופכת לסיוט מצמרר.

השאלה המרכזית שיש לשאול היא: האם המצב הנוכחי הוא מעגל סיזיפי שאין מנוס ממנו לנוכח המציאות, או שמא אפשר לחשוב על התנהלות פוליטית אלטרנטיבית, שתאפשר למקסם את האינטרס החרדי מבלי להיכנס ללופ המוכר של הצלחה הגוררת כעס והתקוממות וחוזר חלילה? גם אם בסיטואציה הנוכחית תנועת מטוטלת זו היא הכרח, האם יש ערובה כלשהי שהסאה לא תוגדש ושהקלפים כולם יטרפו מחדש? נראה שאנו מאד קרובים לנקודה זו היום, וזו העת לחשוב על הדברים בצורה מושכלת, ולא לחכות להתרסקות.

 

פוליטיקה וחרדים

אקדים ואומר כי בשונה מרוב אזרחי מדינת ישראל הנוטלים חלק בהליך הפוליטי, החברה החרדית תלויה באופן קיצוני, אולי אפילו קיומי, ביכולותיה והצלחותיה בתחום הפוליטי. צרכיו הבסיסיים של כל אזרח במדינת ישראל, יהיו דעותיו ועמדותיו אשר יהיו, מובטחים בדרך כלל מעצם היותם זהים פחות או יותר לצרכי כלל הציבור. לאזרח החרדי, לעומת זאת, ישנם צרכים ייחודיים מאד כמעט בכל תחום של חייו האישיים השוטפים: חינוך, גיוס לצה"ל, דיור, תרבות, לימודי מקצוע, מקומות עבודה מותאמים ועוד.

עם זאת, ולמרות שעצם ההשתתפות החרדית במגרש הפוליטי נראית היום מובנת מאליה, מדובר כידוע בהחלטה שנויה במחלוקת. עוד מימי טרום הקמת המדינה, שאלת היחס הכללי למוסדות המדינה שבדרך וסוגיית ההשתתפות בבחירות היו הקטליזטור הראשי לחלוקה המוכרת בין "אגודת ישראל" – לימים מפלגת אגודת ישראל בכנסת – לבין "העדה החרדית".

היחס לציונות ולמוסדותיה שנוי במחלוקת מראשית הופעתה של התנועה הציונית. כבר אז, היו שדגלו בהתנגדות גורפת לתנועה ובהימנעות מכל שיתוף פעולה עמה. גישה זו באה לידי ביטוי בהחרמה סמלית, סירוב לקבל תקציבים, אי השתתפות בבחירות ואף הגדרתן איסור חמור, וכמובן, דה-לגיטימציה של התנועה הציונית. לעומתם, רוב הנמנים על היהדות החרדית בארץ דגלו בשיתוף פעולה הכרחי, כולל השתתפות פעילה בזירה הפוליטית, הן המוניציפלית והן הארצית.

עם זאת, גם בקרב הזרם המרכזי הושמעה ביקורת חריפה ביותר על התנועה הציונית. די אם נזכיר את אמרתו הידועה של הגאון ר' חיים סולובייצ'יק, שהשתתף בוועידת היסוד של "אגודת ישראל" בקטוביץ וכיהן בתור חבר במועצת גדולי התורה הראשונה. לדבריו, טעות היא לחשוב שמטרת הציונות היא מדינה יהודית ושהחילון הוא רק אמצעי להשגת המטרה; לאמתו של דבר, המטרה היא החילון והציונות היא האמצעי. גם תלמידו, הגאון ר' אלחנן וסרמן הי"ד, אף הוא חבר מועצת גדולי התורה, הרבה לכתוב ולהתבטא נגד "ההתחברות לרשעים". מאידך גיסא, מורו ורבו המובהק, ה"חפץ חיים", שגם הוא היה ממייסדי "אגודת ישראל" ומראשיה, נקט גישה מרוככת יותר כלפי הציונות. גם גיסו של ר' אלחנן, הגאון ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי, תמך בגישה פרגמטית יותר, כפי שמשתקף בין השאר ממכתביו לחזון איש.

ההכרעה להשתתף בבחירות התקבלה אפוא מתוך לבטים לא קלים, שלהם היו שותפים לא רק אלו שעמדו בהתנגדותם אלא אף התומכים בהשתתפות. ההכרעה הוצגה כצעד הכרחי, בחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ובוודאי לא בתור מצב אידאלי. כאשר רבי אהרן קוטלר, שראה בבחירות חובה קדושה ואף טרח להגיע לישראל כדי לסייע להצלחת המערכה, התבטא כי החיוב להצביע בבחירות דומה לאכילת מצה, הגיב הרב מטשעבין, שהיה מראשי החותמים על ה"קול קורא" להצביע בבחירות, בשנינות אופיינית: לכל היותר המצוה להצביע בבחירות כמוה כאכילת מרור.

סוף כל מעשה במחשבה תחילה, וכל טקטיקה אמורה להיגזר מאסטרטגיה. כך גם הגדרת הצלחה או כישלון היא נגזרת ישירה מהיעדים שהוצבו. יש חשיבות רבה, לפיכך, לקביעת המטרה ולהבהרתה: מטרות סמויות ומעורפלות, גם אם מטעמים מובנים, אינן מאפשרות דיון רציני ואמתי

בשורה התחתונה, עצם ההצבעה בבחירות וההשתתפות במוסדות השלטון נתפסו או איסור חמור (כדעת המיעוט החרדי) או היתר מחמת הצורך (דעת הרוב). לפי הסכמת כל הצדדים לא היה מדובר בתכלית בפני עצמה, שלא לומר חובה אזרחית, אלא בסוג של "הצלה מן הארי". משלו הידוע של ה"חפץ חיים" דיבר בפשטות אופיינית על "חטיפת תפוחים".

כיום, למעט חוגי "העדה החרדית" השומרים עדיין על תפיסת ההתבדלות, קשה למדי לדמיין את העולם שבו התקיימה תפיסה זו. הזמן עשה את שלו, וכמובן עצם ההשתתפות בבחירות ובמוסדות השלטון תרמה רבות לתחושת האזרחות הטבעית (תחושה שמפניה אכן התריעו מתנגדי ההשתתפות בבחירות). הציבור החרדי כיום אינו מדמיין מצב שבו החרדים אינם חלק מהפוליטיקה, וההשתתפות המלאה נתפסת מובנת מאליה, ואין צורך במשלים – לא באכילת מצה ולא באכילת מרור – כדי להמחיש את המצוה. המצב הנתון מקום המדינה ועד ימינו, הוא שיש מפלגות חרדיות המייצגות את רוב הציבור החרדי בארץ. במאמרי זה, לפיכך, אתייחס למצב הנוכחי שבו המפלגות החרדיות העצמאיות הן עובדה נתונה. מנקודת מבט זו, ארצה לברר מהן מטרותיה של המערכת הפוליטית החרדית, האם אפשר בכלל להשיגן, ובהנחה שכן – מהי הדרך הראויה ביותר לכך.

סוף כל מעשה במחשבה תחילה, וכל טקטיקה אמורה להיגזר מאסטרטגיה. כך גם הגדרת הצלחה או כישלון היא נגזרת ישירה מהיעדים שהוצבו. יש חשיבות רבה, לפיכך, לקביעת המטרה ולהבהרתה: מטרות סמויות ומעורפלות, גם אם מטעמים מובנים, אינן מאפשרות דיון רציני ואמתי.

 

מהם יעדי המפלגות החרדיות?

ההשקפה החרדית, באופן כללי, לא נוסחה כמשנה סדורה ומנומקת אלא באה לידי ביטוי בעיקר בהנחיות נקודתיות בתגובה למציאות המתפתחת, ופה ושם אף במכתבים, בעיקר פרטיים. אין לי אלא לנסות לחלץ מתוך אמירות והנחיות נקודתיות, עמדה עקרונית ומנוסחת יותר.

מקובל לומר בשם החזון איש שאחת ממטרות ההצבעה למפלגה חרדית היא ההכרזה על היותנו נאמנים לה' ולתורתו. ככל שרבים יותר יצהירו על נאמנותם זו, כך יתקדש שמו יתברך. הימנעות מהצבעה היא חילול ה'. הרב בנימין מנדלזון זצ"ל, גאב"ד קוממיות, שהיה מקורב אליו, סיפר כי ביום הבחירות, כאשר ראה החזו"א יהודים בדרכם לבית הכנסת לתפילה, התבטא ואמר: "רואים אתם יהודים יקרים אלו ההולכים לתפילת מנחה ומעריב ויש להם שיעורי תורה? מסופקני אם מבינים ומכירים המה שהבחירות של מחר חשובות כתלמוד תורה ותפילה שלהם." כלומר, עצם פעולת ההצבעה מקדשת שם שמים בכך שהיא מראה שיש אנשים הנאמנים לה' ולתורתו, המוכנים להצהיר על כך גלויות.

אולם, מעבר לאקט הצהרתי, החזון איש ראה בבחירות ובהתנהלות מול רשויות השלטון גם כלי הכרחי להקמת חברה תורנית שתוכל לעמוד על רגליה. בימים ההם, למשל, היה צורך לייסד זרם חינוך רביעי נפרד, וכמובן, לדאוג שיקבל מימון כפי שמקבלים כל ילדי ישראל המתחנכים בשאר הזרמים. ואכן, מטרה זו הושגה במלואה. הזרם הרביעי הוכר ובעקבותיו גם מוסדות הפטור. עם זאת, לימים התנגד הרב שך לקבלת מימון מלא מהמדינה, בעיקר כדי למנוע תלות מוחלטת של מערכת החינוך בתקציבי הממשלה, העלולה להביא לידי ניוון מנגנון התרמת נדיבי עם.

