הנגשת לימוד התורה לבדה לא תועיל לנשים החרדיות, כיוון שהמצוקה שלהן אינה מתחילה ממחסור בידע או חיבור רוחני. הרדידות החומרית שלהן נובעת מבעיה עמוקה בהרבה: מחסור בתודעת סובייקט. כדי לטפל בבעיה זו, נדרשת חשיבה יסודית ומעמיקה יותר. נדרשת מלאכת ניסוח עדינה שתענה על השאלה: מה זה אומר "להיות אשה חרדית".

ט"ז חשוון תש"פ

למקרא הדברים המבקשים לחבר קרסים ולולאות מן האשה החרדית אל לימוד תורה אקטיבי ופעיל, שמחתי ונבוכותי כאחד. שמחתי על שום ההזדמנות שתורה המונחת בקרן זוית תהפוך להיות נוכחת בחייה של האשה שיצאה מזוויות ההיכל אל קדמת החיים; ונבוכותי מכיוון שההצעה להגדיל תורה אצל האשה ולהאדיר אשה אצל התורה היא מעין יישום קוסמטי, חיצוני, אשר אינו מתייחס לשורש מצוקתה של אשה חרדית בת ימינו. לעניות דעתי, לימוד התורה הנשי לא יכה שורשים בעולם החרדי, אם לא שנידָרש למחשבה מעמיקה על שורשה של אותה הדרה מן הספר הקיימת היום.

נשים רבות, מהן משכילות ותאבות דעת, אומרות לי כל אחת בדרכה: איבדתי ענין. העיקר שבעלי לומד. אחרות, צדיקות וצנועות (רבניות ונשות תלמידי חכמים מובהקים), המהדרות בכל מילי דשמיא, מביעות פליאה גלויה ובוז מסותר כאשר אני מציעה בשמחות משפחתיות או בכינוסים חברתיים לפתוח ספר וללמוד. יוזמות אלו נחשבות בעיניהן גבריות, מוזרות, שאינן עולות בקנה אחד עם תפקידן הקלאסי: להתלבש יפה, להחליף מתכונים, לרכל לפרקים, ולהצטופף בדבקות ליד המחיצה כדי לשמוע את דברי התורה של האחים או הגיסים, ואז להחמיא לאשה הגדולה העומדת מאחורי בעלה הגדול.

לעניות דעתי, לימוד התורה הנשי לא יכה שורשים בעולם החרדי, אם לא שנידָרש למחשבה מעמיקה על שורשה של אותה הדרה מן הספר הקיימת היום

המקסימום שאליו שואפות נשים (ספורות) הוא לדעת לצטט ולערוך באופן אסתטי דברי חכמים וחידותם. התשוקה לחדש בדברי תורה, להעמיק בהם ולדלות מתוכם הבנה או השתמעות אישית רעננה כמעט אינה קיימת.

בדברי הבאים אני מבקשת לבחון את הסיבה לכך שהתשוקה הרוחנית כבויה אצל נשים חרדיות בכל הקשור ללימוד תורה עצמאי ולחדוות החידוש. לצורך כך אדרש לניתוח פסיכו־תרבותי של האופן שנשים תופסות את מקומן בעולם בכלל, ומול העולם הגברי בפרט.

 

מאובייקט לסובייקט: התפתחות תפיסת העצמי בעולם המודרני

"אשה היא שלושים אחוז מנשמת בעלה, הבעל הוא שבעים אחוז"; "לא משנה כמה את רעבה או הרוגה מעייפות. הבעל נכנס הביתה – גם אם את אחרי לידה, את קמה להגיש לו אשכולית עם דובדבן"; "קיומה של האשה בעולם הזה ובעולם הבא תלוי בבעלה, הוא הצינור לשפע שלה"; "האשה אינה צריכה לעקוב אחר בעלה אם הוא לומד כל היום או אולי מתבטל, העובדה שהיא שולחת אותו מספיקה שהיא תקבל את השכר בשמים כאילו אכן למד כל היום"…

משפטים מעין אלו, השגורים עד היום על לשונן של מורות בסמינר, היו מנועי הדלק הגדולים שסיפקו אנרגיה לשלושה דורות של נשים חרדיות. נשים אלה התמסרו להקמת משפחות מבורכות של תורה ויראת שמים. התניית רוחניותה של האשה בעולמו הרוחני של בעלה, התוויית ההיררכיה הברורה שבינו לבינה, ואפילו הרטוריקה המפייסת את מי ש'לא זכתה', נועדו כולם לחשק את הבית ואדניו על קרבו ועל אדוניו.

אין ספק שתודעה מעין זו, שיש לה מקורות רבים מאוד במהלכי ההשקפה היהודית, הוכיחה את עצמה. היא סייעה ליצוק דפוס איתן של מסירות לרוח התורה ולשרשרת הדורות, והקימה על תלן משפחות רבות מאד של תורה ושל דרישת השם. אולם נראה שהגיע הזמן לחשוב מחדש על המחירים שתפיסה זו גובה מן החברה בכלל ומן האשה בפרט בימינו. ויותר מכך, ראוי לחשוב אם כיום היא מועילה או מזיקה למשימה הנצחית של עם השם, לדרוש אותו בכל לב.

התפיסה המתוארת לעיל שעליה חונכו דורות של נשים רואה באשה אובייקט: מעין יד ארוכה, כלי לשירותו של הבעל. הוא העומד במרכז היקום, בשבילו נברא העולם, וכל בריאתה של האשה לא נועדה אלא לו

התפיסה המתוארת לעיל שעליה חונכו דורות של נשים רואה באשה אובייקט: מעין יד ארוכה, כלי לשירותו של הבעל. הוא העומד במרכז היקום, בשבילו נברא העולם, וכל בריאתה של האישה לא נועדה אלא לו. נכון, הוא לומד התורה ועובד השם – על כן שרותו הוא שרות התורה. אולם מהר מאוד מִיטשטשת אצל האשה ההבחנה בין הספר לבין נושאו, והמחזיק בספר הופך להיות הדבר עצמו, עבודת הבעלים.

המשמעות של הפיכת האשה לאובייקט היא שלא ניתנה לה היכולת לראות בעצמה סובייקט, כלומר "עצמי" – שערכו אינו נובע מתלות במערכת, אלא מתוך עצמו. מדוע חשוב שהאשה תראה בעצמה סובייקט? כאן נדרשת הקדמה קצרה על תודעת העצמי של האדם ועל משמעותה.

