אתמול, יום רביעי כ"ב באדר (18.3.2020), פורסמה בכלי התקשורת (החרדיים והלא-חרדיים) הוראה בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א, לפיה יש להמשיך את הלימודים במוסדות החינוך החרדיים, בניגוד לצו משרד הבריאות.[1] פרסום זה, לצד פרסומים נוספים, חלקם סותרים,[2] יצר מצב מורכב בשטח: יש מוסדות שאכן ממשיכים, כמו זה של ילדיי (גילוי נאות: אני לא שולח אותם לחיידר), ויש כאלה שלא. כצפוי, הפרסום והמצב בשטח יחדיו גררו תגובות נזעמות מצד הציבור הכללי. אין צורך לצטט את לשונן, ודי בכך אם אציין מילות מפתח כמו "פנאטיות מטורפת", "חוסר אחריות משווע", "מחיר המוות של כולנו", וכמובן אזכורים רבים של הצורך באכיפה משטרתית מיידית.
במאמר זה אבקש לבאר את היסוד והשורש שמהם נובעת הגישה שבה נקטו רבים מבין רבותינו, גדולי הרבנים, בשעה זו. אין הכוונה ל"כתב הגנה". גדולי הרבנים אינם זקוקים להגנתי, ואף לא אנסה להצדיק את עמדתם. גם בקרב רבנים חרדיים קיים מגוון רחב של דעות, ומאמר זה לא יעסוק בהכרעה ביניהן. אף לא אכוון את דברי כלפי חוץ בסוג של "הסברה חרדית"; אינני רואה בכך כל עניין. אלא, מטרתי היא להציע תשתית רעיונית שמתוכה נוכל להבין יותר לעומק את העמדות השונות ואת היסודות שעליהם הן עומדות. המיקוד הוא פנימי ולא חיצוני: כיצד ניתן להבין הוראות רבנים, שנראים לעתים מוקשים ואף תמוהים, במבט פנימי?
יש שיטענו שאין כלל להרהר בדברי רבותינו, אלא לקבלם "אפילו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". אך לדעתי חשוב מאד להשתדל להבין את הוראות חכמינו, בלי קשר לשאלת הציות. כך אנו נוהגים בדברי תורה, שאותם אנו יגעים ועמלים להבין, כדי שנוכל להזדהות עם המעשה אשר נעשה – ודברי חכמים אינם יותר "גזירת הכתוב" מדברי תורה עצמם
בירור זה חשוב לא רק בשביל הקוראים מבחוץ, אלה המזדעזעים מהוראות "חסרות אחריות" של המנהיגות החרדית, אלא (ובעיקר) לקוראים מבפנים. כן, יש שיטענו שאין כלל להרהר בדברי רבותינו, אלא לקבלם "אפילו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". אך לדעתי חשוב מאד להשתדל להבין את הוראות חכמינו, בלי קשר לשאלת הציות. כך אנו נוהגים בדברי תורה, שאותם אנו יגעים ועמלים להבין, כדי שנוכל להזדהות עם המעשה אשר נעשה – ודברי חכמים אינם יותר "גזירת הכתוב" מדברי תורה עצמם. הדברים קל וחומר כאשר שורר בלבול ואי-וודאות רבים בקרב הציבור, וכאשר מגוון הדעות המושמע לנו מכל עבר מחייב אותנו – קהילות, משפחות ויחידים – בבחירות קשות. ולהבין את דברי רבותינו זה גם להבין את החברה שלנו אנו: איזה ערכים מניעים אותנו, ומדוע דווקא ערכים אלו עשויים להעמיק משברים ואתגרים העומדים לפתחינו.
אציין עוד שמשבר הקורונה עדיין בתחילתו. קשה לדעת לאן הוא יוביל בהמשך דרכו, ובסופו של יום גישתה של המנהיגות החרדית תיבחן בעיקר לפי מבחן התוצאה. כבר היום (כ"ג אדר) נראה שהכיוון אינו טוב (ר"ל), בפרט אם מסתכלים על המתחולל מעבר לים. אך במאמר הזה אדון בהכרעות וביסודות העומדים מאחוריהם, ללא קשר למבחן התוצאה, מתוך תחושת צורך למתן מענה לתמיהות של רבים. אני מקווה שתהיה בכך תועלת.
את מלאכת הבירור אבצע מתוך עיון בשתי הוראות שונות שפורסמו אף הן אתמול, האחת של רבני מודיעין עילית (החרדית), והשנייה של הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר ברכה (יישוב ציוני דתי) ומחבר סדרת ספרי ההלכה "פניני הלכה" (מאוחר יותר, ראיתי מספר רשימות הנחיות של יישובים חרדיים הדומים מאד למסמך של מודיעין עילית, לצד מסמך הנחיות יוצא דופן של שכונת רמת שלמה בירושלים[3]). כדי לבאר את ההבדל המשמעותי שבין ההנחיות השונות, אציע שני כיווני מחשבה מרכזיים: האחד פשוט יותר, והשני מעמיק יותר ואף משמעותי יותר. מתוך הדיון שבין שתי הגישות, אבקש גם לומר את דעתי בנוגע לאחריות הדתית הגורלית המוטלת עלינו בשעה זו.
הנחיות שונות: כיצד לנהוג בשעת מגיפה
ביום רביעי, כ"ב אדר תש"פ, נדרשו רבני מודיעין עילית להנחות את עדת מרעיתם בכל הנוגע להתנהלות דתית יומיומית במצב חירום של מגיפה מתפשטת. במכתב לתושבי העיר הם כתבו כי ההנחיות נכתבו באספה שכללה את הרבנים, את ראש העיר, וכמה רופאים בני העיר. לבסוף, הגיעו הרבנים למספר החלטות, כדלקמן.
בנוגע לתפילות, המסמך ציין (לצד הוראות נוספות) שאין לקיים תפילות "ביותר ממנין מצומצם", וכי יש "לפצל את המניינים לעזרת נשים, ושאר חדרים סמוכים". בנוגע לתפילת ערבית, אין צורך להגיע לבית הכנסת, ו"ניתן לקיים מנינים בכניסות לבניינים, או בכל מקום מרווח אחר". עוד נכתב כי אנשים בני שבעים ומעלה יתפללו בביתם, ביחידות. באשר למוסדות לימוד התורה – תלמודי התורה (שלא הוזכרו בפירוש), הישיבות והכוללים – ציין המסמך כי "חובה לקיים את ההוראות ללא התחכמויות", ולכן יש "לפזר את התלמידים לקבוצות קטנות". אשר לגברים הרגילים לטבול במקווה, נכתב שההולכים לטבול (למרות שאפשר להסתמך על תקנת תשעה קבין – מקלחת) "יזדרזו להיכנס ולצאת, ולא לשהות יחד יותר מעשרה אנשים ושלא לשוחח זה עם זה, וכל אחד יטבול בבור לבדו, וניתן להקדים לטבול בע"ש קודם חצות".
המסמך, החתום על-ידי הרב מאיר קסלר ועוד תשעה רבנים, הזכיר לי מסמך אחר שפורסם מעט קודם לכן על-ידי הרב אליעזר מלמד. השוני בין המסמכים הוא עצום. בהוראות של הרב מלמד נכתב כי בכל הנוגע לתפילה בציבור "נכון להדר להתפלל לכתחילה את כל התפילות ביחיד, וכך אני נוהג". ככל שאדם בוחר להתפלל בבית הכנסת, נאמר במסמך כי יש לשמר מרחק של לפחות שני מטר בין מתפללים, וכי יש "לנגב במגבון לח עם סבון את סביבות מקום מושבו". באשר למבוגרים, על בני ששים ומעלה להקפיד שלא להגיע כלל לבית הכנסת, וכן "יש להימנע מלבקרם שלא לצורך גדול". הרב מלמד נשאל מדוע לא אסר את התפילה במניין, והשיב שהדבר קשור לערך החירות (לצד העובדה שהוראות משרד החינוך לא אסרו זאת), וכיון ש"אנשים רבים אינם מקפידים בגני שעשועים וכדומה", ולכן "לא נכון להוציא הוראות איסור דווקא לגבי בית כנסת".
מה שורש השוני בין המסמכים השונים? שניהם נכתבו על-ידי רבנים הידועים בתור יראי-שמיים, מקפידים על קלה כחמורה, ודואגים לקיים את ההלכה ואת רצון ה' בכל עת. למרות זאת, האיזון שכל אחד מוצא בין חובות הדת היומיומיות לבין אתגר הזהירות מנגיף הקורונה שונה מאד. מה הגורם המרכזי לשוני זה?
בשני המסמכים מדובר בהנחיות שמטרתן לאזן בין קיום מצוות (תפילה, מקווה, לימוד תורה) לבין הצורך לוודא את שלום הציבור מפני סכנת הנגיף. אך האיזון שכל אחד מוצא שונה מאד. האחד – הנחיות הרב מלמד – ממליץ להימנע לגמרי מתפילה בציבור, ובקושי מתיר את הדבר (במסמך מאוחר יותר אף נאמר בפשטות ש"אין להתפלל במניין"), ואילו השני – של רבני מודיעין עילית – כלל אינו מזכיר אופציה כזו. רבני מודיעין עילית ממליצים כיצד להתנהג בעת טבילה במקווה, ואילו הרב מלמד לא מזכיר את האופציה – היא כלל לא תעלה על הדעת. כך גם בנוגע למוסדות הלימוד: אצל הרב מלמד אין צד של קיום תלמודי תורה, ישיבות וכוללים, שכן אלו כבר נסגרו מזמן, ואין כל צורך להזכירם.
מה שורש השוני בין המסמכים השונים? שניהם נכתבו על-ידי רבנים הידועים בתור יראי-שמיים, מקפידים על קלה כחמורה, ודואגים לקיים את ההלכה ואת רצון ה' בכל עת. למרות זאת, האיזון שכל אחד מוצא בין חובות הדת היומיומיות לבין אתגר הזהירות מנגיף הקורונה שונה מאד. מה הגורם המרכזי לשוני זה?
הכרעות ציבוריות
בהלכות פיקוח נפש קיים הבדל משמעותי בין שאלה של יחיד לבין שאלה של רבים.
בכל הנוגע לשאלות של יחיד, יש לקחת בחשבון את מצבו הנפשי הסובייקטיבי של היחיד, כולל מידת החשש הסובייקטיבית שהוא חווה. כלומר, גם בהינתן שאלות זהות, תיתכנה תשובות שונות בהתאם למצב נפשי שונה של השואלים: אם שואל אחד אינו חושש לנפשו, ואילו השני אינו חושש לנפשו, אזי התשובות עשויות להיות שונות. כך מבואר בספר "פאר הדור" (חלק ג, עמ' קפד) בשם החזון איש: "ביחס לפיקות נפש יש גדרים שונים, והדבר תלוי במידת הבטחון בה' של כל אדם".[4]
אך בנוגע לציבור, הסיפור הוא אחר. דוגמה לכך היא שאלה, שעלתה בימי מלחמת העולם השנייה, של כיבוי אורות כאשר קיים שיש חשש להפצצת האויב. כאן לא ניתן ללכת אחר תחושתו הסובייקטיבית של היחיד, שכן די באור אחד דולק לגזור כיליון על העיר כולה. מדובר אפוא בהכרעה ציבורית, שבה התנהגות הפרטים גוזרת השלכה ישירה על העיר כולה. על ההכרעה אם מדובר בפיקוח נפש או שלא להתקבל על-ידי מנגנון מקובל של קבלת הכרעות ציבוריות, כאשר ההכרעה שיש כאן חשש לנפש יחייב את כל העיר לציית – גם מי שסבור אחרת.
כך גם במקרה של מגיפה. השאלה של טיפול במגיפה אינה יכולה להיות פרטית, שכן להתנהגות הפרט יש השלכות גורליות על הכלל כולו. מסיבה זו רחובות פריס מלאים בשוטרים ואנשים צבא המוודאים שאין אדם היוצא מביתו ללא סיבה מוצדקת. כיון שנקבעה מדיניות ציבורית של טיפול במגיפה (סגר, עוצר), על המדינה לוודא שכל האזרחים מצייתים למדיניות זו. העובדה שאחד חושב אחרת, שמדובר במדיניות מוגזמת או שגויה אינה מעניקה לו את הרשות לנהוג אחרת, שכן כמו בדוגמת כיבוי האורות, התנהגות זו תערער את המדיניות הציבורית שננקטה.