מטרה נוספת, שיש שראו בה אף את המטרה העיקרית, היא מה שאפשר לכנות בשם כללי "קביעת צביונה היהודי של מדינת ישראל". בניגוד לעמדה רווחת לאחרונה, שסוגיה זו טופלה בעיקר בידי הציבור הדתי לאומי, סקירה קלה של ההיסטוריה תוכיח שהציבור החרדי, מראשית התארגנותו הפוליטית, נטל חלק פעיל מאד בכל הקשור לחקיקה דתית. די אם נזכיר את הדוגמאות של הפסקת טיסות אל על בשבתות ואת חוק ההפלות, המציינות יוזמה והובלה חרדית בנושאים של צביון המדינה. מעורבות החרדים עוד בשלב כינון האספה המכוננת סייעה גם להשגת ההסכמה שדיני המעמד האישי, הן לגבי נישואין וגירושין והן לגבי קביעת יהדות וגירות, יישארו על פי ההלכה ויופקדו בידי הרבנות הראשית.

בניגוד לעמדה רווחת לאחרונה, שסוגיה זו טופלה בעיקר בידי הציבור הדתי לאומי, סקירה קלה של ההיסטוריה תוכיח שהציבור החרדי, מראשית התארגנותו הפוליטית, נטל חלק פעיל מאד בכל הקשור לחקיקה דתית

הסכמה זו נבעה מרצונם של בן גוריון וחבריו, למרות התנגדותם הנחרצת לתיאוקרטיה ולדת בכלל, לקבל את הסכמת הגורמים הדתיים והחרדיים ליטול חלק במוסדות המדינה שבדרך. הסכמה זו היתה נחוצה כדי להראות חזית אחידה מול הבריטים והאו"ם, לקבע את סמכות השלטון המסתמן, ולייצר לכידות בחברה שעמדה בפני אתגרים מדיניים בטחוניים לא פשוטים. כן רצה בן גוריון למנוע מהחרדים ומהדתיים לנהל ספרי יוחסין, שיחצו את העם לשני עמים שאינם יכולים להינשא זה בזה. סביר גם שההנחה הרווחת למדי כי ימיה של הדת המאורגנת ספורים וסופה להיעלם או למצער להפוך ל"בלתי מזיקה" הקלה על יכולת הצד החילוני לספוג ויתורים כואבים מבחינתו, בדרך להקמת המדינה.

במסגרת זו התגבש גם הסטטוס קוו הידוע, שנועד לקבוע את ההתנהלות במרחב הציבורי בשבתות ובמועדי ישראל, הימנעות גופים שלטוניים מחילולם, נורמת השמירה על כשרות במוסדות המדינה ובצה"ל ועוד. הסכמות אלו, שהחרדים נטלו חלק פעיל בגיבושם ובשמירתם לאורך השנים, הפכו את המדינה והדת למערכות שלובות במגוון תחומי חיים אזרחיים ומשפטיים, כמו מעמד אישי.

נמצא אם כן שלמעורבות החרדית בפוליטיקה היו ארבעה מאפיינים: הצהרה על השתייכות לקבוצת הנאמנים לה'; הגנה על אפשרותם לקיים אורח חיים דתי; דאגה לתקציבים למוסדות החרדיים; ולסוף, שמירה על צביונה היהודי של מדינת ישראל. המאפיין האחרון אולי לא נוסח בפירוש בתור תכלית מלכתחילה, אך דה-פקטו, החרדים עמדו תמיד בתור מגני התורה והיהדות, בכל מקום שבו אפשר להם זאת כוחם.

למעורבות החרדית בפוליטיקה היו ארבעה מאפיינים: הצהרה על השתייכות לקבוצת הנאמנים לה'; הגנה על אפשרותם לקיים אורח חיים דתי; דאגה לתקציבים למוסדות החרדיים; ולסוף, שמירה על צביונה היהודי של מדינת ישראל

עם זאת, למעלה משבעים שנה עברו מאז הוקמה המדינה ונוסח הסטטוס-קוו. בלתי נמנע שהקלפים, או לפחות חלקם, יחולקו מחדש. ככל שהציבור החרדי הולך וגדל, הן מספרית והן יחסית, אי אפשר להמשיך לנקוט אותה טקטיקת מלחמה ששירתה את הגנרלים של ימי העבר. החברה החרדית והחברה החילונית נמצאות היום במקומות שונים מאד מאלה שהיו בהם בראשית דרכן, ועלינו לשקול היטב את השאלה: האם המעורבות הפוליטית של המפלגות החרדיות, באותה הדרך שנהגה לאורך שנים, היא הדרך הטובה ביותר להשיג את מטרותיהן ההיסטוריות?

 

שינויים לכל הכיוונים

עם הזמן, חלו בחברה הישראלית תזוזות בכיוונים שונים. מצד אחד, עם גידולה של החברה החרדית, תופסת נוכחותה בחיים הציבוריים בישראל נתח משמעותי בהרבה משתפסה בימיה הראשונים של המדינה. אולם, גם בכיוון החילוני חלו שינויים לא מעטים: החברה החילונית של היום נוחה יותר למסורת, אך לצד זאת היא גם ליברלית יותר בעמדותיה. כמו בכל תהליך חברתי דינמי, לצד הקצנה בדברים מסוימים יש גם התמתנות בסוגיות אחרות, משני הצדדים. תזוזות ושינויים אלה הביאו את המתח בין חרדים וחילונים קרוב מאד אל נקודת פיצוץ.

ראשית, יש להודות ביושר כי מנקודת מבט אזרחית, המיעוט הדתי-חרדי כופה את אמונותיו על הרוב החילוני במגוון תחומים, חלקם אף קריטיים ומשבשי חיים. אף שנושאים אלו עמדו מאז ומתמיד על הפרק במתח בין חרדים לחילונים, אין פלא שכיום הם מגיעים לפיצוץ. הסיבה לכך היא פשוטה: אם בעבר היה נדמה כי החילונים זורקים עצם לחברה הדתית למען "אחדות העם", היום תפיסה זו נעלמה. החברה הדתית-חרדית משפיעה על סדר היום בהחלטות ממשלה רבות, והחילונים (או "הציבור הכללי") אינם אוהבים זאת.

אם בעבר היה נדמה כי החילונים זורקים עצם לחברה הדתית למען "אחדות העם", היום תפיסה זו נעלמה. החברה הדתית-חרדית משפיעה על סדר היום בהחלטות ממשלה רבות, והחילונים (או "הציבור הכללי") אינם אוהבים זאת

מחד גיסא, ברמה העובדתית, לפי כל פרמטר מדיד, הפרהסיה כיום דתית פחות מכפי שהיה בעבר. מהבחינה הזאת, צודק מי שטוען שהשינויים בסטטוס-קוו הם לטובת הצד החילוני. מאידך, יש כיום הרבה פחות סובלנות מהצד החילוני כלפי כל מה שנתפס בעיניו כהתערבות באורח חייו, גם כאשר מדובר בהסכמות שהוא חתום עליהן: הן משום שזהו דור שלא ידע את הסטטוס קוו ואת הסיבות להסכמה עליו, והן משום שחלק מהנסיבות שונו או השתנו. השתלבות החרדים בחברה מביאה לא רק להסרת מחיצות, אלא גם להיווצרות של נקודות חיכוך חדשות ולהעלאה של פחדים חדשים, אמתיים או מדומיינים, הגורמים לציבור החילוני להילחם ביתר שאת על צביונה ועל דמותה של החברה.

בבחירות האחרונות ראינו את סופה של המסורת הפוליטית שהימין החילוני כולו שותף לקואליציה עם "השותפים הטבעיים", מפלגות הימין הדתי והמפלגות החרדית. אביגדור ליברמן, איש העלייה הרוסית, סירב להצטרף לקואליציה הוותיקה, שבה היה שותף כמעט לאורך כל חייו הפוליטיים.

הסיבה הרשמית לצעד של ליברמן היתה אי-הסכמה על חוק הגיוס. אולם, שלא במפתיע, תעמולת הבחירות שלו כמעט לא עסקה בחוק הגיוס, אלא באספקטים אחרים של יחסי דת ומדינה, כמו חוק המרכולים ונישואין אזרחיים. מפלגתו של ליברמן אף הציבה דרישה בתחום שמעולם לא עסקה בו: לימודי ליבה במוסדות החינוך החרדיים. חריגה נוספת היתה ההתנגחות בחברה הדתית-לאומית, למרות היותה מעורה ומעורבת באופן מלא בנטל הצבאי ובחינוך הממלכתי.

ליברמן כמובן אינו היחיד, ובוודאי אינו הראשון, לנופף ביחסי דת ומדינה ובסיסמאות הכפיה הדתית. דגל החילוניות והדרישה מהחרדים להתאים את עצמם לנורמות החברה המודרנית הוצג בשנים האחרונות על ידי "יש עתיד" בראשותו של יאיר לפיד, בנו של טומי לפיד, שהיה הראשון להקים מפלגה שהמסר המרכזי שלה הוא מאבק בחרדים וקריאה לחילונה של המדינה. "צומת" של רפול הקדימה גם היא את ליברמן בהנפת דגל השירות הצבאי והחילוניות בכלל מימין. כמובן, היה לנו גם קמפיין הבחירות של אהוד ברק לראשות הממשלה ב-1999, שעשה שימוש מסיבי בשאלת הגיוס והתקציבים לחרדים, והדוגמאות עוד רבות.

מה שמייחד את הבחירות האחרונות הוא העובדה שהמאבק הבין מפלגתי נסב בקולניות סביב שאלת כן-חרדים או לא-חרדים. לצד ההתפלגות המסורתית בין ימין לשמאל, הפכה ההתמודדות הבין-גושית גם לשאלה על מידת החילוניות של המדינה

מה שמייחד את הבחירות האחרונות הוא העובדה שהמאבק הבין מפלגתי נסב בקולניות סביב שאלת כן-חרדים או לא-חרדים. לצד ההתפלגות המסורתית בין ימין לשמאל, שנסובה בעיקר סביב שאלות של מדיניות נצית או יונית בנושאי ביטחון, הפכה ההתמודדות הבין-גושית גם לשאלה על מידת החילוניות של המדינה. "כחול-לבן" שחברה ל"יש-עתיד" ניסתה לעמעם במקצת את האגרסיביות של המסר החילוני, אך בסופו של דבר, התפלגו המחנות השונים סביב ציר החילוניות: מרכז-שמאל-ליברמן – חילונים; ימין-דתיים-חרדים – מסורתיים.