סקירה היסטורית קצרה של מושג העצמי מעלה כי ברוב שנותיו של האדם על הארץ לא חשבה האנושות על עצמה במונחים של יחיד, של "עצמי", של "חיבור לאני" וכן הלאה. האדם תפס את עצמו תמיד חלק ממארג רחב יותר של קשרים, שבתוכם הוא ממלא תפקיד מסוים, פונקציה כלשהי. דבר זה היה נכון לגבר כמו לאשה, ולאציל כמו לעבד – כולם היו חלק משרשרת ההוויה הגדולה, וגם ההבדלים ביניהם היו במיקום ההיררכי. רק לקראת העת החדשה התחילה המחשבה לעבור מתפיסת האדם בתור חלק ממארג קהילתי לתפיסתו בתור פרט העומד יחידי לעצמו.[1]

בעת המודרנית החלו הוגים רבים לנסות להבין את האופן שאדם חושב על עצמו ומייצר את חרותו. ראשית התמקדה המחשבה כמובן בגבר. הגבר לא נתפס עוד חלק ממארג שררה בסדר הפאודלי, בתור פריץ שמה שמגדיר אותו הוא צמיתיו, או בתור צמית שמה שמגדיר אותו הוא היותו נתון למרות הפריץ. מעתה כל אדם נהיה בעל ערך באשר הוא אדם. הוענקה לו זכות לקניין, למחשבה, לעשייה ולסרוב.

בשלב מאוחר יותר התגבשה המחשבה הפמיניסטית, והחלה לדרוש כי גם האשה תוכלל בתוך מערך ההגות של העצמי. גם היא, טענה, היא סובייקט, ישות העומדת בפני עצמה, בלא תלות בגבר שלצדה

עם ניצניה הראשוניים של ההגות האינדיבידואלית עלה לדיון נושא מעמד האשה. עם זאת, בשלב הראשון של המהפכות הליברליות נותרה האשה מאחור. היא עדיין נתפסה חלק אינטגרלי מן הבעל, רכושו, חפץ האמור לשרת את צרכיו – כלומר יצור שקיומו מוגדר ומקבל משמעות רק בזיקה לבעליו. רק בשלב מאוחר יותר התגבשה המחשבה הפמיניסטית, והחלה לדרוש כי גם האשה תוכלל בתוך מערך ההגות של העצמי. גם היא, טענה, היא סובייקט, ישות העומדת בפני עצמה, בלא תלות בגבר שלצדה.

נדגיש ונאמר: במחשבה היהודית היה שמור תמיד מקום של כבוד לאשה ולאם. זכויותיה עוגנו בהלכה, צווים מצווים שונים הוטלו על האיש לפרנסה ולטפחה. עם זאת, בעולם היררכי, שבו האדם קיבל את משמעותו ממיקומו בסדר החברתי, נתפסה האשה נספחת אל האיש. זוהי מערכת יחסים שעם כל הכבוד, העדינות והחמלה, שהיו מפותחים ביותר בהשוואה לתרבויות חיצוניות, עדיין לא רווחה בה תפיסת סובייקט, הרואה באיש ובאשה יצורים בעלי ערך בזכות עצמם.

התפיסה החינוכית המתוארת למעלה משתמשת עדיין בשפה הרואה באשה אובייקט. נראה כי תפיסת האשה באופן הזה אינה יכולה לשמש עוד מצע רעיוני ותודעתי לנשות התקופה שלנו. קל מאוד להמשיך לצטט משפטים או אפילו מובאות שנכתבו מתוך הֶקשר שהיה נכון לרוח העבר. אולם במציאות של היום גובה עמדה זו לעתים מחירים כבדים ומטילה חסמים אמיתיים על הקשר שבין איש לאשתו ועל שאיפתן של נשים לפתח את קומת הרוח שלהן.

להלן נראה מה הבעיה בתפיסת האשה בתור אובייקט בשרות האידאל־הבעל־הרעיון.

 

"תהיי תלויה ואז תזכי" – מימוש עצמי באמצעות תלות

מה קורה בנפשה של אשה מודרנית, כלומר אשה הגדלה בעולם שאינו היררכי, שבמרכזו עומד אידאל המימוש העצמי, היונקת את רעיון התלות הנפשית באווירה המשדרת "ללא הבעל – מתה אנוכי"?

תוצאה נפוצה היא תחושת ריקנות פנימית. נשים אין ספור מסתובבות בתחושת החמצה, מרמור וחווית הפסד. לעתים הן מבטאות זאת באכזבה מכך שהבעלים שלהן אינם טובים דיים. הן גדלו על כך שהמימוש העצמי שלהן יגיע באמצעות היותן נשים לגדולי הדור הבא. נשמתן נדלקה בהתרגשות כשהן שמעו סיפורים מלאי פאתוס על מסירות הנפש של נשותיהן של תלמידי חכמים מפיה של המרצה התורנית במחנה השבת. הן מחפשות את אותו אחד אשר אמור להנחילן נחלת שני עולמות, ו'עובדות על עצמן' לקבל את רצון ההשגחה שלא ייעדה להן את הבעל המושלם.

מה קורה בנפשה של אשה מודרנית, כלומר אשה הגדלה בעולם שאינו היררכי, שבמרכזו עומד אידאל המימוש העצמי, היונקת את רעיון התלות הנפשית באווירה המשדרת "ללא הבעל – מתה אנוכי"?

בת קול לאין האונים הנשי הזה, כמו גם פתרון פרשני דחוק לצדו, מצאנו באחד מעלוני הנשים האטרקטיביים המופצים במייל ומספרים את הפרשה לאשה (תופעה מבורכת, חיובית ומשמחת, לוּ ירבו כמותה). שם הופיעה הפסקה הבאה:

כל הזמן נעמי מחפשת גואל. כך קוראים במגילת רות לבן זוג: גואל, גואל, גואל. בעולם הקדום, גבר היה גואל. "את חייבת למצוא גואל. הוא יאכיל אותך ואת תהיי זוגית ובלעדית אתו, אז אף אחד לא יוכל להתחיל אתך ולהטריד אותך." ורות – בחיים היא לא תגיד את המילה הזאת, "גואל". היא לא מחפשת גואל בשר ודם. רות יודעת שהאיש הוא לא גואלה של האשה. היא יודעת שיש רק גואל אחד בשמים. ואנחנו חוזרות לנבואת הנחמה מההפטרה: "ביום ההוא תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי." אישי זה הקב"ה, הבעלים של העולם, והוא מחליט הכל. שנזכה לא לאבד תקוה! רק לצאת מהעיגול הזה שעגנו סביבנו, ולקוות.[2]

ברוב כשרון, שנינות וחכמה מנסה הרבנית להתמודד עם מגמת האובייקטיפיקציה (הפיכת האשה לאובייקט) שנשים חוות. אם האשה המודרנית מרגישה מצוקה מכך שהמימוש העצמי שלה תלוי בגאולתה בידי הבעל, הרי כעת הצעה חדשה: ותרי עליו לטובת הישענות על השם. אין אני מזלזלת חלילה בהצעה לפתח ערוץ ישיר של תפילה וביטחון בקב"ה, אולם זהו מעין פלסטר רופף על כאב עמוק הדורש טיפול שורש.