השאלה הגורלית כעת היא: אצל מי נמצאת הסמכות להחליט.
מדינה בתוך מדינה
שאלת הסמכות מביאה את רבני מודיעין עילית ואת הרב מלמד לנקודות מוצא שונות מאד.
הרב מלמד הוא "חרדי לאומי", המכיר בסמכותם העקרונית של מוסדות המדינה. תפיסותיו הדתיות מביאות אותו לדגול באחריות לאומית עמוקה, לצד אחריות לקיום ההלכה, ואחריות לאומית זו מעניקה משקל רב להכרעות והנחיות של גורמי מדינה רשמיים. כאשר רשויות המדינה מכריזות על סגירת מוסדות הלימוד, ברור לו שההכרעה מחייבת גם את תלמודי התורה. השאלה כיצד היה מחליט אילו היו שואלים אותו אינה רלוונטית. כיון שהתקבלה ההחלטה על-ידי הגורמים הרשמיים – לא משנה אם היא צודקת או שלא – אין רשות ליחיד, לקהילה או לציבור לחרוג ממנה (למעט מקרים קיצוניים ביותר, דוגמת ההתנתקות). חריגה כאמור כמוה כהימנעות מכיבוי האור המערערת את מדיניות העיר ומאיימת על ביטחונה. אין לכך מקום.
בניגוד לכך, הרבנים החרדיים – בהכללה גסה, כמובן, שלה יוצאים מן הכלל רבים – אינם מכירים בסמכותם של גורמי המדינה הרשמיים, בוודאי לא בתור סמכות עקרונית וחותכת. בדרך כלל ראוי ונכון להקפיד על חוקי המדינה, אך הדבר אינו נעשה מתוך תפיסה של נאמנות אזרחית, אלא מתוך אמונה שכך ראוי לעשות, שכן "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב). הם רואים את הציבור החרדי בישראל בתור סוג של "מדינה בתוך מדינה" – מדינת החרדים אמנם נמסכת על התקציבים, על התשתיות ועל השירותים של מדינת ישראל, אך יש לה גם מידה ניכרת של עצמאות, ואחריותה היא בראש ובראשונה פנימית-קהילתית ולא כלל-לאומית. למעט מקרי קיצון, כגון מתקפה צבאית של אויב, התפיסה הרווחת היא שאין כאן "עיר אחת" אלא "שתי עיירות" שונות מאד.
תפיסה זו היא שמאפשרת את ניסוח שאלת סגירת מוסדות במילים "המדינה רוצה לסגור את החיידרים" (הניסוח, מקומם בשל חוסר ענייניות שלו, שהופיע בסרטון שזכה לתפוצה רחבה). כלומר, מדינת ישראל מבקשת לסגור את מוסדות התורה החרדיים, וכעת עלינו לשאול את המנהיגות שלנו: מה הדבר הראוי לעשות? הנטייה המיידית תהיה שלא לציית ל"גזירות" של המדינה הקשורות לענייני דת – המילה "גזירות", שהפכה שכיחה אם בנוגע לצבא ואם בנושאים כלכליים, מדגישה את הניכור שבין מוסדות המדינה לבין הציבור החרדי – אלא להבהיר שאין למדינה כל סמכות בעניינים פנים-חרדיים בעלי משמעות דתית או קהילתית. לא המדינה תחליט עבורנו אם מדובר במגיפה, ואם יש לסגור את תלמוד התורה: אנו נחליט בכך לפי שיקול דעתנו, השונה בתכלית משיקול הדעת של גורמי המדינה הרשמיים.
כאמור, זוהי נקודת פתיחה בלבד. עם הזמן התברר גם למנהיגות החרדית שמדובר במגיפה מסוכנת, וההחלטות השתנו בהתאם. אך נקודת המוצא ממשיכה להיות רלוונטית. הרב מלמד רואה את הציות לכללים בתור "שורת הדין", והוא מבקש להחמיר על עצמו ועל צאן מרעיתו שלא להגיע כלל לבית הכנסת. מנגד, אצל המנהיגות החרדית הציות להנחיות הרשמיות הוא עניין של בחירה ולא עניין של חובה, כך שעצם הציות נחשב ל"החמרה" (ולא פלא שחלק ממוסדות הלימוד ממשיך לתפקד). זוהי אפוא סיבה אחת להבדל הבולט בין המסמכים: מדובר בגישות שונות כלפי סמכות הרשויות והכרעותיהן, המשתקפות היטב בהנחיות שניתנות "הלכה למעשה". על אותה הדרך, יש לציין להצהרות רבניות נוספות שהמליצו לנקוט באמצעי זהירות, אך תוך ציון שאין הדבר נובע מציות לרשויות אלא מתוך מצוות התורה.
דגשים שונים: האינדיבידואל והקולקטיב
נדמה שאין די באמור לעיל. שאלת היחס למדינה ומוסדותיה היא אמנם משמעותית, אך אינה מספקת. הבדלי הגישה גדולים מכדי תלייה בנקודת מוצא שונה. בנוסף, חלק מהמנהיגות החרדית מאמצת לעצמה, עם הזמן, תפיסת אחריות רחבה יותר, תהליך שמתבקש לרגל גודלו המשתנה של הציבור. חשוב אפוא להוסיף את הנקודה הנוספת החשובה לדיון – ולדעתי היא אף הנקודה העמוקה והמשמעותית יותר: אופייה של המעשה הדתי, מעשה המצווה. למרות הדמיון הרב שביניהם, הרב מלמד ורבני מודיעין עילית רואים באופן שונה למדי את האידיאל הדתי, והדבר משפיע (אם במודע ואם שלא) על ההכרעות המתקבלות.
כאשר ביקש להסביר מדוע לא אסר את התפילה במניין, הנקודה הראשונה שציין הרב מלמד היא החירות: "ערך החירות, לפיו אין לאסור דבר שלא נאסר במפורש בהלכה או בהוראות משרד הבריאות". היה ניתן לנסח את ההימנעות מלקבוע איסור מעבר להנחיות משרד הבריאות בדרכים שונות, אך הבחירה ב"ערך החירות" אומרת הרבה. היא מרמזת על כך שהמעשה הדתי גוזר את משמעותו – לכל הפחות חלק לא קטן מתוך משמעותו – מתוך הבחירה האישית. בהעדר הבחירה, בהעדר "ערך החירות", מאבד מעשה המצווה מערכו.
תפיסה זו מודגשת מאד בקרב הציבור הדתי-לאומי, והיא נובעת ממגוון השפעות שאין כאן המקום להרחיב בהן. די לענייננו לציין מקור מרכזי אחד, שהוא הגותו הייחודית של הרב קוק, שקנתה שביתה בהלך הרוח של הציבור הדתי-לאומי. דבריו רוויים בדיבורים אודות ה"עצמי", ה"אני הפנימי", ועל חובת האדם לתת לפנימיות זו ביטוי מלא:
"ואני בתוך הגולה", האני הפנימי אינו מתגלה לאדם, רק לפי מדת הטהרה והקדושה שלו, לפי המידה שבה הנשמה מאירה באדם. חטא האדם הראשון בכך שהתנכר לעצמו, בכך שהקשיב לדעתו של הנחש ואיבד את קולו הפנימי. […] וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח. וכיוון שאין אני, אין הוא, וודאי וודאי שאין אתה".[5]
מגוון תופעות ומאפיינים, הרווחים במידה ניכרת בציבור הדתי-לאומי, קשורים לתפיסה זו. אלו כוללים ספקטרום רחב של דעות ושל דתיות, תוך מידה רבה של סובלנות כלפי השונה; תופעת הדתל"שים בתור קבוצה שאינה מנותקת מציבור-האם; נכונות לחיות בסביבה כללית ולצרוך תכנים ורעיונות חילוניים; תופעת הניאו-חסידות המדגישה את החוויה האותנטית; הערצת ידע כללי לצד ידע תורני; ועוד.
בעולם החרדי תפיסה זו נוכחת פחות. הלך הרוח המרכזי דוגל בגישה קולקטיבית, שבדרך כלל תדחק הצידה את "ערך החירות" של האינדיבידואל. יש אפוא "דעת תורה" אחת – כך לפחות לפי האידיאל – המחייבת את כולם לשמוע בקולם של חכמים. בתקופת הבחירות דואגים להזכיר לנו שצו הציות אף נתפס כמאפיין מרכזי של הזהות החרדית הבסיסית ביותר. כפי שפרסם הוגה חרדי אחד (בטור לקראת הבחירות של שנת 2015), "חרדי הוא לא כזה המאולץ לחבוש כיפה שחורה על ראשו, חרדי הוא בראש וראשונה אחד כזה שקיבל על עצמו לשמוע בקול הרבנים של המגזר החרדי […] גם כשהימין נראה לך שהוא שמאל ולהפך".[6] הניסוח אולי מוגזם, אך התוכן משקף את החוויה של רבים מאתנו.
הדגש על הנאמנות לקבוצה גובר, בדרך כלל, על שאלת הנאמנות ל"אני הפנימי", שאותה יש לחפש אך ורק בתוך גבולות הגזרה של המקובל בציבור. הלבוש האחיד, קשיחותן ואחידותן של מסגרות הלימוד, סטנדרטים מקובלים של החמרה הלכתית, דפוסי הצבעה אחידים, הפגנות המוניות, העוצמה של עיתונים מפלגתיים, וכך הלאה – כל אלה הן תופעות המשקפות את כוחו הרב של הקולקטיב החרדי. כוח זה מצמצם את יריעת הבחירה האישית, אך הוא חיוני כדי לאפשר יציבות וחוסן מול האיומים הדתיים מתופעת החילון ותרבות המערב. לא ניתן לקיים חומות התבדלות איתנות ללא קולקטיב חזק ומאוחד. גם כאן, משל כיבוי האורות בשעת הפצצה רלוונטי: הצלחת האסטרטגיה הציבורית תלויה בנאמנות הפרט לקבוצה.
זמנים אמנם משתנים. טכנולוגיות חדשות, שוליים גדלים ותהליכים פנימיים מרתקים הביאו לידי סדיקת החומות, ואין מנוס מחשיבה מתמשכת על כיצד לשמר את הטוב שבעולמנו בנסיבות משתנות. אך למרות כל זאת, עובדה היא שהציבור החרדי טרם אימץ את האידיאל הליברלי של האוטונומיה האישית. הבחירה האינדיבידואלית מתקיימת בתוך המסגרת המקובלת, אך הדגש החזק והעיקרי על המסגרת הקהילתית עצמה ממשיך להתקיים – בוודאי במידה גדולה הרבה מכפי שנהוג בציבור הדתי-לאומי. זו הסיבה שמעבר בין תתי-קבוצה שונות, כמו כן נישואין ביניהן, הוא דבר כה נדיר. זו גם הסיבה שבגינה ההיתכנות של גרסה חרדית של "אנדרדוס" שואפת לאפס: אסור לצחוק על המסגרת.
לענייננו, נדמה שהבדל זה יכול להסביר במידה ניכרת את הבדלי הגישה בין רבני מודיעין עילית לבין הרב מלמד. הדגש על הקולקטיב של רבני מודיעין עילית גוזר נטייה חזקה מאד לשמר את המסגרות – את החלקים הממוסדים של המעשה הדתי, החלקים הקולקטיביים. מסיבה זו, ביטול תפילה בציבור, שלפי הגישה ההלכתית הרווחת מוגדרת "מעלה" ולא "חובה", כמעט שלא תעלה על הדעת. בתור מוסד ציבורי, התפילה בציבור זוכה בקהילה החרדית למשמעות הרבה מעבר למעלה ההלכתית שלה; היא מעניקה את המסגרת החרדית למעשה הדתי הבסיסי של תפילה, מסגרת שנעדרת כאשר האדם מתפלל בביתו, ביחידות. כך הדבר גם ביחס למוסדות של לימוד תורה: תלמודי התורה, הישיבות, הכוללים, בתי המדרש. מוסדות אלו הם אבני היסוד של החברה החרדית, וערכן גדול בהרבה מערכו של לימוד התורה בפרטי שמתבצע בהן. כמו התפילה בציבור, כך תלמודי התורה, הישיבות והכוללים מגדירים את הזהות החרדית עצמה ולכן ביטולם מהווה גזירה שקשה לעמוד בה. הדבר נכון במידה מסוימת אף ביחס לטבילה במקוואות הציבוריים, בוודאי עבור האדם החסידי.