ליברמן דיבר על הקמת "ממשלת אחדות ליברלית", כלומר גוש חילוני, שייצר קואליציה חילונית מול אופוזיציה דתית. כשלון הנסיונות להקמת ממשלה עד עתה משמעותו שהחברה הישראלית נמצאת בבעיה: היא הגיעה למצב שבו חלק מהחילונים אינם רוצים להרכיב קואליציה עם החרדים, ומאידך גיסא, הם גם לא יכולים למשול בלעדיהם.

 

מה עושים כעת?

המצב הפוליטי החדש שאליו נקלענו מעלה את הצורך לבחון מחדש את הרלוונטיות של המעורבות הפרלמנטרית החרדית.

המטרה הראשונה שמנינו לעיל למעורבות החרדית היא "הצהרה". בימינו, נקל להבין כי הצהרה זו כמעט מיותרת. קולה של יהדות התורה נשמע ברמה במגוון סיטואציות, מועדים ופלטפורמות. אין צורך להודיע על כך שאנחנו קיימים. החברה בישראל יודעת זאת היטב, וההצבעה בבחירות שולית למדי מבחינת השגת אפקט זה. יתרה מזו, כל עוד ההצבעה משמשת רק מפגן כוח, יש בה אפילו פוטנציאל של השנאת התורה. אנו רחוקים מאד מהימים שבהם לא היה ברור בכלל שיש בציבור אנשים החרדים לתורת ה', והיה צורך בפעולה של הצבעה כדי להראות את כוחם. כיום, אי אפשר להתעלם מהנוכחות החרדית, בין אם ירצו ובין אם לאו.

הציבור החרדי היום גדול מכדי שניתן יהיה לכפות עליו אורחות חיים שאינם רצויים לו. לא יהיה אפשר לגייס את החברה החרדית בכפיה, ואין זה משנה אם המפלגות החרדיות יהיו או לא יהיו בכנסת

גם המטרה של הגנה על חיי הדת השתנתה עם התקופה. הציבור החרדי היום מספיק גדול מכדי שניתן יהיה לכפות עליו אורחות חיים שאינם רצויים לו. לא יהיה אפשר לגייס את החברה החרדית בכפיה, ואין זה משנה אם המפלגות החרדיות יהיו או לא יהיו בכנסת. כן, אין אפשרות לכפות על החברה החרדית לימודי ליבה, כפי שאי אפשר להכריח את החרדים לגזוז את פאותיהם. תרחישי אימה מהסוג הזה אינם אלא תעמולה פוליטית זולה, ואין זה משנה אם הם מוכרזים בנימה של איום מפי פוליטיקאים חילוניים או נלחשים בנימה של הפחדה מפי פוליטיקאים חרדיים.

רוב הסוגיות שהפוליטיקה החרדית מציבה כמשחק סכום אפס יכולות להיפתר בדרכים רבות. לא רק סוגיית הגיוס ניתנת לפתרון קבוע ומתון, אלא כמעט כל סוגיה אחרת שבה חרד הציבור החרדי לאוטונומיה שלו. יש דרכים טובות להגיע להסדר גם בסוגיית עצמאות החינוך החרדי, שנמצאת לאחרונה על סדר היום, וכך גם בשאלת התעסוקה.

המטרות הרלוונטיות שעמן נותרנו, לפיכך, הן התקציבים ושמירה על צביונה היהודי של המדינה. ואכן, בשני תחומים אלו, חלקם של הפוליטיקאים החרדיים הולך וגדל. מצד אחד, הם הכוח המשמעותי ביותר המגן היום מפני חקיקה ליברלית מקיפה, כולל נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, לגיטימציה לגופים רפורמיים, "כשרויות" שאינן אורתודוקסיות ועוד. מצד שני, חלק משמעותי מפעילותם הוא דאגה לתקציבים עבור גופים חרדיים שונים.

רוב הסוגיות שהפוליטיקה החרדית מציבה כמשחק סכום אפס יכולות להיפתר בדרכים רבות. לא רק סוגיית הגיוס ניתנת לפתרון קבוע ומתון, אלא כמעט כל סוגיה אחרת שבה חרד הציבור החרדי לאוטונומיה שלו

כל זה טוב ויפה, אולם השאלה היא מהו המחיר שאנו משלמים על כך. להלן ארצה לבחון את אופן התנהלותה של הפוליטיקה החרדית כיום, ולהציב סימן שאלה באשר לבחירת הטקטיקות שלה.

 

הדרך הטובה לשמור על האינטרסים של הציבור החרדי

כאמור, בכל מה שנוגע להגנה על חיי הדת, נראה שאנו יכולים להסיר דאגה מלבנו. רוב האנשים הרציניים בחברה, תהיה השקפתם הפוליטית אשר תהיה, מבינים כי לא ניתן לכפות על החרדים שינויים מגבוה. אם יוטלו עליהם סנקציות, הראשונה להינזק מכך תהיה המדינה. מצד כל הגורמים הנוגעים בדבר יש מוכנות להתגמש ולהגיע להסדרים שכולם יכולים "לחיות אתם".

מתוך כך, רבים סבורים שהסיבה העיקרית, אם לא הבלעדית, שעבורה נועדה הפוליטיקה החרדית כיום, היא תקציבים. לפני שאנו נכנסים לדיון על אודותיהם, חייבת האמת להיאמר: תקציבי הישיבות בכלל והכוללים בפרט חריגים מאד, ואין להם אח ורע בשום מקום בעולם. למעשה, עצם קיומם הוא סוג של נס המצביע על הסכמה סמויה של לפחות חלק מהציבור החילוני ללימוד התורה. לולי זאת, שום ניצול כוח פוליטי לא היה מצליח לתקצב מגזר ספציפי רק כי הוא סבור שמגיע לו תקצוב (ההשוואה האפולוגטית בין כוללים לאוניברסיטאות שגויה מכמה סיבות, שאין כאן המקום לפרטן). הציפיה שהמדינה תממן כוללים נובעת אך ורק מהכרה עמוקה שמדובר במדינה יהודית, ההיפך הגמור ממדינה נאצית עמלקית, לתשומת לב אלו שהביטויים הללו הם לחם חוקם.

על אף שכבר מזמן איננו מיעוט בסכנת הכחדה, נראה שהפוליטיקה החרדית אינה מבינה את הסיטואציה שבתוכה היא נמצאת. היא משתמשת בטרמינולוגיה של גזרות שמד על ימין ועל שמאל, ומותחת את החבל עד הקצה, מבלי להבין שהוא עלול בסוף להיקרע

הבעיה היא שנראה כי הפוליטיקה החרדית אינה מבינה את הנקודה זו. היא ניגשת לנושא התקציבים כאילו מדובר במלחמת דת. השגת תקציבים לישיבות ולכוללים נמצאת עבורה באותו המקום של הגנת החזון איש על "הזרם הרביעי". היא מתנהגת כאילו דאגתה לתקציבים אינה ניסיון נורמלי לדאוג לאינטרסים של הציבור שלך, אלא משהו הרבה יותר גדול מזה: הגנה על חיי הדת מפני גזרות שמד. על אף שכבר מזמן איננו מיעוט בסכנת הכחדה, נראה שהפוליטיקה החרדית אינה מבינה (או אינה רוצה להבין) את הסיטואציה שבתוכה היא נמצאת. היא משתמשת בטרמינולוגיה של גזרות שמד על ימין ועל שמאל, ומותחת את החבל עד הקצה, מבלי להבין שהוא עלול בסוף להיקרע.

למשל, חלק מהפוליטיקאים החרדיים ושאר דוברים מטעם עצמם אינם משכילים להבין שיש משקל לאופן שבו הם מתבטאים, ושבהבל פיהם הם מקימים דובים מרבצם. חלק לא מבוטל מהחיכוך בין הציבור החרדי לחילוני נובע מאותם "רוב דברים" שלא יחדל מהם פשע. אי אפשר להגזים בנזק שדיבורים מיותרים מחוללים. אבל יש מי שמתנהגים כמי שאינם מודעים לכך. בסיטואציה הנוכחית, נראה שהפוליטיקה החרדית הפכה לזירה של מלחמות קדושות ללא כל חוש פרגמטי וללא כל קריאת מציאות. הציבור החרדי כיום אינו אותו מיעוט שהוא היה פעם, וההתנהלות של חברי הכנסת צריכה לגלות לכך הבנה ומודעות. התנאים השתנו.

אינני אומר כמובן שתקציבי הממשלה אינם מועילים או אינם נחוצים לחברה החרדית. אולם, אסור לנו להתעלם מהמחיר שאנו משלמים עליהם ובהתנהלות שלנו סביבם. תקציבים אלו הם השמן, או יותר נכון הדלק הגרעיני המניע את מכונת התעמולה האנטי-חרדית. כן, מדובר בהרבה כסף עבור הרבה מוסדות, ואם אין קמח אין תורה – מה גם שאנו בוודאי סבורים שמימון לימוד תורה הוא מטרה הרבה יותר חשובה ממימון אירועי תרבות. אולם, גם כאן, הבעיה מתחילה מהתנהלות שטומנת את הראש בחול, שמבחינתה העובדה שהחרדים הופכים ל20% מהאוכלוסיה אינה רלוונטית. הבעיה אינה בכך שהפוליטיקה החרדית מנסה לדאוג לאינטרסים החרדיים; הבעיה היא שהיא אינה מבינה שהיא מביאה את עצמה למבוי סתום, שעשוי לייצר פיצוץ בינה לבין הציבור החילוני – והאותות לכך כבר קיימים.

