האם היהדות שמרנית?

"אני תומך בעשייה הזו. היא נצרכת מאד, אפילו חיונית, ואני מברך עליה, אך לא אוכל לתת לה תמיכה פומבית. אני מבקש שבשום אופן לא תזכיר את שמי בעניין הזה."

מילים אלו, או גרסאות דומות שלהן, מוכרות היטב לפעילים חברתיים המתייעצים עם גדולי תורה בעניין מיזם ציבורי זה או אחר. בעצמי שמעתי אותן פעמים לא מעטות, אם בעניינים הקשורים ישירות אלי ואם בליווי אחרים המציעים מיזם או פרויקט חדש בתחומי החינוך והחברה. מובן מאליו שיש בהן אכזבה. בתוך ציבור תורני, שדעת חכמי תורה היא נר לרגליו, מכתב תמיכה של אחד מגדולי הרבנים (שלא לומר צירוף של כמה מהם) הוא נכס בעל ערך עצום; הסירוב לקבלו, קל וחומר לנוכח הסכמה עקרונית של אותם גורמים, עשוי להיות כואב ומתסכל.

למרות התסכול שהיא מולידה, השיטה הרווחת – הסכמה פרטית לצד הכחשה ציבורית – לא נולדה בטעות, וטמונה בחובה מחשבה עמוקה על האופן שבו שינויים אמורים להתבצע. כדאי להיות מודעים אליה; הדבר עשוי לחסוך לא מעט תסכול, וחשוב הרבה מכך, לאפשר לרבים לפעול מתוך השטח

לאחרונה פנה אלי אחד המתוסכלים, אדם שביקש להקים מוסד המיועד לחרדים דוברי אנגלית, וקבל על כך שרבנים שמסכימים עקרונית עם עשייתו לא היו מוכנים לחתום על תמיכתם, והדבר הקשה מאד על הצגת המיזם בפני הרבים. הוא אף תהה, בכבוד אך מתוך מרירות, אם לא מדובר בצביעות: “say what you mean”, אומר הפתגם הנודע, “and mean what you say” [אמור מה שאתה מתכוון אליו, והתכוון למה שאתה אומר]. האם הכנות אינה אמורה להיות ערך מכונן? והאם אין זו ציפיה לגיטימית שמנהיגים, אותן דמויות שהגיעו למעמד של השפעה ניכרת על קהילות גדולות בישראל, אכן ינהיגו – יובילו את התהליכים שלדעתם נחוצים ונדרשים?

תגובתי לדבריו היתה כפולה. ראשית, חבל שהוא הגיע עם ציפיות גבוהות. כגודל הציפיה כך גודל האכזבה, ולו היה מתייעץ אתי מראש הייתי כבר מזהירו שאלו תהיינה התגובות. כך הדברים עובדים. אך שנית, ולגופו של עניין, יש מקום ללמד זכות על השיטה, ולראות דווקא את הצדדים היפים והמועילים שלה. למרות התסכול שהיא מולידה, השיטה – הסכמה פרטית לצד הכחשה ציבורית – לא נולדה בטעות, וטמונה בחובה מחשבה עמוקה על האופן שבו שינויים אמורים להתבצע. כדאי להיות מודעים אליה; הדבר עשוי לחסוך לא מעט תסכול, וחשוב הרבה מכך, לאפשר לרבים לפעול מתוך השטח, פעילות נדרשת וחיונית "בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱ-לֹהֵינוּ" (שמואל ב י, יב).

במאמר זה אבקש לעמוד על עקרונות היסוד של "כלכלת השינוי" הנהוגה בקרבנו – ביהדות באופן כללי, ובציבור החרדי באופן ספציפי. אין לך קהילה, מדינה או עם שאין בהם "כלכלת שינוי" – כלומר, דרך שבה החברה מכלכלת את תמורות הזמן ותהפוכותיו. הדברים קל וחומר בסביבה הדינמית שבה אנו חיים, המשתנה מדי שני עשורים עד ללא היכר: בעולם כזה מובן מאליו שאין אפשרות להישאר סטטיים, במצב שאינו משתנה, והשינוי מובנה לתוך המציאות עצמה. השאלה אינה אפוא אם משתנים אם לאו, אלא כיצד משתנים.

אטען במאמר זה כי לשאלה חשובה זו קיימת תשובה מורכבת העולה מתוך מקורותינו – תשובה שאינה תואמת את הגישה הפרוגרסיבית לשינוי חברתי, אך מנגד אף אינה העתק-הדבק מגישות שמרניות. לכך אוסיף שהנהוג במחננו, בציבור החרדי, משקף במידת מה את כלכלת השינוי העולה מתוך מסורת ישראל, וכי כדאי לנו להבין אותה ולפעול בהתאם. עתידנו, ויתרה מזאת עתיד ילדינו, תלויים בכך.

 

האתגר: להשתנות

הרב שלמה וולבה זצ"ל היה מתנגד למילה "שטייגן". מילה זו, שפירושה (בערך) "התקדמות", שגורה בפי תלמידי ישיבות בתור תיאור לעליה בלימוד התורה, ושאלה למצבו של תלמיד תנוסח לעתים קרובות במונח זה. הרב וולבה העיד שבישיבת מיר של אירופה לא היו שואלים על תלמיד אם עשה "שטייגן" ("שטייגן רצח", הטוויסט העכשווי, טרם עלה על הדעת), אלא דווקא אם הוא השתנה. כלומר, המדד להצלחה במשך שנות הישיבה לא היה התקדמות חיצונית אלא שינוי פנימי: שינוי בתפילה, שינוי בקשר עם הזולת, שינוי באופן לימוד התורה.

אנו רגילים לדיבורים מהסוג הזה ביחס ליחיד, לאדם פרטי העובר מסלול חיים רווי שינויים ותהפוכות. אך מה באשר לחברה אנושית נתונה – קהילה או משפחה, עיר או מדינה? זרימת החיים מביאה שינויים לא רק אל האדם היחיד, אלא גם לחברה האנושית. אף היא משתנה ללא הרף עם השתנות הזמנים

ההבדל בין "התקדמות" (במובן של "שטייגן") לבין "שינוי" אינו סמנטי בלבד. "התקדמות" מתייחסת למה שהאדם עושה: אדם יכול להתקדם בהתמדה בלימוד גמרא, בהבנה בעדינות הסוגיה או ביכולת להתגבר על דחפים. לעומת זאת, "שינוי" מתייחס לאדם עצמו, לרובד עמוק יותר: השינוי הניכר לעין במעשים הוא אך ביטוי לשינוי פנימי ומהותי שהאדם עבר. על שינויים מעין אלו נאמרה אמרתו הידועה של ר' ישראל סלנטר זצ"ל, "כשם שאי אפשר לראות בלי עיניים ולשמוע בלי אוזניים, כך אי אפשר להשתנות בלי לימוד מוסר." כדי ליצור שינוי אמיתי נדרשת התפעלות נפשית עמוקה; והיא נובעת מאירוע מכונן, מפגש מטלטל או לימוד מתמיד – לימוד הנוגע בעמקי הנפש.

כפי שהגאון מווילנה מדגיש, אין אצל האדם מצב 'ניוטרל'. החיים עצמם הם דינמיים בהגדרה; כל אדם נמצא בתנועה פנימית-רוחנית שאינה פוסקת לרגע. כך ביאר הגר"א את דברי הפסוק במשלי "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל, לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה" (טו, כד): "האדם נקרא הולך, שצריך לילך תמיד מדרגה לדרגה, ואם לא יעלה למעלה – ירד מטה מטה, חס ושלום, כי אי אפשר שיעמוד בדרגה אחת." האנטרופיה – מידת אי-הסדר שבאופן טבעי רק הולכת וגדלה – מאפיינת את האדם בה במידה שהיא מאפיינת את העולם, ואם הוא לא ידאג להשתנות בכיוון מעלה, התוצאה המחויבת היא שינוי כלפי מטה. השינוי החיובי הוא אפוא עבודת החיים התמידית של האדם.

אנו רגילים לדיבורים מהסוג הזה ביחס ליחיד, לאדם פרטי העובר מסלול חיים רווי שינויים ותהפוכות. אך מה באשר לחברה אנושית נתונה – קהילה או משפחה, עיר או מדינה? זרימת החיים מביאה שינויים לא רק אל האדם היחיד, אלא גם לחברה האנושית. אף היא משתנה ללא הרף עם השתנות הזמנים. לאורך ההיסטוריה אנו רואים חברות אנושיות העוברות זעזועים ושינויי עומק, והחברה היהודית אינה יוצאת דופן בכך. לנוכח ההבדלים בין תקופת התנ"ך לתקופת המשנה, בין תקופת המשנה לתקופת התלמוד והגאונים, ובין קהילות אשכנז לבין קהילות ספרד – לצד הבדלים נוספים בין תקופות ובין קהילות שונות קטנות יותר – הרי ברור שחיים ציבוריים יהודיים אינם עשויים מקשה אחת, אלא מכילים אינספור גוונים.

וכאן עלינו לשאול: מהי "כלכלת השינוי" שלנו? כיצד אנו מכלכלים את השינויים ודואגים שהם יתבצעו בצורה המועילה ביותר ובאופן הנאות ביותר? בהשאלה מלשונם של תלמידי ישיבת מיר, איך נדאג שגם אנחנו לא רק 'נתקדם' אלא גם 'נשתנה' – כמובן לטובה? ובמילים אחרות: כיצד יכולות העצות שאנו רגילים לתת לפרטים – לימוד מוסר, התבוננות עצמית, דאגה לסביבה תומכת, וכך הלאה – להיתרגם למישור הציבורי?

 

שתי גישות לשינויים: בין בריטניה לצרפת

"שמרן הוא אדם שאינו מבצע שינויים כלשהם, ובמקרה של ספק מתייעץ עם הסבתא שלו." המשפט המיוחס לנשיא ארה"ב ווּדְרוֹ וילסון נאמר אמנם בנימה ביקורתית ומוגזמת – אך היא עדיין לוכדת היטב את הלוך הרוח השמרני. הוא מבקש לשמר את הטוב שבחברה וחושש מאובדנה בצעדים פזיזים של רפורמה ושינוי.

השמרנות והפרוגרסיביות – הן שתי כלכלות שינוי מנוגדות. השמרנות מתאפיינת ביחס חשדני לתמורות חברתיות. המציאות האנושית מורכבת מאד, טוענים השמרנים, והיא אינה סובלת מחקר מדעי בדרך המקבילה לתחומים מדויקים כמו פיזיקה וביולוגיה. אין אפשרות לדעת מה תהיינה ההשלכות של שינויים חברתיים משמעותיים, ולכן עלינו להתייחס אליהם בחשדנות ובזהירות רבה. שמרנות היא אפוא כלכלת שינוי הטוענת כי גם כאשר החברה מכירה בנחיצות השינוי, עליה להאט אותו ככל היותר, לבחון תחילה את תוצאותיו השונות, ולנהוג בו בזהירות מרבית. זאת בניגוד לגישות התומכות בקִדמה [פרוגרס], הדוחפות להאיץ שינויים חברתיים וליישם רעיונות של תיקון במהירות האפשרית.

אחת הנקודות המשמעותיות, וכנראה המשמעותית ביותר, המבדילה בין השמרנות לבין הפרוגרסיביות, היא היחס לתבונה האנושית. עבור האדם הלא-שמרן, התבונה האנושית היא מקור הידע החשוב ביותר, שבכוחו אנחנו מסוגלים לדמיין חברה מושלמת ולחתור לקראתה. הפילוסוף האמריקני תומס פיין, שהיה מבין התומכים הנלהבים של המהפכה הצרפתית, הצהיר שהוא אינו מאמין בדת כלשהי, וכי "התבונה שלי היא הכנסיה שלי"; ואילו אדמונד בֶּרְק הבריטי, בר הפלוגתא של פיין ומתנגד חריף למהפכה, סבר שמקור הידע החשוב הוא הניסיון, או כלשונו "החכמה המצטברת של האנושות". הוא אף ביקר נמרצות את ההוגים הליברליים של זמנו: "כל עוד הרעיונות האלה שולטים בם אין טעם לדבר אליהם על מעשה אבותיהם, על חוקי יסוד של ארצם, על תבניתה הקבועה של תחוקה, שמעלותיהם עמדו כולם במבחן חוסן של ניסיון רב שנים."[1]

זכויות אדם למיניהן, תנועת השלום, אוטונומיה ומימוש עצמי ועוד עקרונות יסוד של בית המדרש הליברלי, מציבים חזון הקורא לפעולה דחופה. השמרנות, אם לומר זאת בעדינות, מצליחה לעכב את התפשטות המגמות הליברליות למשך זמן מה. לעתים, כפי שמדגימה סוגיית היחס לחד-מיניות, תקופת העיכוב עשויה להיות קצרה מאד

שמרנים מדגישים אפוא שהתבונה אינה כל יכולה, וחוששים מפני פירוק מוסדות חברתיים קיימים, מהמשפחה ועד מוסדות הממשל, גם אם הטעם בהם אינו מובן לנו. בלשונו של אירווינג קריסטול, מראשי ומייסדי התנועה הנאו-שמרנית בארה"ב, "למוסדות שכבר קיימים פרק זמן ממושך יש סיבה ותכלית הטבועות במהותם, חכמה קיבוצית המתגלמת בהם, והעובדה שאין אנו מבינים אל נכון – או שאין אנו יכולים להסביר אל נכון – מדוע הם 'פועלים', איננה מום שבהם אלא רק מגבלה שבנו."[2] לצד הענווה, מדגישים השמרנים את הכרת הטוב: עלינו להכיר בטוב הנוכח בקרבנו, ולחשוש שהתשוקה לשינוי תגרום לחורבנו. יובל לוין, מהוגי השמרנות החשובים של ימינו, התבטא למשל כי "לדעתי, שמרנות היא הכרת טובה. שמרנים נוטים להתחיל מתוך הכרת טובה עבור מה שטוב ומה שעובד בחברה שלנו, ומשם שואפים לשפר ולפתח, ואילו ליברלים נוטים להתחיל מתוך כעס מול מה שרע ושבור, ומבקשים לעקור אותו."[3]

מנגד, שילוב תכונות אלו מביא לעתים לנוקשות עיקשת ביחס לשינויים. הנטייה השמרנית קשורה כמובן למזג אישי ואינה בחירה אינטלקטואלית בלבד. היא מבכרת את המוכר, את הנודע ואת הנוח. מייקל אוקשוט, מגדולי הפילוסופים השמרניים של המאה ה-20, הדגיש כי מדרכה של השמרנות "להעדיף את המוכר מן הלא-נודע, להעדיף את הבדוק מן הלא-בדוק, את העובדה מן התעלומה, את הממשי מן האפשרי, את המוגבל מחסר הגבולות, את הקרוב מן הרחוק […] את הנוח מן המושלם, את הצחוק של עכשו מאיזה אושר אוטופי עילאי."[4] זוהי תפיסת עולם שאולי מציעה יציבות, אבל אין בה אופק.

שיקוליה הפרגמטיים של השמרנות נתפסים לעתים חסרי אונים מול אנרגיית השינוי של הצד הפרוגרסיבי של המפה הפוליטית-חברתית. רעיונות כמו חירות באינספור ביטויים, שוויון בכל הקשר אפשרי, זכויות אדם למיניהן, תנועת השלום, אוטונומיה ומימוש עצמי ועוד עקרונות יסוד של בית המדרש הליברלי, מציבים חזון הקורא לפעולה דחופה. השמרנות, אם לומר זאת בעדינות, מצליחה לעכב את התפשטות המגמות הליברליות למשך זמן מה. לעתים, כפי שמדגימה סוגיית היחס לחד-מיניות, תקופת העיכוב עשויה להיות קצרה מאד.[5]

על קצה המזלג, אלו שתי הגישות המרכזיות ביחס לשינויים במישור הציבורי, על חוזקותיהן וחולשותיהן. מכאן עלינו לשאול: מה יש ליהדות לומר בנושא? מהי "כלכלת השינוי" שהיהדות מציעה? חשוב להדגיש כי השאלה כאן אינה שאלה ערכית – באילו שינויים היהדות תומכת ולאילו היא מתנגדת, אלא כיצד מכלכלת היהדות את השינויים הבלתי נמנעים, שהיא עצמה מכירה בהם ומודה שהם נצרכים. נדמה שמקורותינו מעניקים לשאלה תשובה מורכבת.

יהדות של תיקון עולם

אם בשמרנות שהיא נטיית נפש עסקינן, ניתן להתרשם שהתורה מכילה בתוכה דווקא רוח השואפת לקִדמה. אנו מצווים על הקִדמה; בכך אין כל ספק. כבר בסיפור גן עדן מקדם נאמר בתורה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). ציווי זה מחייב אותנו למלא את העולם בבני אדם – בצורת אדם שנברא בצלם א-להים – ו'לכבוש' את הארץ כולה, על יצוריה השונים ופירותיה המגוונים. עלינו לפתח את הארץ ולקדמה, כפי שצווה אדם הראשון כשהושם בגן עדן: "לעבדה ולשמרה." גם פסגת הקִדמה הרוחנית, בניין המשכן ולאחר מכן המקדש, הושגה במעשה ידי אדם – במדבר על ידי משה רבנו ובתרומותיהם של בני ישראל, ובארץ ישראל על ידי שלמה המלך: "הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם" (שמואל ב ז, יב).

הרצון לשמר את ההווה הנוח (כפי שמשתקף אצל אוקשוט), וכן הרוח הפסימית שלעתים מאפיינת את השמרנות (לפי תומס סואל, המאפיין הגדול של השמרנות הוא תפיסה פסימית של האדם והכרה במגרעותיו), מכתיבים מדיניות זהירה בשלל תחומים, אולם הם זרים לרוח היהודית. היא שואפת לעתיד טוב יותר ולעידן של גאולה

אף חכמים הדגישו את הצורך בתיקון העולם מעשה ידי אדם. העולם, בתפיסת חכמים, נברא פגום, חסר ובלתי מושלם, ומלאכת השלמתו ותיקונו הוטלה על האדם. לפי המדרש (תנחומא, תזריע ז), שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, "איזה מעשים נאים: של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?" ורבי עקיבא השיבו תשובה מפליאה: "של בשר ודם." בהמשך המדרש מבואר כי כוונת טורנוסרופוס היתה לערער על ברית המילה, ולכן הקדים לומר כי דווקא מעשה בני אדם נאים יותר – שהרי הקב"ה ברא שיבולי חיטה, אבל בני אדם יודעים ליצור מהן גלוסקאות נאות. באותה הדרך דרש בר קפרא: "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ" (כתובות ה, א).

תפקיד האדם בתיקון אינו מוגבל לעולם הפיזי, ועיקרו הוא דווקא בתחום שבין אדם לחברו. גם על כך ערער טורנוסרופוס בשאלו את רבי עקיבא, "אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?" וגם כאן ענה לו רבי עקיבא תשובה באותו המטבע: הקב"ה ברא עולם שיש בו חסרונות, כולל חסרונות חברתיים כמו עוני. האחריות על התיקון הוא על האדם, לפרנס את העניים "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם" (בבא בתרא י, א). אברהם אבינו, שהביא את הרעיון המהפכני של אמונת הייחוד לעולם, נבחר דווקא בשל היותו מוכן לאותו תיקון חברתי המכונה בכתוב "דרך ה'": "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). חברה צודקת, המושתתת על צדקה ומשפט, תלויה בבנייתה וכינונה על ידי האדם – על ידי אברהם אבינו וזרעו.

עוד קודם לתיקון העולם ותיקון החברה, נמצא תיקון האדם את עצמו, כפי שראינו לעיל בדברי הגר"א המפורסמים. בדיון מול טורנוסרופוס הזכיר רבי עקיבא שמצות ברית המילה היא מצוה המשלימה את האדם, כמו שאמר הקב"ה לאברהם אבינו: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א). אות הברית שבין הקב"ה לבין עם ישראל נמצא דווקא במקום הזה של תיקון ההופך את האדם לתמים – שלם. כלומר, הקשר שבינינו לבין הקב"ה, קשר המוטבע על בשרנו, הוא קשר של תיקון: עלינו לתקן את העולם על רבדיו הרבים, ולהפוך אותו למקום המוכן להשראת השכינה, מקום של קדושה ושל שלמות.

את השמרנות מאפיינים הרצון לשמר את ההווה הנוח (כפי שמשתקף אצל אוקשוט), וכן הרוח הפסימית (לפי תומס סואל, המאפיין הגדול של השמרנות הוא תפיסה פסימית של האדם והכרה במגרעותיו, המכתיבות מדיניות זהירה בשלל תחומים).[6] אלה זרים לרוח היהודית. היא שואפת לעתיד טוב יותר ולעידן של גאולה, מתוך זיקה עמוקה וחיבור בל יינתק לעבר.

האם מכל זה נגזר שהיהדות היא פרוגרסיבית ביסודה, מסתערת על כל רעיון חדש לתיקון עולם ומוכנה לבצע שינויים מפליגים על דרך המהפכנים הגדולים של ההיסטוריה האנושית? מסקנה זו תהיה פזיזה ובלתי מוצדקת. היא אינה שמרנית – תרתי משמע.

 

"לא תבערו אש": תנועה של ענווה

ההמצאה הגדולה כנראה בתולדות האנושות – המצאה שחכמים מייחסים לאדם הראשון (בראשית רבה יב, ו) – היא הבערת האש (שנית לה, לדעתי, היא המצאת הכתב). האש לא רק מאפשרת לנו להאיר, ולבשל ולחמם; היא אף משמשת בסיס לכל הקִדמה המודרנית שהתהוותה בעקבות המהפכה התעשייתית. אלמלא האש, לא ניתן להעלות על הדעת את שליטת האדם על העולם, את "הכיבוש הגדול" שהתרחש בעבר ועודנו מתרחש מול עינינו. יש משמעות עצומה אפוא להגבלת הבערת האש. ההימנעות מהבערה כמוה כהימנעות מהמפעל הגדול של היצירה האנושית, מתהליך הכיבוש כולו.

זוהי בדיוק כוונתה של מצות השבת. מכל מלאכות השבת, מזכירה התורה דווקא את הבערת האש: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג). המסר של איסור מלאכה בשבת, ובפרט האיסור על הבערת אש, הוא מסר של גבול: השבת קובעת את גבולות היצירה האנושית, ומלמדת אותנו את הלקח הגדול של רבי טרפון: אמנם "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה", אך "לא עליך המלאכה לגמור" (אבות ב, טז).

השבת ממתנת את הדחף לתיקון עולם, ומעצבת את אופי העשייה שלנו גם בימי החול. אנו מונים אותם לשבת. העשייה עצמה נעשית מתוך מודעות שאנחנו עמלים בתוך גבולות, וכי עלינו לפנות מקום לגורם נוסף – לגורם הא-להי – בתוך מלאכתנו

השבת מבקשת מאתנו להפנים את מידת הענווה. עלינו לעמול מצד אחד בתיקון העולם, אך מצד שני עלינו להפנים את העיקרון הגדול של היותנו מוגבלים, וכי אסור לנו ליפול, מרוב מפעלי הכיבוש שהקמנו, לשגיאה של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז). הציווי על הימנעות מהבערת אש אף הוסמך למלאכת המשכן (של פרשת ויקהל), לאמור: אם אנו רוצים להשכין את השכינה בקרבנו, עלינו ללמוד קודם את מידת הענווה. הקב"ה מצהיר על אדם גבה לב כי "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה, א).

לשבת יש פן נוסף: השבת היא עצמה השלמות – יום קדוש, יום מבורך, שבו לא חסר בעולמו של הקב"ה דבר. אנו שובתים בשבת כמו שהקב"ה שבת ממעשה בראשית – המלאכה הושלמה, הבריאה כולה קיימת וניתן לומר עליה את המילים "טוב מאד". יש כאן משהו פרדוקסלי: דווקא על ידי שביתה ממלאכת התיקון, אנו מגלים עולם מתוקן, שלם. בכך דומה השבת, שאף היא נקראת "אות" בינינו לבין הקב"ה, לאות של ברית המילה. גם במעשה ברית המילה אין אנו יוצרים את התיקון, אלא מגלים את השלמות שכבר נמצאת על ידי הסרת הערלה המכסה עליה. שבת, כמו ברית המילה, מגלה שכל עמלנו אינו אלא לגלות את השלמות שכבר נמצאת בעולם. השלמות אינה אנושית אלא א-להית; כדי לגלות אותה נדרשת מידת הענווה.