בניגוד לכך, אצל הרב מלמד תפילה בציבור אינה מגדיר זהות וקולקטיב, אלא מעלה – מעלה יקרה וחשובה מאד, אך מעלה שיש להדר בביטולה מול שאלה של התפשטות נגיף שעשוי לגבור מחיר בנפש. בכל הנוגע טבילה במקווה (עבור גברים), וכן בנוגע לקיום מוסדות הלימוד, הדברים פשוטים עוד יותר. שילמדו בבית. הכרעה זו, הפשוטה יחסית עבור הרב מלמד – ואכן, בתי כנסת רבים בזרם הדתי-לאומי סגרו את דלתותיהם לחלוטין – פשוטה הרבה פחות עבור רבנים חרדיים. רק נסיבות קצה תבאנה אותם להחלטה גורפת מעין זו. כולנו תקווה שלא נגיע אליהן.
חובתנו כיום: פנייה ברחמים
צריך לומר את המובן מאליו: המדיניות הננקטת של מנהיגים חרדים מסוימים, לצד זלזול של חלק מהציבור החרדי בהנחיות של משרד הבריאות, לא מקנה לציבור החרדי אהדה גדולה ברחוב הישראלי הכללי. וזו בלשון עדינה. בארה"ב יש בעיות עוד גדולות יותר באזורי ניו יורק כמו בורו פארק וקראון הייטס. לתפיסת אחריות חלקית ("מדינה בתוך מדינה"), לדגש-יתר על ממסדיות, ולחוסר המודעות הנמשך של חלק מהציבור, ייתכנו מחירים כבדים. בראשונה, מדובר במחיר בחיי אדם, חלילה; בשנייה, בדימוי הציבורי של ציבור שומרי התורה (מה שאפשר לכנות פשטות: חילול ה'); ובשלישית, בפגיעה באמון הציבור החרדי פנימה במנהיגות שלו, לנוכח דימוי של ניתוק מזין מהמציאות. בכל החלטה חשוב להיות מודעים למחירים; במקרה דנן, הם עשויים להיות גבוהים.
אולם לסיום, רציתי דווקא לנקוט במסר מאחד.
משבר הקורונה משפיע עלינו עמוקות. אם נתמקד בעניין הדתי, הרי שההשפעה העיקרית היא דווקא על הצדדים הממסדיים של חיי הדת. עם ישראל כולו – החרדים, דתיים וחילונים – מתכנס לתוך הבית. כולנו מתאספים אל חיק המשפחה הגרעינית, תוך נטישת בתי הכנסת, בתי המדרש, מוסדות הלימוד, המקוואות הציבוריים ומקומות העבודה. אפילו את השכונות ההומוגניות, שאף הם הפכו למגדיר זהותי-ממסדי עמוק, אנו עוזבים לטובת הבית. ושמא רמז יש כאן.
כאשר אנחנו נמצאים בבתי הכנסת, ברחובות השכונה, במוסדות הלימוד, וכמעט בכל מקום מחוץ לבית, אנו עטים על גופנו את הלבושים המקובלים, ואף פונים אל הקב"ה מתוך הזהות הקבוצתי. תפילותינו הן תפילות ליטאיות, חסידיות, ספרתיו, חרדיות, מודרניות, דתיות-לאומיות, וכן הלאה עד החילוקים הדקים של אינספור קבוצות. כעת, כאשר כולנו מכונסים בבית, התמונה היא אחרת. הצדדים החיצוניים שלנו נמחקים לטובת עמידה בודדת, לבד, מול הקב"ה. בתוך הבית, הרחק מהעין הציבורית ונבדל מבני הקבוצה ואף מבני המשפחה המורחבת, כולנו הופכים שווים. רק הפנימיות שלנו, ה"אני הפנימי", מבדיל בינינו. באותה המידה, הוא גם זה המחבר בינינו.
לאורך השנה יש תפילה אחת, יחידה, שנאמרת בסגנון אחיד (כמעט) אצל כל העדות, אצל כל הקבוצות: תקיעת השופר. קול השופר, קול פנימי שבו אנו משוועים אל ה' מעומק קיומנו, הוא קול אחיד. הוא מגיע ממקום כה עמוק, כה קיומי, שאין בו מקום לאבחנות חיצוניות. הוא משותף לכולנו בשוויון מלא. על קול השופר אומרים חז"ל כי "בשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני, הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים […] ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם, והופך עליהם מדת הדין לרחמים".[7] זו בדיוק הקריאה שעלינו לקרוא בה כעת אל ה' – תחינה מקרב לב, קריאה מעומק הקיום, שבכוחה להפוך את מידת הדין למידת הרחמים.
מידת הדין עניינה ההתמקדות במעשים, בלי הרקע של הקשר, האהבה, היחס שבין הקב"ה לבין עם ישראל. כאשר מידת הדין מתוחה עלינו במגיפה קשה, עלינו לקרוא אל ה' באמת, כדי שנוכל לזכות ב"קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהילים קמה, יח). אותה קריאה "באמת", קריאה אנושית לקרבה וליחס אלוקי, נובעת מעצם היותנו יהודים: ללא חילוקים, ללא אבחנות. הקול הזה, קול יהודי פנימי, משותף לכולנו. שמא המצב של בידוד, כל אחד בביתו, יוכל דווקא לסייע לנו להשמיע אותו.
[1] ראו למשל https://www.jdn.co.il/health/1299079/.
[2] ראו למשל כאן: https://www.bhol.co.il/news/1088803.
[3] הוראות אלו קבעו ש"כל מנייני התפילות בימות החול ובשב"ק (כולל תפילות שחרית ומוסף) – יתקיימו בחצרות הבתים ובחדרי מדרגות במניינים מצומצמים של עשרה אנשים. למסמך המלא ראו https://drive.google.com/open?id=1_LTGN40sUvKaY9YHm5VNoXizjDsBloln.
[4] בהמשך ניתנה שם הדגמה לנושא: "עם הלאימה ממשלת פולין את אחד ממפעלי החרושת הגדולים בלודז', ופועלים יהודים ארבה להם הסכנה שיאולצו לעבוד בשבת בגזירת הרשות. באותו פרק התקיימה אספת רבנים בעיר גרודנה בהשתתפות ה'חפץ חיים', והוא נתבקש להכריז על איסור עבודת הפועלים האלו בשבת, "אחרת", אמרו לו "יש לחשוש פן לא יעמדו בניסיון, כי במידה ויסרבו יפוטרו מעבודתם ואפסה פרנסתם וחיותם". אולם, ה'חפץ חיים' לא נענה לבקשה ולא הצטרף לאיסור, באמרו: "מאות פועלים מחוסרי להם הרי זה נוגע בשאלת פיקוח נפש!" וכאן העיר החזו"א: "ואם היה ה'חפץ חיים' גופו אחד מן הפועלים האלו כלום היה עובד בשבת? חס ושלום! מכל מקום לא מיחה בפומבי ביחס לאחרים – כי מה שלא נחשב בעיניו פיקוח נפש לגבי עצמו, יתכן שהוא פיקוח נפש אצל הזולת".
[5] הרב קוק, אורות הקודש ג, עמ' קמ.
[6] הרב דב פוברסקי, "הצבעת ליכוד? אתה לא חרדי!" כיכר השבת (24.3.2015); https://www.kikar.co.il/167063.html.
[7] מכילתא יתרו, פרשה ד.
Photo by Matthew Angus on Unsplash
קטונתי מלהעיר על דברי הרב אבל בכל אופן יש כאן מקום לתגובות…
הכל טוב ויפה והניתוח מעורר מחשבה, אבל בנקודה אחת שנראה לי שהיא לב המאמר מבחינה זו שזה הנושא הבוער לכולנו כרגע הרב כותב כך:
"מדינת החרדים אמנם נמסכת על התקציבים, על התשתיות ועל השירותים של מדינת ישראל, אך יש לה גם מידה ניכרת של עצמאות, ****ואחריותה היא בראש ובראשונה פנימית-קהילתית ולא כלל-לאומית***** "
נדמה לי הקטן שהשימוש במושג האחריות הפנימית כל פני החיצונית בהקשר של מגפת הקורונה עלול לעורר רושם אצל מי שלא קרא בעיון, שאכן יש כאן חס ושלום חס ושלום זלזול של הרבנים בשלום הציבור הכללי ואפילו רק ברווחתו.
לעניות דעתי להעברת הרעיון המרכזי של המאמר היה רצוי להשאיר רק את ההגדרה השנייה של קהילה ורבניה שדנים על הבעיה בכלים שלהם ולא ממהרים לדבוק בקוצו של יוד אחר הוראות שבעיניהם הרציונל שלהם לא מדוייק ו/או נחות מול עיקרי אמונתם. (כל זה כאמור במאמר עצמו היה רלוונטי רק בשלביה הראשונים של הפרשה!)
לגופו של עניין נדמה לי שייתכן לומר שהפרישה מן הציבור בצרתו כשלעצמה גם היא יש לה גבולות, וייתכן שבלי קשר לשאלת חיי אדם, כאשר בציבור הישראלי באופן כללי מעבר לביטול הלימודים החיים נמשכו די כסדרם, המשך הלימודים החלקיים בתלמודי התורה שלא נחשבים כל כך בעיניי הציבור הכללי כהתענגות, לא נתפסה בעיני הציבור כפרישה חריפה.
לעומת זאת, כאשר הוטלו המגבלות הנוספות על התכנסויות כבר ראינו נדמה לי שינוי בדעת התורה לפחות של חלק מהרבנים בעניין זה, וכאמור ייתכן שהשיקולים לא היו קשורים בשלב זה לחיי אדם.
הערה אחרונה: פרשנים בתקשורת מסבירים את המנעות הממשלה מהטלת סגר כללי ומחמיריותר, בצורך לאזן בין המלחמה בהתפשטות המגפה לבין שמירה על מורל הציבור, דבר שיש לו השלכות הרות גורל-נפשיות וכלכליות, וכתוצאה מהן ייתכן שאף השלכות לחיי אדם.
הסבר זה נשמע לי אמיתי ולא סברא בעלמא.
כהמשך לזה אפשר אולי לראות את דעת התורה שהתפרסמה בתחילת הפרשה כעמדה שמתחשבת אף בשיקול זה.
אציין רק כשלעצמי אני לא עסוק בשאלה מהם השיקולים עומדים בבסיס דעת התורה מכיוון שאני סבור שאם הייתי יורד לסוף השיקולים הייתי בעצמי דעת תורה…
על כל פנים לפי דרכו של מאמר זה כתבתי את הדברים.
בברכת בריאות ישועה וגאולה לכולם בקרוב, אמן!
מעניין, כי אני דווקא הרגשתי שהביקורת עדינה מדי…
כי אם ביום כיפור ההלכה לגבי חולה היא לשאול רופא, ודאי שבנושא כזה שנוגע לכלל הציבור בישראל ובעולם חייבים להקשיב לרופאים ולמלכות ש"אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו"…
וודאי שאין היתר הלכתי "לסמוך על הנס" ולהקשיב לאדם-גדול ככל שיהיה, שלכאורה מרוב רוממותו אינו מכיר מספיק את המציאות הארצית-ולא לחינם מדגיש בכל ספרי התשובות שלו, ש-"אין לסמוך על דבריו למעשה".
בנוסף, גם אם לא מאמינים ב"קדושת המדינה" עדיין אם נצטרך רופא ח"ו כן נפנה למערכת הבריאות הציבורית, והחילוני המצוי מתקומם בצדק וטוען שאם אנחנו לא מוכנים לקבל על עצמנו את הוראות המערכת, אין סיבה שנקבל את הדברים הטובים שהיא נותנת…
כשהחלה מגיפת הקורונה בעולם ובישראל, מעטים מהאוכלוסייה החרדית נהגו בשאננות ובזלזול מחפיר למרות שכבר היה ידוע לכל שאסון מפלצתי ניתך על העולם. זוועה שאינה מבחינה בין דת, גזע, אמונה או תרבות. רק כשהנגיף החל לעשות שמות בקרב החרדים (הלוואי שאתבדה) נפל להם סוף סוף האסימון. חלק מהישראלים כעסו ובצדק על התנהגות שהביאה מספר רב של נדבקים ובכך זירזה את תפוצת המחלה. אני כשלעצמי כעסתי לא פחות על הסיבות שעמדו בבסיס השאננות, מי שמכיר את הסיבות יודע על מה אני מדבר.