הפוליטיקה החרדית, אם לומר זאת בבוטות, מתנהלת לעתים כאילו היא אינה רואה אף אחד מלבדה. מחוץ לחברה החרדית, יש מעט מאד קשב והבנה לטענה שמניעת תקציבים מכוללים היא עוול. כאמור, אין שום מקום בעולם שבו מוסד מעין זה מתוקצב על-ידי המדינה. אך דבר זה אינו מונע מהפוליטיקה החרדית להפוך את מניעת התקציבים לכוללים לרדיפת דת. מדובר בגישה שאינה בוגרת, בלשון המעטה. במקום שהגידול החרדי יהפוך את הפוליטיקה החרדית לאחראית וזהירה יותר, נראה שההפך הוא הנכון.

הפוליטיקה החרדית, אם לומר זאת בבוטות, מתנהלת לעתים כאילו היא אינה רואה אף אחד מלבדה. מחוץ לחברה החרדית, יש מעט מאד קשב והבנה לטענה שמניעת תקציבים מכוללים היא עוול… דבר זה אינו מונע מהפוליטיקה החרדית להפוך את מניעת התקציבים לכוללים לרדיפת דת

איני סבור שהסיבה ששונאים את החרדים היא אך ורק תקציבי ממשלה אלה ואחרים. ישנם אנשים ששנאת חרדים היא חלק מתפיסת עולמם וממאבקם על צביון החברה. כמעט לא משנה מה נעשה, עדיין ישנאו אותנו. השנאה שהופנתה אל האדמו"ר מסאטמר – שחסידיו מתנזרים לחלוטין מתקציבים ממשלתיים – בעת ביקורו האחרון בארץ, תוכיח זאת למי שעדיין נזקק להוכחה. ברם, שונאי החרדים המושבעים הם קבוצה קטנה יחסית, גם אם היא צעקנית ובולטת בשיח הציבורי. קבוצה זו אף נלחמת בחברה הדתית לאומית, לעתים בחימה שפוכה יותר ממה שהיא מגלה כלפי החרדים, אף שהתנהלותה האזרחית מופתית.

הציבור הישראלי בכללותו אינו שונא חרדים בגלל עצם שונותם. ככל שיהיו פחות סיבות "מוצדקות" לשנאה כלפי החרדים, כך יצטרפו אליה פחות אנשים. הכלבים ינבחו והשיירה תמשיך בדרכה. "הרוב הדומם" שעליו אוהבים לדבר אינו קונה בהכרח את מה שאומרים בתקשורת. אותו רוב דומם אינו מוטרד מהזקן ומהפאות של החרדים, והוא אפילו עשוי להעריך את דבקותם הדתית. אולם, הוא מוכן לסבול פחות את מה שהוא תופס בתור ניצול, חוסר התחשבות והתנהלות פוליטית קיצונית וחסרת מעצורים. הסכנה בהתנהלות חסרת האחריות של הפוליטיקה החרדית היא שאותו "רוב דומם", שאינו שונא את החרדים בשל עצם שונותם, יקוץ בהם ויחליט שהם נטל קשה מנשוא.

יצוין – אף שהדברים פשוטים ומובנים מאליהם – שבעיה זו אינה פוליטית-חברתית בלבד. יתרה מזו, וחמור מכך, היא בעיה דתית: שנאת חרדים מרחיקה את הציבור הכללי מהדת, מאבינו-אביהם שבשמים, וגורמת ניכור כלפי היהדות ומורשת ישראל.

לאחרונה נחשפתי להתנהלות חכמה ומקדשת שם שמים בשכונת גני הפסגה בפסגת זאב שבירושלים, שיכולה להיות משל לסוגייתנו. השכונה מחולקת כך שבצד אחד של הרחוב יש אוכלוסיה מעורבת, ואילו בעבר השני מתגוררים חרדים. עם אכלוס החלק החרדי נוצר מתח בשכונה וחשש מפני השתלטות חרדים והצרת צעדי התושבים שאינם דתיים. נציגות חרדית יזמה מפגש עם נציגי הציבור הכללי, ובמהלכו הבהירו שאין שום תביעה לסגירת הרחוב בשבת או לכל שינוי אחר של צביון האזור. זוהי דוגמא להתנהגות בוגרת, שבראש ובראשונה מבינה שיש עוד אנשים החיים באותה שכונה, ואף דואגת שנוכחות חרדים לא תביא לידי שנאת הדת עצמה, חלילה.

סיפורה של ההתרחבות הדמוגרפית הוא משל מעולה לתמורות שעוברת הפוליטיקה החרדית. בעבר, הרגישו החרדים צורך להתכנס. הם היו קבוצת מיעוט המפוזרת בכל רחבי הארץ, וכדי להגן על עצמם התכנסו בשכונות ובערים מסוימות. תל-אביב התרוקנה מכל אדמו"ריה, וכל החרדים לדבר ה' הצטופפו להם בכמה רחובות בבני ברק ובשכונות ספורות בירושלים. באותם ימים, האווירה הפוליטית היתה חדורה בתחושת הצורך להגן על עצמנו מכל משמר, לבל נהיה למרמס. באווירה כזו אין מקום ואין אפשרות לחשוב על ההשפעה שלך על הסביבה. ההנחה היא שהשפעה כזו היא בין כך ובין כך מעטה, והדבר היחיד שעליך לעשות הוא לבצר את החומות כדי שהסביבה לא תרמוס אותך. אולם, אנו מזמן כבר איננו שם. הדמוגרפיה החרדית נמצאת היום במגמה הפוכה: מגמת התרחבות. החרדים אינם מתכנסים מפחד החילון, אלא אדרבה, פורצים בחסדי ה' ימה וקדמה וצפונה ונגבה. שינוי זה מביא אתו השפעה חרדית על המרחב. עם זאת, לעתים נראה שלמרות מגמת ההתרחבות, התודעה החרדית נותרה במצב מגננה. חרדים משתכנים בשכונות חילוניות, אבל הם עדיין מרגישים שההיאחזות שלהם שם היא הגנה על איזה מעוז יהודי אחרון, ושהחילוניות עומדת להשמידם בכל רגע. מתוך כך, הם מתעלמים מכך שהם משפיעים עמוקות על המרחב החילוני, ולא רק להפך.

כך הדבר גם בפוליטיקה. בעבר, לא השפיעה הפוליטיקה החרדית כמעט על המתרחש במדינה. הציבור החרדי היה קטן וזניח, ללא יכולת השפעה ממשית. במצב זה, היה מוצדק להתנהל בגישה של מגננה; גישה המשלבת פרגמטיות עם לוחמנות, וחדורת מטרה להגן על הקדוש לה, תוך מתן תשומת לב מועטה להשפעה הרחבה יותר על המערכת. ההנחה היתה שאין לחרדים השפעה רחבה, והדבר היחיד שהם יכולים לעשות, הוא להגן על הבית מפני הסופות המנשבות בחוץ. אולם, החברה החרדית כבר מזמן אינה במקום ההוא. היא גדלה והתרחבה, וכיום, לכל פעולה שלה יש השפעה רחבה מאד. למרות זאת, נראה שהיא עדיין מתנהלת כביכול היא מיעוט חסר משקל המצוי בסכנת הכחדה.

החברה החרדית כבר מזמן אינה במקום ההוא. היא גדלה והתרחבה, וכיום, לכל פעולה שלה יש השפעה רחבה מאד. למרות זאת, נראה שהיא עדיין מתנהלת כביכול היא מיעוט חסר משקל המצוי בסכנת הכחדה

כללו של דבר, תוצאת הגידול הדמוגרפי של החברה החרדית היא שההשפעה שלה גדלה. הפוליטיקה החרדית מתנהלת עדיין בגישה של מיעוט נרדף ללא נוכחות ממשית במרחב: כביכול אנחנו רק מגנים על חלקתנו הקטנה, על יבנה וחכמיה, ואף אחד אחר אינו מושפע מכך. מדובר בטעות שיש לה השלכות כאובות. כשציבור מתקרב בצעדים גדולים להיות רבע מאוכלוסיית המדינה – מבט על מספרי תלמידי בתי הספר יסייע להמחשה – כל פעולה שלו משפיעה עמוקות על שאר תושבי המדינה. אם הפוליטיקה החרדית חפצת חיים, היא אינה יכולה להמשיך להתעלם מההשפעה שלה על הסביבה. אין לנו לפטור את עצמנו בטענה ש"בלאו הכי שונאים חרדים", אלא עלינו לעשות הכל על מנת להאהיב שם שמים על הרוב, גם לנוכח המיעוט הצעקני שעצם קיומה של חברה דתית היא לצנינים בעיניו.

אחר כל זאת, חשוב לי לציין כי הנציגות החרדית מאופיינת דווקא באנשים חכמים, מוכשרים וחרוצים, העושים מלאכה בלתי אפשרית בהצטיינות יוצאת מהכלל. הביקורת שלי היא על הגישה הציבורית לפוליטיקה, הבאה לידי ביטוי בשיח הציבורי בתקשורת ובנימה הכללית של הקהילה. התפיסה הציבורית של הפוליטיקה איבדה את חוש הכיוון שלה. דבר זה מתבטא כמובן גם בפעילות הפרלמנטרית עצמה, אבל אינו מלמד על חברי הכנסת כמו על האופן שבו הציבור תופס את תפקידה של הפוליטיקה החרדית. אדרבה, ההתנהלות השוטפת של מרבית חברי הכנסת היא מופת של בגרות ומתינות. ילמדו המעטים מהמרובים ויתגדל ויתקדש שמיה רבא.

