מי אנחנו ללא הקהילה?

מגפת הקורונה הפכה סדרי עולם וערערה אותנו במישורים רבים. המגפה פרצה בעידן דיגיטלי ותקשורתי מתמיד, ובשל כך הביאה אתה בין היתר אינפלציה של מילים כתובות. כמספר בני האדם מספר הדעות, הפוסטים, המאמרים וההגיגים. באופן טבעי מקבלת המגפה גם פן דתי. רבנים ומורים רוחניים נקראים אל הדגל, חלקם מדברים דברי טעם, דברי כיבושין ומוסר, עידוד ונוחם, וחלקם נוטלים את תפקיד נביא הזעם ומדברים בשם הא-ל, לעתים בפראות מעוררת חלחלה. הם מונים בקטרוג את חטאי האדם, ו'יודעים' בדיוק מה מטרת הקב"ה בהבאת המגפה. ימים אלה הם אתגר גדול לבוחן המציאות של רבים. כתמיד בזמנים כגון אלה אנו מופתעים לגלות את שיעור הקומה של אנשים 'פשוטים', ומנגד להתאכזב מאחרים שחשבנום בני דעת.

כל זה מרתיע אותי מאד מלכתוב. מה יועילו ומה יתנו מילים נוספות ותיאוריות חדשות. מה אוכל להוסיף על כל רעשי הרקע המתלווים לבהלת הקורונה. מצד אחר, מתעורר בי חשק גדול להתבטא. דעתי אינה נחשבת יותר משל אחרים, ובכל זאת אני מבקש, בהיסוס רב, להוסיף דברים משלי לים המלל. במחשבה שניה, אולי אהיה סלחן כלפי עצמי: בסך הכל זוהי דרך התמודדות אנושית טבעית. בזמן מהפך כזה בסדר החיים האדם מנסה להיאחז במילים, מנסה באמצעותן למצוא לעצמו איזה סדר בתוך הכאוס.

בהדי כבשי דרחמנא למה לי. אין לי שמץ יומרה לכתוב כנביא, לדבר בשם בורא העולם ומנהיגו, ולהטיף מוסר לאנשים הגדולים ממני בכל קנה מידה. אבל אני יכול לשתף מה עושה לי משבר עולמי זה ברמה האישית

מה שמוסיף לאתגר הוא העובדה שאנשים הנחשבים בעלי חכמה, בעלי גמרא וסברא, מתנהגים בחוסר היגיון משווע. הקיצוניים שבהם מתפרנסים מתיאוריות קונספירציה שונות (כגון קנוניה כביכול של השלטון הזדוני נגד הציבור החרדי), וזורעים חורבן (רפואי, נפשי ואמוני) בכל סביבתם. המתונים יותר, מנהיגים ואנשי מעשה, נכשלים במבחן תפיסת המציאות, וגורמים לשבר אצל בני קהילתם. פתאום מתערער הביטחון בהנהגה הציבורית ובמבנה החברתי, ומה שנותר בטוח הוא רק הבית האישי והפרטי, עם המשפחה, החברים והקרובים.

בהדי כבשי דרחמנא למה לי. אין לי שמץ יומרה לכתוב כנביא, לדבר בשם בורא העולם ומנהיגו, ולהטיף מוסר לאנשים הגדולים ממני בכל קנה מידה. אבל אני יכול לשתף מה עושה לי משבר עולמי זה ברמה האישית, אילו מחשבות ואילו תהליכים אני מזהה בחיי ובחיי הקרובים אלי.

 

ערעור המשענת הקהילתית

אחד הסמלים הבולטים של מהפכת הקורונה הוא הרחובות הריקים. הערים הגדולות והמתוירות בעולם הפכו שוממות. מדהים למשל לראות תמונות מכיכר הטיימס בניו יורק, הידועה ברבבות האנשים הגודשים אותה בימים רגילים, והיא ריקה מנפש חיה. הרחובות התרוקנו ומיליוני בני אדם מסתגרים בבתיהם. זוהי שעתו של הבית. הבית הפרטי של האדם, שאליו הוא חוזר בימי שגרה רק בשעות הערב, הופך להיות משכנו הקבוע, המקום היחיד שבו הוא יכול לבלות את כל שעות היממה.