כשהיה מדובר בסודנים או בערבים או בסתם קומץ תל אביביים שבין הפגנות נגד הממשלה לבין בילוי בחוף מצאו זמן להסביר שהכל הפחדות של ביבי, התקשורת נהגה בהם בכפפות משי, וגם כאשר מתחה ביקורת הרי שהיא נעשתה במתינות ובאופן מידתי ללא שנאה וללא הכללות. לא כך כאשר דובר על קומץ חרדים. חלקים מהתקשורת פתחו במסע הסתה זוועתי נגד כ ל החרדים עם שנאה הזויה בלב ורצח בעיניים תוך שימוש במוטיבים אנטישמיים מובהקים. היה לי ברור שהחרדים ישלמו מחיר דמים עקב ההסתה הזאת. ואכן בשלב המתקדם של המגיפה, כאשר מכשירי ההנשמה לא הספיקו לכל החולים הקריטיים, היו רופאים שהעדיפו לתת מכשיר הנשמה לחולה החילוני מתוך אמונה שלמה שהחרדים הביאו את האסון על כולם ולכן חיי החילוני קודמים.
כעת כולנו מבכים את מתינו – דור שלם של אבא, אמא, סבא וסבתא מתו בחטף בבדידות ללא שיכולנו לחבק, לנשק או ללחוש מילות פרידה. הם מתו ללא יד תומכת כאשר הם שוכבים בתוך הלכלוך וההזנחה על מזרן לא מחוטא שהונח על הרצפה באחד ממאות המסדרונות הארוכים ומסביבם יהם הסער בצעקות ובכיות של חולים שטרם הפנימו את מר גורלם. בשקט בשקט טמנו את פניהם במזרן ועצמו עיניים לעד. גם ללוותם לבית קברות לא יכולנו מלבד צעידה מרחוק אחר משאית הגופות שהותרה רק לבני המשפחה הגרעינית ולאורך רחוב אחד בלבד.
מוזר לי שאחרי הארמגדון הזה, אני עדיין נזכר בזוטות שכאלו. מי זוכר עכשיו מה היה בימי תחילת המגיפה?! בימים שעוד חלמנו שנצא מזה עם איזה אלף אלפיים מתים מקסימום?!.
לא רק שלא ידענו לחיות ביחד, העדפנו למות כשקללת האחר על שפתותינו.
תודה על המאמר,
מענין מאוד לקרוא במאמרך את ההגדרה של "מקרים קיצוניים" לשיטתו של הרב מלמד בהם מותר וחובה לחלוק על קביעת רשויות המדינה כאשר "ההתנתקות" מוגדרת כמקרה קיצוני שכזה.
אפשר להבין איפה כי ישנם רבים וטובים שיאמרו כי תפילה בציבור ולימוד התורה הינם ערכים מספיק חשובים בהם מותר וחובה לחלוק על קביעת הרשויות.
יש לציין עוד כי ההחלטות אינם רפואיות גרידא שהרי ישנם צרכים ומצבים המוגדרים אצל הרשויות "מקרי חירום" שאפשר לחלוק על הגדרה זו. לדוגמא שמעתי כי ישנו מצב בו מותר להתקהל וזה לצורך הפגנה, ובכן אם כן לא תהא כהנת כפונדקית וגם לימוד התורה אינו פחות במעלתו מהפגנה.
תודה למשה על התגובה היפה
כתבת "ישנו מצב בו מותר להתקהל וזה לצורך הפגנה, ובכן אם כן לא תהא כהנת כפונדקית וגם לימוד התורה אינו פחות במעלתו מהפגנה"
1) אני מתקן פרט קטן זה לא "היתר התקהלות" אלא "היתר יציאה מהבתים" ועוד למקום פתוח.
2) מה שהשלטון מחליט את ההחלטות שטובות לציבור ולא מה שטוב להם באופן פרטי כמו הרודנים (כמובן באופן יחסי) זה לא מעודף יראת שמים אלא בגלל שהם תלוים בציבור שיבחר בהם וברגע שאתה אוסר הפגנות שזה בעצם כלי שיש לעם להשפיע על ההחלטות בחלונות הגבוהים אתה הופך את השלטון ליותר חסין ויותר יוכלו להחליט החלטות לפי מה שכדאי להם אישית אפילו שבכך מסכנים חיי אדם (זה בעצם מה שטענו בשמאל שהתלוננו שאין דיונים והכל מתנהל ע"פ אנשים בודדים) ….תאר לעצמך מקרה קיצוני שהממשלה תחליט להפציץ עיר אחת במדינה שנגועה בנגיף ולהרוג שם את כולם מחשש שהנגיף יגיע אליהם בלי לנסות באמת אם אין אופציה אחרת שהרי הם דואגים רק לעצמם …. או מקרה שראש ממשלה או שר ידבק בקורונה אז יחליט לבטל את כל ההגבלות על הנגועים בנגיף כדי שכך יוכל להסתובב חופשי איפה שרוצה, מי ימנע ממנו להחליט כך….. נמצא שאפשרות לעשות הפגנות זה אחד מהכלים למנוע פיקוח נפש מה שאין כן לימוד תורה שאינו דוחה פיקוח נפש.
כמו שהדגשתם גם אני דן בזה ברוח הדברים של המאמר הנ"ל שזה נקודות למחשבה תאורטיות מתוך רצון להשתעשע ולעבור את הזמן המשעמם הזה שכמובן אני לא שוכח שדעתי דעת עם הארץ ודעת עם הארץ הפוך מדעת תורה גם אם אני לא מבין את זה.
הרשויות היו אוסרות גם הפגנות אלא שלא הייתה להם ברירה לאור המציאות הפוליטית והאמירות אודות ניצול השלטונות של מגפת הקורונה לסגירת הדמוקרטיה הישראלית . אנחנו כחרדים האמונים של שמירת הגוף והנפש לא אמורים להזדקק להקלות והיתרים מפוקפקים כאלו.
ישר כח לכותב היקר על העלאת הסוגיא המענינת והאקטואלית .
אבקש להעיר , להאיר . כמה נקודות .
באופן תקין ביהדות ישנם שני מערכות החלטה .
ישנה המערכת של המלוכה שהיא מקבלת את הנתונים מאנשי המקצוע וצריכה להחליט על דרכי ביצוע .
וישנה המערכת של גדולי התורה שהיא אמורה לפקח ולבקר בדעת תורה את החלטת המלוכה .
ברמב"ם מביא איך סדר יציאת עם ישראל למלחמה לפי ההלכה .
דבר ראשון המלך מקבל את ההחלטה לצאת למלחמה
( מהבחינה המקצועית והרעיונית ) ואחר כך מובא הדבר לאישור הסנהדרין ( גדולי התורה ) ואז יוצאים למלחמה .
אם זכינו והיתה היום מלכות ישראל כשרה מערכת קבלת ההחלטות היתה גם כן בצורה זו .
המלכות שהיתה כשרה היתה מקבלת את הנתונים מאנשי המקצוע ומחליטה בשקלול הנתונים והערכים את דרך הפעולה ומשם היה הדבר עובר לביקורת של גדולי הדור .
לצערינו המלכות היום אינה כשרה ומה שמתבטא מכך הוא שלמלכות חסר ערכים ששייכים לעם היהודי וההחלטות שלה מתבססות על נתונים וערכים שאינם מתאימים לעם היהודי .
ואתן דוגמא .
גם המלכות החילונית היום מבינה שעדיף לעשות סגר כללי על המשק רק מכיון שהמשק יקרוס מבחינה כלכלית השיקול הזה גובר על השיקול הבריאותי .
למלכות החילונית היום בארץ ישראל אין ערכים של יהדות .
אין ערך לתפילה במניין , אין ערך ללימוד תורה , אין ערך לחתונות יהודיות .
וגם אין משמעות לאמונה ולידיעה שהקב"ה משגיח עלינו .
ודאי שמוטלת עלינו חובת השתדלות .
אבל ודאי שמלכות יהודית כשרה היתה מגיעה להחלטות אחרות שמתחשבות בצורה מאוזנת גם במערכת הערכים האלו ממלכות חילונית שאין לה את מערכת הערכים האלו .
מסיבה זו לקחו על עצמם גדולי הדור משימה כפולה
גם לשמש כמלכות חילופית וגם לשמש כביקורת כגדולי הדור .
דבר זה מטיל עליהם עומס רב וגם גדול יותר הסיכוי לטעות כיון שהיכולת להתקשר לנתונים ולאנשי מקצוע מוטלת יותר על המלכות באופן טבעי שיש לה את היכולת והכלים לכך .
כיון שהמלכות היום חילונית אין לנו ברירה וגדולי הדור לקחו על עצמם את המשימה הכפולה הזו .
בצבור הדתי לאומי שקיבל על עצמו את המלכות החילונית , מובן שמערכת השיקולים של הרבנים היא כביקורת בלבד וכהשלמה של ההחלטות של המלכות כיון שהיא מלכות מקובלת .
נפלא מאד אמיתה של תורה
רצוני רק להעיר דבר אחד כיום שבממשלה יש נציגות חרדית , אין הקביעות שהממשלה לא מתחשבת בציבור זה. אולי בציבור הערבי יכולים להשמע טענות כאלה. כמו כן ידועה עמדת היהדות שיש פיקוח נפש ויש מסירות נפש שנראים סותרים זה את זה . לכן הבעיה יותר מורכבת ויכולים להיות חילוקי דעות. ובמצבנו אין מי שיכול להכריע.
הבדל עקרוני נוסף בין הציבור הדת"ל לבין הציבור החרדי נובע מאותו עקרון החירות שכותב המאמר הזכיר והוא האמון בתלמידינו.
בציבור הדת"ל מקובל לשלוח את הבנים לחופשי בסוף הישיבה התיכונית או לכל המאוחר אחרי ישיבת ההסדר למסגרות כלליות כמו אוניברסיטה וצבא.
לכן כאשר יש מגיפה אין להם בעיה לסגור ישיבות ובתי ספר כי הם סומכים על ילדיהם שימשיכו ללמוד גם ללא שוטר ונוגש.
סגירת ישיבה אינה שקולה לאובדן תלמידים אלא מעבר למסגרת אחרת.
בציבור החרדי יש פחד קמאי מאובדן שליטה וילדים עוברים מת"ת לישיבה קטנה לישיבה גדולה לחתונה וילדים כדי שלא יהיה להם רגע פנוי לשאול שאלות.
בגישה הזאת סגירת ת"ת וישיבות שקולה לויתור על הציבור שלהם שהרבה ממנו כבר לא יחזור.
הייתה כתבה באתר כיכר השבת בנושא בשם 'דור הקורונה'
https://www.kikar.co.il/351169.html
הטענה המרכזית שתלמידים שישהו חודש-חודשיים ללא משטר רוחני יפרקו עול ולא יחזרו לישיבה.
מי שחושש מחורבן רוחני בגלל חודשיים של יציאה מהמסגרת מוכן לסכן חיי אדם.
מילים כמו חול ויין מה לאכול. פילפולים. פילפולים. עייפות. עייפות.
האמת המרה היא שהציבור החרדי התגלה בקלונו. טמטום. בורות. ועדריות מטופשת.
כן, אני יודע שתצנזרו…
אכן דוד. אתה פשוט צודק.
להיפך, הציבור החרדי מתגלה במלא הדרו, לא ישר זורק את הטלית והתפילין לים כמו הציבור האחר.
העדיוןת נמצאת אצלך שלקנות אוכל אתה יוצא ולהתפלל כמו שצריך אתה מקל.
קצת מתקשה בהשוואה בין אוכל לתפילות. אוכל = חיים. חשוב לציין שבנוגע לתפילות אני דווקא מחמיר *ולא* הולך להתפלל במניין.
כמובן, לא הבנתי מה ההדר בלהבין לאט או לא להבין בכלל…
מעניין מאוד מדוע נפסלה התגובה שלי שמבטאת רבים וטובים בציבור החרדי האם מישהו מכם נזקק לקופת העיר?
טוב מאוד שבחרתם לעסוק בנושא החשוב הזה, גם אם כדרככם באריכות מופלגת ובזהירות יתר.
המחיר העיקרי של התנהלות המנהיגות החרדית עלול להיות לדעתי בתוך המחנה פנימה, כשהדור הצעיר החרדי יאבד את אמונו במנהיגות הנוכחית, וההשלכות עלולות להיות הרות אסון רח"ל מבחינה רוחנית.