 

הדרך הטובה לשמירת צביונה היהודי של המדינה

כאן אנו מגיעים לנושא השני, אולי המהותי יותר: שמירה על צביונה היהודי של המדינה. כאמור לעיל, מתחילת דרכה של הפוליטיקה החרדית היא נהגה להתערב בכל מה שקשור לצביון היהודי של המדינה. כיום, יש לחברה החרדית יותר כוח, ועל כן עולה שאלת מידת אחריותה של החברה החרדית בהקשר זה. ואכן, יש מי שסבור כי אם יש בידנו אפשרות, עלינו להגביר את מעורבות הדת בחיי המדינה, ויהיה מה שיהיה. אולם, העמדה הרווחת, גם אם לא המוצהרת, מכירה במציאות המורכבת ומנסה לתמרן כל הזמן בין הרצוי למצוי.

לדעתי, גם בנושא זה, התנהלותה של הפוליטיקה החרדית היום מעדיפה להיות צודקת מלהיות חכמה. ההתנהלות שלה מעוררת נגדה רגשות קשים, שהם בעייתיים בפני עצמם. גרוע מכך, ההתנהלות הבלתי חכמה עלולה להרע את מצב הדת והיהדות ולהזיז את קו הגבול רחוק יותר ויותר, עד להפרדת הדת מהמדינה ולחילונה המלא של הפרהסיה הציבורית. גם כאן, השימוש הלא זהיר בכוח שבידי החברה החרדית, מבלי לשים לב לנפגעים ממנו, עלול להעלות ליהדות ביוקר.

ההתנהלות שלה מעוררת נגדה רגשות קשים, שהם בעייתיים בפני עצמם. גרוע מכך, ההתנהלות הבלתי חכמה עלולה להרע את מצב הדת והיהדות ולהזיז את קו הגבול רחוק יותר ויותר, עד להפרדת הדת מהמדינה ולחילונה המלא של הפרהסיה הציבורית

תחת הכותרת של "צביונה היהודי של המדינה" נמצאות סוגיות כמו המעמד האישי (נישואים על פי התורה), תחבורה ציבורית, מסחר ובילוי בשבתות ומועדי ישראל, ועוד.

המעמד האישי הוא כנראה הסוגיה הקריטית ביותר מבחינת שני הצדדים. מהצד הדתי, מדובר ביסודות הקיום היהודי. מבחינת הצד החילוני, מדובר בבעיה אקוטית הפוגעת באופן קשה במי שאינו עומד בקריטריונים ההלכתיים להיתר נישואין או להיותו יהודי. עד לאחרונה, מבחינת הרוב החילוני, גם אלו העוינים את הדת, נישואין וגירושין באמצעות הרבנות היו הצקה מעיקה ולא מעבר. אולם, בעקבות העלייה מארצות חבר-העמים, עלה מספרם של פסולי החיתון במידה דרמטית. על פי הערכות שונות, ישנם כיום מאות אלפים שאינם יכולים להקים בית במדינת ישראל. סוגיה זו היא דוגמא לשינוי משמעותי שהתחולל כתוצאה מאירוע ניטרלי כביכול מבחינה דתית: העלייה ממדינות חבר העמים. עם זאת, השלכותיו נוגעת לשורש צביונה הדתי של המדינה ומחייבות חשיבה מחודשת.

אינני יודע מה הפתרון לבעיות אלו. ברור לחלוטין כי המצב הנוכחי הוא כפיה ממשית על האזרח החילוני, ועל כן הוא לא ישרוד לאורך זמן. ככל שהזמן נוקף וגדל מספרם של אלו שאינם יכולים להינשא במדינה, משתנה השיח הציבורי וגובר הפוטנציאל לפיצוץ משפטי או פוליטי.

האם אפשר בכלל לדבר על פשרה כלשהי בתחום זה? על התעלמות משבירת סממן היהדות העיקרי של מדינת ישראל? אולי אכן הפתרון הוא פנקסי יוחסין, ואפשר שהדבר דווקא יעודד את הרוב המכריע להמשיך להינשא באמצעות הרבנות. אין ספק שזוהי השאלה החמורה ביותר בענייני דת ומדינה, שאינה נוגעת במישרין לציבור החרדי ושעיקרה הוא דאגה לשלמותו של העם היהודי. שאלה מסוג זה אמורה להיות נדונה ברצינות וביסודיות בפורום של גדולי ישראל.

עלינו להיות ערים למה שקורה סביבנו. יש להחלטות שלנו השלכות, ויש עוד אנשים שחיים במדינה הזו. אם לא נשים לב לכך, גם כאשר תצליח המדינה לצאת מהפלונטר הנוכחי ולהרכיב ממשלה עם או בלי החרדים, הבעיות שהביאו אותנו עד הלום לא ייפתרו

שאלות כמו תחבורה ציבורית בשבת, הנוגעות לכל אותם אזרחים שאין באפשרותם להשתמש ברכב פרטי, וכן סוגיית המסחר והבילוי בשבת, הם מקרים שבהם החיכוך חמור פחות. אולם לתחושתי, גם הנושא הזה עומד על סף פיצוץ, הן משפטית והן אזרחית. יתכן שאני מגזים וקטן-אמונה בהקשר הזה, אך כבר היום יש כידוע התארגנויות רבות ומתרבות של תחבורה ציבורית בשבת, לא רק במימון גורמים פרטיים אלא אפילו במימון עיריות. ישנם גם אזורי מסחר שלמים הפתוחים בשבת. כפי שהציבור החרדי השתנה, כך גם הציבור החילוני. עבור חלקים גדולים מאד ממנו, העדר תחבורה ציבורית כיום וסגירת אזורי המסחר אינם תנאים מתקבלים על הדעת. להתרשמותי, הסטטוס קוו לא יעמוד על כנו עוד זמן רב.

נעשו בעבר נסיונות להשגת מתווים שונים, כמו "אמנת גביזון" ועוד. אולי הפתרון במקרה הזה, שהשלכותיו מצערות מאד עבור כל מי שהשבת יקרה לו, תהיה התעלמות בשתיקה מול אמנה שתסדיר את כל התחום מחדש. עמימות היא לעתים מדיניות.

האמירה המרכזית שלי ביחס לדרך שבה אנו מטפלים בסוגיות צביונה היהודי של מדינת ישראל היא שעלינו להיות ערים למה שקורה סביבנו. יש להחלטות שלנו השלכות, ויש עוד אנשים שחיים במדינה הזו. אם לא נשים לב לכך, גם כאשר תצליח המדינה לצאת מהפלונטר הנוכחי ולהרכיב ממשלה עם או בלי החרדים, הבעיות שהביאו אותנו עד הלום לא ייפתרו. אנו נהיה עדים לפיצוצים חוזרים ונשנים, ולקריאה החוזרת ונשנית: "אי אפשר לחיות עם החרדים הללו!"

כדי שהפוליטיקה החרדית תהיה בת קיימא, היא חייבת לחשוב מחדש על הסיבות להימצאותה במקום שבו היא נמצאת, ועל הדרכים שבהן היא פועלת להשיג את מטרותיה. היא צריכה להבחין בין המאבקים שעליה להיאבק למאבקים שעליה להניח לאחרים; היא צריכה להיות ערה למציאות שסביבה ולהבין שלכל צעד שלה יש השלכה על המערכת המדינתית כולה; היא צריכה לשים לב לכך שהיא כבר אינה מייצגת מיעוט זניח, אלא ציבור בעל כובד משקל; והיא צריכה לגלות אחריות ובגרות.

***

כאמור לעיל, הפוליטיקאים החרדיים עצמם הם אנשים מנוסים מאד ובדרך כלל פרגמטיים מאד. לרוב מתחילות הבעיות בדרג נמוך יותר. מול גורמים אחראיים ומתונים המנסים לפתור התנגשויות לטובת כל הצדדים, בדרכי נועם וללא מהומות, קמים גורמי שוליים שונים, חלקם דווקא מכיוון הציבור הפחות חרדי, הגוררים את הציבור כולו למאבקים עקרים ומזיקים.

כך למשל ארע למתווה הכותל, שקיבל כידוע הסכמה שקטה בדיעבד מצד גדולי התורה. הרעש משולי הציבור ומגורמים בציבור הלא חרדי הציף שוב את הבעיה והביא אותה לדרך ללא מוצא, שסופה ידוע מראש: פריצת כל הגבולות ללא שום הסדר.

כדי שהפוליטיקה החרדית תהיה בת קיימא היא חייבת לחשוב מחדש על הסיבות להימצאותה במקום שבו היא נמצאת, ועל הדרכים שבהן היא פועלת להשיג את מטרותיה… היא צריכה להיות ערה למציאות שסביבה ולהבין שלכל צעד שלה יש השלכה על המערכת המדינתית כולה… היא צריכה לגלות אחריות ובגרות

עם זאת, העובדה שהפוליטיקה החרדית נגררת לאחרונה שוב ושוב אל מחוזות המאבקים חסרי המוצא, מלמדת על משהו שגוי בהתנהלות שלה. כפי הנראה, עומדות כיום בפני הפוליטיקה החרדית שתי אופציות. האחת היא דיון מחודש ומעמיק בכל נקודות המחלוקת, עד שתושג הסכמה, גם אם חלקית, בשתיקה ובדיעבד, שתשמור בכל זאת על אי-אלו מאפיינים של פרהסיה יהודית ושל האינטרסים החרדיים. השניה היא איבוד כל יכולת השפעה בתחום היהדות ובכלל.

יתכן שבמצב הנוכחי – ואני אומר זאת בצער – הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לפוליטיקה החרדית הוא הקמת ממשלה חילונית תוך השארת הנציגים החרדיים מחוץ למעגל ההשפעה למשך תקופה. בתקופה זו "יוסדרו" ללא החרדים כל הנושאים השנויים במחלוקת. לאחריה, יוכלו הנציגים החרדיים להצטרף על בסיס המצב הקיים, כדי לקדם את האינטרסים החיוניים של הציבור שהם מייצגים. כך הם לא יצטרכו להיות חלק מהקואליציה שתקבל החלטות שהם אינם יכולים לחתום עליהן, אך יוכלו לחזור לפוליטיקה פעילה יותר לאחר מכן, ולהשפיע על פי "סטטוס-קוו" חדש. בימים האחרונים נשמעו לא מעט דיבורים בכיוון זה.