המפגש האינטנסיבי הזה עם הבית מציף מחשבות והתמודדויות רבות. הוא מפגיש אנשים עם אתגרים לא פשוטים. בין אתגר זוגי, בין אתגר השהות עם הילדים, ובין עצם הישיבה בבית עם עצמנו. לאנשים רבים עצם השהייה בחברת עצמם קשה מנשוא; היא מציפה מועקות וכאבים שאין להם כלים להתמודד אתם.

משבר הקורונה מערער את המשענות החיצוניות. האדם נסגר לפתע בין קירות ביתו. הרחק מעין השכנים, מן המסגרת הקהילתית, מן הזהות הקבוצתית. ופתאום עולים סימני שאלה: מה יקרה כשאתה מנותק מכל אלה? מי אתה האדם היחיד? האם רק העולם בחוץ מגדיר אותך או גם הבית פנימה?

לרבים השהייה בבית היא עמידה מול מראה, שאינה משקפת בהכרח את ההצלחות שלהם בעולם החיצוני. רבים מעצבים את הזהות ואת הדימוי העצמי שלהם דרך העולם שבחוץ, דרך העבודה, העסקנות, הקהילה, בית הכנסת, הישיבה. לרבים היציאה מהבית בכל בוקר היא סוג של בריחה. דווקא הבית אינו 'אזור הנוחות' שלהם. כעת כל זה מתערער. פתאום אתה חייב לחזור אל עצמך, לשוב אל הבית, לגעת ביסודות ובשורשים. יש כאלה שעצם החזרה הביתה מטילה עליהם חרדה. חרדה מפני מפגש עם נקודות התורפה שלהם, חשש מפני השעמום, פחד להימצא לרגע עם עצמם בלי הסחות דעת. אולי זהו פחד מרגשות שכעת אי אפשר להדחיק באמצעות עיסוק אינטנסיבי בעניינים אחרים.

משבר הקורונה מערער את המשענות החיצוניות. האדם נסגר לפתע בין קירות ביתו. הרחק מעין השכנים, מן המסגרת הקהילתית, מן הזהות הקבוצתית. ופתאום עולים סימני שאלה: מה יקרה כשאתה מנותק מכל אלה? מי אתה האדם היחיד? האם רק העולם בחוץ מגדיר אותך או גם הבית פנימה? האם יש לך מגדירים פנימיים אישיים עצמאיים, או אתה מוגדר רק על ידי ההשתייכות המגזרית שלך, על ידי התפקיד שלך, על ידי המעמד החברתי שלך? וכן הלאה.

 

מה נשאר מאתנו ללא הקהילה?

להתכנסות אל הבית יש אספקט נוסף. בשנים האחרונות הפך הבית – אצלנו בחברה החרדית – למקום הסודי של האדם, לפינתו הנסתרת מעין כל. במידה רבה זהו המקום שבו הוא חופשי, מקום שבו יכול הוא להתנער מכבלי החברה ולעשות ככל העולה על רוחו. מרבים לדבר על ה"חומות" שבנתה החברה החרדית בינה לבין העולם שבחוץ. כיום כולם יודעים שהחומות נפלו, ובכף ידו של אדם מצויה הגישה לכל אוצרות תבל, כמו גם לכל טינופת התבל. ה"חומות" היחידות הקיימות היום הן חומות ביתו של אדם, שדווקא מסתירות אותו מהקהילה שלו, ומותירות אותו בעלים יחידי בעולמו הפרטי, ובו מי יאמר לו מה תעשה. בתוך הבית, רק הגבולות שהאדם קובע לעצמו הם העומדים לו. האדם אחראי לעצמו ובונה את גדרות ההגנה שלו במו ידיו.

יש לכך גם צד חיובי כמובן, ביתו של האדם הוא הממלכה שלו, ובה הוא יכול להביא לידי ביטוי את יכולותיו ואת כוחותיו המיוחדים. בה הוא קובע את הכללים ויוצק את התוכן. בביתו נמחקים הבדלי המעמדות שבחוץ, והמיקום שלו בהיררכיה החברתית כבר חסר משמעות. שם הוא המלך. הוא חופשי לבנות את ביתו כראות עיניו, לעצב אותו לפי הערכים שהוא מאמין בהם, ולתת דגש בדברים החשובים לו באמת.