חשוב להבהיר נקודה זו. האשה בת ימינו, גם החרדית, אינה דומה לרות ולנעמי. העולם של רות ונעמי היה עולם שהאדם לא ראה עצמו סובייקט. הוא לא חיפש מימוש עצמי אלא שייכות למערכת. לא רק הנשים אלא גם הגברים קיבלו את משמעותם מהיותם שייכים למערכת. האשה קיבלה תחושת משמעות מהיותה נשואה לגבר, באותה מידה שהגבר קיבל את משמעותו מהיותו בעל לאשה. שניהם לא קיבלו את תחושת הקיום שלהם מתוך עצמם, אלא מתוך מקומם בהיררכיה.

מערכת החינוך של בנות בימינו אינה אומרת לאשה, ותרי על המימוש העצמי שלך. היא אינה יכולה לומר לה זאת, משום שתפיסת העצמי נמצאת עמוק מדי בתוכנו. מה שהיא אומרת לה הוא, מצאי את המימוש העצמי שלך בעמידתך לשרות הבעל

בעייתה של האשה בת ימינו מתחילה בכך שיש לה כבר תודעה מודרנית. היא מחפשת מימוש עצמי ולא מיקום בהיררכיה. בנקודה זו העסק מתחיל לצרום. מערכת החינוך של בנות בימינו אינה אומרת לאשה, ותרי על המימוש העצמי שלך. היא אינה יכולה לומר לה זאת, משום שתפיסת העצמי נמצאת עמוק מדי בתוכנו. מה שהיא אומרת לה הוא, מצאי את המימוש העצמי שלך בעמידתך לשרות הבעל. נעשה כאן שימוש בשפה היררכית לצורך סיפוק צרכים עצמיים. ה"החפצה" מופיעה (באופן שלילי) כאשר הסובייקט מבין כי המימוש העצמי שלו עובר דרך הפיכת עצמו לאובייקט. המצוקה של האשה המתוארת למעלה, תחושת ההחמצה והריקנות, היא תולדה של מפגש הרסני בין שתי שפות שונות: תודעה של מימוש עצמי עם תפיסה חברתית היררכית.[3]

 

 

אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני – זוגיות בין סובייקטים

נקל להסיק כי התיקון למצוקה שנגרמת מתודעת האובייקט של האשה אינו ויתור על האיש והישענות מופשטת על הקב"ה. קריאת התיקון העולה מכאן היא שונה לחלוטין: עלינו למצוא דרך שהאשה תתחיל לחשוב על עצמה כעל סובייקט. כלומר, שהיא תרגיש שהערך העצמי שלה נובע ממה שהיא ומבחירותיה, ולא מהיותה תלויה באחר.

המשמעות של תמורה זו היא שינוי השיח על מיקומה של האשה במערכת הזוגית. התודעה הפשטנית של "והוא ימשול בך" מביאה כיום לניתוק בין האיש לאשה, לוויתור על הקשר החם ביניהם, או למצער לתחושת החמצה, כישלון או אשמה, אם הבעל אינו ממלא את התקוות (הלא בהכרח ריאליות) שתלתה בו האשה. מצב זה קורא לנו להגדיר מחדש את מקומה של האישה בתור סובייקט פעיל בקשר הזוגי, דוקא כדי לשמר את האהבה והאחוה, השלום והרעות.

הגיע הזמן שהגואל יהפוך לרֵע, לאיש, הניצב באותו מישור של חיי האשה, ובונה אתה בצוותא בית באחוה ובשלום. בצוותא – אך לא בסימביוזה. ביחד – אך בו בזמן גם בנפרדות, בנתינת מקום לחשוב, להחליט, להיות, בלא התְלָיָה שלה בו

הגיע הזמן שהגואל יהפוך לרֵע, לאיש, הניצב באותו מישור של חיי האשה, ובונה אתה בצוותא בית באחוה ובשלום. בצוותא – אך לא בסימביוזה. ביחד – אך בו בזמן גם בנפרדות, בנתינת מקום לחשוב, להחליט, להיות, בלא התְלָיָה שלה בו.

נראה כי לא רק לאשה יוקל אם תדע שהיא גואלת את חייה אף אם בעלה אינו התגלמות חלומותיה, אלא גם לאיש תבוא הרווחה. התחושה כי בו תלוי השכר של רעייתו, וכי עליו להיות בעבורה הצינור הרוחני והכתפיים הרחבות כל העת, עלולה למלכד גם אותו במעין תבנית מסכה הזרה לרוחו.

כאשר אי מי (איש או אשה) משמשים אובייקט בתוך מערכת זוגית, בהכרח אף החצי השני הנתון בקשר הופך לאובייקט. אם הקיום של האשה תלוי בגבר, הרי שגם קיומו של הגבר הופך לכלי לאישור קיומה של האשה. הכבלים הם הדדיים. ואכן, גברים רבים חשים חנוקים בתוך מבנים מסוימים או מערכות מגבילות. דא עקא שכבילות זו נעוצה דוקא באותה תודעה המחנכת נשים להיות כלי קיבול שאין לו משלו מאום. חינוך הרמטי זה סופו בהר געש של טרוניות תוך משפחתיות ושל חוויית חסר שאין לה שילומים.

לצערי, נתקלתי ביותר מדי נשים חכמות ויראות שיכלו להתפתח רוחנית ואינטלקטואלית הרבה מעבר למקסימום שאליו הגיעו: משרת חינוך בכיתות הסמינר. עם הגיען לגיל הבינה והעצה, כשקנן כבר התרוקן, הן נותרות מתוסכלות מחוסר חידוש וחיות. תסכול זה מוליד לעתים מעקב דקדקני חמוץ ומתחסד על תלמידות סוררות, או מופעי קנאה ותחרות בתוך המשפחה המתרחבת או הקהילה המוגדרת. אין ספק שלוּ היתה להן תודעת סובייקט מפותחת יותר, הן היו מתעצמות על ידי לימוד ותורמות בכך תרומה משמעותית לעולם החינוך והלימוד הנשיים. אולם חלק מהן אינן מביאות בחשבון כלל את האופציה הזו, וחלקן מפחדות לחשוב בכיוון. ("יש לי יצר הרע ללמוד איזו גמרא בעיון," שחה לי מורה נכבדת. "אני חייבת לעבוד על עצמי, זה 'לא תלבש' מדאורייתא"…)

דוקא מסר של הדדיות, שלכל אחד מרחב משלו, של יחד שאיננו כובל, ושנותן מקום גם לבחירות אישיות שאינן עולות בקנה אחד עם הפנטזיה הרוחנית, החברתית או הרגשית של בן הזוג, יכול לאפשר לשני הצדדים לפתח את קומתם באופן משמעותי ועמוק