יאמרו לך שכבר החזו"א קבע שהצלחה אינה מדד לנכונות
שתי הנחות המוצא שלך נותנות יותר מידי משקל להוראת גדולי הדור כהוראת נגד שזה קצת מופקע לחשוב כך כשמנגד יש פיקוח נפש, אולי עניין ה -"נגד המדינה" וכן ענייין שמירת הקולקטיב הינם שיקול קטן בעצם ההוראה שאמורה לכסות את הציווי של "ונשמרתם..", לא מסתבר ששתי הנחות המוצא הללו הינם קו מנחה להוראת הרבנים.
ברור הדבר שהשיקול הוא "תורה מגנא…" ובתוך מסגרת זו חובה להקפיד כמה שאפשר על כללי הבריאות
מאמר מחכים ומרתק.
נראה כי דברי הכותב על הקולקטיביות החרדית מקבלים משנה תוקף של ממש במיוחד לאור חששו, הטבעי והמובן, של הכותב עצמו… להדגיש ולהרחיב כחלק מהמאמר את העובדה שחלק גדול מחילול השם שנגרם בפרשה מקורו בסרטון המפורסם עם רבי חיים קנייבסקי. וכידוע, כל בואו של סרטון זה לעולם הוא רק בעקבות שרלטתנותו של נכדו הנוכל יענקי קנייבסקי שהוא הנושא במלוא האחריות לחילול השם הנורא שגרם ובייחוד, ללעג ולקלס שעשו מסבו אמני הבידור בישראל.
בלי להצדיק שום צד, ובלי להביע דעה ולצודד, אגדיר את הוויכוח: את החשש שיש לחילונים על הכסף והבריאות שלהם, יש לדתיים הלאומיים על שטחי ארץ ישראל והשנאה לערבים, ולחרדים על עסק התורה וקיום הישיבות. נכון, יש חילונים רוחניים יותר, יש דתיים לאומייםם צדיקים יותר מהרבה המגדירים עצמם חרדים, ויש חרדים רבים שמשתמשים בתורה בשביל היצרים האפלים שלהם. אך בגדול, זהו שורש הויכוח, לרוב כל אחת משלושת האוכלוסיות הנ"ל חשוב משהו אחר, על כן כל אחד מגיב בפאניקה מחד ובאחריות מאידך כאשר הוא חש שהקרקע נשמטת לו באותו נושא, ורעהו מגיב בזלזול ובשאט נפש שמתבררת כטעות כמו נושא החרדים והקורונה.
מסקנא, לחילוני חשובים תחילה הכסף ובריאותו הגופנית, לדתי הלאומי השליטה על כל ס"מ בא"י ושנאה לערבים, לחרדים קיום בתי התורה הכנסת והישיבות. אין להכליל, יש יוצא מן הכלל בכל כלל, אך זהו הרוב המכריע בכל אחד מן הציבורים הנ"ל.
בקשר לר' חיים קנייבסקי שהוראתו שונה הייתה משל חכם שלום כהן והרב דוד יוסף והרב יצחק יוסף בענין הקורונה, זה כבר עניין של משהו שמיימי, הרבנים הספרדים לא מתעסקים עם זה כרגע אלא מורים שההוראה של משרד הבריאות זהו הציות להלכה, ר' חיים זהו משהו מיסטי, מי שירצה ישמע לו. אגב, כשהוא אומר שהוא הרבה יותר חושש מהביטול תורה מאשר מן הקורונה, רק למי שבקי הן במקורות והן יראת שמים בליבו, יכול ולו במעט להבין לרחשי לב הזקן בן ה-92 שעוסק כל ימיו 18 שעות ביממה, כשתחזרו על מודה אני את מספר הפעמנים שהוא חזר בחיים שלו על מסכת כריתות, אשתחווה לכם.
אני לא אתייחס לשתי האקסיומות לגבי החילונים והדת"ל, אבל ברשותך אעלה רק תהייה לגבי האקסיומה השלישית שמה שחשוב לחרדים הוא קיום בתי כנסת וישיבות.
האם לא קיום המצוות וההלכה הוא שאמור להיות החשוב?
הרבה מהחרדים מתעסקים בחיצוניות ולא בעיקר. שומרים על ת"תים ובתי כנסת פתוחים ומסכנים חיי אדם.
איך זה שמבנה של טיט ואבנים הפך להיות חשוב יותר מקיום המצוות?
ממתי שמירה על ביהכנס פתוח יותר חשובה מפיקוח נפש?
אצל הדת"לים מבינים שמבנה הוא רק מבנה ולכן סגרו בתי כנסת וישיבות בגלל פיקוח נפש ויפתחו אותם אחרי המגיפה.
החילונים סגרו את בתי הספר וכל מוסדות הציבור והכלכלה בגלל קדושת החיים.
ואצל החרדים האשכנזים אין מי שמסוגל להוציא פסק ברור בנושא פיקוח נפש עד שמאוחר מדי והוא נראה נלעג.
איך החלטת שהדבר הכי חשוב לדתיים לאומיים זה "השנאה לערבים"?
ניכר שאינך מכיר את הציבור שלנו בכלל.
הקבוצה ש(אולי) דוגלת ב"שנאת ערבים" היא ממש לא המיינסטרים, מדובר בשוליים שאפילו לא יגדירו את עצמם כדתיים לאומיים. וראיה לכך אפשר לראות בבחירות האחרונות – כמה דת"ל הצביעו לעוצמה יהודית? זעיר זעיר אנפין וגם זה לא.
בס"ד
יישר כוח לרב על מאמרו, הניתוחים אכן מעניינים ומעוררי חשיבה. אך דומני שישנו פספוס משמעותי בהבנת דברי הרב קוק, ומתוך כך הדיוק בדברי הרב מלמד לעניות דעתי אינו נכון.
בתת הכותרת "דגשים שונים: האינדיבידואל והקולקטיב" רצה הכותב לטעון שנקודת המחלוקת בין הציבור הדתי-לאומי לבין הציבור החרדי, כפי שהם משתקפים בדברי הרב מלמד ובדברי הרבנים ממודיעין עילית, הינה מהו היחס בין האינדיבידואל לבין הקולקטיב. במילים אחרות, השמרנות המדחיקה את רצונות הפרט מפני צרכי הכלל, או הליברליות הנותנת מקום נרחב יותר לפרט ולרצונותיו, וכמידת הליברליות כך מידת הכלת הפרט על רצונותיו בתוך המרחב הכללי.
את ההבנה הזו בדברי הרב מלמד, שבהקשר זה נוטה יותר לליברליות, דייק הכותב מכך שהרב מלמד נימק את פסיקתו ההלכתית ב"ערך החירות". אמת, שהמעשה הדתי גוזר את משמעותו מתוך הבחירה האישית – כדברי הכותב, אך לדעתי כוונתו לא הייתה לערך החירות במשמעות הליברלית שלו. הוא לא התכוון "להתיר" את התפילה במניין מתוך נימוק שאם אכן המתפלל מרגיש שתפילה במניין תממש את עצמיותו, א"כ יש לאפשר לו אותה, אלא פשוט זהו רצונו של האדם ומשום כך יש לכבדו.
חירות שמובנה הבחירה החופשית של האדם. לכל אדם נתונה הבחירה החופשית לעשות ככל העולה על רוחו בתנאי שאין זה מנוגד לתורה ובהקשר זה אף לחוקי משרד הבריאות. בחירה חופשית נוסחה בדברי הרמב"ם כהגדרה ארכימדית לאדם, וכדברי קדשו בפ"ה מהל' תשובה : הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, וכו'"
כשם שבמסגרת ההגבלות אדם רשאי לצאת ל"הליכה" וא"א למנעו מכך, הוא הדין אדם שרצונו להתפלל במניין, "רשאי" לעשות זאת מסגרת הגבלות משרד הבריאות וא"א למנעו מכך.
בעיקר איני מסכים עם כותב המאמר בכך שרצה "להלביש" את הגישה הליברלית על דברי הרב קוק. כשהרב קוק כותב באותה פסקה "חטא האדם הראשון בכך שהתנכר לעצמו", וכן "אבדן האני של כל אחד" לעניות דעתי אין במשמעות דבריו לאותו ציר אינדיבידואל- קולקטיב, אלא כוונתו לרובד פנימי ועמוק יותר שנשכח במרוצת הזמן וכוסה בכיסויי העולם המודרני.
בעולם המודרני, כל נטייה לאינדיבידואליזם משמעותה מימוש עצמי, והוצאה מן הכוח אל הפועל של נטיות האדם מתוך הבנה שצרכי הכלל דחקו את רצונות הפרט וכעת ישנו צורך באיזון. החיסרון המרכזי בגישה זו שהמצפן המוסרי של האדם בקביעת סדר העדיפויות שלו הוא לא אחר מאשר רצונו האישי. לא אחת ניתן להגיע גם להקצנה – ברצונו יקיים מצוות וברצונו ישיל מעליו עול תורה ומצוות ל"ע.
הרב קוק אינו מדבר על הצורך במימוש עצמי מהאופן שתואר כעת, אלא על נשמתו הפנימית של האדם שהיא זו שמזוהה עם העצמיות המוזכרת בדבריו. הנשמה אותו חלק אלוק ממעל הוא זה שנשכח וכוסה בגסות החומריות, עד כדי שאורה הבהיר של הנשמה חדל מלהזריח את אורו בעולם.
הקב"ה ברוב טובו חנן כל אחד מאתנו בנשמה טהורה עליונה עד למאוד שאת אורה העצמי הרב קוק תובע להשיב. פסקה זו שמשם מצוטטים הדברים נאמרה בהקשר של תשובה. תשובתו של אדם הראשון הייתה בשיבתו אל העצמיות שנשכחה ממנו בחטאו. רבש"ע שאל את אדם אייכה? והוא לא ידע להשיב לו מפני שאת נשמתו שכח, לאלוקיותו התנכר.
הזיהוי של הגישה הליברלית – באופן יחסי כמובן – כעומדת בבסיס דברי הרב קוק, הינו הוצאת הדברים מהקשרם. הרב קוק דיבר על ההכרח של כל אחד מאתנו לזהות בקרבו את האמת הפנימית של חייו, כפי שהיא מתגלה בנשמה שהקב"ה הטביע בו. כמו כן להבחין בין הרצונות השונים שבתוכו מי מהם חיצוני-חומרי, ומי מהם פנימי-עצמי-רוחני. העצמיות בדברי הרב קוק היא ההבחנה של האדם בתוכו פנימה מי הוא באמת – הצד החיצוני- בהמי שלו או הפנימי -אלוקי שלו, ומתוך להוציא לפועל את כישרונותיו הרוחניים.
ברצוני לחדד נקודה נוספת שנרמזה במאמר בעדינות יתרה, לטעמי, ביחס לשוני נוסף בין השקפת העולם החרדית לזו הדתית-לאומית. במאמר הוצג שהעולם החרדי ב"אידיאל" בנוי על כך שהיחס של הפרטיים אל החברה יהיה נאמנות – צייתנות, ואילו בציבור הדתי לאומי הדגש יותר על ערך הבחירה החופשית של הפרט-האינדיבידואליזם.
ההשלכה המרכזית לטעמי של אבחנה נכונה זו הוא האם ועד כמה מתפתחת תלות של העולם הרוחני אצל כל אדם פרטי בכללי המגזר והחברה.
כיום, אופי החיים החרדי ביסודו נגזר בעיקר מנורמות חברתיות, בין אם זה בסגנון הלבוש או בהקפדה על הסטנדרטים המחמירים של ההלכה. לא אצל כולם ישנה הזדהות מוחלטת עם כל הקפדה על "קוצו של יוד", שהחברה מחליטה עליה, ובשל כך העולם הרוחני אצלם לא נובע מתוכם – מתוך רצונם החופשי אלא כנגזר מהנורמות החברתיות. בעברית פשוטה זוהי תלות. זו לא מציאות בריאה. ברגע שאין ביכולת האדם להקפיד על כל ככלי החברה, הוא פונה לאחת משתי דרכים, משיל מעליו את הנורמות ובכך נדחק ל"שולי" החברה החרדית, או נכנע תחת העול ועושה את הדברים כמצוות אנשים מלומדה במקרה הטוב, ולעיתים אף מתוך תחושת דיכוי. הדרך מכאן ועד לתפוס את רבש"ע ככזה "שמחפש אותנו בסיבוב" ל"ע קצרה לצערי.
אינני אומר שבציבור הדתי לאומי המציאות מושלמת, אך בנקודה זו לדעתי יתרונם עולה. עולמם הרוחני נובע בעיקר מתוכם, מה שהם רוצים לעשות –הם עושים בשמחה "עם כל הלב". אין הם מוכתבים לנורמות חברתיות מודגשות כמו אלו הנמצאים בחברה החרדית.
לנקודה זו יש גם צד שני. דווקא בציבור החרדי נשמרת הלכידות החברתית, משא"כ בציבור הדתי-לאומי הספקטרום רחב. וגם לזה יתרון וחיסרון אצל כל אחד מהצדדים. אצל החרדים, ישנה לכידות חברתית אך מי יצא – אין לו מקום הוא נשאר בחוץ. אך אצל הדתיים לאומיים, הגבולות פחות מודגשים ואנשים מרשים לעצמם לפרוץ יותר מסגרות, אך לאידך ההכלה גדולה ולכולם יש מקום.
אני חושב שבכל אין מקום להשוות בין הרבנים.
לך תשווה סוסיתא מול רולס רויס, אבל נראה שהאתר הזה מנסה לקרר אצל החרדים את החרדיות ולהשוות רבנים (עם כל הכבוד) שהם ברמה של אברך חרדי טוב לגדולי ישראל.
באמת שאין מה להשוות, יש רבנים שפוסקים לפי ההלכה בנושא פיקוח נפש ויש רבנים שפוסקים על פי נבואות מטורפות וגימטריות בשקל.
מה שמעניין שאצל הסוג השני אין טעם להביא טיעון הלכתי כי הכל הלכה לרב חיים מסיני.
אני מניח שיש לך רבנומטר….
למרות שגם אני נמנעתי משלוח את ילדי לחיידר בעקבות הוראות משרד הבריאות, נראה כי במאמר חשוב זה חסר נדבך מרכזי;
המדינה לא תעלה על דעתה (ובצדק) לבטל את הצבא לחודש/ חודשיים על מנת למנוע את המגיפה מכיוון שהם מוגדרים כגוף חיוני לניהולה ותיפקודה של המדינה. גם משרדי ממשלה רבים ממשיכים לפעול (אף אם במתכונת מצומצמת) מכיוון שהמדינה אינה יכולה "להתקיים" בלעדיהם. זוהי הנקודה העיקרית של המחלוקת! הרב קנייבסקי לא רואה מדינה בלי ישיבות. מבחינתו, לימוד התורה הוא הצורך החיוני החשוב ביותר לחיים שלנו כחברה. מבחינתו "אין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן" זו לא קלישאה.
אסיים, שדווקא בנושא של חתונות המוניות, והתקהלויות נוספות שאינם נוגעים לשורשי הדת, לא ניתן להבין חוסר זהירות בחיי נפש של ציבור כזה או אחר.
שנזכה בעז"ה לרפואה שלימה בקרוב
אני לא מצליח להבין את השנאה לצבא ההגנה לישראל שגורמת לאנשים לסכן חיי אדם בשם איזו תחרות מטופשת עם הצבא.
נדמיין שהצבא כולו חולה במגיפה ח"ו ולא מסוגל להלחם, האם לא ברור לכולם שבאותו הרגע הערבים יזרקו את כולנו לים?
הצבא חייב להיות בגבול לשמור עלינו ותורה אפשר ללמוד גם בבבית (פחות כיף בלי הוויצים של החוכם התורן, אבל עדיין לימוד תורה). רשב"י ובנו למדו תורה במערה ביחידות 13 שנה וכאן "תלמידי חכמים" מדור של פינוק לא מסוגלים ללמוד חודש ביחידות (למי שיש אינטרנט יכול ללמוד בקבוצה וירטואלית אפילו).
הצבא הודיע לחיילים בתחילת המשבר שהם יהיו סגורים בבסיסים מרוחקים חודש וחצי ככה שאפילו אם ידבקו לא ידביקו אחרים (ההנחה שהחיילים צעירים ובריאים ולכן בסיכון מאוד נמוך מהקורונה).
שמעתי מחברים שבישיבות הקו הלכו על פתרון דומה והשאירו קבוצה מובחרת שהתחייבה לא לצאת מהישיבה עד יעבור זעם . מיעוט האנשים מאפשר לשמור על מרחק שלא אפשרי בישיבה מלאה.
לא שמעתי על אף ישיבה ליטאית או חסידית שהתחייבה למודל דומה.
דור מפונק שלא יכול להיות שבוע בלי הבישולים של אמא או לקנות משהו בקיוסק ועל הדרך להדביק חצי עולם
תיאוריה יפה אבל כש10 אחוז מחולי הקורונה מתגוררים בבני ברק התאוריה פשוט קורסת תחשוב שכל המדינה היתה כמו בני ברק זה גם לא היה איטליה זה היה 1918
התיאוריה מעניינת ויתכן והיא נכונה. רק שבמקרה דנן יש צורה הלכתית מאוד ברורה היאך אמורה להתקבל הוראה הלכתית בכגון דא. והיא ללכת למומחים. והמומחים במקרה שלנו הם הרופא המחוזי מומחים לאפידמיולוגיה וכד' אם לאחר מכן היו מתיישבים רבנים פוסקי הלכה ושוקלים את דעתם לאור המידע שהם קיבלו היה לכך אמירה הלכתית כל שהיא אם זה לא נעשה זה לא פסק הלכה אלא אמירות חסרות אחריות. כנראה שגם הרב מלמד לא ישב עם הרופא המחוזי וכו' ובכל אופן קיבל החלטה וכאן ניתן לומר שהיחס למדינה מקל עליו לקבל את דעת הרופאים כפי שהיא.
יקיריי ביותר ברוכים אתם ל-ה'. אני מציע לאמת בכל מקרה הודעות ופסקים החתומים בשמו של שר התורה הרה"ג ר' חיים קנייבסקי שליט"א. והראייה : קופת העיר פרסמה מודעות ענק ולפיהן מי שיתרום סכום משמעותי לקרן המיוחדת של קופת העיר המסייעת לחולים , יהיה מובטח , על פי הרב קנייבסקי שליט"א מפי קופת העיר, שלא יחלה. אני לא מאמין ששר התורה כך הבטיח… כלומר : לעומת זאת, מי שיתרום סכום משמעותי לעמותה של הרב חנניה צ'ולק שליט"א, "עזר מציון" שעושה עבודת קודש עם חולים והוא עצמו, הרב צ'ולק, בגלל מסירות הנפש שלו נדבק בקורונה _ אינו מובטח בכלום…… שר התורה אינו מבטיח הבטחות כאלה ולדעתי אלה המחתימים אותו על כל כל מיני הבטחות גורמים לו עוול ממש. ואיני נכנס כרגע לרכילויות ולשון הרע . אבל תסכימו אתי שהרה"ג מרן קנייבסקי שליט"א ודאי היה מבטיח לכל התורם לכלל החולים וגו'.
דעת תורה משקללת בתוכה אך ורק דעת תורה .ואם בדיני פיקוח נפש עסקינן יש סוגיות שאומרות לנו איך להיתנהל ומה לעשות כפי שהגאון ר ברוך סולובייציק אמר בשיחתו שסגר את הישיבה .צריך להבין שהנידון אם יש לנו אהדה או לא פשוט יוצא מהנידון .ולעניות דעתי כאן הנקודה .הפסיקה צריכה לבוא (במיוחד בפיקוח נפש) ממקום הילכתי שיקולים כמו אם נקשיב למדינה אז אנחנו אולי מראים שאין לנו בעיה ליסגור וכו וכו .ולא יכול להיות שהפסיקות לא יצאו משולחן שבו הצדדים הנל לא עלו בו וזו הנקודה צריך להפסיק לקדש את החרדיות של המרחב הציבורי בלהיתנהל לפיה (בעיקר בלא מודע)
בס"ד
מתנת הקרונה
כל כך הרבה מדברים על מגפת קרונה, המגפה המשתוללת בכל העולם. צריך לדעת שאם רק קצת נפתח את העיניים ונתבונן נראה שבארץ ישראל, עליה הובטחנו בתורה "והסירותי מחלה מקרבך" (שמות כ"ג) אין בכלל מגפת קרונה אלא מתנת קרונה, כן ממש כך, מאז שהגיע הקרונה לארץ ישראל, מתים הרבה הרבה פחות יהודים – כן ממש כך!
חשוב לשים לב לזה לפני ליל הסדר, ליל ההודיה לה', בו נהגו ישראל להודות לא רק על יציאת מצרים, אלא על עוד המון ניסים ונפלאות שהראו להם במשך הדורות, בפיוט "ויהי בחצי הלילה" – שכן דווקא בלילה בזמן של הסתר – זהו זמן המסוגל לניסים!
מספר הרב ברוך רוזנבלום שליט"א (מצורף הקלטה), סיפר לי אחד ממנהלי החברא קדישא בירושלים, בכל יום בממוצע יש כארבעים לוויות בירושלים מכל העדות יחדיו, והנה עכשיו שיש את הקרונה, יש רק עשר לוויות בכל יום, רבע מהרגיל, בכל יום מתים רק בירושלים פחות שלושים יהודים.
המעניין הוא שבאותו יום סיפר לי יהודי שגם במחוז חיפה ירד מספר הלוויות מאז תחילת הקרונה בערך כשלושים אחוז פחות, כך ממש! אנשים לא מתים! התקשרתי למנהל החברא קדישא בעירי לברר את העניין, עוד לא התחלתי לדבר והוא ישר אומר לי – כן גם אני שמתי לב לתופעה הזו, לא בכאלה ממדים עצומים, אבל ממש יש ההאטה.
הוא הוסיף וסיפר שאמש (יום א' י"א ניסן) בפורום של מנהלי החברא קדישא, כולם שאלו זה את זה – שמתם לב לתופעה בזמן האחרון אנשים פשוט לא מתים!!!
גם אנשים לא חולים בתקופה הזאת, סיפר גיסי שעובד במוקד 101 לא של הקרונה, אלא של הדברים האחרים, שהוא פשוט יושב משועמם רוב היום, אין קריאות במוקד – שקט הטלפון פשוט לא מצלצל.
התקשרתי לעובד בכיר ברמב"ם והוא אמר לי כך: בדרך כלל בעונה זו של השנה יש תפוסה מלאה בבית חולים היות וזה עונה של מעבר, עכשיו בית חולים כמעט חצי רק. מתוך 1000 מיטות שיש בבית חולים, רק 600 בתפוסה, וכל חולי הקרונה ברמב"ם הם סה"כ 16 חולים, ה' ישלח לכולם רפואה שלימה.
בכל העולם כולו מסתכלים על ישראל, מה הסוד שלהם, כיצד הם הצליחו להגיע למקום הראשון בעולם!!! ממש כך המקום בו יחס הנפטרים לעומת הנדבקים הוא הנמוך ביותר זה – ארץ ה'.
לדוגמא: אוסטריה היא בין המקומות הטובים ביותר באירופה, שם יש 220 מתים ל 12,000 נדבקים, ובארץ ישראל תבדקו ותראו.
יאמרו אנשים, זה בגלל משרד הבריאות, בגלל ההגבלות, אז לכו ותראו גם בעיר התורה בני ברק, העיר הצפופה עד מאוד, ומאשימים אותם שלא נזהרו כל כך בהגבלות, אין כמעט נפטרים.
כל זה רק בארץ ישראל, במקום, שכלשון הרב פנקוס זצ"ל הקב"ה שופך את אהבתו על עם ישראל, בחו"ל המצב בדיוק הפוך, שם מתקיים בהם ואנכי הסתר אסתיר פני, החברא קדישא לא משתלטים על העומס העצום של הלוויות, והם מבקשים מכל אלה שיש להם רכב גדול, שיבואו לעזור בפינוי המתים הרבים ל"ע. שם הגויים גם מסתכלים על היהודים אבל בכוון ההפוך בדיוק – למה אצלכם מתים כמעט פי 10 מאשר אצלנו הגויים (ראה נתונים בההערה).
איננו שמחים ח"ו לצערם, כל מטרתנו רק לעורר אותם לפני שיהיה מאוחר, בשואה נזכרו היהודים בארץ ישראל שכבר השערים היו סגורים, שלא נחזור על הטעות שנית.
סיפרו לי שכמה נגידים מארה"ב החליטו להקדים תרופה למכה, ועלו ובאו לארץ ישראל בידיעה שרק כאן הוא המקום הבטוח, הכסף וזהב בארה"ב לא יצילו אותם – רק ארץ ישראל היא ההצלה היחידה – בצלו חמדתי וישבתי! (גם מי שלא יכול כרגע לעלות – יש לנו בשביל פתרון – ראה בהערה)
חסד ה' מלאה הארץ
אם רק נפתח את עינינו נראה, שהקראו-נא מביא את עם ישראל כולו לעשיית חסד בקנה מידה שלא הכרנו, אם רק נסגור קצת את הפרשנות הנוראה של התשקורת ונפתח עיניים יהודיות, הרי נראה עולם נפלא מאין כמותו.
אם היו מספרים לנו לפני חודשים, תשמעו יום יבוא ולצבא לא יהיה תעסוקה, אין מחבלים ואין פיגועים, אין מנהרות ואין בלונים (בלוני נפץ), אין אבנים ואין סכינים. אז מה עושה הצבא כל היום?
צבא הגנה לישראל נהפך להיות צבא החסד לישראל, במקום להתעסק כל היום במלחמות, הוא עבר תפנית שאין כדוגמתה, הקומנדו מגויס לחלק קמחא דפסחא, הצנחנים מחלקים תרופות לזקנים, גבעתי אוספים חמץ מהבתים לשריפת חמץ, פיקוד העורף מחלק 50 טון פירות וירקות ל 8000 משפחות בבני ברק (נתון אמיתי), וגם את סיירת מטכ"ל גייסו לעזור לשלוח לבתי מלון בחינם אנשים שצריכים קצת מנוחה. (סליחה עם החלפתי בתפקידי החיילות).
אם היו מספרים לנו שראש הממשלה נושא נאום לאומה, (נאום שמקשיבים לו לא רק כל תושבי הארץ, אלא בכל העולם, משום שישראל נחשבת המדינה כמעט היחידה שיודעת לשלוט במצב) ועל מה הוא מדבר ראש הממשלה בנאומו? על יציאת מצרים, על כיצד חוגגים את ליל הסדר, על העם היהודים שמתגבר על המייצרים.
מה היינו אומרים? ימות המשיח, אחרית הימים. ומה קורה עכשיו בבני ברק, ממש כך. וכל זה עם מי, לא עם נכי צה"ל או עם אלמנות צה"ל, אלא עם אנשים שמעולם לא שרתו בצבא, עם אנשים שחלקם אולי כלל לא מעריך את אלו שמשרתים בצבא, ממש חזון אחרית הימים… וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ ☺ (ישעיהו יא, ו). ובעז"ה בקרוב נזכה להמשך "כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־יְקֹוָ֔ק כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים".
בימים נפלאים אלו, שוררת אהבה ואחדות שאין כדוגמתה, אין חשבונות ואין כעסים, על בנין עירית תל אביב כתוב בגדול – אוהבים את בני ברק, אנשים אחים אנחנו כולנו יצאנו ממצרים, כולנו העם העברי שנולד בפסח, ואנו שמחים מאוד לעזור אחד לשני, וכך ארגן לנו ה' את הצלת הקרונה, באורח נס אין כרגע מחבלים ולא טילים, לא בלונים ולא מנהרות, כל מה שיש לצבא לעשות – זה רק חסד לשמה!!!
בואו נפתח עיניים ולב, אז נזכה להבין שאין כאן מגפת קורנה, אלא מתנת קורונה, ומה שכתבנו כאן זה אפילו לא קצה הקרחון של המתנות שמחכות לנו. ואולי במקום לחכות לחיסון שימצא, נחכה למתנות האפיקומן הנפלאה שה' מכין לנו – בימים ההם בזמן הזה.
בברכה יהודה טאוב – yudataub@gmail.com נשמח לקבל רעיונות והארות על עוד מתנות קרונה.
תמשיך לעשות נעים לעצמך. מביך.
הנתונים שלך שגויים – ביפן מדינה עם 140 מיליון תושבים מתו פחות אנשים מקורונה מאשר בישראל הקטנה.
וזה כאשר יפן היא המדינה עם אחוז הזקנים הגבוה בעולם.
בקוריאה – מדינה עם 55 מיליון תושבים מתו פי 2 אנשים מאשר ישראל הקטנה.
בטאיוואן עם עשרות מיליוני תושבים יש רק 2 מתים מקורונה.
תוצאות דומות תראה בסינגפור והונג קונג.
באוסטרליה מדינה עם עשרות מיליוני תושבים יש בערך מחצית ממספר המתים בקורונה מאשר ישראל הקטנה.
בניו זילנד מתו עד עכשיו 3 אנשים מנגיף הקורונה..
טעות היא להגדיר את הציבור החרדי ככזה המעדיף את הקולקטיב על פני האינדיוידואל. להגיע לחלקנו הפרטי בתורה היא פסגת המימוש העצמי של האדם 'עובד ה". לא תתכן כלל גדלות בתורה ללא לימוד והנהגה ע"פ דרכו היחודית של האדם. והמתבונן יראה שככל שהאדם פועל מתוך אופיו ונטיותיו הייחודיים לו אף יצליח יותר. וגדולי ישראל המוסכמים הם דווקא אלו שפעלו ברוחניותם מתוך אידיוידואליות אף קיצונית. כל פעולה רוחנית שאינה נובעת מתוך פנימיותו ושורש נשמתו של האדם, במידה מסויימת הזיוף יהיה ניכר, ולבסוף אף לא תשפיע כמצופה. ועל זה אמרו חז"ל; "כל שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים". כלומר; ומי שיש בו יראת 'מה יאמרו' אין דבריו נשמעין. ויש הרבה מה להרחיב בזה. העצמת הקולקטיב במגזר המוזכרת במאמר, הוא רק אמצעי פרקטי לחינוך ושמירת המערכת הרוחנית, במיוחד עבור אלו שלא פיתחו או שאין הם מסוגלים לפתח אינדיוידואל פנימי משלהם, והציבור הדת"ל בנקודה זו מפספס ובגדול, שמרוב אינדיוידואליזם, רבים בוחרים לעזוב עוד לפני שהם זוכים להתחבר לאידיוידואליות רוחנית אמיתית.
הכותב מגדיר את ההשקפה החרדית כמעדיפה את הקולקטיביזם על פני האינדיויאליזם, וכי עניין החירות חשובה יותר אצל הדת"ל, לענ"ד חילוק זה בטעות יסודו. לא תתכן כאמור, הצלחה רוחנית ללא חירות וייחודיות אישית גם בראי ההשקפה החרדית, וכל ההבדל נובע מראייה פרקטית חינוכית שדי מוכיחה את עצמה כצודקת.
אמנם יש מקום לדידה של החרדיות לכוון ביתר שאת את חניכיה, כשהם בשלים לכך, למצוא בעצמם ובפנימיותם, למרות הקולקטיבזם השליט, את החירות והיחודיות הפרטית. חסרונה של זו מאד ניכרת ומשפיעה לרעה בהיבטים שונים בחיי החברה החרדית.
לא קראתי את המאמר עכשיו, אבל קראתי לפני כחודש ועכשיו ראיתי בתגובות שכותב המאמר מחלק בין השיטה החרדית שמעדיפה את הקולקטיביזם על פני הדת"ל שמקדשת את האינדיבידואלאיזם.
אני חושב שזה לחלוטין לא נכון, ויש לי אפילו הוכחה לכך.
השיטה הדתית לאומית דוגלת דווקא בכללות עמ"י הרבה יותר מהחרדית, אבל מתוך הכלל הם מוצאים את ייחודיות של הפרט.
לעומת זאת, הגישה החרדית נוקטת הרבה יותר באינדיבידואליזם של כל אחד ואחד, אבל כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים להשגיח עליו – שלא יחטא ח"ו, ושלא יתקלקל ח"ו ושתמיד ילמד תורה, ויהיה בן תורה ויהיה אברך בעז"ה וכו' כך שבונים לכל אחד קולקטיב שלם שיגן על כל פרט ופרט שנמצא בו.
וראיה לדבר, שאני לא יודע אם אתם מכירים דת"ל, אבל העבודת ה' שלהם זה לא דרך העוה"ב, אלא דרך העוה"ז. אני חושב שהרב קוק במאמר האידאות לישראל מאריך בעניין למה לא הוזכר כמעט עוה"ב בתנ"ך ושעבודת ה' שלהם הייתה שונה מזמננו.
לעומת זאת, בישיבות חרדיות יש איזשהוא תחושה (לפחות לי) שתמיד צריך להיות איפה שהוא בתת מודע פחד אינסופי ממשהו, אולי משהו עוה"ב, איזה תפיסה אסכטולוגטית שתחזיקו חזק זה הכל עלמא דשקרא, המסוק מנער את החבל, ובאיזה קריצה לכך שהציונים מנסים לחלן אותנו, הטכנולגיה זה הניסיון האחרון וכו' וכו'. הכל בחוץ נגדנו. כך שמטרת הקולקטיב להבנתי היא לשמור על כל יחיד ויחיד שיוכל לחיות חיי תורה ע"י חומה אחת גדולה.
אני מרגיש שכל הדיבור לבחור חרדי הוא הרבה יותר פרגמטיסטי, מצד שני זה ממש קשה להיות אברך מבחינה כלכלית אז אני לא יודע לתרץ את הפער הזה. אבל זוהי התחושה שאני הרגשתי. אבל מאידך הדיבור בישיבות דת"ל זה יותר של "אידאלים" ולהיות באורות מאיזו אידאה אינסופית.
יש איזשהיא ישיבת הסדר, שאני לא רוצה להגיד את שמה, ואני גם תמיד לא החזקתי יותר מידיי מהר"י שלה, אבל במקרה הייתי שם יומיים, וראיתי תופעה שמעולם לא ראיתי כאלה בחורים, אולי זה היה חד פעמי אינני יודע אבל זה היה משהו הזוי. למשל כשהם קמו והיו די הרבה בחדר, אז כל אחד עורר את השחר מוקדם ובשקט ללא טיפת הפרעה ורעש לשאר האנשים והתקלח בכזה שקט מופתי, וכך זה חזר על עצמו כל אחד אחרי השני, וכך בתפילת שחרית התפללו יחסית מוקדם אבל מתוך רגש שאני לא מכיר, משהו שהרגיש שונה מהרגש שהיה בישיבות שאני למדתי בהם, והתנהגו באיזה סדר מופתי גם בארוחת בוקר. וכך גם היו בדקדוק הזמנים לשאר הסדרים והצוהריים עד הלילה, הכל התנהל במיעוט שיחת חולין (אבל בדגש על ה'מיעוט' שאכן היה ולא התבטל) ובהמון אורות ושמחה שראו ממש בעיינים של כל אחד ואחד. וכולם דיברו על איזה אידאלים גדולים (מה שהיה נראה לי באותו זמן כאילו הם עברו שטיפת מוח ו"היפנוזה" מקריאה רבה מידיי של כתבי הרב קוק). זה היה משהו שמעולם לא ראיתי. אבל כל זה הרגיש לי שהיה ללא טיפת איזשהוא ביקורת מאנשי צוות על איזשהוא מהבחורים. אין לי ספק שגם אם בחור היה מאחר לסדר אף אחד לא היה מעיר לו על כך או משהו. וגם התרחש ללא טיפת ביקורת על העולם "מבחוץ" אליהם, המטרה שלהם הייתה לתקן אותו ולא לנסות לראות בו כאויב או להתחמק ממנו ואפילו לא להעביר עליו ביקורת שלילית אלא פשוט מתוך לקיחת חלק של כל אחד ואחד למען כלל האוכלסייה.
דבר אחד שלא התלהבתי זה היה מהרמה שלהם בעיון שלא הרגישה לי גבוהה מידיי.. ומהכשרות של הבשר (לא בד"צ). אבל עדיין זה היה משהו מדהים.
ועדיין שוכחים פה עובדה פשוטה, שהציבור החרדי לא זילזל ולא בטיח, בוודאי לא יותר מהציבור החילוני, אדרבה אצל החרדים יש שתי סיבות להיזהר, א' הפחד ממחלות ומוות השווה לחילונים, וב' הציווי ההלכתי ונשמרתם, רק שאצל החרדים האסימון נפל יותר מאוחר בגלל שלרבים מאד מהם אין חיבור לאינטרנט ואפילו החיבור לתקשורת נמוך אצלם ביחס לשאר הישראלים.