בימי השגרה, עם זאת, הבית אינו מרכיב משמעותי מאד בזהות שלנו. המוסדות הקהילתיים וכל המעטפת החברתית מספקים לנו כמעט כל מה שאנו זקוקים לו לשם הגדרה עצמית, תוכן ויציבות. הם קובעים עבורנו את הגבולות, ומשרטטים למעננו את הערכים ואת השאיפות. יש בכך תועלת רבה, אבל הדבר גם פוטר אותנו מן האחריות האישית, ואולי קצת מרדים אותנו ומשכיח את הצורך שבבנייה עצמית ועצמאית של ביתנו – הגדרת גבולות ויציקת תוכן פנימי, כמידת ערכנו ובאופן המתאים לנו ביותר.

בעקבות המגפה, בבת אחת נאלמו כל ה"מוסדות" – החדרים והישיבות ואפילו בתי הכנסת, והאדם נאלץ למצוא את השכינה בתוך ביתו פנימה. פתאום מתעורר הצורך להפוך את הבית ל"מקדש מעט"

והנה, בעקבות המגפה, בבת אחת נאלמו כל ה"מוסדות" – החדרים והישיבות ואפילו בתי הכנסת, והאדם נאלץ למצוא את השכינה בתוך ביתו פנימה. פתאום מתעורר הצורך להפוך את הבית ל"מקדש מעט". צריך לקדש את החול, ולמצוא רוחניות בהתמודדות עם חולשות אנושיות – עם תחושות כעס או וכחנות, או עם קוצר רוח כלפי הילדים. פתאום ההישגים הגדולים בחוץ, הן התורניים והן המקצועיים, נמחקים ומתאיינים. פתאום כולם שווים – ראש הישיבה ואיש העמל – מול הילד המרדן שנשכב בצרחות על הרצפה. האדם חוזר לזירה האנושית הבסיסית שלו, וכל המסכות החיצוניות נופלות.

זו עלולה להיות סטירת לחי לאנשים מסוימים. פתאום לפגוש את עצמם בחולשתם, לעמוד מול המראה עירומים. אבל מאידך גיסא, איזו הזדמנות מדהימה נקרתה פתאום – לתקן במקומות האלה דווקא; בחלקים הבסיסיים, האנושיים. לעסוק בדרך ארץ שקדמה לתורה.

לא באתי לדבר לכולם, וקל וחומר שלא להלך בגדולות ובנפלאות ממני. אין ספק שהמצב הזה קשה מאד לאנשים רבים. מלבד הסיכון הבריאותי, רבים חווים מצוקה גדולה מעצם ההסתגרות. לא קל לאמץ ראיה חיובית של המצב. יש רבים הסובלים סבל קשה, דוגמת בעלי מוגבלויות, בודדים ומבוגרים, ואנשים שמטה לחמם התרסק והם חווים עוני ומחסור. חובה להיות ערים לסבל הזה שסביבנו ולנסות לעזור במה שניתן. עם זאת, מתוך עולמי הפרטי ועבור אנשים כמותי, אני רוצה להצביע על נקודות אור שניתן ללקט מן המצב הנוכחי ועל הזדמנות מופלאה העומדת בפנינו. קרה פה משהו שלא היה מעולם: האנשים מוכרחים לשבת בבתיהם, וכל המוסדות הדתיים והחינוכיים משותקים, ולהבדיל גם מקומות הבילוי והצריכה. בשונה מתקופות קשות בהיסטוריה שלנו – איננו סובלים ממחסור במזון ובתרופות ובצרכים בסיסיים אחרים. מה שנדרש מאתנו בעיקר הוא ההתמודדות עם עצם הישיבה בבית.

לאנשים כמונו זהו הזמן לשאול את השאלות: מה יש אצלי בתוך הבית? מה מאפיין את ביתי? כמה גורמי חוץ מגדירים אותו וכמה איכויות וערכים פנימיים מקוריים? האם אני איש של "חוץ" בלבד או יש לי גם "פנים"?

לאנשים כמונו זהו הזמן לשאול את השאלות: מה יש אצלי בתוך הבית? מה מאפיין את ביתי? כמה גורמי חוץ מגדירים אותו וכמה איכויות וערכים פנימיים מקוריים? האם אני איש של "חוץ" בלבד או יש לי גם "פנים"? מה מוטל עלי לעשות כדי להפוך את עצמי לאדם פנימי יותר?

 

היה יהודי בביתך

התרגלנו שהחיים הדתיים מתקיימים במוסדות. יש בית כנסת ושטיבל, יש ישיבה וכולל ובית מדרש. ופתאום מוצבת לפנינו שאלה גדולה: האם נוכל לקיים חיים דתיים מלאי משמעות בלי להיות תלויים במוסדות האלה?! וזה אומר גם לכונן דתיות עצמאית, מבלי להיות תלויים בקהילה ומבלי שיעמדו על גבינו הרב או המשגיח ובידם שוט. בגמרא נאמר: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות." המעטפת החיצונית מוגבלת, והאדם צריך לפתח את 'המרדות האחת' שבינו לבין עצמו בעמדו לבד מול בוראו. אם פעם סמכנו על ה"מאה מלקיות", היום מוטל עלינו לפתח עצמאות, להיות ה'משגיחים' של עצמנו, ולבחור בדרך הנכונה באמונה ובביטחון עצמי. ברור שיש חשיבות גדולה למעטפת החיצונית והקהילתית, אבל נקלענו למצב מיוחד המעניק לנו הזדמנות לבנות דברים במישור חשוב לא פחות, מישור שאולי נזנח.

העולם נעצר באופן שלא היה עולה בדעתנו, ואנו נאלצים לפגוש את עצמנו ולשהות עם בני הזוג ועם הילדים, בלי יכולת לברוח. הנה ניתנה לנו ההזדמנות לקצת שקט מכל רעשי הרקע, עצירה לרגע בקצה המסלול, כדי לחשב עצמנו מחדש. האם לא ניקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים?

(כעת כשהכל נעצר ואנחנו יכולים להסתכל רגע על הקהילה שלנו ועל אופיה, אפשר ללכת צעד נוסף ולחשוב, בינינו לבין עצמנו, איך נשפר אותה ואיך נעצים אותה כאשר נחזור לימי השגרה. שאלה נוספת שצריך לשאול היא, האם יש בסביבה שלנו אנשים שדווקא שמחים על כך שהקהילה מושבתת, שנדחקים לצד ומרגישים דחויים בשעה שקהילה 'פורחת'…?)

כך גם לגבי חינוך הילדים. אנו רגילים לעשות מיקור חוץ לכל דבר. הבגדים שלנו נתפרים בארצות רחוקות, האוכל שלנו מיוצר במפעלים, וכך גם מרבית המוצרים שאנו צורכים. להבדיל, גם את מלאכת החינוך אנו מפקידים בידיים אחרות. אין ברירה, אנחנו עסוקים מדי בעולם שבחוץ. אבל הנה הזדמנות לעצור רגע ולהקנות קצת ערכים, תורה ואמונה, בעצמנו. כבודם של המחנכים, המורים והרבנים במקומו מונח, אבל האם הם באמת יכולים להציע תחליף לחינוך הביתי?

לו נשאלתי לפני כמה חודשים איך הייתי פועל לתקן את העולם, הייתי מציע לעצור את הכל ממירוצו: לחדול מעבודה, מטירוף הקניות, מן הסידורים, אפילו מהלימודים, כדי לחשוב רגע. לכוון לבנו לאבינו שבשמים, להשהות לרגע את הרדיפה, שהיא סוג של בריחה, ולעמוד מול עצמנו. אבל לו הצעתי זאת, היו מגחכים למולי: בלתי אפשרי לעצור את החיים. והנה, זה קרה. העולם נעצר באופן שלא היה עולה בדעתנו, ואנו נאלצים לפגוש את עצמנו ולשהות עם בני הזוג והילדים בלי יכולת לברוח. הנה ניתנה לנו ההזדמנות לקצת שקט מכל רעשי הרקע, עצירה לרגע בקצה המסלול, כדי לחשב עצמנו מחדש. האם לא ניקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים? האם נחמיץ אותה? כמה עצוב יהיה אם החיים יחזרו למסלולם בעוד שבועות אחדים בלי ששום דבר מהותי בחיינו ישתנה לטובה.

 

משכו וקחו לכם

לפנינו משבר עולמי בקנה מידה אפוקליפטי, המביא להוותנו חולי וגם מוות, אבל יש בו גם הרבה חסד. האדם מוצא בבית את מקום המבטח שלו, וניתנת לו ההזדמנות לעצור רגע ולחשוב. לרגע ניתן לו שחרור מעצת פרעה ש"תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו…". מבעד לחשש ולדאגה, אפשר להאמין שיש סיכוי לשינוי מהותי בחיינו. פתאום אפשר לדמיין אנושות טובה יותר, הנותנת חשיבות לפנים ומבכרת אותו על פני החוץ, הפורשת רגע מהמירוץ ומהרהרת מה באמת חשוב לה ומה אינו אלא זיוף חברתי.

בואו ניתן לכך הזדמנות. נחזק את העולם הפנימי שלנו, ונחשוב מה באמת נותן תוכן ומשמעות לחיינו. נקדיש זמן לשפר את הקשרים האנושיים שלנו, והקרוב קרוב קודם: נתחיל מן הגרעין המשפחתי הבסיסי. נטפח את היחסים בין בני הבית, נגדיל את האהבה בינינו, ונשקיע בדברים החשובים לנו באמת. זה לא תמיד קל. לעתים השהות הממושכת רק מגבירה את הניגודים ואת המתחים, אבל המפגש עם הקשיים יכול לשמש קריאת השכמה, לעורר אותנו להחלטות, להביא אותנו להתחיל בשינוי. אפשר להטות קשב מחודש לכל מה שמציק ומפריע לנו, ולראות מה חשוב לנו בחיים באמת ומה אנו עושים בשל לחצים חברתיים. דווקא מנקודת המפגש עם המקומות הפגועים שלנו נוכל לצאת למסע ריפוי.

המפגש עם הקשיים יכול לשמש קריאת השכמה, לעורר אותנו להחלטות, להביא אותנו להתחיל בשינוי. אפשר להטות קשב מחודש לכל מה שמציק לנו ומפריע לנו, ולראות מה חשוב לנו בחיים ומה אנו עושים בשל לחצים חברתיים

זוהי גם הזדמנות מופלאה לגלות שההתרכזות בבית פנימה עושה אותנו אמפתיים ואכפתיים גם במעגלים הרחבים יותר. כלפי ההורים המבוגרים הנמצאים במקום אחר, כלפי המשפחה המורחבת, וכלפי השכנים והחברים מבית הכנסת, מהכולל והעבודה. כלפי כל היקרים לנו, שאנו אולי רואים בהם כל השנה מובנים מאליהם. מתוך גאולת הבית יכולה לצמוח גם גאולת הרחוב. מתוך גאולת הפרט תבוא בעזרת ה' גאולת הכלל.

בדרך של השגחה כל זה מתרחש שבועות אחדים לפני חג הפסח, חג האמונה. זהו חג שבו מועברת האמונה דווקא על ידי הבית; באמצעות האב ולא באמצעות הרב. זהו חג ששמו בא מהפסיחה על הבתים, מהנס הגדול של "ואת בתינו הציל", ושהעבודה בו היא "שה לבית". ננסה לקחת את ההזדמנות הזו של המפגש עם הבית, ונקווה שמ"המלחמה על הבית" נצא מחוזקים יותר. נתפלל ונקווה שהגאולה תבוא ותצמח מתוך הבית. לא לחינם אורח הכבוד בליל הסדר הוא אליהו הנביא. הלוואי ונזכה להתגשמות הנבואה בספר מלאכי, על חיבור חלקי הבית בהטרמה לגאולה: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם."

תמונה: Bigstock