במאמרו המצוין מרבה הרב טויטו לדבר על בית המדרש הישיבתי הליטאי החסר, ובישיבות דייקא. מדבריו עולה כי המקום הראוי לעיסוק מובנה ומסודר בענייני מחשבה הוא המסגרת הממסדית של בית המדרש, כלומר הישיבה. לדבריו, "העיסוק בעיון הגותי, ביסודות התורה, בהיבטים התאורטיים היסודיים של הקיום האנושי ושל המציאות, היו חלק בלתי נפרד מבית המדרש לאורך הדורות, ואולי אף החלק החשוב שבו." הוא מכיר בכך שכבר בעבר "העיסוק המרכזי בבתי המדרש של רבותינו היה התלמוד וההלכה", אך הוא מציין כי אנו מוצאים לא מעט ביקורת על שניתן להם מקום רב מדי. את הביקורת הוא מביא מדברי ר' חיים ויטאל על העוסק במשנה ובתלמוד ומזניח את לימוד הסוד. מקורות נוספים שהוא מציין מצביעים על הצורך החיוני בעיסוק במושכלות ובהגות. הוא טוען כי היה שינוי היסטורי בתקופת המודרנה, הדת איבדה מבטחונה, גבר הצורך לעסוק ביסודות – עיסוק בהלכה, וכך נזנח לימוד ההגות. לדבריו, בשלב שני חל גם פיחות במעמד המחשבה: "ממעמד של עיסוק מסוכן המביא להזנחתו, למעמד של עיסוק שולי שאינו חלק משמעותי מלימוד התורה." לא אבקש לדון כאן בכל ההשלכות שהוא מצייר לתהליך זה. אני מניח שאוכל להסכים לרוב דבריו.
בעוד שניתן בהחלט לקבל את חשיבותה העצומה של ההגות, הרי שאין להסיק מכך מסקנות בדבר מקומה של ההגות בין כתלי בית המדרש הישיבתי
עם זאת, דומני כי ראוי לסייג את דבריו ולהבחין בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי, בין העיסוק העיוני בישיבה וברבים לעיסוק הפרטני והאישי. בעוד שניתן בהחלט להסכים על חשיבותה העצומה של ההגות,[1] הרי שאין להסיק מכך מסקנות בדבר מקומה בין כותלי בית המדרש הישיבתי. בדברי להלן אבקש להראות כי העיסוק בהגות לא היה "חלק בלתי נפרד מבית המדרש לאורך הדורות", אלא מנת חלקם של אנשים פרטיים במסגרת עצמאית.
העיסוק בהגות בהיסטוריה היהודית
דומה שהשאלה ההיסטורית על העיסוק הבית-מדרשי בהגות אינה רלוונטית לפני תקופת הראשונים. עד לתקופת הראשונים היה העיסוק באגדה בלול בעיסוק בהלכה, כפי שניתן להתרשם מהתלמוד הבבלי שהוא בלול בכל. בזמן חז"ל, הגות אינה תחום מוגדר לעצמו, וגם כאשר מובאים דברי אגדה, הם משולבים בהלכה. מדרשי האגדה שהתחברו בשלהי תקופת האמוראים נערכו ברובם בארץ ישראל, ואין לנו מידע רב על אופן הלימוד בישיבותיה. גיבוש מדרשי האגדה לחיבורים מובחנים נעשה מאוחר יותר, והוא אינו יכול להעיד כי בזמן חז"ל ייחדו לאגדות מקום נפרד מההלכות. ממיעוט המקורות אפשר להתרשם שהלימוד בישיבות בבל הותיר רושם בעיקר בענייני הלכה, והדיונים המרכזיים והפולמוסיים התרכזו בהוויות דאביי ורבא.[2]
ריבוי המקורות ההיסטוריים מלמד על דחייה כמעט מוחלטת של כל תחום שאיננו עיון ההלכה מכתלי הישיבה
ככל שאנו מתקרבים לזמננו, יש לנו עדויות רבות יותר לגבי הנלמד בין כתלי הישיבה. על זמן הגאונים אנו יודעים מעט יותר. ועם זאת, על תקופת הגאונים אנו יכולים ללמוד רק מתוך תשובותיהם השונות. מעיון בתשובות אפשר להסיק כי העיסוק המרכזי אם לא הבלעדי של ישיבות הגאונים היה התלמוד לבדו. לעתים אמנם הם נשאלו על ביאור מלים במקרא, אך אין כל עדות או רמז לכך שתלמידי חכמים בישיבות השקיעו מזמנם וממרצם לעיסוק במקרא או בשאר תחומי רוח שאינם קשורים לתלמוד. אף שהיו בבבל בזמנם כמה בעלי מסורה, לא היה להם קשר לישיבות המרכזיות של בבל, והעיסוק שלהם היה אישי לחלוטין. בתשובה של רב נטרונאי גאון, ראש ישיבת סורא באמצע המאה התשיעית, אנו מוצאים שלמרות דברי חכמים שלעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד, "כיון שרבתה עניות ודלות והוצרכו תלמידים למעשה ידיהם ולא היו יכולים לעסוק בתורה תמיד ולהשליש בכל יום, נסמכו על התלמוד בלבד ועזבו מקרא ומשנה."[3] הזרם המרכזי של תלמידי החכמים בבבל לא עסק כמעט באף אחד מתחומי העיסוק הרוחניים שהעסיקו את לומדי התורה בדורות מאוחרים יותר, מלבד בתלמוד. תאולוגיה שיטתית כלל לא היתה אז, העיסוק בפיוט הצטמצם למרחב הארצישראלי, וכפי הנראה אצל יחידים בלבד היה עיסוק בתורת הסוד – במאגיה ובמיסטיקה, אך לימוד זה לא חדר למרחב הבית-מדרשי, וחלק מהגאונים אף דחו אותו כליל.[4]
חכמי אשכנז הראשונים, בני המאה הי"א, לא עסקו כלל בעיון פילוסופי-תאולוגי, אף שעסקו בתחומים נוספים מלבד התלמוד, כגון במקרא ובפירושי פיוטים. אך גם על תחומים אלו יודעים אנו מחיבורים פרטיים של אנשים יחידים, ואיננו שומעים עדויות על כך שעסקו בדברים אלו בישיבה, כפי שאנו מוצאים דיונים בישיבה בענייני הלכה.[5]
בקרב בעלי התוספות, אפילו המקרא לא היה נלמד באופן שיטתי בישיבות, ורבנו תם בתקנותיו הוצרך לתקן לכל אדם לקבוע זמן ללימוד ו"אם אין יכול בתלמוד, יעסוק במקרא ובפרשה או במדרש לפי יכולתו".[6] לא כל שכן שאיננו מוצאים בישיבות בעלי התוספות כל עיסוק ציבורי בהגות.
בראשית תקופת הראשונים, היחידים שעסקו בפילוסופיה היו רבותינו שבצפון אפריקה ובספרד. יש מי שתולה זאת בעיסוק המוסלמי בפילוסופיה, ובקשרים ההדוקים שקיימו חכמי ישראל עם חכמי המוסלמים. זאת בניגוד לחכמי אשכנז שחיו בהסתגרות מפני הסביבה. שונה הוא רשב"ם שבמאה הבאה מספר בפירושיו למקרא על ויכוחיו עם נוצרים, אך מדובר באדם פרטי ולא בעיסוק ציבורי בית-מדרשי.[7]
מגמה שונה ניתן למצוא במאה הט"ז בישיבה באיטליה, אזור שנודע בחריגותו בהיבטים רבים, שבה תכנית הלימודים מדורגת לפי רמת התלמידים, חלק מהם נדרשים לעסוק בהלכות, ברי"ף, ברמב"ם או במשניות, והאחרים במעשה הכתיבה ובלימוד המקרא.[8]
בעת החדשה כמעט איננו מוצאים לימוד שאינו הלכתי בישיבות. ר' חיים אחיו של המהר"ל מספר כי הוא מסר שיעור בישיבתו על פירוש רש"י מדי שבת, ובדומה לו גם ר' יהודה אריה ממודינה למד פרשת השבוע עם רש"י בישיבתו מדי יום חמישי. ר' יחזקאל לנדא בעל "נודע ביהודה" לימד בישיבתו בפראג חומש עם רש"י בערב שבת.[9] חכמים כמו החוות יאיר והיעב"ץ מספרים אמנם ששמעו כי בישיבות מלפנים היו לומדים ספרי מחשבה דוגמת העקדה, העיקרים והכוזרי, אך אומרים כי בדורותיהם לא נוהגים בכך.[10] גם בישיבות ספרד, שכאמור היו פתוחים בה לאופקים מרובים, כמעט לא מצינו עיסוק ישיבתי ממוסד בדברים שאינם שייכים להלכה. רק בדורות מאוחרים, החל מהמאה הי"ח, אנו שומעים על ישיבות ספרדיות, בעלות זיקה קבלית, שבהן עסקו בליל שישי בלימוד תנ"ך וזוהר.[11]
הישיבות בדורות האחרונים התנהלו בהיצמדות מרובה לתכנית הלימודים המקובלת מימי הקמת מוסד הישיבה בצורתה הנוכחית במזרח אירופה. אפילו לימוד המקרא, שעליו הזהיר הגר"א "ללמוד מקרא תדיר על פי הפשט", לא נהג בפועל בישיבות ליטא, ואף היו שחשו בושה לעסוק בלימוד זה. במקרה חריג הובא תלמיד ישיבת מיר שלימד תנ"ך בין מנחה למעריב בפני ראש הישיבה ר' חיים ליב טיקטינסקי, וזה סטר לו על לחיו מול כולם וציווה עליו ללמד גמרא בזמן זה. אף ר' חיים עוזר גרודזנסקי כותב בתוך תשובה הלכתית כי "סתם לומדי מקרא הוו קטנים" (אחיעזר ג, סימן פא). עם זאת, בישיבת וולוז'ין הנהיגו ר' חיים מוולוז'ין ואחריו הנצי"ב ללמוד שיעור יומי בפרשת השבוע. תקנה דומה תיקן גם החתם סופר בישיבות הונגריה.[12]
העיסוק המובהק בתחום שאינו הלכה היה ככל הנראה העיסוק במוסר שפשט ברוב הישיבות במאות השנים האחרונות, אשר גם הוא נעשה שלא בעיון מעמיק, ונועד להזכיר ללומדים "את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול" (הקדמת מסילת ישרים).
אם רוצה הכותב להנהיג דרך לימוד זו גם בתוך היכלי הישיבות, עליו לדון ברעיון זה לגופו של עניין, ולהבין היטב מדוע הוא מעולם לא היה חלק מבית המדרש היהודי, למרות הקולות החשובים שהיו בעד לימוד זה
קול חריג היה קולו של הראי"ה קוק שבמכתב לר' אליעזר גורדון, אשר קרא לו לכהן בישיבתו ישיבת טלז, הוא קורא להכניס לישיבות לימוד עיוני בספרי מחשבה. קריאה זו יושמה לימים רק בישיבתו של הרב קוק: היא שילבה לימודי הגות רבים, דוגמת עיסוק באגדה ובספר כוזרי.[13]
ריבוי המקורות ההיסטוריים מלמד על דחייה כמעט מוחלטת של כל תחום שאיננו עיון ההלכה מכתלי הישיבה. קול נחרץ בעניין זה השמיע ר' יצחק אייזיק הלוי בעל "דורות הראשונים", שאף שלעתים המליץ אפילו על לימוד ידיעות חיצוניות, הסתייג מרעיונותיו של הראי"ה קוק על קשת לימוד רחבה, וטען: "רוחניות התורה אינו כי אם התורה עצמה… ואפי' האגדות והמדרשים הנגלים והנסתרים אין להם מקום בישיבה. כל אדם יכול לעסוק בכל העניינים האלה כרצונו, אבל אין מקומם בישיבה."[14]
***
לימוד האגדה וההגות מעולם לא היה "חלק בלתי נפרד מבית המדרש לאורך הדורות", כפי שכותב הרב טויטו. ומאז ומעולם הוא היה נחלת יחידים אשר חשק לבם לאהבה את ה' ולעסוק בדברים העומדים ברומו של עולם. מגמה זו לא השתנתה מאז ועד ימינו. גם כיום עוסקים יחידים וקבוצות בלימוד שיטתי ומעמיק בהגות.
אם רוצה הכותב להנהיג דרך לימוד זו גם בתוך היכלי הישיבות, עליו לדון ברעיון זה לגופו של עניין, ולהבין היטב מדוע הוא מעולם לא היה חלק מבית המדרש היהודי, למרות הקולות החשובים שהיו בעד לימוד זה. צריך להיות ערים לכך שמה שהרב טויטו מבקש לעשות אינו החזרת עטרה ליושנה, אלא שינוי דרמטי באופיו של בית המדרש, שינוי שאין לו תקדים היסטורי. אני חבר למגמות כאלו, אך אין לתלות רצון זה בהתרפקות על ימים הראשונים, שלא ברור אם היו טובים מאלו.
[1] ועל דבריו אפשר להוסיף את חשיבות לימוד האגדה, שהוא חלק משמעותי לקיום חובות האדם היהודי. ראה י' לוי, שערי תלמוד תורה, ירושלים תש"נ, עמ' נט–קיג.
[2] על תיאור הישיבות, ה"מתיבות", וה"כלה" בבבל של זמן חז"ל ראה י' גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד: חיי החברה והרוח, ירושלים תשנ"א, עמ' 177–236.
[3] תשובות רב נטרונאי, מהדורת ברודי, עמ' 146–147.
[4] ע"פ י' ברודי, ציון בין הפרת לחידקל: עולמם של גאוני בבל, ירושלים תשע"ו, עמ' 137–153.
[5] א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית, ירושלים תשס"א, עמ' 424.
[6] תקנות רבנו תם בסוף שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, דף קנח ע"ד.
[7] א' גרוסמן, שם.
[8] מ' ברויאר, אוהלי תורה: הישיבה בתבניתה ותולדותיה (להלן: ברויאר), ירושלים תשס"ד, עמ' 116.
[9] ברויאר, עמ' 121.
[10] ברויאר, עמ' 156.
[11] ברויאר, עמ' 117.
[12] ברויאר, שם.
[13] ברויאר, עמ' 117–118.
[14] אגרות ר' יצחק אייזיק הלוי, עמ' 151–152.
אל תנסו לעשות שינויים תרדו מהנושא הזה אסור אפילו לדון בזה, כשאני רואה את כל הבאבות אני חש גועל אפילו כשרק מדברים על הנושא הזה, אנשים בני דורנו שיש להם טעם באוכל אין להם שום זכות לעסוק בזה, למדתי פשט מילא כרסו הכוונה שההנאה שלו זה רק מלימוד תורה לא מדברים גשמיים רק הוא יכול לעסוק בקבלה, אין בדורנו כאלו נקודה
כל הציטוטים שלך זה מהאקדמיה לא נראה לך מוזר?
צחי יקר, גם אם רבים כאן הציטוטים האקדמאים, זה לא אומר שהם לא מפי תלמידי חכמים יראי שמים.
מ' ברויאר הוא הרב מרדכי ברויאר (לימד בישיבת הדרום).
י' ברודי למד ב'ישיבה יוניברסיטי' לפני שהלך לאוניברסיטת הרוואד.
א' גרוסמן וי' גפני, אכן נראה שהם חוקרים חילונים.
וי' לוי הוא הרב יהודה לוי, שלמד אצל הרב אהרן סולובייצ'יק ור' יצחק הוטנר.
כמובן, חוץ מהם יש כאן ציטוטים מאגרות הגאונים ועוד ועוד.
אני אישית לא השתכנעתי שלימוד האגדה היה נפרד מלימוד העיון בבתי המדרש העתיקים, אבל לא עשיתי על זה מחקר מספיק מקיף…
אנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם:
"ויקר ביעינ ללמד עיקר מעיקרי האמונה מכל אשר אלמדנו"
עיקרי האמונה באים רק מלימוד של עמל התורה, חד משמעית, זו כוונת הרמב"ם, שלמה המלך כבר אמר אם תבקשנה אז תבין יראת ה'
אתה מוזמן לקרוא את דברי הרמב"ם במורה נבוכים. על העיסוק במטאפיזיקה שהיה טבוע בעמינו עד הגלות שבה נשכחו מאיתנו מדרשים, אגדות וחקירות רבות. מוזמן לפתוח פרק עא בחלק א' של מורה נבוכים. בנוסף הרמב"ם עוד מציין שזו מטרתנו בעולם, דעת ה'. וכל המצוות הן רק אמצעי אליה. לכן בתחילת ספרו משנה תורה הוא פותח בבסיס, תמצית האמונה היהודית בספר המדע והלכות דעות. ומי אנו שנחלוק עליו?
החסיד יעבץ כותב בספרו אור החיים שמורה נבוכים העיקרים הכוזרי ועוד נכתבו רק לדורם
אני חושב שזה המאמר הכי טוב שהיה כאן מיום הקמת כתב העת. לא כי אני בהכרח מסכים עם המסקנות שלו או כי הכתיבה שלו עילאית, אלא כי הוא כתוב לעניין, באורך הנדרש כדי להגיע אל הפואנטה שלו ולא נראה כמו מטלה אקדמית של סטודנט שאין לו מספיק תוכן אז הוא מורח פרקים כדי למלא נפח.
(מתנצל בפני יתר הכותבים, אבל חלק מהמאמרים שמתפרסמים פה לא קריאים מהסיבה הזאת).