במילים אחרות, החילונים נזהרו יותר מהחרדים לא בגלל שהם יותר מכבדים את המדינה, או אחראים יותר, וכו', אלא שהם קיבלו יותר מידע ויותר תמונות מפחידות ולכן פחדו יותר. כאשר החרדים הבינו את הסכנה, גם הם התחילו לפחד.
כותב המאמר מבאר את התנהגות הקהילות החרדיות בעת מגפת הקורונה במילים מכובסות ובניסוח שחוטא לאמת.
לתמצת את ההתנהגות החרדית כנובעת מכך ש- " אינם מכירים בסמכותה של המדינה", יש בה לא מעט מן הדמגוגיה שמנסה לרכך את גודל השבר והכישלון של התפיסה והחינוך החרדי בעשרות שנים האחרונות. אי-אפשר ואסור להסתיר את סירחון הכביסה המלוכלכת במכבסת מילים פסבדו-אנטלקואליות. כאילו כל הבעיה נעוצה בוויכוח לגיטימי בשאלת סמכות המדינה.
להלן אנמק בקצרה חמש סיבות המוכיחות כי אין מדובר בוויכוח אקדמי בדבר סמכות המדינה, אלא בפשיטת רגל השקפתית, מוסרית ותרבותית של החברה החרדית.
1. לא רק החרדים אינם מקבלים את סמכות המדינה בבחינת כזה ראה וקדש. ישנן קבוצות נוספות שחלוקות בעניין קבלת סמכות המדינה כסמכות מחייבת, מי יותר ומי פחות. הצד השווה לקבוצות הלא חרדיות הוא, ששאלת הסמכות נגזרת ממהות ההחלטה של המדינה. אינה דומה החלטת המדינה לבצע את ההתנתקות – למשל, להחלטה לשלם מיסים וכד'. אך ישנן החלטות שאין חולק שיש לציית לסמכות המדינה ללא עוררין. והעיקריות שבהן, שאלות בטחון ובריאות הציבור. אף אחד לא מעלה על דעתו שניתן לנסוע ברמזור אדום או לנהוג במהירות מעל המותר משום שאינו מכיר בסמכות המדינה. כמו"כ לא עולה על דעתו של איש לא לרדת למקלטים בשעת מלחמה בגלל ש "המדינה לא תקבע לנו". פה מדובר בעניין קריטי הקשור לבריאות הציבור כולו של כלל תושבי המדינה ולכן אי קבלת סמכותה של המדינה אינה לגיטימית לחלוטין. על אחת כמה וכמה שהתנהגות של קהילה אחת משפיעה ישירות על כלל אזרחי המדינה ועלולה לסכן רבבות רבבות מאזרחיה.
2. מקריאת המאמר נוצר רושם כביכול קיימות שתי רשויות שוות שנותנות הנחיות לציבור. המדינה מנחה את כלל האזרחים בעוד רבני החרדים מנחים את החברה החרדית. אין דבר אבסורדי מזה. בעוד שלמדינה יש כלי מידע וטיפול באמצעות מומחים בעלי שם עולמי למחלות אפידמיות ומאות רבות של מומחים בתחומים השונים הקשורים למגפה, כמו גם בתי חולים מהמתקדמים בעולם, הרי שהקהילה החרדית נעדרת כל אלה. נכון שישנם כמה רופאי משפחה חרדים (ניתן להעריך את מספרם באמצעות אצבעות כף היד), אך אין חולק שאין בכך די. יש לזכור כי המדינה על שלל יכולותיה איננה מסתפקת בכך, אלא משתפת פעולה על בסיס יומי עם מדינות רבות בעולם ואין ספור גופים רפואיים מכל קצוות תבל. בל נשכח גם את העובדה הפשוטה שבמקרה של חולי והדבקות המוניות, הרי שבתי החולים "של המדינה", והמערכות המקצועיות "של המדינה".
3. להציג את הדברים כביכול מדובר בחוסר הכרה בסמכות גרידא, זה לדעתי לעצום עיניים. כולנו נחשפנו למאבק טעון שנאה ומשטמה נגד "המדינה הציונית" שרוצה כביכול לגזור עלינו גזירות שמד בשביל לעקור מאיתנו את התורה, באמצעות סגירת ישיבות ובתי כנסיות. נכון שהדברים האלו נאמרו בבוטות ובגלוי על-ידי קהילות קיצוניות כמו אנשי נטורי קרתא, הפלג הירושלמי ועוד מספר קבוצות קיצוניות. אך גם במיינסטרים החרדי פשה הנגע באופן מבהיל. רוצים דוגמאות? בבקשה: ראש ישיבה שמתבטא כי יצא דבר אחד טוב מהקורונה בזה ששברו לציונים את תחושת כוחי ועוצם ידי. ת"ח מופלג ופוסק המקובל על חוגים רבים שטען ש"החילונים בכוונה מעלימים את המציאות שבבני ברק אין כמעט מתים". נכד של גדול הדור ש"מסביר" לסבא ש-"המדינה רוצה לסגור את תלמודי התורה". איום שאמור היה להתפרסם ביתד נאמן ולפיו "אם לא נענה גדולי ישראל ינקטו צעדים חריפים מאוד". דרישה מצה"ל למחוק את המילים "באהבה מצה"ל" מחבילות האוכל שהחיילים חילקו לתושבים נזקקים בבני ברק. רק תתארו לעצמכם שהחרדים היו דורשים מהצבא האמריקאי דרישה זהה. הרי האומה האמריקאית היתה נעמדת על רגליה בזעם כזה, שהחרדים היו נמלטים למקלטים.
4. חוסר סולידריות עם העם היושב בציון. בדרכו של עולם, גם בחברה מפולגת ומשוסעת, הרי שבשעת צרה או מלחמה קיימת סולידריות הדדית בין כלל העם. לצערנו הצפצוף המתמשך בהוראות איננו משקף רק חוסר אחריות אלא גם חוסר סולדיריות בסיסית עם שאר חלקי העם. במקום להורות לציבור להישמע להוראות משרד הבריאות – שחלילה לא ישתמע שיש לנו דבר וחצי דבר עם המשרד הציוני – שימו לב שככלל מנהיגי הציבור ידגישו כי יש להישמע להוראות "הרופאים". ובכלל, נניח שאין סיבה להישמע לציונים, האם לא ראוי לנהוג כמו כולם ולו בשביל הסולידריות והשותפות לצרה? האם כל-כך נורא לשמוע לכללים כמו שאר האוכלוסיה ולו לתת תחושה של הדדיות?
5. הליך ההנהגה וקבלת ההחלטות בחברה החרדית !!
בזמנו התגאו הליטאים כי בשונה מהחסידים, הרי שקבלת ההחלטות אצל רבניהם אינם מתקבלות ברוח הקודש אלא בתובנות רציונליות וחכמות שנובעות מחכמת התורה . והנה שוד ושבר. בעוד שהאדמורים נהגו הפעם באופן סביר ומתקבל על הדעת, דווקא הליטאים עברו תהליך הפוך. לאט לאט במשך כמה עשורים החדירו מושגים זרים ומשונים עד אימה. (גילוי נאות, אני ליטאי). החל מסיפורים על החזו"א שהורה למנתח כיצד לנתח את המוח ושאר סיפרים שאין הדעת סובלת תוך הטפה יום יומית על "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל" – אמירה שכידוע נאמרה על סנהדרין של שבעים ואחד בלב. עד כדי-כך הגיעו הדברים שאפילו הנימוק לבחור למפלגה חרדית איננה נתמכת בסיבות לוגיות שבכך ישמרו על האינטרסים הרוחניים, אלא בסיבה אחת ויחידה והיא – לשמוע לגדולים. לא פלא שנשאלות שאלות לגדולי ישראל מתוך כוונה שיענו ע"פ רוח הקודש בלבד, ללא שום בירור וניתוח עובדתי מעמיק כפי שמצופה.
אך כל עוד מדובר בשאלות פרטיות של בודדים המצב נסבל, אך לאט לאט התחלנו לקבל הכרעות ציבוריות/פוליטיות על בסיס אמירות שנאמרות כבדרך אגב וללא חקירה ודרישה. פן נוסף שמכאיב לא פחות, החא העובדה שההחלטות לא נקבעות לאחר דיון מעמיק אם רבנים נוספים או אנשי מקצוע וכדומה, גם כשברור לכולם שאותו גאון ספון בתורה יומם וליל והתמצאותו בפרטים ובכלל בנעשה בחוץ, מוגבל מאוד בלשון המעטה.
אך האחרון הכביד ועל כך נפשי בוכייה. הרי כשדנים יחיד לעונש מוות הרי שהתורה מצווה עלינו כי יש לדון בבית דין של כ"ג תוך כדי שמיעת כל הדעות. אז איך רבונו של עולם מבקשים לקבל החלטה בדבר שהוא פיקוח נפש מוחשי לרבבות רבבות בני אדם, ע"י שאלה סתמית ואגבית מתוך ציפיה לקבל הכרעה ללא התייעצות עם מועצת גדולים וללא התייעצות עם אנשי מקצוע ורופאים? איך ניתן להחליט על המקום כאילו מדובר בדבר של מה בכך? ועוד לא מתביישים לשאול בצורה מגוחכת כאילו הגאון הוא ילד שמכניסים לו לפה את התשובה הרצוייה? איך לכל הרוחות לא מתביישים להראות לאחר מכן סרטון בו הגאון בכלל לא מודע שיש מגיפה?
התשובה היא פשוטה ומזעזעת כאחת. אין שום ערך ומשמעות לאופן הדיון, צורתו ואופייו. משום שבין כה הכל רוח הקודש! וכי מי ששואל נביא, זקוק ליידע/הכרת התמונה המורכבת/התייעצות עם מומחים? הרי דבריו דברי נבואה!
וכך מתנהל הציבור החרדי לצערי הרב. בקנאות, בנבערות, בשנאה יוקדת לזר, בחוסר סולידריות ובאמונות טפלות.
יותר ממה שאני חושש מהקורונה, אני חושש ממה שהפכנו להיות.
משה אני מסכים איתך עם מרבית הנק' שהעלת אבל אני לא מסכים עם הקשר המיידי למאמר כאן (אף שיש קשר). אני חושב שהיית צריך לכתוב מאמר זעקה בעצמך נפרד. כי לי די ברור שהמצב הנוכחי זועק.
ק, אתה צודק לחלוטין. לא הייתה שום כוונה לבקר את מאמרו הנפלא של הרב פפר ואכן היה ראוי שאני אכתוב את הדברים כמאמר נפרד. אך היות ואינני יודע כיצד ניתן לקבל אישור לכתוב מאמרים באתר הרי שלא נותר לי ברירה אלא לכתוב את הדברים במסגרת תגובה לכתבה.
מעניין שבציבור לא מקשיבים בכלל לפסק של הרב אלישיב על הפאות ולהתנגדות של גדולי ישראל לכל מיני עיקרים חשובים, אבל כשמדובר בלעשות בלגאן "לשם שמיים" כולם נהיים כל כך צדיקים "ולא נסגור מוסדות – כי גדולי ישראל אמרו". מי כאן זרק את הפאה לפח כי "גדולע ישראל אמרו". (אני זרקתי) זה מעצבן הסיסמאות האלה.
ועכשיו לאחר שעברו כמה חודשים טובים וגל שני שבו היו הרבה יותר נדבקים מהראשון וכולם כבר יודעים שהמגיפה אינה כצעקתה, ואין שום כללים ברורים בהדבקה, ואין גופות ברחובות
אז אולי תהיה כאן קצת הערכה לר' חיים.
ואם היו שומעים לו ולא סוגרים את הישיבות אז הרבה נפשות של בחורים אבודים היו ניצולים ולא יורדים לשאול תחתית.
פיקוח נפש דוחה שבת מפני שעדיף לחלל עליו שבת על מנת שיקיים שבתות הרבה, אך במקרה של ביטול ישיבה ההיפך יקרה , הוא יחלל שבתות הרבה …
המציאות כיום כחצי שנה אחרי הוכיחה שגדולי ישראל צודקים
המדינה לא יודעת מה לעשות המומחים לא מגיעים להסכמות על מהות הסכנה ומימלא לא הפתרון המציאות מעתעת הקונספירציות פורחות
אין אחדות בשלטון והמשמעות של זה היא שאין קטסטרופה
הכל אישי מביטול ההפגנות בבלפור וצמצום מניינים ועד החזרת הלימודים על אף ההדבקות מתוך ראייה כלכלית – אז מה שלא ראו שם באדר בהחלט רואים כאן בתשרי
שנה טוב