תהא העמדה על הפתרון הרצוי והאפשרי מה שתהיה, הצפת הבעיה, הגדרתה והצגתה בצורה מפוכחת, היא לפחות מחצית הפתרון.

תמונה: Bigstock

30 תגובות על “פוליטיקה ללא בלמים

  • מאמר מצוין.
    נהניתי מאוד לקרוא, הגדיר לי את תחושתיי בנושא.
    תודה.

  • 1. השינוי כעת ביחס החילוני אינו רק בגלל גידול מספרי ומאיים של הגוש החרדי אלא גם בגלל ריחוק נפשי (כולל תמיהה ואף תיעוב) של חילוני ממוצע מהדת לעומת העבר. זה פריו של חינוך חילוני של עשרות שנים (זה ניצחונם של אנשי מר"ץ, שהקפידו לשלוט במשרד החינוך, החל בשולמית אלוני, גרך אמנו רובינשטין יוסי שריד ועוד). זה גם פריה של התנהגות ממש לא חכמה של המגזר החרדי המביט תמיד לשקל הקרוב ותו לא.
    2. המטרה של הצהרה וקידוש ה' תמוהה בעיני ואינה הגיונית. אני נוטה לחשוב שזה היה נימוק דמגוגי בכדי להמריץ אנשים להצביע. משעה שיש עיתונות וחופש מידע וסקרי דעת קהל היא אינה אומרת מאומה. (אגב, אם זה הנימוק ניתן להצביע למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה).
    3. שמירת הצביון היהודי הינה טענה צבועה מכף רגל ועד ראש. מעולם לא נתקלתי שהציבור החרדי אומר – נא שמרו על הצביון, נא לא להזיז עצמות במתחם בית חולים מהכא להתם, ואם הפתרון ההלכתי עולה 150 מלש"ח – נסכים לקצץ חלק מתקציב הישיבות, כי חשוב לנו הצביון. תמיד הכיוון חד צדדי – אנו נאמר לכם מה לעשות ועל חשבונכם. בכלל הגישה שהציבור החילוני צריך לשמור כל כל חומרא ואינו יכול לאחוז בצד המיקל תמוהה(פרשת העצמות באשדוד היא דוגמה מצויינת, יש צדדים רבים להיתר ואיני בטוח שהחילונים צריכים להשמע בדיוק לרב אלישיב). אבל יש כלל ברזל שבענייני דת ציבוריים (בפרט שאינם על חשבוננו) תמיד הדתיים שוברים ימינה. זו גם הסיבה שבגללה חלק מהח"כים החרדיים מתבטאים בטמטום, שהרי ציבורית בציבור שלנו כל המיימין, ולא משנה כמה, הרי זה משובח.
    4. בכלל, לו היה אכפת לנו מהצביון של המדינה היינו מתנהגים ציבורית בפחות דורסנות וביתר חכמה . קשה לומר שאין לנו אחריות על הדמוי הירוד של הדת בעיני הדור הצעיר.
    5. בכלל הגישה שלנו למירת הצביון נחלה במבחן הזמן כשלון חרוץ.
    6. רק טיפש חושב שלאורך ימים מיעוט יכול לנצל כלכלית את הרוב וגם לומר לו מה לעשות. הכותב עצמו מציין את תלות החברה החרדית במדיניות הממשלה והוא ממעיט בהרבה מעוצמת התלות. זו גם אחת הסיבות לכך שאיש אינו מדמיין חרדים ללא מעורבות פוליטית.
    7. תנוח דעתך כותב נכבד, אף אחד אינו חושב שסחיטת תקציבים הינה הגנה על הדת. פשוט נח ונעים יותר לסחוט צדקה (צדקה? אולי פרוטקשן?) במסווה אידיאולוגי, כך נעים יותר להביט בנראה.
    8. בעניין התקציבים – יש נקודה חשובה – העניין הכלכלי האמיתי אינו בתקציבי הישיבות אלא בעיקר בתקציבי החינוך. ברגע שמימון ממשלתי יוסר ממוסדות שאינם לומדים תכנית בסיס מסויימת המערכת תתמוטט. אין אברך שיוכל לשאת בעלויות של יסודי-תיכון-סמינר כחינוך פרטי.
    9. הכותב מציין שהצבור החילוני אינו שונא חרדים. א. ראה הערה 5 בדבר השילוב הקטלני של סחיטה והכוונת אורחות חיים. ב. בוז תהומי גרוע משינאה. ג. הציבור החילוני מזהה איום כל ההגמוניה ושאיום זה יפגע אנושות באורחות חייו ובכלכלתו ועם זה אינו יכול להשלים. זו נקודה מרכזית שאיני רואה לה פתרון.
    10. באשר להתנחמדות בפסגת זאב, אל תדאג, כל וד החרדים הם מיעוט קטן הם נחמדים. כאשר אנו נהיים מיעוט גדול – שוברים ימינה וחייבים לערוך הכנסת ס"ת ב 10 בלילה ברחובה של עיר בכדי שסדר ג' של האברכים לא יפגע (היה בזמנו בק. יובל) וחייבים להשתלט על האזור, ראה ההשתוללות של אנשי ישיבת תפרח במושב שהגיעה להצתות).
    11. הדיון על פתרונות מסובך מאוד, אבל ככלל צריך להודות במפלה ולמדינה לא יהיה צביון יהודי. אנו במדינה חילונית שאנשיה במקרה ממוצא ביולוגי יהודי ותו לא.

    • ושכחתי להוסיף, בהקשר לכותרת המאמר – שאכן פוליטיקה ללא בלמים – כמו מכירת מתיישבי גוש קטיף בעבור 39 מלש"ח – , מלבד שספק כמה היא מותרת הלכתית ומוסרית, ספק אם היא יעילה לטווח ארוך
      וגם ללא דוגמה קיצונית כזו, ההתנהלות הפוליטית החרדית בנויה, ולפחות קלה להצגה, כמסחטת כספים ללא חשבון

    • במחילה מכבודו, ברגע שהכנסת את עניין גוש קטיף הסגרת את השתייכות הפוליטית שלך.
      ועל כך 2 הערות:
      1. המזרחי אף פעם לא אהב את החרדים יותר מדי.
      2. המתנחלים דהיום מהווים נטל לא פחות למדינה מאשר החרדים. גם אם הם תורמים הרבה יותר.
      ושלא תבין אותי לא נכון, אינני בא להגן כאן על הציבור החרדי ובהחלט יש דברים המצריכים דיון עמוק ויסודי בכל הנוגע להתנהלות החרדים בנושא המדינה והמסתעף וכפי שבאר בארוכה בעל המאמר הרב מאיר הירשמן'. אך הטענה האחרונה שניתן לכתוב על המפלגות החרדיות זה לגבי הנושא של גוש קטיף. רבים וטובים סברו שהתיישבות גוש קטיף הייתה נטל עצום ומסוכן למדינה ובפרט למתיישבים שם. אין זה מצדיק את הפינוי החד צדדי אך גם אין זה מצדיק לגולל טענות על המפלגה החרדית בעניין.
      מלבד זאת, הרי זה לא נושא המאמר, וזה נראה יותר כניסיון לסגירת חשבון. ראה סעיף 1 בתגובתי

    • תגובה לתגובה למשה

      בכלל לא קשור להשתייכות פוליטית. יש דברין שאסור לעשות. מי שמשיג כספים ללומדי תורה שזו מטרה נעלה על חשבון זריקת אנשים מביתם (ולו בעקיפין) איבד את הצפון הדתי והמוסרי
      הבעיה היא שהתרגלנו כל כך לזה ולשיטת מסחטת הכסף עד שזה נראה לנו טבעי.

    • במחילה מכבודו, בתגובתך הנוכחית פשוט חזרת על הטיעון הקודם שלך רק במילים אחרות.
      ולכן אין טעם להשיב.
      אם תתייחס ותענה לנקודה שכתבתי (סעיף 2) אהיה מוכן בשמחה להשיב.
      בהצלחה

  • לגבי סאטמר – זו התממות לטעון שהאיבה לסאטמר נובעת מכך שהם חרדיים.
    חסידות סאטמר מחפשת את השנאה ומעוררת אותה בכל הזדמנות (בביקורו האחרון של הרבי מסאטמר התבשרנו שצה"ל הינו עמלק)
    חסידות סאטמר מכנה את מדינת ישראל בכל שם גנאי שמוחם ההזוי מעלה – עמלק, המן, נאצים, סיטרא אחרא …
    אני מבין מאיפה השנאה הסאטמרית באה, אבל לא את השתיקה שבה מתקבלים דיברי הבלע שלהם בחברה החרדית ושתיקה כהודאה…
    הציבור הכללי בארץ בור לגבי ניואנסים חרדיים ורואה אותם כיחידה מונוליטית ולכן מבחינתו החרדים הם אוסף של כפויי טובה שנושכים את היד המאכילה אותם.

  • אינני יודעת אם גם נשים חרדיות ראויות להשתתף בפוליטיקה, אבל הצעת כותב המאמר על הפתרונות ללחץ הציבורי הפנים חרדי ביחס לוויתורים משקפת גישה ציבורית של: "היה אדם בביתך וחרדי בצאתך".

    והאמת שלא צריך להשאיר זאת רק לחיים הפוליטיים. בכל מקום צריך האדם מצד אחד לחיות את חייו ברשות היחיד שלו נכון, ומצד שני להותיר בשיח הציבורי את הגישה החרדית. הבעיה היא כאשר יש פלישה של רשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך ניסיונות התערבות של רשות הרבים בחייו של היחיד.

    • נשים ראויות לכל דבר. אין צורך לומר זאת.
      לא הבנתי איך הסקת מהדברים גישה של היה אדם בביתך וחרדי בצאתך.

  • ההרגשה שציבוריות החרדית אינה מסתדרת עם חיי העולם (בפרטי כל חלקו של המאמר על הובלת הדרך החרדית לתלות כלכלית בכספי המסים).

    בעוד בציבוריות מתיישרים לפי המחמיר ביותר, ואם לא אז מרגישים את הצורך לתרץ ולהתגונן, בלא להבין שהרבה פעמים הקיצוניות משמעה איבוד כושר השיפוט, ואי הכרה של העולם שהקב"ה ברא.

    בפרטיות אנשים פועלים לעצמם לפרנסה בכבוד, וגם ללימודים (אם זה בקרית אונו או במקומות אחרים), אבל ממשיכים להשמיע את הרטוריקה העריבה לאוזני הציבור של זלזול בלימודי השכלה כללית ולימודים אקדמאים (אף שהם יודעים שכנראה הם יצטרכו בחיים כמות גדולה יותר של רופאים מכמות הרבנים שהן יצטרכו), ואי כיבוד החתירה לפרנסה בכבוד.

  • תודה על מאמר מצוין,

    הסכמתי עם הרבה מהנכתב ,

    לפי דעתי הפתרון יוכל לבוא על ידי מפלגה כמו זהות של פיגלין ,

    אם נוותר על תקציבי הישיבות ונבקל 100 אחוז תקצוב במוסדות החינוך לילדים ,

    הרווח לכל משפחה יהיה יותר ממה שהיום.

    • באמת נראה לך שבמתווה פייגלין לא יהיה שום פיקוח על מסגרות החינוך? שכל מי שיתלה שלט "בית ספר" ויגיש רשימה של הורים שחתמו לו יקבל נהרות של כסף?
      איזו תמימות!!!
      כמובן שיצטרכו לעמוד בסטנדרטים הגיוניים של מוסד חינוכי ולימודי וכו'. ממש לא בטוח שהמוסדות החרדיים יוכלו לעמוד בקריטריון מדיד כלשהו…
      מעבר לזה, בבסיסה של גישת פייגלין עומדת התפיסה שהמדינה לא צריכה לקחת ממך כסף ואז לתת לך שירותים, אלא אתה אמור להשאיר את כספך אצלך ולרכוש עצמאית שרותים הטובים לך (אפילו דברים כמו בריאות וביטוח לאומי פייגלין מדבר על "הפרטה" שמשמעותה בעצם יש לך אז תכהיה בריא ומבוטח, אין לך… שאלוהים יעזור לך…)
      מה זה אומר על שרותי החינוך/רווחה/רפואה /וכו' שאמורים להיות מנת חלקה של משפחה חרדית עם 7 ילדים ואב אברך ואמא גננת?? אל תהיו תמימים!!!
      בגישתו של פייגלין לא מגיע להם כלום!! אם חשוב להם לקבל משהו עליהם להתנער ולרכוש לעצמם שירות זה, כמו בארה"ב…

    • לא יקרה כלום אם אותו חרדי גם יעבוד ויהיה לו חמישה ילדים במקום שבעה וגם יכניסו קצת לימודי ליבה, עדיין מצבנו יהיה פי 10 יותר טוב. ראינו מה קורה במדינות סוציאליות כגון ונצאוולה

    • מסכים אתך לגמרי,
      ולאסף:
      פייגלין לא מדבר על הפרטה מלאה בנוגע לרווחה ובריאות, אלא על ייעול ותחרות ופתיחת אופציות ליזמות.
      לגבי החינוך- גם אם ידרשו לימודים בסיסיים- מדובר במינימום שבמינימום, ואני מאמין שאם החרדים ירגישו שמפסיקים לנסות לשנות אותם בכוח (כשסוגיית הצבא-הופעות מוטי שטיינמץ ונשואים אחרים ירדו מהפרק…) וה"התנגשות" היחידה תהיה סביב לימודי הבסיס שבבסיס המדוברים- תמצא הדרך להגיע להסדר….

    • אין הבור מתמלא מחולייתו…
      פייגלין אינו אלוקים שיכול להמציא כסף יש מאין…
      כשהוא מדבר על שיפור השירות לאזרח, ברור שזה בא על חשבון מישהו. כשהוא מדבר על הפרטת הביטוח הלאומי, הוא לחלוטין מדבר על הגישה האמריקאית שלעניים אין אפשרות אפילו לראות רופא…
      הזוי בעיני איך מישהו בכלל יכול להעלות על סף דעתו שפייגלין וגישת הרזיית המנגנון הציבורי שלו, הם מענה ראוי לחברה עניה שכמעט כל מה שיש לה זה המערכת הציבורית (הן בקבלת שירותים והן בתעסוקה שלדעתי אחוזים עצומים של השכירים החרדיים מועסקים בה או בגופים המתוקצבים ממנה).

    • מסכים. המצע של פייגלין הוא הפתרון הטוב ביותר, אפשר לחלוק אולי מהי הדרך המדויקת, אבל ברור שהגישה שלו באופן כללי ורוב הפתרונות שלו הם נכונים וטובים.
      נשגב מבינתי מדוע אנשים לא מבינים את משנתו בעניין הביטוח הלאומי והקצבאות, הכל כתוב ברור וחד בספרו ואף אחד לא הולך להיפגע מכך אלא רק להרוויח.

  • בדיוק מסיים שיחה עם שכני החילוני, בה התגלגלתי מצחוק בתוך הבטן. הוא בחר בי החרדי לכאורה , להביע את חששו מהחרדים המשתלטים האלו \שקנו עכשיו את כל הדירות שהוסיפו בבניין במסגרת התמ"א…
    מה אני למד מזה?
    שאף אחד לא חושש מחרדי כחרדי, אלא בעיקר מהשתלטות ופגיעה בשגרת חייו.

  • 1. יחסם של הצד החילוני שונה מהדורות קודמים שפעם עדיין הכירו קרוב משפחה חרדי , אבל היום זה דור שלא יודע את יוסף , ובפרט ההתנהלות האינדיבידואלית של כל פרט והתקבצות דרך הקשרים החברתיים
    2. אמירות נציגי הציבור המוטעים לדעת הכותב נובע שגם לנציגי הציבור יש תקשורת פנימית מלקה ומטיפה ולוחצת ולא סובלת אמירות כלליות בדיוק כמו ליברמן.
    3. ליברמן מדבר נגד הקהילות ששואבים את בוחריו ונשאר לו לגייס את הציבור שאינו יהודי או לא מכיר יהדות ומשתמש בדברים המציקים לו וזה הבידול שהוא עושה.
    4. ייתכן שהכותב קשור איכשהו עם בלפור ונשלח על ידי משפחתו לדברר
    5. גם דיברור עם "בראש בקיר" נובע מנציגים שזה אופיים והתנהגותם בתוך הציבור החרדי. ראו את הפלג שדברי החזון איש לא משפיע על התנהלותם.
    6. גם אנו כחרדים צריכים לרכוש תרבות והתנהגות טובה יותר ולא ללמוד מהרחוב החילוני , כי אנו נתבעים ליותר
    7.

  • 1. דעתו של החזון איש היתה שהצבעה בבחירות היא עצמה קידוש ד'. לא כדי להוכיח משהו לחילונים אלא להראות קבל עם ועדה שרצוננו בשלטון על פי התורה. וככל שהתרבו המצביעים ישנו קידוש שם שמיים גדול יותר, שיותר אנשים מעוניינים בכך. רעיון זה לא השתנה עם השנים כלל.
    2. איני חושב שנושא התקציבים הוא קשור למלחמת דת ואיני חושב שגם הפוליטיקאים החרדים חושבים כך.
    דרישת התקציבים מעבר לכך שהיא מסייעת כמובן לעולם התורה לשרוד יש בה משהו עמוק יותר המגיע מהנחת יסוד שכל עם ישראל צריך להיות שותף בהחזקת התורה, וכן, גם לחילונים יש חלק בזה . ( וגם זכות גדולה בכך שהמדינה שורדת למרות כל האיומים מסביב)
    נכון שהם אינם רוצים בכך ואפילו מתנגדים לכמותשל הכוללים והישיבות, אבל התעוזה ולעיתים החוצפה המתלוות לדרישה התקציבית לא מגיעה במקורה מהמקום של "מגיע לי" אלא מתפיסה עמוקה שבכך תלוי כל היסוד של עם ישראל וגם אתה החילוני מחוייב בכך למרות שאינך מודע או רוצה. ולכן אין מקום להשוואה למדינות בעולם שאין בהם תביעה תקציבית למגזר בסדר גודל כזה.
    3. התפיסה הנאיבית משהו שכביכול אם לא נהיה בממשלה יגיעו איתנו להסדר יותר טוב, והסטטוס קוו יישמר גם אם בהסדר חדש אין לה על מה להישען, ברור לחלוטין שאם לא היו כאן חרדים במדינה ( או בממשלה) לא היה נשאר מזמן שום דבר מהסטטוס קוו , לא מהשבת ולא מהחיים היהודיים, ופוק חזי מה קורה בחוץ לארץ במקומות שאין השפעה של החרדים על המרחב: התבוללות גמורה.
    זה מה שהיה קורה כאן מזמן אם לא היינו עומדים על המשמר גם אם זה פחות נעים למישהו זו חובתנו לעם הזה.

    • שימי
      1. האם לפי החזו"א ניתן לצאת ידי חובה בחתימה על עצומה?
      2. זו דוגמה מעולה איך השיטה של חיים על חשבון אחרים מעוותת את המחשבה ואת ראיית המציאות. האם באאמת אנחנו מזכים מיזהו כשאנו אונסים אותו לתת לנו כסף? האם תלותו על עמ"י תלויה בסחיטה הזו (ובעיני הנותן זו בדר"כ סחיטה)? ולפני 250 שנה כשחלק הלומדים היה זעום יותר מה היה עם גורל עמ"י?
      3. צודק. אף אחד לא יגיע איתנו להסדר כשאנו לא בעמדת כח. נהיה בעמדת כח אמיתית רק כשלא נהיה תלויים.
      4. ולגבי צביון המדינה – ראה בתגובתי קודם סעיף 11. ולצערי גם לנו יש כמה אחוזים בתוצאה הרעה הזו.

  • כותב המאמר ניתח בצורה יפה את השינויים שחלו בחברה הישראלית ומעלה את הדיון שדבר מה צריך להשתנות אם כן בהתנהלותנו, ועל כך יישר כוחו. אינני מסכים עם כל דבריו אפילו שהוא מציבם כעובדות אך הניתוח כעמדה היא מעניינת. הייתי רוצה להוסיף גישה אחרת לכל הנידון, וניא, שהיגשה שלנו באשר לצביון והשפעה על אורח החיים בחברה הישראלית צריכה לעבור שינוי מהותי בדיוק כפי שתחום החינוך עבר, אולי מבלי תכנון אך הינה עובדה. מאכיפה קשוחה והצגת רשימה קפדנית של עשה ולא תעשה כלפי החניך, עברנו לדברכי נועם וטעם, דיאלוג ועוד. בכדי שהחניך יבחר את הדרך אותה אנו חפצים להנחיל ולא יחכה להזדמנות הראשונה להשילה מעליו.
    כך גם צריך להיות בהשפעה הציבורית אם חפצים אנו להיות משמעותיים ולהשפיע על מישהו אזי נצא מזירת החקיקה והכפיה ונעבור לזירת הדיאלוג וההסברה. ערך השבת לא נמדדת בכמות אלא באיכות אם יש חנויות פתוחות בשבת אבל דואגים שזה לא יפר לגמרי את קדושת השבת ולא תחייב את מי שלא רוצה לחלל, זה ניתן להגיע רק על ידי שיח ולא על ידי פוליטיקה וחקיקה. לעומת זאת סטטוס קוו שתוחם איפה קדוש ואיפה חולין זה לא צביון מהותי ולא אמיתי. ובודאי שלא משפיע על הפרט אלא רק על רצוננו להצליח להשתלט על מרחב כלשהוא…
    בתקווה שרעיון זה יצליח לצבור תאוצה ולהאהיב שם שמיים

  • בתוך לא-חרדי אני רוצה להעיר שתי הערות:
    1. הביקורת על הציבור החרדי נובעת במידה רבה מהזלזול הרשמי של החרדים במדינה. אמנם, בפועל רוב הציבור החרדי יודע ואומר שמדינת ישראל טובה לחרדים אבל הדוברים בתקשורת מקפידים ללעוג למדינה. גם אם הציבור החרדי טוען בצדק שהוא תורם למדינה בלימוד התורה הוא לא יכול לזלזל במדינה שמממנת את עולם התורה.
    2. ביקורת נוספת נובעת מכך שנדיר לשמוע חרדי עוסק בשאלה מה הוא יכול לתרום למדינה. כמעט תמיד הנושא הוא מה המדינה צריכה לתת למגזר החרדי. ושוב, להבנתי הציבור החרדי תורם המון למדינה, אבל השיח הציבורי החרדי הוא אחר לגמרי.

  • כפי שמציין נכון בעל האמר שתנאי החיים השתנו וציבור החרדי וחילוני השתנו במידה רבה וציבור חרדי חייב להיות מודע לכח השפעה שלו. וכאן לדעתי חייבים לענות לשתי נקודות שמהם נגזרת התנהגות בהרבה תחומים. 1.אם אנחנו רוצים להשפיע או לא, ואדרבה השפעה הזו מפחידה אותנו. 2. מה היחס שלנו למדינת ישראל של זמננו לאחר עשרות שנות קיומה, האם זה עדיין איזשהו יצור לא ברור בהגדרתו או שהגיעה זמן להודות שיש כאן כוונה אלקית של הקמת ישות מדינית בארץ ישראל. אם לא רוצים להשפיע ואנחנו נמצאים באיזהשהי מדינה שנוכחים בה יהודים, אז באמת צריך או להילחם או להיות פרגמטים אבל תמיד נהיה גם בעיני עצמנו וגם בעיני אחרים כזרים שמנצלים את האחרים ודרכים יהיו בהאתם. ואם כן רוצים להשפיע ומתןך הבנה להשתתפות במהלך אלקי, אז כיוון הוא חיובי הן בהסברה והן בחקיקה, כן בחקיקה הדתית, אבל לא מתוך תחושה של התגוננות ועליונות של חילוניות אלה מתוך תחושת כח צדק. חוכמת מסכן בזויה, אם אתה מציג את עצמך כמסכן, אז ככה מתייחסים אליך ואם הפוך אז גם יחס הוא אחר ולא יהיה ניתן לדרוך. ומזה נובע גם יחס ללימודי חול, פרנסה וגם ללימוד תורה שמייצב רק את האברך הפרטי או שדמות כל החברה יהודית. השאלה היא האם אנחנו מנגררים או ממיצבים .

  • לגבי גוש קטיף
    כמה ימים לפני הגרוש עמד הרב אברהם רביץ זצ"ל מעל בימת הכנסת ואמר שהגרי"ש אלישיב אמר לו שאיד הסיבות לא לפרוש היא שיש כאן סכנת נפשות מידית של מתנחלים שגרים בקו האש,וספק סכנת נפשות ,ירו טילים לעבר ערי ישראל
    וגם שהתוכנית תעבור גם אם אגודת ישראל תפרוש.
    לגבי השנאה של החילונים לחרדים לדעתי זה נובע מבורות והטעיה של התקשורת
    לגבי היחסים בין המזרחי לחרדים,להבנתי זה בכלל לא קשור לפוליטיקה
    זה יותר עיניין דתי שהמזרחי מרגיש שהחרדים מתנשאים עליהם,לדוגמא לא לומדים את ספרי רבותהם
    וגם אומרים להם בלי מילים שהאמת אצלינו.

  • המילים שלא נאמרו, ואולי כותב המאמר כיוון אליהם הם שאולי בכלל צריך לחשב מסלול מחדש ולחשוב האם אנו זקוקים בכלל לפוליטיקה החרדית בימינו?

  • הרב מאיר – אתה יכול להוביל שינוי.
    החרדים כמו כל קבוצת אוכלוסיה אחרת (ימין, שמאל, רוסים או נשים) זכאים להתארגן פוליטית ולפעול בדרכים דמוקרטיות כדי לממש את חזונם, כולל מדינת הלכה (אם בכלל זו מטרה חרדית), ללא שום מגבלה, ובלי רגש נחיתות.
    הבחירות אינן סביב חרדים. החרדים קורבן של הסתה לשם הסטה של השיח הפוליטי.
    הפוליטיקה החרדית משרתת את המימסד הדתי והעסקנים, ונועדה לשמר תלות של הציבור החרדי.
    אפשר להשיג שיוויון זכויות ע"י נציגים בליכוד ובמפלגות אחרות. הצרכים החרדיים אינם יקרים במונחים תקציביים.
    מנהיגי הציבור החרדי (מי קידם אותם ?) יתמכו במי שיציג קבלות.
    ידידך משכבר הימים

    • תודה ידידי הוותיק

  • אני חרדי מהבית ואחרי שקראתי את המצע של פייגלין והתחלתי לעקוב אחרי משנתו-אני מבין שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לציבור החרדי.

  • מאמר מצוין, למרות שהמסקנה אליה מכוון הכותב המוכשר נראית לי מסוכנת מידי. אין ספק שחלו תמורות רבות ביחסי חרדים חילונים, לדוגמה, בשנות החמישים הציבור החרדי נלחם נגד בריכות מעורבות בבתי מלון ובשכונות חילוניות. כיום, אף חרדי מצוי לא מעלה על דעתו לנסות ולהלחם בתופעות דומות. מאידך, בתקופת קום המדינה היו תופעות קשות של גזיזת פאות לעולים מתימן ואף גזילת ילדים מהוריהם הפרימיטיביים בהשקפה החילונית, כמו גם ניסיונות נסיעה בשבת בפרהסיה החרדית שעוד לא הייתה מבוססת דיה כמו בני ברק וככר השבת בירושלים. כיום החילוני המצוי רחוק מלנסות לנסוע בשכונה חרדית בשבת. כלומר, גבולות הכח בתחום זה ברורות לצדדים. הרב הירשמן מנסה במאמר להגיע למטרות אחידות וברורות למגזר החרדי, דומני שהציבור היום ענק וכבר רחוק מאוד מלהיות אחיד. תקופת הרב שך זצ"ל ששלט ברמה ועיצב את האישיו החרדי גם באמצעות יתד נאמן מאחורינו. אנו כיום מפולגים לתתי פלגים רבים מאוד, חרדים מודרניים, חרדים קלאסיים, עצניקים, חסידים מודרניים, חסידים קלאסיים, בעלי תשובה, שוליים גדולים שאינם במיינסטרים החרדי כמו משיחיסטים או ברסלב מהפלג של הרב שכטר "הנורמליים" ו"המשוגעים" של ברלנד. לכן למרות שהמפלגות החרדיות עדיין מייצגות את המיינסטרים החרדי לפי "ההשקפה החרדית" הקלאסית ניתן לראות שינויים מלמטה במפלגה כמו שס עם תופעת אמסלם, גואטה ולאחרונה חבר הכנסת ארבל. גם סוציולוג אינו נביא אבל ברור כיום ששינויים גדולים מתרחשים בציבוריות החרדית.

  • וואו נעתקה נשימתי תודה על המידע יקר הערך מהעורך 🤣
    מאיר יקר הארת לי את המילים הנכונות ועשית לי שכל .
    בתהילים של היום כתוב הכל ובעיקר מה שמלווה את החושך צמוד ומשרת את האופל והוא : הבערות ‼️‼️‼️
    מתפללת שנתעורר ומהר כי הבית בוער.
    אנסה בכל דרך ובכל כוחי להאיר ולהעיר .
    מופלא אתם כותבים .
    תודה תודה תודה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל