בֶּרְק פינת חתם סופר

במאות ה-18 וה-19 הוכתה אירופה בתדהמה לנוכח הופעת תנועות רעיוניות ופוליטיות שתבעו לשנות את הסדר החברתי המסורתי. מה שאנו מכנים "ההגות השמרנית" הוא אחת התגובות לרוחות המהפכניות של מאות אלו. ההגות השמרנית ביקשה להגן על היבטים מסוימים של הסדר החברתי הישן ועל המוסדות שהחזיקו אותו: האצולה, המלוכה והדת. אחד המנסחים הבולטים של ההגנה השמרנית היה הלורד אדמונד בֶּרְק (1797-1729), הוגה בריטי שהתפרסם בשל ספרו "מחשבות על המהפכה בצרפת". בספרו הוא מותח ביקורת על הרוח המהפכנית של הצרפתים, ופורש כתב הגנה מנומק על הסדר החברתי הקיים. בקליפת אגוז, טענתו היסודית של ברק היא שיש לשמר את מסורות העבר, מכיוון שהן פרי חכמתם המשותפת של הדורות הקודמים ותועלתן הוכחה באמצעות הניסיון, וכן מכיוון שהמוסדות החברתיים המסורתיים מעניקים לחברה יציבות. ניתן לתקן את המסורת, אבל יש לעשות זאת בצעדים אטיים ומתוך בחינה אמפירית של תוצאות השינוי בשטח. לולא זה, הכוונות הטובות ביותר עלולות להוביל לתוצאות לא צפויות, וכך תישאר החברה ללא הטוב של הדורות הקודמים, רעועה ונתונה לפגיעתן הרעה של גחמות שגעוניות.

יש קווי דמיון מסוימים בין השמרנות הברקיאנית לשמרנות של החתם סופר. הקונטקסט ההיסטורי שנותנת לנו ההגות הברקיאנית יכול לשפוך אור על גישתו של החתם סופר, ולכוון גם היום את דרכנו בשאלות של שימור ושינוי

שינוי הסדרים שנגדו יצאה השמרנות הברקיאנית היה פוליטי בעיקרו. ברק מגן על מוסדות פוליטיים כמו המלוכה והאצולה, ומגן גם על הדת, אך בתור מוסד פוליטי. מבחינה זו, המהפכות שאליהן הוא מתייחס לא נגעו באופן ישיר לעולם היהודי. ביהדות לא היתה אצולה ומלוכה, והמהפכה הצרפתית, שביקשה לבטל בעיקר מוסדות אלו, לא השפיעה עליה באופן ישיר. השפעת המהפכה על היהודים היתה עקיפה, תוצאתה של האמנציפציה: שוויון הזכויות שקיבלו היהודים בעקבות ביטול הסדר החברתי הישן.

שוויון הזכויות שהוענק ליהודים היה הטריגר המרכזי להופעת תנועות ההשכלה והרפורמה, שהן למעשה המקבילה היהודית של המהפכנות האירופאית. להלן אבקש לבחון את התגובה השמרנית היהודית להשכלה, תגובתו של החתם סופר, לאור קווי המתאר של השמרנות הבריטית כפי שניסח אותה ברק. טענתי היא שיש קווי דמיון מסוימים בין השמרנות הברקיאנית לשמרנות של החתם סופר. הקונטקסט ההיסטורי שנותנת לנו ההגות הברקיאנית יכול לשפוך אור על גישתו של החתם סופר, ולהסביר את שינוי יחסו למנהג בהלכה, ואת המעמד חסר התקדים שהוא נותן לו.

 

שומרי המנהג נגד החתם סופר

לא תמיד היה החתם סופר סמל לשמרנות, כפי שהוא מוכר כיום. רבי משה סופר נולד בפרנקפורט בשנת תקכ"ג (1762). הוא למד והתגורר אצל המקובל ר' נתן אדלר, שהנהיג חבורת חסידים בתקופה המקבילה להקמת החסידות במזרח אירופה. תלמידי ר' נתן אדלר נודעו דווקא במהפכנות הדתית שלהם. הם שינו ממנהגי הקהילה של יהדות אשכנז: התפללו בנוסח ספרד, הניחו תפילין דרבנו תם עם תפילין דרש"י, הקימו מניין עצמאי ונהגו במנהגי חסידות שלא נשמעו מעולם. יהדות אשכנז, שנודעה באופיה השמרני, לא אהבה את שינוי המסורות, והחלה לרדוף את חבורתו של ר' נתן אדלר. "ובגובה ליבם בל ידרשו למנהגי בני ישראל תורה הקבועים לנו מקדם ע"פ קדמונינו זצ"ל ורק יתערבו עם שונים לשנותם כפי העולה על לבבם ורוחם הגסה" כתב ר' יוסף שטיינהארט, רבה של פיורדא, לבעל נודע ביהודה, רבה של פראג. גם הנודע ביהודה תמך בר' יוסף שטיינהארט (סביב 1773), כיוון שזיהה בהתנהגות הקבלית הגלויה ספיחים של תופעות מסוכנות כמו השבתאות.

בעולם היהודי שבתוכו פועל החתם סופר עולים קולות המתאפיינים דווקא ברוח של חידוש ותיקון, שאינם מהססים לנטות מן המסורות המקובלות, והחתם סופר עצמו מזוהה עמם, בתור תלמיד מובהק של ר' נתן אדלר

בכתב הפלסתר "מעשה תעתועים" שיצא בפרנקפורט בתקמ"ט (1789) הואשמו ר' נתן וחסידיו שכוונתם "להרוס מוסדי מנהגינו, לגדע שורשי קבלתנו, לבנות להם נימוסים אחרים […] ובעזות מצחם ילעגו על אבותינו הקדושים, ולבעלי הקבלה מתכחשים, והחכמים מיסדי מנהגינו הטובים היו בעיניהם כחגבים".[1] הזעם השמרני הביא להחרמתו של ר' נתן אדלר. הוא גורש מפרנקפורט (1782), ונדד בקהילות גרמניה, תוך שהוא סובל ממתקפות חוזרות ונשנות. הוא היה מוחרם עד שבועיים לפני מותו. בנדודיו התלווה אליו תלמידו הצעיר, החתם סופר.

ראוי לציין שלמרות התנגדות הנודע ביהודה לר' נתן אדלר ולחסידים, הוא עצמו לא היה שמרן מסורתי כלל וכלל. אדרבה, בדומה לגאון מווילנא, הגותו של הנודע ביהודה מתאפיינת בסוג של 'מודרניזם מוקדם': שיבה אל הטקסטים הקדומים מתוך התנגדות למנהג (החזרת עטרה ליושנה), וניתוח של התורה באמצעות כלי מחקר חדשים. הגר"א הגדיל לעשות והשתמש גם בפילולוגיה ובמחקר נוסח – דרכי לימוד המזכירות לנו את שיטות המחקר של הנאורות. גם יריבו הגדול של הגר"א, הבעש"ט, לא היה שמרן כמובן, אלא הנהיג מנהגים חדשים, בדומה לר' נתן אדלר. הצד המשותף לכל התנועות הללו, החסידיות והמתנגדות, היה שכולן לא העריכו ביותר את המנהגים המקובלים, את עשיית הדברים רק מפני שכך נהגו קודמינו. הם ראו בהם 'מצות אנשים מלומדה' או טעויות שהשתרשו בקרב עמי הארץ. נמצא אפוא שבעולם היהודי שבתוכו פועל החתם סופר עולים קולות המתאפיינים דווקא ברוח של חידוש ותיקון, שאינם מהססים לנטות מן המסורות המקובלות, והחתם סופר עצמו מזוהה עמם, בתור תלמיד מובהק של ר' נתן אדלר.

 

החתם סופר בעד המנהג

חלף דור אחד, וסוג שונה לחלוטין של שוברי מנהגים הופיע בגרמניה. לא עוד משפיעים חסידיים הפוגעים במנהג בשל דרכם הנשגבה בעבודת ה', או תלמידי חכמים מופלגים שבכוח עיונם משיבים את ההלכה הקדומה למקומה, כי אם מתקני-דת מודרניסטים המבקשים להתאים את היהדות לרוחות הנאורות – הרפורמים.

החתם סופר היה בינתיים לגדול הפוסקים במרכז אירופה, חתנו של רבי עקיבא איגר ורבה של פרשבורג. אלא שבינתיים, בעקבות עליית הרפורמה, שינה החתם סופר את מוקד פעילותו: במקום לעסוק בעבודת ה' הפנימית בדרכו של ר' נתן אדלר, נפנה החתם סופר לחיזוק החומות החיצוניות, והקדיש מאמץ אינטלקטואלי רב לבניית תשובה הגותית לרפורמה. בתשובותיו הוא מנתח באריכות את הצעותיהם לשינויים בהלכה, מוכיח את שגיאותיהם ההלכתיות, מזהה את הכשלים התיאולוגיים שלהם, ואפילו מבקר את תפיסתם הפוליטית.[2]

כדי להיאבק בנטיית החדשנות הרציונליסטית של הרפורמים, פנה החת"ס להעצמתה של מסורת שהיתה מושרשת עמוקות בקהילות אשכנז, מסורת שבשמה נרדף רבו, ר' נתן אדלר, וגורש מקהילות אלו: קדושת המנהג

נוסף למאבקו ברפורמים בכלים הלכתיים מסורתיים, זיהה החת"ס ששורש האיום שלהם איננו המנגנון הקלוקל לפסיקת הלכה, ואפילו לא הרצון להתקרב לאומות, אלא חוסר המורא לחדש חדשות הנובעות משכלם בלבד. הוא זיהה את הסכנה בגישה הסבורה שניתן לסמוך אך ורק על התבונה, ולשנות באמצעותה סדרי עולם המקובלים מדורי דורות. כלשונו: "הנה עיקר תשובתנו לאפיקורס […] שיש גבוה מעל גבוה […] ואין לנו להתחכם […] ואין לחדש שום דבר ואין לשכל מבוא לכל הדברים."[3]

בהתאם לתפיסתו נגד הסתמכות על רציונליות תוך הזנחה של המסורת, התנגד החת"ס ללימוד פשוטו של מקרא, המאפשר ללומד לגשת אל הטקסט עצמו תחת 'לשמוע לדברי חכמים וחידותם'. בדומה לכך, הוא ראה בתרגום התורה לגרמנית (שנעשה בידי משה מנדלסון) את אחד האסונות הגדולים של היהדות המודרנית, ובמשך ארבעים וחמש שנה נהג לשאת דרשה שנתית נגדו.[4]

מעל כולם, הכלי המרכזי שבאמצעותו נאבק החתם סופר באיום הרפורמי, שהוא גם החידוש הגדול ביותר בשיטתו, היה המעמד המחודש שהוא הקנה למנהג. כדי להיאבק בנטיית החדשנות הרציונליסטית של הרפורמים, פנה החת"ס להעצמתה של מסורת שהיתה מושרשת עמוקות בקהילות אשכנז, מסורת שבשמה נרדף רבו, ר' נתן אדלר, וגורש מקהילות אלו: קדושת המנהג.

 

המנהג לפני החתם סופר

בקהילות אשכנז היה למנהג מעמד חשוב מאד. פעמים רבות נהגו לפיו גם כאשר סתר את ההלכה הכתובה, והפוסקים השתדלו ליישב את הסתירות בין מנהג והלכה. במרוצת הדורות נתנו הפוסקים נימוקים שונים לקיום המנהג. יש שתלו זאת בהסכמת החכמים הקדמונים: אם המנהג נהג במשך שנים רבות בפני חכמי המקום והללו לא הסתייגו ממנו, בוודאי ראו בו מנהג נכון.^[5] ברוח דומה, נאמר כי לבטח יש למנהגים נימוקים טובים, גם אם הללו נשכחו מאתנו.^[6] בכיוון מעט שונה, הלשונות "אל תטוש תורת אמך" או "אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש", מופיעות רבות בפוסקים, ומשתמע מהן שיש חשיבות לשמירת מסורת האבות, בשל חיבתנו אליהם ובשל כבודם. נימוק נוסף להגנת המנהג, שהעניק לו מעמד זהה להלכה, הוא דין נדר.^[7] אם נהגו ישראל להחמיר בדבר מסוים באופן קבוע, הרי זה כאילו נדרו לעשות כך, ונדרם של האבות מחייב גם את בניהם אחריהם. בכיוון אחר הועלה גם נימוק חברתי לשמירת המנהגים: ערעור על מנהג עלול לעורר מחלוקת.[8]

המהפכה השמרנית של החתם סופר המציאה מחדש את המנהג, והעניקה לו מעמד גבוה אף יותר מההלכה. לפי עמדת החתם סופר, התוקף של ההלכה מתקבל מכוח המנהג, ולא להפך, כפי שהיה מקובל במהלך הדורות

נימוק רדיקלי בעד המנהג נמסר מפי רב האי גאון.^[9] לשיטתו, עיקר קבלת התורה הוא במסורת ולא בכתב. לפיכך עלינו להעדיף את המסורת החיה, שהיא המנהג, על פני הכתוב בספרים. לפי גישה זו, המנהג אמין יותר מההלכה בספר, ועלינו לתקן את הספרים לפי המנהג ולא להפך. גישה רדיקלית זו מסויגת בכך שמעמד המנהג אינו אלא כעדות על המסורת מסיני, ואין לקיימו מצד עצמו, כפי שסוברים בעלי שיטת מנהג כנדר.

עם זאת, הפוסקים לא הסתמכו מעולם על המנהג באופן מוחלט. המנהג נחשב מקור רב ערך, שיש לבחון אותו ולראות אם הוא נכון. אם מתברר שהוא שגוי, הרי הוא 'מנהג טעות' שיש לבטלו. כך נהגו למשל רש"י^[10] ורבנו תם; האחרון טבע את המכתם הידוע 'מנהג אותיות גהנם'.^[11] גם ספר מנהגי מהרי"ל, הנחשב למקור החשוב ביותר למנהגי אשכנז, מבוסס על הנחה זו: תלמידו של מהרי"ל כותב בהקדמתו לספר שמאחר שיש לדקדק היטב אחרי כל מנהג, עלינו לסמוך רק על מנהגים שנהג בהם חכם גדול. התוקף של מנהגי מהרי"ל הוא רק מחמת גדלותו בהלכה ודקדוקו אחרי מקור המנהגים. וטיבם.

בתקופה הקדם מודרנית נחשב המנהג למתחרה של ההלכה הכתובה, שכן הוא היה מקור חוץ-הלכתי, שלעתים סתר את הנורמה ההלכתית שבכתב. במקרים נדירים שימש המנהג כלי להתמודדות עם שוברי מסורת חריגים שהופיעו בקהילה, כמו ר' נתן אדלר וחבורת המקובלים שלו.

על רקע זה, יחס החתם סופר למנהגים הוא נקודת מפנה בהיסטוריה של ההלכה. החת"ס זיהה במנהג את היריב האולטימטיבי של המודרנה, ועל כן, בניגוד גמור למסורת שהוא עצמו גדל עליה, הוא העצים את כוחו והפך אותו לנשק נגד ההשכלה. המהפכה השמרנית של החתם סופר המציאה מחדש את המנהג, והעניקה לו מעמד גבוה אף יותר מההלכה. לפי עמדת החתם סופר, התוקף של ההלכה מתקבל מכוח המנהג, ולא להפך, כפי שהיה מקובל במהלך הדורות.

 

קדושת המנהג במשנת החתם סופר

הגישה השמרנית המיוחסת לחתם סופר מתומצתת בפתגם הידוע "חדש אסור מן התורה". עיקרון זה משמש אצל החת"ס מתודת פסיקה, הקובעת כי בניגוד למסורת המקובלת שהלכה גוברת על מנהג, מכיוון ש"חדש אסור מן התורה", יש להותיר את המנהג על כנו למרות החששות ההלכתיים שבו.

את הפתגם "חדש אסור מן התורה" טבע בתשובה לאחד מתלמידיו שביקש לאסור מכירת מעי נבלות לגויים. הנוהג המקובל בציבור בזמנו היה למכור מעי נבלות לגויים, ואותו תלמיד ביקש לערער על כך מכוח חששות הלכתיים. החת"ס הגן על המנהג המקל, וציין כאסמכתא את הנוהג להקל באיסור תבואה חדשה. בהקשר זה התבטא החת"ס במה שיכנה מאוחר יותר 'מליצה נאה' וכתב "חדש אסור מן התורה". מטבע לשון זה הפך ברבות הימים לסמל לדרכו של החת"ס בדיונים פנים הלכתיים ובאורחות חיים בכלל. החת"ס דרש מתלמידיו להימנע מחידושים הלכתיים, הן לקולא הן לחומרא, אם הם סותרים את המנהג. במקביל הורחב הרעיון גם לוויכוחים עם הרפורמים המוקדמים, שמוקד פעילותם העיקרי היה שימוש בתקדימים הלכתיים נגד המנהג.

החידוש המשמעותי הראשון במעמד המנהג במשנת החתם סופר היה הרחבת היריעה. בעוד הנימוקים ההלכתיים הישנים בזכות המנהג התייחסו בעיקר למנהגים הלכתיים, עקרון קדושת המנהג במשנת החתם סופר כלל גם את מנהג ישראל העממי

לצד שימוש בנימוקים המוכרים לשמירת מנהגים, נימק החת"ס את פנייתו אל המנהג במגוון נימוקים חדשים. הוא טען שהחדשנות יוצרת חוסר יציבות: "חדשות לא נעשה, כי עושה חדשות בעל מלחמות, וה' ישפות שלומנו."[12] ושהיא מרמזת על זלזול סמוי ביהדות בכלל.[13] הוא ציטט את הפסוק שנעשה בו שימוש בהקשר זה בעבר, "אל תטוש תורת אמך",[14] ואת הדגשת המהרי"ל שלמנהגים יש טעמים חשובים גם אם לא תמיד נדע אותם.[15] כמו כן, הוא הצדיק את הסתמכות על מנהג הפסיקה של הקדמונים בכך שהם קובעים הן את תקנותיהם הן את פסקיהם בסיוע שמימי, ורוח הקודש מכוונת את דרכם.[16]

החידוש המשמעותי הראשון במעמד המנהג במשנת החתם סופר היה הרחבת היריעה. בעוד הנימוקים ההלכתיים הישנים בזכות המנהג התייחסו בעיקר למנהגים הלכתיים, עקרון קדושת המנהג במשנת החתם סופר כלל גם את מנהג ישראל העממי. לדבריו, גם מנהגים ספונטניים, שלא ניתן לומר שהם ירושה מסיני או שהסכימו עליהם חכמי הדורות, מקבלים תוקף וקדושה כמשהו שנוצר באמצעות השראה שמימית, בטענה ש"אם אינם נביאים בני נביאים הם".^[17] כיוצא בו, קדושת ישראל זו היא הגורמת לדבריו להמון העם לשמור את מנהג אבותיהם אפילו נגד הוראות חדשניות של רבותיהם.[18]

כך, משנתו ההלכתית של החתם סופר הלכה ולבשה אופי שמרני, בניגוד לפוסקים כמו הנודע ביהודה והגאון מוילנא, ובניגוד למשפיעים רוחניים כמו רבו, ר' נתן אדלר והבעש"ט. וכפי שהעיד החתם סופר על עצמו: "מיראי הוראה אנוכי ואני שונא חדשות."^[19] השמרנות של החתם סופר הופכת לסוג של סנטימנט, נטייה, בניגוד לרוח שאפיינה אותו בתחילת דרכו, בעודו תלמיד של ר' נתן.

כל זאת לא היה אלא הקדמה למהפכה הרדיקלית באמת של החתם סופר, שבה שמירת המנהג אינה עוד קו מנחה של זהירות ומתינות בלבד, אלא המנהג הופך ליסוד המכונן של היהדות, שהתוקף של ההלכה עצמה נגזר ממנו.

 

יהדות כשמרנות: הקונסיסטואר והיתר הקטניות

בשנת תקס"ז (1807) החליט ז'רום נפוליאון, מלך וסטפליה מטעם אחיו הקצת יותר מפורסם, נפוליאון בונפרטה, להקים בגרמניה סניף של הסנהדרין הנפוליאונית הידועה. סניף זה כונה הקונסיסטואר, והוא היה בעל אוריינטציה רפורמית מתונה. לקראת פסח תק"ע (1810) החליט הקונסיסטואר להתיר את איסור קטניות, כדי להקל על החיילים היהודים המשרתים בצבא נפוליאון. חבר הקונסיסטואר, ר' מנדל שטיינהארט, אחיינו של ר' יוסף שטיינהארט מפולמוס ר' נתן אדלר, פרסם בספרו את הנימוקים להיתר הקטניות, בטענה שזהו מנהג טעות שמקורו בצדוקים ושהוא לא פשט בכלל ישראל. פסק ההלכה עוטר בציטוטים סלקטיביים מדודו (שנפטר בינתיים) בגנות מנהגי טעות.[20]

בצוואתו של החתם סופר הוא מנציח עיקרון זה, בכתבו לבניו: "אל תפנו אל חדשות, כי יש לנו אב זקן, לא נשתנה ולא ישתנה." נצחיות הקב"ה עצמו היא סמל לאיסור השינוי במנהגים. לפי החתם סופר אין לנו לסגת אפוא ממסורת האבות בשום תנאי, גם כאשר היא עומדת לכאורה בסתירה להלכה

בתגובה לפרצה זו פיתח החתם סופר את שיא תורת המנהג שלו, שהוא רעיון המנהג כנדר.[21] "מה שהנהיגו האבות וקיבלו עליהם נתחייבו הבנים, כי הבן נתח מאביו."[22] רעיון זה הפך במשנת החתם סופר לגרעין המכונן של היהדות. לפי משנתו, מקור החיוב שלנו בכל מצוות התורה הוא בשל שבועת אבותינו בהר סיני לקיים אותה, ואותה התחייבות בשבועה לא התרחשה רק בהר סיני, אלא היא חוזרת ומתרחשת בכל ההיסטוריה כאשר כלל ישראל מקבל על עצמו מנהגים,[23] או אף כל אימת שקהילה יהודית מחליטה לנהוג מנהג מסוים.[24] הוא האריך להוכיח שלא ניתן לבטל את הנדר הזה כלל, בניגוד לנדרים רגילים, כיוון שזהו נדר על דעת רבים.^[25] בכך איחד החתם סופר את הרעיון של מנהג כנדר עם שיטתו של רב האי שכל התורה מבוססת על המנהג. כאמור, עיקרון זה הוחל בשיטתו על כל סוג מנהג, גם על מנהג עממי. ההשלכות של עמדה זו רדיקליות: לפי שיטתו, הפרת מנהג הופכת לאיסור דאורייתא.^[26]

בצוואתו של החתם סופר הוא מנציח עיקרון זה, בכתבו לבניו: "אל תפנו אל חדשות, כי יש לנו אב זקן, לא נשתנה ולא ישתנה." נצחיות הקב"ה עצמו היא סמל לאיסור השינוי במנהגים. לפי החתם סופר אין לנו לסגת אפוא ממסורת האבות בשום תנאי, גם כאשר היא עומדת לכאורה בסתירה להלכה, וודאי שלא בגלל רעיונות מודרניסטיים.

***

בתגובתם למודרנה, יש קווי דמיון רבים בין ההוגה הבריטי אדמונד ברק, ולהבדיל, בין רבנו החתם סופר. שניהם הגיעו מרקע שאינו שמרני, החת"ס מבית מדרשו של ר' נתן אדלר, וברק מהמפלגה הוויגית בבריטניה, שדגלה ברפורמות חברתיות נגד האצולה שביקשה לשמר את הסדר הישן. אלא שבעקבות המהפכנות הטוטאלית של המודרנה, עברו שניהם שינוי והבינו שאם הם רוצים להציל את הקיים, עליהם להילחם דווקא במהפכנים. כיוצא בו, שניהם זיהו את הסכנה מכיוון המהפכנות עם הזלזול במנהג, במסורת, המנשב מכיוונם של המהפכנים. שניהם גם הבינו כי הבעיה היסודית של המהפכנים היא ההסתמכות המוחלטת על התבונה, המאפשרת להם לבטל במחי יד מנהגים המושרשים בציבור מדורי דורות.

אולם, יש להבדיל בין השמרנות הברקיאנית ובין שמירת המנהג של החתם סופר. השמרנות של ברק רואה את האדם שותף בהיסטוריה, חלק בחוזה הגדול המתקיים בין המתים ובין החיים. הוא יכול לתקן את המנהגים, ואף ראוי שיעשה זאת, אך עליו להיזהר שלא לנפץ אותם: כל תיקון צריך להיעשות מתוך כבוד לעבר, התקדמות זהירה ובחינה אמפירית של התוצאות. היתר זה לשנות מן העבר אינו מופיע במשנת החתם סופר, והוא אולי מזכיר יותר דווקא זרמים קונסרבטיביים ביהדות.

בדור שלאחר החתם סופר חל פיצול בקרב תלמידיו. אחדים מהם ייסדו את הזרם הקנאי שפרח במזרח הונגריה: צאצאי אותם תלמידים היו לראשי קבוצות אורתודוקסיות קיצוניות באמריקה ובישראל של ימינו, המוכרת שבהן היא חסידות סאטמר. תלמידים אחרים של החת"ס, בראשות בנו, בעל הכתב סופר, הנהיגו את הזרם האורתודוקסי של מערב הונגריה, שהיה מתון יותר. האחרונים הואשמו בסטייה מדרכו של החתם סופר, כיוון שלא הגשימו את רעיון שמירת המנהג במובנו המוחלט. עם זאת, הם שאבו מצדדים אחרים באישיותו של החתם סופר, כמו פתיחותו להשכלה ומתינותו הטבעית.

קשה לדעת אם תורת המנהג של החתם סופר צפתה את התפתחות הזרמים הקנאיים שלה, או היא התכוונה לכונן סדר מתון יותר, ברוח הכתב סופר והזרם האורתודוקסי המרכזי בהונגריה ובימינו. מי יודע, אולי פרק חסר זה במשנת החתם סופר הוא הפרק שמוטל על דורנו לכתוב.

 

---

[1] שני המקורות מצוטטים אצל רחל אליאור, נתן אדלר והעדה החסידית בפרנקפורט: הזיקה בין חבורות חסידיות במזרח אירופה ובמרכזה במאה הי"ח.

[2] למשל שו"ת חתם סופר חלק ו סימן פד, סימן פו, אורח חיים סימן כח.

[3] דרשות חתם סופר חלק א דף שכח א, מצוטט אצל מעוז כהנא, כיצד ביקש החתם סופר לנצח את שפינוזה? טקסט, למדנות ורומנטיקה בכתיבת החתם סופר.

[4] מעוז כהנא, שם.

[5] למשל רשב"א תשובה רצג, רא"ש כלל נה סימן י, מהרי"ק שורש נד.

[6] שו"ת מהרי"ל סימן נז, ארחות חיים אות מא, מצוטט בבית יוסף וברמ"א סימן תרצ סעיף יד.

[7] טור ושולחן ערוך יורה דעה סימן ריד, עיין בפרי חדש קונטרס מנהגי איסור אות ה.

[8] יבמות יד, א, רמב"ם ע"ז יב, יג, רמ"א או"ח תצג ג.

[9] תמים דעים קיט.

[10] ספר הפרדס עמ' ו, ועוד, ראה ישראל תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון, עמ' 59-50.

[11] שו"ת מהרש"ך חלק ב סימן ה.

[12] שו"ת חתם סופר אבן העזר סימן קל.

[13] שם אורח חיים סימן נא.

[14] שם יורה דעה סימן קח.

[15] שם קובץ תשובות סימן נח.

[16] תורת משה כא, א, מובא אצל מעוז כהנא, החתם סופר: הפוסק בעיני עצמו.

[17] שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן קפא.

[18] ר׳ חיים סופר, מחנה חיים ג, פתיחה; מובא אצל מעוז כהנא, מן הנודע ביהודה לחת"ם סופר, עמ' 396-395. ראה שם על התפתחויות במחשבת החתם סופר, וכן אצל מעוז כהנא, 'יש לנו אב זקן' – החת"ם סופר ומורשת השמרנות החדשנית.

[19] שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן קמח.

[20] דברי איגרת, רדלהיים תקעב, הסיפור כולו מובא אצל כהנא, מהנודע ביהודה לחתם סופר, עמ' 291 והלאה.

[21] שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן קכב.

[22] דרשות חתם סופר חלק ב דף רמג, ב.

[23] שם.

[24] חידושי חתם סופר על מסכת פסחים, דף נ, א, "מה שחנני השם יתברך ריש פרק מקום שנהגו בדיני מנהגים, פה קהילת קודש פרשבורג ערב שבועות תק"צ" (1830).

[25] שם אורח חיים סימן קכב.

[26] שו"ת חתם סופר, יורה דעה קח.