לא פלא שגם בעניין מצות השבת, נוסף למצות מילה ומצות צדקה, אנו מוצאים דיון מול טורנוסרופוס הרשע, והוא שואל את רבי עקיבא "מה יום מיומיים?" (בראשית רבה יא, ה). בכל אחת ממצוות אלו טמון פרדוקס של העדר שלמות הדורש תיקון האדם: מעשה תיקון המוביל דווקא לגילוי של שלמות א-להית – שלמות שכבר הוטבעה בבריאה מתחילתה. דבר זה נכון בכל רבדי תיקון האדם – אם באדם עצמו (ברית מילה), אם בחברה האנושית (צדקה)[7] ואם בעולם כולו (שבת). בכולם אנו משלבים תנועה של זקיפות קומה של עשייה אנושית עם תנועה של כפיפות קומה מול שלמות א-להית שאנו עמלים לגלות.

לסיכום, השבת ממתנת את הדחף לתיקון עולם, ומעצבת את אופי העשייה שלנו גם בימי החול. אנו מונים אותם לשבת (עיין חתם סופר, תורת משה, פרשת בא). העשייה עצמה נעשית מתוך מודעות שאנחנו עמלים בתוך גבולות, וכי עלינו לפנות מקום לגורם נוסף – לגורם הא-להי – בתוך מלאכתנו. יתרה מזו, השבת מגלה שגם היום, למרות החסרונות והליקויים, יש בעולם ממד של שלמות – ממד שאינו תלוי בנו, המתבטא מדי שבוע בלי קשר למעשינו. אמנם אם לא נתכונן לשבת לא נוכל לחוות שלמות זו – "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (עבודה זרה ג, א) – אך השלמות קיימת בלעדינו. עלינו רק להצטרף אליה.

האם נהיים אנו בכך לשמרנים, הדואגים בעיקר לשמר ונרתעים מכל שינוי? גם כאן התשובה מורכבת.

 

בין שמרנות ליהדות

כפי שראינו לעיל, הענווה היא בהחלט חלק מתנועת הנפש השמרנית. עם זאת, השמרנות היהודית שונה. הענווה שלה אינה פרגמטית או אפילו אפיסטמולוגית, אלא מהותית. היא נובעת מתוך הכרה שהשלמות נמצאת רק אצל הקב"ה, ואף הכוח שלנו לפעול ולתקן תלוי בו: "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח). היא אף מכירה בכך שהקב"ה מנהל את העניינים, ושמקומו של האדם, גדול ככל שיהיה, הוא מוגבל. כאשר הרב קוק זצ"ל, בקטע בֶּרְקיִאַנִי להפליא, מזהיר מפני הריסת הסדרים חברתיים מתוך הישענות על התבונה, הוא מוסיף כי "יד ה' אוחזת בארחות התולדה האנושית, לרוממה ולהעלותה בצעדיה המוכנים לה על פי קורא הדורות מראש" (עין איה, שבת דף יא, א). ומהצד השני, אותה אמונה ב"קורא הדורות מראש" קובעת שגם החשש משינויים והצורך לבלום אותם הם נוקשים פחות. אמנם אנו מתקדמים מתוך ענווה וצניעות, ומקפידים לכבד את הקיים ולהיזהר שלא נאבד את הטוב שבו, אך האמונה בתהליך היסטורי המנווט על ידי הקב"ה גוזרת שלווה מסוימת מול שינויים.

ההבדל בין הענווה השמרנית ליהודית בא לידי ביטוי באופן שבו מתייחסת השמרנות לדת. שמרנים רבים נוטים להראות פנים שוחקות לדת. עם זאת, קשה לומר שהשמרנים 'מאמינים' במטרות הדת או שיש בהם הרוח של תיקון עולם המאפיינת את האדם הדתי. הם מוכנים לאמץ את הדת משיקולים פרגמטיים – הדת היא גורם מצוין לשמר את "המידה הטובה" של הדורות הקודמים, והיא משרה רוח שמרנית על נתיניה. "אינני מאמין בא-להים," אמר וולטייר, "אך אל תגלה זאת לעבדי, פן יהרגני בלילה." אולם, ביהדות הדת אינה 'גורם שמרני' אלא המקור העיקרי לקביעת סדר היום. הדת אינה נכנסת לקטגוריה של "נסיון הדורות הקודמים"; כאמור לעיל, היא צו א-להי לתיקון האדם ולתיקון העולם.

גישה שמרנית יעילה חייבת לאפשר שינויים נצרכים, "לשמר אך לשפר", כלשונו. ללא מנגנון זה, עשויה השמרנות לשמש גם כלי שימור של משטרים אפלים ומדכאים, או להנציח תופעות חברתיות שליליות שטוב יהיה אם ייעלמו מן העולם. ההססנות של התפיסה השמרנית האנגלו-אמריקאית, לצד פרגמטיזם חסר נשמה שלעתים מאפיין אותה, מחלישים אותה

אני סבור שהבדל זה בין השמרנות ליהדות קריטי עבור כלכלת שינוי נאותה. כפי שכותב בֶּרְק בכל מקום, גישה שמרנית יעילה חייבת לאפשר שינויים נצרכים, "לשמר אך לשפר", כלשונו. ללא מנגנון זה, עשויה השמרנות לשמש גם כלי שימור של משטרים אפלים ומדכאים, או להנציח תופעות חברתיות שליליות שטוב יהיה אם ייעלמו מן העולם.[8] ההססנות של התפיסה השמרנית האנגלו-אמריקאית, לצד פרגמטיזם חסר נשמה שלעתים מאפיין אותה, מחלישים אותה משתי בחינות: ראשית, היא מתקשה להיאבק בעוולות חברתיות ומוסדיות הדורשות תיקון. קשה כקריעת ים סוף לבצע שינוי חברתי, ואם השמרן מהסס לקפוץ למים, הים לעולם לא ייקרע לפניו. לולא החותרים לשפר ולתקן ללא הרף, עלולות עוולות חברתיות המושרשות עמוק להמשיך ולפשות עד ביאת גואל. שנית, גם במאבקו לשמר את הדברים הטובים שיש בחברה, עשוי האדם השמרן למצוא את עצמו חסר אונים מול האידאליזם הרדיקלי של מתנגדו הפרוגרסיבי. אנו רואים זאת כיום, כאשר מוסד המשפחה מתפורר במערב במהירות מסחררת, והסדרים הקיימים משחר ההיסטוריה נעלמים מן העולם כהרף עין. במסכת חולין (צב, א-ב), אומרים חז"ל כי אחת מהמצוות שבני נח מעולם לא הפרו הוא "שאין כותבים כתובה לזכרים" – אך בתוך שני דורות בלבד התערערו סדרי בראשית בעולם המערבי כולו, והשמרנים כבר בקושי מנסים להילחם בכך. כלכלת השינוי של השמרנים לא עמדה בפרץ, והיחידים שעדיין מחזיקים בסדרי העולם הישנים הם הדתיים.

היהדות, מנגד, יכולה לדבוק במורשת של תיקון עולם, של שיפור מתמיד ושל מחאה נגד סדרי עולם דכאניים ואוויליים, מבלי להתמסר לכל רוח סופה וסער של מהפכנות אוטופיסטית. היא עושה זאת בעזרת הענווה, ובעזרת מנגנון השימור שכל מהותו לפנות מקום בחיינו אל הקב"ה: ההלכה. האופי המיוחד של מסירת ההלכה מייצר כלכלת שינוי ייחודית, המאפשרת דינמיות של תיקון עולם מצד אחד, ויציבות ערכית ומוסדית מצד שני.

 

התורה הקבועה והתורה הדינמית

כפי שניסח הרמב"ם, עיקר גדול מעיקרי התורה הוא כי "התורה לא תהיה מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו" (היסוד התשיעי). כלכלת השינוי היהודית מתחילה מהנקודה שיש דבר אחד שאסור לנו לוותר עליו. תמורות הזמן מאתגרות, והחיים משתנים כל הזמן, אך עם כל תהפוכות השעה, אנו יודעים כי יש דבר אחד שאסור שיישמט מידינו: התורה.

איננו משמרים את העבר באשר הוא עבר. החכמה המצטברת של הדורות היא בהחלט ערך שאין לזלזל בו, אך היא לא תמיד מדייקת, וכל מקום מגיע הרי עם החכמה המצטברת שלו. לשמרנות היהודית יש אפוא מרכז נוסף, הקודם לחכמת הדורות, והוא התורה – מצוות התורה וערכיה שניתנו לנו בסיני. התורה, וההלכה הנגזרת ממנה, מעמידות לנו גדר – גדר שבתוכה ניתן לפתח חיים מלאים דינמיות ואף תיקון שהתורה עצמה מצווה אותנו עליו – העקרונות הגדולים משתמרים על ידי גדר ההלכה.

היהדות […] יכולה לדבוק במורשת של תיקון עולם, של שיפור מתמיד ושל מחאה נגד סדרי עולם דכאניים, מבלי להתמסר לכל רוח סופה וסער של מהפכנות אוטופיסטית. היא עושה זאת בעזרת הענווה, ובעזרת מנגנון השימור שכל מהותו לפנות מקום בחיינו אל הקב"ה: ההלכה

ואם כעת נשאל: ומה באשר לדינמיות של המסגרת עצמה, של מיקומה ושל אופיה של הגדר? שהרי אף היא חייבת להתמודד עם השינויים לאורך הזמן. התשובה לכך היא שמול מרכז השימור של התורה שבכתב עומד מוסד תורני נוסף המאפשר גמישות ושינוי: התורה שבעל-פה. תקופות שונות ותפיסות שונות של גדולי הדורות התייחסו באופן חלוק למידת הדינמיות של ההלכה – מזמנים של פיתוח עצום כמו ימי חז"ל והראשונים עד לימים של שימור מרבי כמו גישת "חדש אסור מן התורה" של החתם סופר ותלמידיו – אך כולם מסכימים שהתורה שבעל-פה מעניקה ממד של דינמיות להלכה, ודואגת שהיא תדע להתמודד עם שינויי הזמנים.

קיימים אפוא ביהדות שני מוקדים שונים – מוקד של שימור וקביעות של התורה שבכתב, ומוקד המאפשר שינוי ודינמיות של התורה שבעל-פה. כפי שביאר הרב משה שמואל גלזנר, חל איסור על כתיבת התורה שבעל-פה כדי לוודא שהיא לא תהפוך לכללים נוקשים ותאבד את יכולתה להתעדכן בהתאם לשינויי הדורות:

ומעתה, מי שאינו רוצה לעקם האמת, יגיע להחלטה שמה שנמסר פירוש התורה על פה ונאסר לכתבה, הוא כדי שלא לעשותה קיום לדור דורות, ושלא לקשור ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם. כי רק על אופן זה נבין נצחיות התורה, כי שינוי הדורות ודעותיהם מצבם ומעמדם הגשמי והמוסרי, דורשות שינוי דיניהם תקנות ותיקונים. האמת היא שהיא חכמה נפלאה מחכמת התורה שמסרה לחכמי כל דור ודור פירוש התורה, כדי שתהיה התורה חיה עם האומה ומתפתחת עמה, והיא היא נצחיותה.

על דרך מצוות שבת וברית מילה שהוזכרו לעיל, הנה לנו פרדוקס נוסף הטמון בתורה עצמה, במסירתה ובהתפתחותה: התורה כולה היא הרי שלמות א-להית, אך אנחנו מגלים ומגשימים אותה על ידי התורה שבעל-פה. השילוב שבין השתיים, בין תורה קבועה שירדה מן השמים לבין תורה שבעל-פה העולה מתוך הארץ המשתנה, יוצר תמהיל המשקף את "כלכלת שינוי של ענווה" שהוזכרה לעיל. אנחנו רשאים ואף חייבים לשנות, אך דווקא בתוך מסגרת של גילוי פנים חדשות לאותה התורה – תורה שלא תהיה מוחלפת לנצח.

לעיקרון הזה, שהגדר שהתורה מציבה מאפשרת שינוי ודינמיות בתוך תחומה, אנו מוצאים ביטוי בדברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל על דברי חז"ל הידועים בעניין שינוי השם והלבוש של דור יוצאי מצרים. במדרש נאמר כי בני ישראל נגאלו ממצרים בזכות השמרנות: "למה נאמר ג' מיני עולה? כנגד ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה" (במדבר רבה יג, כ). ואולם, בדורות מאוחרים אימץ עם ישראל שמות נוכריים רבים, וביאר הרב פיינשטיין כי אין בכך כל איסור, ומה שחז"ל שיבחו את בני ישראל שלא שינו את שמם הוא דווקא קודם מתן תורה; לאחר מתן תורה אנו מתייחדים בתורה, ושוב אין חובה לשמר שמות יהודיים.[9]

 

כיצד זה עובד?

אם נדלג לציבור החרדי של המאה ה-21, נראה מגמות שונות וסותרות בנוגע לשימור ושינוי. יש קהילות השומרות בקנאות רבה על מנהגי אירופה, גם כשאין להם שורש הלכתי מובהק, כגון פריטי לבוש, דיבור בשפת היידיש, גילוח שער האישה ועוד מנהגים ממנהגים שונים. מנגד יש גם מנהגים שלחלוטין לא נשמרו, ושחלו בהם שינויים מפליגים בקהילות החרדיות שבארץ ישראל – אמירת פיוטים לצד מנהגי בית כנסת נוספים, חלוקת התפקידים המסורתית של בני זוג, חומרות הלכתיות רבות שלא נהגו בעבר וכן הלאה. ונשאלת אפוא השאלה: מהי כלכלת השינוי של היהדות החרדית בימינו? כיצד חלים ונבלמים שינויים בתוך הקהילה?

נדמה שההפרדה המוזכרת לעיל בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה מקבלת בימינו את ביטויה בנוהג שתיארתי בפתיחה: מדיניות רשמית (כתובה) מצד אחד ותמיכה פרטית (בעל פה) מצד שני. כיום אנו נוכחים לראות שמתקיימת חלוקת תפקידים בין המנהיגות הרבנית לבין אנשי השטח. המנהיגות דואגת לשמר ככל שניתן את המבנה ואת המוסדות הקיימים, ואנשי השטח דוחפים לביצוע שינויים בשל אתגרים שונים המתחדשים עם הזמן. חלוקה זו דומה לחלוקה האמורה בין התורה הקבועה שבכתב לבין התורה הדינמית שבעל-פה, ושילובן יחד יוצר אפשרות של שינוי מתוך ענווה. כך הוא השילוב שבין רבני המגזר לבין אנשי השטח. הרבנים אינם רואים את תפקידם להנהיג שינויים אלא דווקא לבלום אותם, ואנשי שטח משתדלים למצוא פתרונות מעשיים ועדכונים נצרכים בתוך המערכת. שילוב זה יוצר דינמיקה שמרנית של שינוי מבוקר, שינוי שאינו מאיים על המבנה ועל המוסדות של הציבור, ומנגד מעניק מרווח נשימה המאפשר את השינוי הנדרש לעת מצוא.

תפקידה של המנהיגות הרבנית היא למתן ולבלום, אך גם לאשר ולתמוך כאשר השעה צריכה לכך. השילוב של השניים, ההכרה בחיוניות של השינוי לצד הזהירות מפני התפוררות המסגרת, גוזרת שלעתים לא תבוא תמיכה זו באופן פומבי, בחתימה רשמית, אלא תהיה רק בבחינת "תורה שבעל פה"

מעניין לראות שדברים דומים נכתבו על ידי ההוגה השמרני שהוזכר לעיל, מייקל אוקשוט:

תפקידו של השלטון איננו לשלהב את הלהט ולהזין אותו במושאים חדשים, אלא להחדיר מרכיב של מתינות אל פעילויותיהם של אנשים להוטים מדי: לרסן, להפיג, לפייס ולפשר; לא ללבות את להבות התשוקה, אלא לדכאן. וזאת לא משום שהלהט הוא החטא והמתינות סגולה, אלא מפני שהמתינות הכרחית על מנת למנוע מאנשים להוטים להיקלע למפגש של תסכול הדדי.

אינני יודע באיזו מדינה מצוי הסדר הפוליטי שאוקשוט מתאר, ויתכן שהוא אכן אינו קיים. הכוחות הפרוגרסיביים נוהגים בדרך כלל לחתור להחלפת השלטון בגרסה שלטונית נאורה יותר, ואילו הכוחות השמרניים הם בדרך כלל הנמצאים בשלטון והמבקשים לשמר את הסדר הקיים. אלו נלחמים באלו, ושיתוף הפעולה שביניהם הוא קטן עד אפסי. ואולם, זהו בדיוק הסדר הנהוג בחברה החרדית. ה"שלטון" דואג לשמר. כך הוא תופס את תפקידו, ובהתאם הוא אינו יוזם כמעט אף שינוי מעצמו. מנגד, גורמים רבים מתוך השטח מבקשים לפעול, מתוך זיהוי אתגרים ולעתים מתוך להט מרשים, ותפקידה של המנהיגות הרבנית הוא למתן ולבלום, אך גם לאשר ולתמוך כאשר השעה צריכה לכך. השילוב של השניים, ההכרה בחיוניות של השינוי לצד הזהירות מפני התפוררות המסגרת, גוזרת שלעתים לא תבוא תמיכה זו באופן פומבי, בחתימה רשמית, אלא תהיה רק בבחינת "תורה שבעל פה".

במקרים יוצאי דופן – ידוע שכך נהג הרב שך זצ"ל בכמה הזדמנויות – יתכן שהמנהיג הרבני אף יתן אישור פרטי לפעילות מסוימת, ואילו במישור הציבורי הוא דווקא יביע התנגדות אליו, מתוך זהירות שמא תיתפס שתיקתו כתמיכה למיזם שלגיטימיות גלויה כלפיו עלולה לערער את הסדר הקיים. להתרשמותי, מתח כה עמוק בין הסכמה פרטית לבין התנגדות ציבורית כבר אינו קיים, וכי נכון להיום, חלוקת התפקידים מתנהלת באופן הרמוני יחסית. כך בכל אופן ראיתי אני מנסיוני האישי.

***

מתוך הדברים אבקש לגזור שתי מסקנות. המסקנה האחת היא "כבוד הממסד", ובפרט הממסד הרבני העומד בראש המערכת החרדית. מנהיגות שמרנית היא חיונית לכל חברה המבקשת לשמר את הטוב שבה, קל וחומר כאשר הטוב שבה היא מסורת תורנית הנמשכת אתנו לאורך הדורות. גם פעיל חברתי מנוסה שיודע עד כמה השינוי נדרש צריך להתייחס למלאכתו מתוך ענווה: ענווה שמרנית-אפיסטמולוגית הקשורה לחולשת הידע האנושי באשר הוא, וענווה מהותית-יהודית המבקשת מאתנו לפנות מקום לקב"ה בעשייה שלנו ולהכיר בגבולותיה. המנהיגות הרבנית מייצגת את הגבולות הללו, ועלינו לכבדם.

הטיפול בנוער נושר, בפגיעות מיניות, בפתרונות תעסוקתיים, בפיתוח אורייני ובמגוון סוגיות נוספות העומדות על סדר היום הפרטי והציבורי, צמח וצומח מתוך השטח עצמו. כמו שרה שנירר ותנועת בית יעקב, הסכמה רבנית, בוודאי פומבית וכתובה, בדרך כלל לא תבוא מראש. אפשר להסתפק בהסכמה שבעל-פה

המסקנה השניה היא שיש מקום רחב לעשייה חיובית מתוך השטח, ויתרה מזו – המנהיגות הרבנית סומכת על מי שנמצא בשטח (כמובן במידה מדודה), שיפעל בעוז וייזום מענים לאתגרים הגדולים העומדים לפתחנו. אין צורך לחזור לשרה שנירר כדי להדגים יזמות מבורכת שצמחה מתוך השטח. הטיפול בנוער נושר, בפגיעות מיניות, בפתרונות תעסוקתיים, בפיתוח אורייני ובמגוון סוגיות נוספות העומדות על סדר היום הפרטי והציבורי, צמח וצומח מתוך השטח עצמו. כמו אצל שרה שנירר ותנועת בית יעקב, הסכמה רבנית, בוודאי פומבית וכתובה, בדרך כלל לא תבוא מראש. אפשר להסתפק בהסכמה שבעל-פה.

לסיום אציין משל מתוך המשפט המקובל – שיטת משפט שיש בה שמרנות רבה בדמות דוקטרינת התקדים, אך יש בה גם דינמיות מרשימה בזכות יצירתיות שיפוטית המאפשרת אבחנות חדשות וחידושי פסיקה. באפיון כלכלת השינוי של המשפט המקובל המשיל המשפטן רונלד דבורקין את המשפט לסיפור בהמשכים. כאשר באים שופטי כל דור ודור לכתוב את הפרק הבא בסיפור, עליהם להסתכל אחורה על המכלול המשפטי כולו ולדאוג שכתיבתם תהיה בהתאם אליו. הפרק החדש חייב להיות המשך של הפרקים הקודמים; קפיצות בעלילה אינן מתקבלות.

כך גם אנחנו. יש מקום גדול ורחב ליזמות מתוך השטח, ובלעדיו אנו בסיכון של קפיאה על השמרים וכישלון ברוח הפסוק "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל, לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה". אך עלינו לדאוג שהשינויים שאנו מבקשים לבצע הם המשך הרמוני של הפרקים הקודמים של הספר, ולא קפיצה שלא ניתן להכילה. בדרך זו אנו מתחברים למורשת בת אלפי שנים, מיציאת מצרים ועד היום הזה. לכל אחד יש חלק בכתיבת הפרק הבא בסיפור המופלא של עם ישראל ושל בריתו עם הקב"ה. על מציאת המילים הנכונות אנו מתפללים מדי שבת ומועד: "ותן חלקנו בתורתך."

 

---

[1] אדמונד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשנ"ט, עמ' 71.

[2] אירווינג קריסטול, מחשבות על השמרנות החדשה, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס"ה, עמ' 88.

[3] מתוך נאום לרגל קבלת פרס ברדלי לשנת 2013; https://eppc.org/publications/conservatism-is-gratitude/.

[4] מובא אצל ארווינג קריסטול, מחשבות על השמרנות החדשה, עמ' 111.

[5] השתמשתי בפסקה הזו במילים "ליברליות" ו"פרוגרסיביות" ללא הבחנה, כפי שמצוי בשיח הפוליטי של ארה"ב. ברזולוציה גבוהה יותר, ניתן לומר כי הפרוגרסיביות מוסיפה על תפיסות ליברליות את מאבקי הכוח והמעמדות, למשל קידוש ערך השוויון מסמן את השילוב של גבר-לבן-סטרייט כ"מדכא" ואת האלטרנטיבה (אישה, שחור, גיי) "מדוכא". רעיונות אלו מגיעים למחוזות רחוקים מאד, כפי שמדגימה רפורמה חינוכית שהוצאה בזמן האחרון בהוראת מתמטיקה במדינת אורגון המקדמת את ערך השוויון. במסמך המייסד צוין כי "תרבות העליונות הלבנה מופיעה בכיתת לימוד המתמטיקה אפילו כאשר אנחנו מבצעים את האחריות המקצועית שלנו", וכי מוטל על אנשי החינוך "להראות את התכונות הרעילות של תרבות העליונות הלבנה ביחס למתמטיקה". בין היתר נכתב כי "הקונספט שהמתמטיקה היא אובייקטיבית לחלוטין הוא חד-משמעית שקרי, והלימוד של המקצוע הוא אפילו עוד יותר כזה. ההקפדה על הרעיון הקובע כי תמיד יש תשובות נכונות ותשובות לא נכונות מנציחה את האובייקטיביות ואף את הפחד מעימות פתוח." ועוד הדרך ארוכה.

[6] ראה תומס סואל, עימות בין השקפות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס"א.

[7] ראוי לציין בעניין זה כי מהותה של מצות צדקה היא להעמיד את האדם על רגליו, כדי שיוכל לתמוך בעצמו, ולא לסייע לעניים בלבד. אין זה המקום לדון בנושא, והארכתי בו במאמרי "ונא אל תצריכנו".

[8] מאמרו של פרידריך האייק, "מדוע אני לא שמרן", שפורסם בסיומו של ספרו חוקת החירות, מדגים היטב נקודה זו.

[9] שו"ת אגרות משה, חלק ד, סימן סד; מנגד, בשו"ת מהר"ם שיק (סימן קמט) כתב שיש איסור תורה בקריאת שם לועזי.

תמונה: Bigstock