דוקא מסר של הדדיות שלכל אחד מרחב משלו, של יחד שאיננו כובל, שנותן מקום גם לבחירות אישיות שאינן עולות בקנה אחד עם הפנטזיה הרוחנית, החברתית, או הרגשית של בן הזוג, יכול לאפשר לשני הצדדים לפתח את קומתם באופן משמעותי ועמוק. (הוצע לאשה הנשואה חמש עשרה שנים בצער רב לאיש שאינו תלמיד חכם להתחיל ללמוד בעצמה. הזעזוע שלה מן הרעיון התחלף לאטו בפליאה מדוע מעולם לא חשבה על כך. יש לציין שלאחר כמה חודשי לימוד אינטנסיביים של תנ"ך באופן מחויב ורציני חלפו תחושות ההחמצה האובססיביות ביחס לבעלה, והומרו בחיפוש נלהב אחר נושא הלימוד הבא. על תחושותיה ניתן ללמוד מדבריה: "מעולם לא חשבתי שזה קשור אלי, היה לי ברור שהתורה, שהמשמעות, שהערך חייבים לעבור דרכו".)[4]

 

מהיררכיה לסימטריה

לכאורה, במקורותינו משורטט אך ורק המודל ההיררכי, של אשה התלויה באיש ואין לה משלה מאום.[5] אולם עיון במחשבה החסידית־קבלית מגלה מודל זוגי נוסף, ומלמד כי המודל ההיררכי אינו גזרת הכתוב כשמירת שבת או חוקי פרה אדומה. "והוא ימשול בך" אינו מצוה או היגד מחייב צורת חיים, כי אם נקודת ציון על ציר של תהליך היסטורי, שבהשלמתו יוחלף הקשר התלותי בקשר הדדי, שבו שני סובייקטים העומדים הכן לעבוד את בוראם. כך כותב לדוגמא האדמו"ר הזקן מחב"ד:

וזה שנאמר, "מהרה ה'… ישמע קול כלה", כי עתה בגלות נאמר "נאלמתי דומיה" שהיא בחינת שתיקה וכאילם לא יפתח פיו… ולכך החתן הוא אומר "הרי את מקודשת לי" והכלה שותקת, אבל לעתיד, שתתעלה מעלה מעלה, אז תהיה גם כן משפעת ונקרא "קול כלה". וכמו כן, יובן ענין שמונה עשרה תפילה בחשאי, רק בזמן הזה שהנוקבא הוא בחינת מקבל ולא משפיע. אבל לעתיד, כשתתעלה להיות בחינת משפיע כמו הזכר עצמו, אז יהיה שמונה עשרה בקול רם ויהיה קול כלה.[6]

המודל הזוגי ההדדי, שבו שני סובייקטים בעמק השווה, מכיל בתוכו את הנמען של תפילת שמונה עשרה – מי שאמר והיה העולם, בשונה מתפיסות פמיניסטיות הקוראות תיגר על נוכחות אלוקית ועל סמכותה לקבוע דבר מה בחייו של האדם

רבים חוששים משינוי המודל ההיררכי, אשר הגדיר וארגן את המערך הזוגי במשך שנות דור, לטובת מודל הדדי ועצמאי יותר. הם רואים בתזוזה זו קריאת קרב, היתר ליצירת תוהו ובוהו של פרוק והרס המשפחה.[7] זהו חשש שיש להטות לו אוזן, ועם זאת להציע מולו את האופציה העולה מדברי בעל התניא לעיל.

המודל הזוגי ההדדי, שבו שני סובייקטים בעמק השווה, מכיל בתוכו את הנמען של תפילת שמונה עשרה – מי שאמר והיה העולם. בשונה מתפיסות פמיניסטיות הקוראות תיגר על נוכחות אלוקית ועל סמכותה לקבוע דבר מה בחייו של האדם, המודל היהודי מנכיח את האלוקים בקשר שבין שני הסובייקטים. הם נושאים אליו את עיניהם, ומתוך כך הם מפנים מקום איש לרֵעתו ואשה לאישה.[8]

 

סובייקט במעשה בראשית

תורת ישראל, הרואה בקשר בין איש לאשה בסיס למשפחה ולקיום אנושי מרומם, פותחת במעשה בריאת איש ואשתו. פשוטו של מקרא מספר את אופן הקשר שרווח לאורך שנות דור, ועל גביו הוסיפו חז"ל, ובעקבותיהם חכמי הקבלה והחסידות, קומה מדרשית נוספת. בדבריהם ניתן לראות בברור את האופציה שזיהה בעל התניא, שהופכת את האשה מאובייקט לסובייקט:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם… וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם… וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו… וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם (בראשית א, כז; ב, כא)

קריאה פשטנית של סיפור הבריאה יכולה ללמד כי יש זכר 'מקורי' שמתוכו נבראת האשה, ומכיון שכך היא טפלה אליו. אולם עיון קצר ברש"י מפנה אל דברי חז"ל המציבים בפנינו השתלשלות מורכבת יותר: "שבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואחר כך חילקם."

אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו [דו מיני, אדם שיש בו עירוב של נקביות וזכריות. ביוונית: אנדרו – זכר, גינוס – נקבה], הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] "זכר ונקבה בראם".

אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיפרוסופון [דו פרצופי, שתי דמויות שונות המחוברות זו לזו] בראו, ונסרו, ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן. איתיבון ליה [הקשו לו]: והכתיב [והרי כתוב] "ויקח אחת מצלעותיו"? אמר להון: מתרין סטרוהי [משני צדדיו].[9]

סיפור הבריאה החז"לי מתחיל בנקודת זמן שהאיש והאשה נבראים יחדו וגביהם מחוברים ופניהם פונות זה מזה. זהו המודל הראשוני, של חיבור המזקיק אשה לאישהּ באופן טוטלי, אך בה בעת אינו מאפשר הפניית ראש נכוחה פנים מול פנים. מצב זה, המכונה "אחור באחור", מסמן אצל חכמי הקבלה את העולם הבלתי שלם, המבקש תיקון וגאולה.

כל עוד תגדלנה בנותינו על מודל היררכי שבו אין לאשה מאום משלה, הן תתמסרנה אולי לבעל הלומד, אולם חלקים גדולים מקומת הדעת והרוח שלהן ייוותרו מנוונים. הן אפילו לא תחושנה תשוקה לדעת וללמוד

בשלב השני – שלב הנסירה – חותך הקב"ה בגבו של היצור הדו־מיני, וכעת נפרדת האשה מן האיש, וכל אחד מהם נעשה בריה עצמאית. מצב זה מזמֵן לכאורה סיכון של היפָּרדות ונתק. אולם, כפי שאנו יודעים, זוהי אינה עצמאות מנוכרת הקוראת תיגר על קשר הדדי. אדרבה, דוקא לאחר הנסירה, כאשר מופנות הפנים זו אל זו ומבט העין מצטלב ונפגש ישירות, נוצרת אפשרות לקשר עמוק יותר – קשר היכול להוליד. זהו שלב ה"פנים אל פנים" שהמקובלים רואים בו את תמונת העולם שנגאל.

זהו רגע הולדתם של שני סובייקטים: אשה ואיש.

אם מבקשים אנו להרבות לימוד תורה וצימאון רוחני אצל האשה, עלינו להחליף חלקים גדולים בשיח החינוכי שלנו. כל עוד תגדלנה בנותינו על מודל היררכי שבו אין לאשה מאום משלה, הן תתמסרנה אולי לבעל הלומד, אולם חלקים גדולים מקומת הדעת והרוח שלהן ייוותרו מנוונים. הן אפילו לא תחושנה תשוקה לדעת וללמוד. מסכת לימודן תסתיים עם סיום הסמינר, ומשם והלאה – מה? ולאן?

האם יכולה קהילתנו לוותר על העמקה תורנית של מחצית מאוכלוסייתה, מחצית רעננה, פוריה ותוססת? האין בכך הפרה של אמונתנו השלמה כי האדם נברא יחידי ועליו לברר ולאמת לעצמו מהי חובתו בעולמו, הפרטי, הייחודי, החד־פעמי?

דומה שהגיעה העת לייסד שפה המעניקה לאשה מקום משל עצמה, שלא מתוך תלותה בגבר. עלינו לכוון לתודעה חינוכית ורוחנית הרואה את האשה בתור "עצמי" הפועל ועושה, בוחר ורוצה מכוחו הוא. תודעה זו תפתח לאשה ולאישהּ אופק בהיר בעמק השווה, וממנו הם יעלו ברעות ובצוותא, איש בכוחו ואשה ברצונה, בסולם שראשו מבקש את השמים.

 

נשיות חרדית: מודל לנשיות בעולם שאיבד את זהותו

עד כה ביקשתי להצביע על החוליה החלשה בשדה החינוך החרדי לנשיות. אולם ברצוני להציב סייג לדברי. אני מבקשת עתה לבחון בקצרה את תרומתו הגדולה של הדימוי הנשי החרדי למארג התודעה היהודית והאנושית בעת הזו, הן כקריאת כיוון לדרך הראויה לתיקון, והן כדי למנוע מצב של נפילה מן הפח אל הפחת.

נשים רבות הנחשפות לעולם התוכן הפמיניסטי־אקדמי נופלות חלל והולכות שולל אחר תאוריות הנראות משחררות וגואלות מן הכבלים הישנים. אולם בעשותן כך הן עלולות לאבד מבני עומק, תוכן ומשמעות, שתרומתם רבה לחוסן הנפשי ולתחושות של ייעוד וסיפוק. וכל כך למה?

נשים רבות הנחשפות לעולם התוכן הפמיניסטי־אקדמי נופלות חלל והולכות שולל אחר תאוריות הנראות משחררות וגואלות מן הכבלים הישנים. אולם בעשותן כך הן עלולות לאבד מבני עומק, תוכן ומשמעות, שתרומתם רבה לחוסן הנפשי ולתחושות של ייעוד וסיפוק

המחשבה הפמיניסטית הרווחת השתלטה באלימות על מחשבות פמיניסטיות שנֶהגו בדור הקודם. קרול גיליגן היתה הוגה רצינית שנאלצה לחזור בה מחלקים מהגותה וממחקריה, שבהם דיברה על הקול הנשי ועל איכויות של תקשורת ושל הכלה הקיימות אצל רוב הנשים באופן טבעי.[10] אג'נדות חדשות פרחו מאז באוויר, ובשמן נאסר על איש ואשה להגדיר את עצמם בכלל. שום דבר אינו קבוע, כך טוענות הכוהנות הגדולות של מחיקת הזהות בימינו: "היי לך יצור אנוש כרצונך ואל תניחי לדבר להכתיב מי את"; "המושג 'אישה' הוא המצאה שיש להפטר ממנה".[11]

תחת מגפיו של אני מאמין מערער זה מאבדות נשים רבות את היכולת להגדיר לעצמן את רצונותיהן ואת שאיפותיהן. מלאכת האמהוּת וסודות הרוך והנוחם נדחקים לפינה. המודל הקרייריסטי מקבל נקודות רבות מדי על מגרש החיים, והציווי להיות אשה חזקה, בלתי תלויה, דעתנית ועצמאית, הופך לעתים לסד מכביד. אסם המשמעויות המסורתי, שפרנס שנות דור את עולם הרוח הנשי, התרוקן מן השפע שתסס בתוכו. מאגרי הזיכרון של ניחוחות העוברים מן האם לבתה, של התוויות משפחתיות ושל חכמת נשים עתיקה, הידלדלו עד יובש.

נכון הוא כי קיימות נשים בעלות אישיות גברית, מוחצנת וחזקה. אין זה סוד גם כי יש גברים הנחשבים רכים, עדינים ופסיביים שאינם מתאימים לדגם של "הזכר הכובש". הכרה בגמישותם של המודלים הנשיים והגבריים, הכרה שקוּדמה בזכות המחשבה הפמיניסטית, מבורכת ומאפשרת לכל זוג לבנות את ביתו על פי צרכיו האישיים והמבנה הנפשי הייחודי לו. עם זאת, אסור להן לדמויות האם הנותנת והרעיה החמה שישתכחו מן הלב, שיהפכו להיות נחלת עבר 'פרימיטיבי' וחשוך. דמות האשה החרדית היא מקור השראה, משאב רוחני־חברתי שיש לו מה להציע לעולם שבו ביתיות, זהות, שורשיות ונאמנות הולכים ונשחקים באופן עקבי.

המחשבה המערבית מתייחסת לאורח חייה של האשה החרדית בבוז או ברחמים. היא מנסה להחיל עליה קטגוריות חשיבה שאינן הולמות כלל את המושגים הבסיסיים שעליהם אמונה האשה החרדית ושמהם היא שואבת את מקורות עושרה ואושרה.[12] אולם גם אם אנו סבורות שיש מה לתקן בחינוך התורני לבנות, אסור לנו להתפתות אחר אותן לחישות. הבנה וניתוח של עולמות התוכן הערכיים של האשה החרדית, עמידה על המקום הרוחני והרגשי המייחד את נשות ישראל – יש בהם פוטנציאל רב ערך. מתוכם ניתן להציע מעין ארכיטיפ, "דמות דיוקן" שהיא לעולם אידאלית מדי ואינה מתאימה למציאות אחד לאחד, אך יש בה כדי לייצר השראה ולהיות מוקד של כוח, סמל בר חיקוי של נשיות אמיצה ונאמנה.

גם אם אנו סבורות שיש מה לתקן בחינוך התורני לבנות, אסור לנו להתפתות אחר אותן לחישות. הבנה וניתוח של עולמות התוכן הערכיים של האישה החרדית, עמידה על המקום הרוחני והרגשי המייחד את נשות ישראל – יש בהם פוטנציאל רב ערך

ארכיטיפ זה אינו חייב להימצא בכל אשה בשלמות, כוחו רב לו בגילום ייצוגים של נתינה, חום והתמסרות אצל נשים וגברים באשר הם.[13] יש צורך לטפחו ולייקרו. זהו משאב תודעה האמור להימצא בלבה של החברה על פרטיה וגווניה השונים.[14] המחשבה הפמיניסטית הרדיקלית נזעקת מכפִיָתו של מודל על נשים. אכן ראוי וצריך לאפשר לכל אשה לטבוע את צורתה במו ידיה. אולם בד בבד עלינו להמשיך ולשקוד על ייצורם וסיפוקם של חומרי גלם חינוכיים וערכיים, שמתוכם תוכל האשה לצקת את דמותה אל תבנית של צלם אלוקים

דמויות קאנוניות מִספרות הביוגרפיה החרדית הן עמוד אש, שניתן לכונן לאורו אישיות המשלבת חוזק אמוני וחום משפחתי. גיבורות כמו הרבנית הרמן ("הכל לאדון הכל"), פרל בייניש ("הרוח שגברה על הדרקון"), בתיה בארג ("קול בדממה נשמע") ודינה גבל ("אריות בשלג") הן דוגמאות ספורות מתוך פס קול שעליו גדל דור אמיץ של נשים ונערות לחיים של עוצמה ומשמעות. בימינו אנו, שאין בהם מקשיי גיבורות אלה ומעלילותיהן מסמרות השיער, אנו נקראות להמשיך ולטוות דמויות נשיות של חיים וגם של ספר, שתהיינה השראה לבני הדור הזה. הארה זו, ראוי שיהיה בה מן השֶגב הנצחי, אך גם רלוונטיוּת הניתנת לתרגום יישומי על הציר שבין מגדל המשרדים המערבי לשולחן השבת המשפחתי.

שתי נקודות הקצה, הוקעת הפמיניזם באופן גורף וטוטאלי או התמסרות נטולת חוט שדרה לכל זרם תודעה שהוא מייצר, שתי אלו הן אופציות קלות מדי לכל בר דעת המבקש את השם. חשיבה מורכבת מקדשת את הישן והנצחי, אולם דוקא בשל כך מבקשת לתרגם אותו לעכשווי ולישים, ובכך מבטיחה עתיד המשלב ביטחון ויציבות לצד התפתחות והתחדשות במעגל החיים של המשפחה היהודית, ובקורות ההיסטוריה של עם הנֵצח.

מעמדה של האשה החרדית משתנה, בין אם נודה בכך ובין אם לאו. האתגר העומד לפתחנו הוא הגדרת המעמד הזה באופן בוגר ומורכב שאינו חושש משינוי, אולם גם אינו מאבד את הגיונו הבריא ואת בטחונו השקול מול כל תאוריה ביקורתית זועמת

בנערותי, שחה לנו פעם מורה עתיקה וכבדה, העלולה להיות לבוז בנקל באזני נשים מתקדמות, מעל קתדרה בסמינר: "נדרשתי פעם לנסוע לחוץ לארץ לצורך טיפול רפואי לבעלי. הייתי שבורה ואבודה, ואבא שלי, איש ירושלים עם כובעו רחב התיתורה ומעילו המפוספס, ליווה אותי כמעט עד למטוס, ואמר לי ביידיש של רחמים ושל ציווי: 'דרך צלחה לך, בתי, עד לניו יורק הגועשת, ואל תשכחי מיידלע, אל תשכחי שנולדת במאה שערים…'" סיפורה התם, האישי, טומן בחובו מסר כללי, חכם מאין כמוהו, והוא נר לרגלי, שהרחיקו מעט נדוד מן המסדרונות המשורטטים של המוחלטות הנוקשה.

מעמדה של האשה החרדית משתנה, בין אם נודה בכך ובין אם לאו. האתגר העומד לפתחנו הוא הגדרת המעמד הזה באופן בוגר ומורכב שאינו חושש משינוי, אולם גם אינו מאבד את הגיונו הבריא ואת בטחונו השקול למול כל תאוריה ביקורתית זועמת. כך נפגוש את האתגר הזה: גאות מאוד בכל הקשור לשורשי הרוח העמוקים שלנו, וזוכרות באופן חי ועמוק את "מאה שערים" שבה גדלנו, מחזיקות במודלים יציבים ונצחיים ומוסיפות להן פה ושם עוד קו זוהר משלנו. רק כך נצור צורתנו, צורת נשים בעלות שיעור קומה.

מאמרה של הגב' לרנר מסתיים בדברי ה"מרדכי": "כל הנשים שלנו חשובות הן, וצריכות הסיבה".‏[15] כבר אז הצביעה ההלכה על תמונת עולם מתחדשת, הפותחת לנשים אפשרות לשבת שוות סביב שולחן הסדר, שולחן האמונה, שכן חשובות הן. אכן, מי יתננו, נשים וגברים, פרטים וקהילות, להמשיך לשרטט את מעגלי המשפחה, את קווי המתאר של מקום הנשים בבית ובחוץ, כפי הראוי לתורת ישראל ולהן גם יחד – להיות חשובות.

 


[1] על הקשר בין התפתחות מושג האני לבין צורות ותכנים בכתיבה של ספרות חכמינו לדורותיה ראו אצל חביבה פדיה, החוויה המיסטית והעולם הדתי בחסידות, בתוך דעת, כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, חוברת 55 חורף תשס"ה, עמ' 99-95.

[2] מתוך "דפי זהב", פרשת במדבר, תשע"ט, הרבנית ימימה מזרחי.

[3] בהקשר זה, אי אפשר להתעלם מתופעה נוספת המצויה לצערנו בשולי המחנה, המושפעת לדעתי גם היא מתפיסת האשה בתור אובייקט. תופעה זו היא האלימות הרוחנית המופנית כלפי נשים. בכל קהילה ומגזר קיים אחוז מסוים של נשים הנופל קרבן לאלימות. לעתים מקבלת האלימות אפיון ספציפי הקשור בערכים, בתרבות ובהלכי הרוח הקשורים לזמן ולמקום. בקהילות שלנו מתאפיינת פעמים רבות האלימות בניצול, בהפחדה וברדיה בנשים בכסות רוחנית, ובשליטה זדונית העושה שימוש בתודעה פסידו־דתית.[3]

נשים חרדיות שחוו אלימות רוחנית מדווחות על הקושי לצאת ממעגל השעבוד, דוקא כי הרטוריקה המשעבדת היתה רוויה מוטיבים של אשה בשרות אישהּ: "אשה כשרה עושה רצון בעלה", "והוא ימשול בך", "אני החמה ואת הירח" וכדומה. לעתים נזקקת האשה לזמן התפכחות ארוך ומייגע, וחשה בוגדת בכל היקר והקדוש שעליו צמחה בדרך לחיים של כבוד מינימלי וחרות בסיסית. ("אני לא מאמינה שמותר לי לעזוב אותו," אמרה לא מזמן אשה צעירה המכוסה חבורות כחולות. "הוא אמר לי שאני מצילה אותו מן החטא. אם אעזוב אותו, מי יציל אותו מן החטא?")[3]

אינני חושבת שפגיעה בנשים חרדיות נובעת באופן הדוק מן התודעה שאני מנתחת. גברים פוגעניים הם מופרעים, ורשת סבוכה של סיבות סובבת את תרבות האלימות. אין לבודד לעולם גורם זה או אחר למצבים סבוכים מעין אלו. יתרה מזו, בכל חברה ישנם בני בליעל, ואין הפרט מלמד על הכלל הנורמטיבי והשפוי. עם זאת חשוב להצביע על כך שהשפה של אשה בתור אובייקט יוצרת כר נוח לתופעה זו. האין זה מתפקידם של הקהילה ושל הממסד לדאוג לכך שהמצע הרעיוני העומד בבסיס ערכיה יהיה מנוסח באופן התומך באשה ולא ישמש בית גידול למניפולציות של רשע ואכזריות?

[4] עדות אישית של אשת טיפול.

[5] ראו למשל: הרב שמשון דוד פינקוס, נפש חיה, (יפה נוף, ירושלים תשס"ו), כו-מ. חשוב להדגיש שהיה בוודאי אלמנט מכונן כזה בתודעתה של אשה לאורך הדורות, אולם פרשנות החמה והלבנה המובאת שם, המקבעת בהקשר הזה את האשה כריקה וחסרת צורה, אמורה להיות רק חלק מן התמונה. מראה המקום הבא מאיר את אותו דימוי דוקא מזווית של כוח ומלאות.

[6] תורה אור דף מה. מובא אצל ניר מנוסי, מעפר קומי – תאולוגיה פמיניסטית בראי החסידות, בתוך שני המאורות: השוויון במשפחה במבט יהודי חדש, עורך זוהר מאור (ספרית בית אל, בית אל) 119.

[7] ראה על כך במאמרה המדאיג של עינת רמון: מחיר החופש: מבניין האומה לנזילות האהבה ומפוסט מגדר לפוסט אנושיות, בתוך אקדמות גיליון כח, עורכים: עמיחי בנהולץ וחיותה דויטש (62-43).

[8] על היחס להקב"ה כמלך רב ונישא במודל היררכי או כידיד נפש במודל סימטרי – ראו עוד במאמרו (לעיל) של ניר מנוסי.

[9] בראשית רבה, פרשה ח.

[10] קרול גיליגן, בקול שונה – התאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה, תרגום נעמי בן חיים (פועלים, תל אביב 1995).

[11] על התשתית הפילוסופית של סרוב למהות נשית־גברית כלשהי ראו למשל https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%90%D7%98%D7%9C%D7%A8

[12] אפשר לציין שגם בעולם האקדמי התחילו להישמע קולות ברוח דומה. חוקרות תרבות חשובות כבר עמדו על הצורך להבין את עולמן הפנימי של נשים שגדלו על ברכי המסורת, בלי לנסות לכפות עליהן זוית התבוננות מודרנית. ראו על כך למשל בליה זילר, ליה זילר־טרגין, צניעות – למען השם, נשים חרדיות מפרשות מחדש את תחום הצניעות, בתוך מגמות, כתב עת בינתחומי במדעי החברה (מכון הנרייטה סאלד, ירושלים 2014) כרך מט, גיליון 4. 688-686.

[13] על ארכיטיפים נשיים אצל הגבר וארכיטיפיים גבריים אצל האשה בתור מודל לשלמות נפשית ראה אבי באומן, על אינדיווידואציה, בתוך אל העצמי, עורכים ברוך כהנא ודבורה נוב (ראובן מס, ירושלים תשע"ד), 76-74.

[14] על נשיות וגבריות בתור מודלים נפשיים של התנהלות תוך ובין אישית בתורת הקבלה והחסידות ראו אצל משה אידל, החסידות – בין אקסטזה למאגיה, (שוקן, ירושלים תשס"א), 250-249.

[15] מסכת פסחים קח, א.

תמונה: Bigstock

18 תגובות על “להיות אשה חרדית

  • מאמר מכונן ממש!!!
    יישר כח לכותבת הנכבדה על האומץ הרב לכתוב את האמת נכוחה.

  • מאמר חשוב.
    הערה מספר שלוש ראויה למאמר נפרד.
    לא צריך להגיע עד כדי אלימות ממשית בכדי לחוות את משבר הערכים שנשים צעירות עוברות לאחר מספר נשות נישואין.

  • מה את מבקשת שיהיו בתי מדרש לנשים? שנשים תלמד חברותא שעתיים בערב עם חברה? זה לא יקרה וגם אין טעם שיקרה נשים של היום הם קרייריסטיות וקרייריסט אין לו זמן לזה אולי רק בשבתות. יותר חשוב שיתפתחו בקריירה ולא במשהו שהם לא מחויבות לו מבחינה דתית ושרק יכול ליצור בעיות בזוגיות תחשבי על סיטואציה שאשה מגיעה למסקנא שעל בעלה להחמיר בדבר מסויים על סמך מה שלמדה, זה מלחמת עולם!!!

    • מלחמת עולם? נראה כי החשיבה שלך היא שכל אחד בזוגיות צריך להיות בנתיב שלו וכדאי שלא יחצו… אם אישה רוצה לעלות בפני בעלה שאלה שעלתה אצלה באורח חיים אין שום בעיה שהדבר יצור שיח ביניהם. אתה יוצא מנקודת הנחה שכל גבר הוא ממש מבין את כל נבכי ההלכה. למה שבני זוג לא יפתחו לדיון נושאים בהשקפה והלכה? ממה אתה מפחד? זוגיות אלימה תהיה כך בין עם דת או בלי. בבקשה אל תשתמשו בידיעת תורה והלכה ככלי לכח. גבר שמכבד את אשתו אישה תכבד אותו, לא משנה כמה תורה היא יודעת.

  • הדסה, תודה על מאמר בהיר ונעים, שמביא את רגשותינו ומחשבותינו בגובה העיניים.

  • מצוין

  • מאמר נפלא ועמוק! הלוואי שאנחנו הגברים החרדים נפקח את העיניים שלנו!

  • תודה רבה על המאמר המעמיק והמקיף. הדברים נכנסים אל הלב.

  • אני חושבת שזו טעות לבטל במחי יד את העולם ההיררכי שבו אנו חיים ולהפוך אותו לסימטרי. כי כל צורת החיים שלנו היא היררכית וטוב שכך. יש רבנים- שהם בדרגה אחת מעל. יש הורים- שהם מעל ילדיהם הבוס- מעל העובדים שלו והקב"ה מעל הכל.
    התפיסה ההיררכית אינה סותרת את המימוש העצמי של כל יחיד בתוך המערכת ההיררכית. לדעתי זו טעות לתפוס את המערכת הזוגית כסימטרית, כי יש הבדלי מעמדות ולא זו הסיבה שאישה אינה מגיעה למימוש עצמי ואישה אינה "אובייקט" במערכת זוגית היררכית.
    יש מעגלים היררכיים בחיים: המעגל הזוגי הוא הפנימי ביותר, לאחריו המעגל המשפחתי, המעגל החברי, המעגל הקהילתי וכן הלאה…
    במרכז כל המעגלים הללו עומד האדם כישות "סובייקטיבית" ויכול להגיע למימוש עצמי בלי תלות במעגלים ההיררכיים שסביבו.

  • לפני שמביאים רעיונות מהפכניים ו"פמיניסטים" כדאי לשמוע בעיון את הסדרה של הרבנית רות ולדמן. השקפה ברורה ובהירה על המעמד של האישה, ועל המימוש העצמי שלה.
    הפמיניסטיות והדמוקרטיות שחדרה גם למוח שלנו היא זו שגורמת להרגשה של "חוסר ערך ומימוש עצמי" וזו נקודת השינוי שאנו צריכים לעשות.

  • במקום לשנות את דרך ההררכיה ולהפוך לסוביקטיבית. כהצעתך הגרועה.
    אפשר וצריך פשוט לחזור לצורת ההררכיה שנכונה ע"פ היהדות. ולהלחם בתפיסות העולם המודרניות הארורות שהעולם המערבי ופילוסופיו הארורים מחדירים לנו כנכון והטוב…
    העולם היהודי וערכי התורה מאמינים בהררכיה. יש כהנים שצריך לכבדם. יש לויים. ויש ישראלים. יש ת"ח ויש נביאים. יש נזירים. ויש מלך. יש סנהדרין. ויש כהן גדול. יש נשיא. ויש ריש גלותא. ויש את פשוטי העם, שגם הם אם הם רוצים יכולים לקבל על עצמם נזירות או להגיע לדרגת נבואה. והתורה עצמה מעמידה את ההיררכיה הזאת.
    את עצמך כותבת שעיקר הבעיה של הנשים החרדיות זה התנגשות עם שתי תפיסות עולם תפיסת ההררכיה. ותפיסת הסוביקטיביות, כלומר העמדת ה"אני" "ועצמי" (עמדה אגואיסטית-המעצימה את האני היחיד מול החברה ומול ה').
    ואני לא מבין למה בחרת להעצים לנשים פה (או אולי לגברים המסכנים הפמיניסטים שהגיבו פה) את תפיסת הסוביקטיביות (תפיסה כשלעצמה לא נכונה בעיני פילוסופים רבים וודאי לפי היהדות). ולא לחזור ולהעצים להם את תפיסת ההררכיה שהיא התפיסה הנכונה והתפיסה של התורה את המציאות של עם ובפרט עם ישראל, הן בפן הלאומי והן בפן האישי. וכך גם לשיטתך תיפתר הבעיה כי האשה באמת תבין שהיא נמצאת במקום אחר בהררכיה ותפקידה לפעול מהמקום שלה ולא לנסות להרגיש סיפוק מעיסוקי הגברים. ולא לחינם אמרה התורה "כל המלמד את ביתו תורה כאילו מלמדה תיפלות"….
    מאמרך מאמר פמיניסטי שלא ראוי לאתר המגדיר את עצמו חרדי…
    אני לא חטשב שיש מה להתגאות בכאילו פתיחת עיניים וליברליזם והעלאת נושאים שלא מדברים עליהם בציבור החרדי… כי הנושא הזה הוא לא פתיחת עינים אלא סתימתם ע"י דעות קלוקלות של הפילוסופים הארורים של העולם המערבי. והבאת ציטוט מבעל התניא לא יכול להוות תחילת משקל לדברי הגמ' שהבאתי "המלמד את ביתו" וכו'

  • מאמר מעולה, בהיר, מנומק ואמיץ מאד. תודה!

  • מאמר מדויק
    כגבר חרדי אף פעם לא הבנתי למה חשוב לי לחשוב/לחיות כפי שכתבת במאמר
    – שהאישה לא אמורה לקבל את משמעותה מבעלה-
    עכשיו אני מבין "אם היא אובייקט ומשמעותה ממני אני אובייקט לספק לה משמעות "ולא רציתי להיות אובייקט וכל הדיבורים כביכול על חוסר הוגנות לאישה
    היו דיבורים על חוסר הוגנות לגבר
    תודה על ההבחנה

  • יש כאן רצף סטריאוטיפים וגיבובים של שנאה כלפי אנושות שבמקרה היא חרדית. תיאוריות הכותבת מבוססות על זוית ראייה מצומצמת, והיא מביעה ביקורת הרסנית מפוצצת ביוהרה. השיח כאן אינו מאוזן בעליל.

    • לייק.

      הכותבת היא ענף חרדי של פסאודו פילוסופיה חדשה ואנרכיסטית. מחסור חמור ביכולת להבין את … פשוט כל דבר… רק אלימות נשית מהסוג הנחות ביותר…
      והכי מצחיק זה הסיווג של הכותבת על כניעה משולמת של נשים מסויימות לפמיניזם האקדמי. מעולם לא שמעתי מישהי שהיא סטראוטיפ יותר קיצוני פילוסופיה בגרוש שהשתלטה על המרחב עם ההפרטה של הזכות לדון בכל נושא.

      סיוט של כל אדם חושב.

  • כתבה מדהימה !
    כיום הרבה סמינרים מחנכות בצורה כזו שאת כאשה בעצם את אפס את כלום אינך חשובה, כל קיומך תלוי בבעל, והן מדמיינות פנטזיות רוחניות שאינם ריאליות, ואז כשהן מתחתנות הן רואות שהבעל הוא לא כפי שדמיינו ואכזבתן מבעליהן עמוקה ואינן מעריכות אותו, כי כל מה שהוא חשוב בתור גבר זה הרוחניות שלו, מה שחוץ מזה, הוא לא שווה כלום וכן יש את הגברים שמרגישים את זה והם נחנקים וכל חייהם עושים דברים רק בגלל שזה מה שנשותיהם דורשות (גם אם לא כלפי חוץ) ומימלא כל הרוחניות הזו לא בא ממקום אמיתי

  • מקסים. יש ספר נפלא ששמו מי זאת עולה- נשים בתורה עפי הקבלה והחסידות, של ניר מנוסי. מי שרוצה להבין את המהלך הרוחני שנוצר בעולם של עליית הנשיות בשנים האחרונות גם בעולם היהודי וגם במקביל אליו ובלעומת שלו בעולם הגויי, מוסמנת לקרוא, להרחיב את הדעת ולהתבשם.

  • רואים שמי שכתב את המאמר הזה הוא לא חרדי
    אני אישה חרדית מרגישה שאני ממצה את עצמי כיף לי טוב לי מרגישה מכובדת מאוד מאוד בבית
    המאמר הזה בא סתם ללכלך ולהוציא שם רע
    מעולם אבל מעולם לא אמרו לנו שאנו לא שוות בלי הבעל
    להפך אמרו לנו שגבר לא שווה בלי אישה כנו שכתוב איש בלא אישה שרוי בלא תורה בלא שמחה בלא חומה
    סתם ללכלך לא נכון כלל וכלל
    ואני חרדית מבני ברק מלידה ומנהלת היום אורח חיים חרדי ואני יודעת מה שאני אומרת

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל