פסיכולוגיה כדרך חינוך

המחויבות להשקפת עולם תורנית מציבה אתגר מתמיד בפני השימוש בפרקטיקה הפסיכולוגית המקצועית. בתור מטפל חרדי מקצועי שהוכשר במוסד אקדמי, המטפל בגישות ובכלים המקובלים במקצוע, אני מתמודד עם מתח זה באופן מתמיד. עם זאת, לדעתי, אפשר להיות פסיכותרפיסט מקצועי הפועל בכלים מקצועיים מקובלים, באופן המותאם לגמרי לערכי התורה.

הפסיכולוגיה מצויה לאחרונה בלבו של ויכוח ער בציבור החרדי. בעבר נתפסו הפסיכולוגיה והטיפול הפסיכולוגי בתור גורמים עוינים המנוגדים לתורה, ורבנים רבים אסרו לפנות לפסיכולוגים. עם השנים, חדרה הפסיכולוגיה יותר ויותר לשיח הציבורי, והרבה מעקרונותיה התאזרחו היטב בציבור החרדי. דומני כי בימינו די מקובל לפנות לפסיכולוג, ליועץ או למטפל לשם טיפול בבעיות רגשיות ונפשיות. גם בעולם הרבני יש היום תמיכה רחבה בפנייה לפסיכולוגים במקרי הצורך (ואפילו העדפה של טיפול מקצועי על פני "טיפול תורני"). יתכן שהסיבה לכך היא שינויים פנימיים שחלו בעולם הפסיכולוגיה. בעבר, שלטה בפסיכולוגיה האסכולה הפרוידיאנית, שהיא בעלת אג'נדה אנטי-דתית מוצהרת. הפסיכולוגיה הפרוידיאנית רואה בדת נוירוזה שיש להתגבר עליה.[1] באווירה זו, הפסיכולוגיה והפנייה לפסיכולוג היו עשויות לקבל פנים של התרסה נגד הדת. הפסיכולוגיה הדיפה סכנה לרוחניותו ודתיותו של המטופל. אולם ימים אלה חלפו, וכיום הפסיכולוגיה ככלל והטיפול הפסיכולוגי בפרט אינם מאופיינים באג'נדה אנטי-דתית. הם נתפסים בציבור בתור תחומים ניטרליים ללא נגיעה ישירה לדת. בעקבות זה, ההתנגדות הרבנית לטיפול פסיכולוגי התמתנה בהרבה.[2]

כיום הפסיכולוגיה ככלל והטיפול הפסיכולוגי בפרט אינם מאופיינים באג'נדה אנטי-דתית. הם נתפסים בציבור בתור תחומים ניטרליים ללא נגיעה ישירה לדת. בעקבות זה, ההתנגדות הרבנית לטיפול פסיכולוגי התמתנה בהרבה

במאמר זה אתמקד בביקורת על פנייה לטיפול פסיכולוגי שהעלה הרב הרשקוביץ. יש בטענותיו של הרב הרשקוביץ כדי לגרום אי-נוחות לאלו מהציבור החרדי שעוסקים במקצוע זה. במאמר זה אתייחס לעיקרי טענותיו, ובעיקר למסקנת דבריו.

את טענותיו של הרב הרשקוביץ ניתן לחלק לשנים. ליבת הביקורת שלו כנגד הפסיכולוגיה היא:

• הפסיכולוגיה לא הוכיחה את עצמה בתור מדע, ואיננה לכל היותר אלא השקפת עולם על אודות הנפש.
• הרבה מיסודותיה של הפסיכולוגיה ומאופני הטיפול שלה מנוגדים להשקפת התורה.

כנגד זה הוא מציב שתי הנחות:

• בתורה מקורות לרוב שמהם ניתן לדלות הכוונה בענייני הנפש – מה שהוא מכנה "חכמת הנפש".
• לאור הנ"ל יש להעדיף טיפולים המבוססים על מקורות תורניים (להלן: "טיפול תורני").

בנוגע להנחות הפסיכולוגיות המנוגדות לאמונות התורניות: כבר הזכרתי למעלה את השינוי שחל בעולם הפסיכולוגיה מימי פרויד עד לימינו, ובאופן דומה ניתן לענות לרוב קובלנותיו של הרב הרשקוביץ. הסכמתם של רבני הדור האחרון לטיפול פסיכולוגי המוענק על ידי יהודים יראי שמים מוכיחה כי הם אינם רואים פסול מהותי בטיפול הפסיכולוגי. להלן אתייחס בקצרה לביקורת שלו על אמינות הפסיכולוגיה, אך בעיקר אבקש לדון במסקנותיו. אטען כי זוהי טעות לנסות לבסס טיפול נפשי על מקורות תורניים, ואין כל מעלה ב"טיפול תורני", אלא להפך. הניסיון ליצור טיפול פסיכולוגי המבוסס על טהרת המקורות התורניים אינו ראוי, לא מבחינה דתית ולא מבחינה פרקטית. לצד זאת, יש מסגרת רחבה במסורת היהודית שבתוכה ניתן למקם את הטיפול הפסיכולוגי, והיא ה"חינוך". ניתן לראות בשיטות הטיפול של הפסיכולוגיה המערבית דרך לחינוך אדם בעל קשיים בתפקוד הנפשי. לחינוך יש לגיטימציה מבוססת במסורת היהודית, וכן לרעיון שיש לבחור לכל אדם את שיטת החינוך הראויה לו ולפתור את מצוקתו בהתאם.

 

ביסוסה המדעי של הפסיכולוגיה

טענתו הראשונה של הרב הרשקוביץ היא שהאמינות של הפסיכולוגיה מוטלת בספק, כיוון שעולם המחקר עצמו אינו מצליח להגיע לתמימות דעים בנוגע לתורת הפסיכולוגיה וליעילות הטיפולים.

בנוגע לתורת הפסיכולוגיה, יש להבדיל בין הפסיכולוגיה בתור תחום מחקר ובין הפסיכולוגיה הקלינית. הפסיכולוגיה היא תחום דעת רחב המנסה לחקור את נפש האדם לעמקה ולרחבה. לעומת זאת, הפסיכולוגיה הקלינית (הטיפול הפסיכולוגי) מתמקדת בשאלה כיצד לטפל בבן אדם שנקלע לבעיה נפשית. בפסיכותרפיה, מוקד ההתעניינות אינו הבסיס התיאורטי של מבנה נפש האדם. הפסיכותרפיסט מעוניין לגרום להקלה בסבלו של המטופל. לאור זאת, המבחן של הפסיכותרפיה צריך להיות יעילות הטיפול – האם הטיפול הביא לידי הקלה של הסבל או לא.

היעילות של הפסיכותרפיה היא שוות ערך ליעילותן של מגוון התערבויות רפואיות המקובלות בעולם, כמו ניתוח מעקפים לחולי לב. לאור זאת, פנייה לטיפול פסיכולוגי במקרה של בעיה נפשית היא צעד הגיוני באותה מידה כמו פנייה לבית חולים לשם ביצוע ניתוח מעקפים במקרה של מחלת לב

האם הטיפול הפסיכותרפי יעיל? ובכן, בניגוד למה שניתן להתרשם ממאמרו של הרב הרשקוביץ, יעילות הפסיכותרפיה הוכחה מחקרית מעבר לכל ספק.[3] היעילות של הפסיכותרפיה היא שוות ערך ליעילותן של מגוון התערבויות רפואיות המקובלות בעולם, כמו ניתוח מעקפים לחולי לב.[4] לאור זאת, פנייה לטיפול פסיכולוגי במקרה של בעיה נפשית היא צעד הגיוני באותה מידה כמו פנייה לבית חולים לשם ביצוע ניתוח מעקפים במקרה של מחלת לב, גם אם יעילותו אינה מובטחת במאה אחוז. המחקר שמזכיר הרב הרשקוביץ אינו אומר שהפסיכותרפיה היא משלח יד חובבני אשר יעילותו מוטלת בספק, כמו טיפול בלחשים וכשפים, אלא שבמבחן התוצאה של השיטות השונות בפסיכותרפיה, לא הוכח ששיטה מסוימת יעילה יותר מחברתה. אולם יעילותה הכללית של הפסיכותרפיה הוכחה למעלה מכל ספק. לפי מחקר זה, כל טיפול המכיל את המרכיבים הבאים: א. פגישות בין מטפל למטופל, ב. תכליתו לעזור למטופל בבעיה נפשית, ג. תיאוריה כלשהי המסבירה מהו מקור הבעיה, ד. כלים לתקן את הבעיה, נכנס לקטגוריה של "פסיכותרפיה", ונחשב טיפול יעיל. הממצא המטריד הוא שאין זה משנה על איזו תיאוריה הוא נשען.

התופעה לא הוסברה עד עתה באופן מלא, איך יתכן שכל כך הרבה שיטות וגישות שונות ומנוגדות זו לזו – כולן יעילות במידה שווה? מסתבר שהקשר הממושך בין המטפל למטופל, שיתוף הפעולה הטיפולי ביניהם, סיפוק הסבר תיאורטי כיצד התפתחה הבעיה הנפשית והצעת דרך פעולה המקובלת על המטופל, הם תרכובת שעובדת, ללא התחשבות בטיב התיאוריה ובטיב הטיפול.[5] מהו המרכיב המרפא: ההקשבה של המטפל? הזמן הקבוע של הטיפולים, הממקד את המטופל ועוזר לו להביא את עצמו לידי שינוי? האם עצם הקשר של המטפל והמטופל? או שמא הסדר והמשמעות שתיאוריית הטיפול מציגה (גם אם אינה נכונה בהכרח)?[6] קשה לדעת. כך או אחרת, תועלתה של המסגרת הטיפולית של הפסיכותרפיה הוכחה מעבר לכל ספק מבחינת המחקר הסטטיסטי.[7]

הטיפול הפסיכולוגי אינו עבודת קסם. יש הרבה גורמים שיכולים להפריע ליעילות הטיפול. המעורבות של המטופל בטיפול משפיעה באופן מובהק על התוצאות. גם כאשר המטפל פועל במיטבו, אם המטופל אינו משתף פעולה עם הטיפול, יהיו התוצאות בהתאם

יש לציין עם זאת, שלא הוכרע עדיין במחקר האם כל השיטות אכן שוות. שאלה זו נתונה לוויכוח עד היום. יש הטוענים שיש הבדלים מובהקים בין שיטות שונות בפסיכותרפיה, ושהניסיון הקליני מוכיח יעילות של שיטות ספציפיות על פני אחרות. עם זאת, עדיין לא נמצאה שיטת מחקר שתציג את ממצאי הניסיון הקליני באופן אמפירי. המחזיקים בעמדה זו מציעים שיטות מחקר שונות שיכולות לבחון ביתר דיוק אילו גישות יעילות יותר מאחרות.[8]

בנוגע לתוצאות הנמוכות של טיפולים פסיכולוגיים, ראוי להעיר שהטיפול הפסיכולוגי אינו עבודת קסם. יש הרבה גורמים שיכולים להפריע ליעילות הטיפול. המעורבות של המטופל בטיפול משפיעה באופן מובהק על התוצאות. גם כאשר המטפל פועל במיטבו, אם המטופל אינו משתף פעולה עם הטיפול, יהיו התוצאות בהתאם. ההתערבויות האפקטיביות ביותר אינן יכולות להביא לידי שינוי, אם האדם לא יבחר מרצונו להשתנות.[9] המטרה של הפסיכותרפיה היא להתמודד עם הסבל הנפשי של המטופל. סבל נפשי הוא בעיה קשה, שלא קל להיפטר ממנה. התברר כי המסגרת הטיפולית היא דרך יעילה להקלת הסבל של המטופלים. האם היא תמיד מצליחה? נראה שלא. האם זה אומר שהיה טוב יותר בלעדיה? התשובה היא: לא.

 

האם יש פגם בהתמקדות בבריאות הנפש?

מצאנו אפוא שיש בסיס להיעזרות בפסיכותרפיה המערבית. אולם עדיין צריך להתייחס למסקנתו של הרב הרשקוביץ. האם אין די חכמת הנפש במקורות התורניים? האם לא ניתן למצוא הבנה עמוקה של אופן פעולת נפש האדם ודרך טיפול בבעיותיה בתורה ובדברי חז"ל? מדוע עלינו לחצוב דעת ממקורות זרים ומבורות נשברים? השאלה אם כן היא, האם ישנו תחום בתורה הנקרא "חכמת הנפש" המקביל לטיפול פסיכולוגי?[10]

בספרות היהודית ישנו מה שנקרא בפי הראשונים "תורת המידות", וכמה מספריהם הפכו בידי תנועת המוסר בסיס ל"שיטת המוסר". ואכן, חכמתם של ספרים אלה משיקה בחלקה לפסיכולוגיה.[11]

ראשית, ראוי לציין כי המקורות של הרבה מהספרות התורנית של תיקון המידות אינם חז"ל או המקרא. יש שם דברים המבוססים על ישרות, סברא והגיון. כמו כן יש דברים הלקוחים ישירות ממקורות זרים.[12] כמובן, העובדה שחכמי ישראל הסכימו על דברים אלה נותנת להם גושפנקא תורנית, אבל מכל מקום ניתן להסיק מכך שניתן להזדקק ל"חכמת הנפש" שמקורה ספרות חיצונית.

אולם לא זהו עיקר העניין. יש הבדל מהותי בין מטרתם של ספרי המוסר לבין מטרת הפסיכותרפיה. בניגוד לפסיכותרפיה, שמטרתה שיפור המצב הרגשי של הבן אדם, המטרה של המוסר ושל עבודת המידות היא עבודת השם, הליכה בדרכי ה' והשגת דרגות רוחניות. האדם נדרש לפתח את מידותיו ולהתנהג בדרך ארץ ובמוסר, לא למען בריאות נפשו, אלא משום שכך ראוי לו. כמובן, עבודת השם תורמת גם להרגשה הטובה של האדם,[13] אבל הרגשה זו אינה מוקד העניין. לעומת זאת, הטיפול הפסיכולוגי שם לעצמו למטרה לשפר את ההרגשה של האדם ולהביא אותו לאיזון נפשי.

איזה פסול יש בכך שהאדם התורני שם לעצמו מטרה לשפר את מצבו הרגשי? כמו שהרעב מותר לו לנקוט אמצעים להשקיט רעבונו, והחש ברע מותר לו לפנות לרופא להתרפא, אין סיבה שאדם הסובל מבעיות רגשיות לא יפנה למטפל כדי לשפר את הרגשתו

הרב הרשקוביץ רואה בהבחנה בין התחומים טעות. הוא סבור כי העובדה שהטיפול הפסיכולוגי מתמקד ברווחתו הנפשית של המטופל ולא בשלמותו הרוחנית, פוסל אותו מלבוא בקהל עובדי ה'. אולם מדוע להניח זאת? איזה פסול יש בכך שהאדם התורני שם לעצמו מטרה לשפר את מצבו הרגשי? כמו שהרעב מותר לו לנקוט אמצעים להשקיט רעבונו, והחש ברע מותר לו לפנות לרופא להתרפא, אין סיבה שאדם הסובל מבעיות רגשיות לא יפנה למטפל כדי לשפר את הרגשתו.

ללא ספק, הטיפול צריך להתנהל על פי גבולות ההלכה וההשקפה התורנית. מטפל אינו אמור לגרום למטופל לעבור על אמונותיו ועל ערכיו. למיטב ידיעתי, רוב דרכי הטיפול הנהוגות היום אין בהן סתירה מובהקת להלכה או להשקפה תורנית. מרבית המטפלים נוקטים גישה "ממוקדת-מטופל" (Client-centered) המתייחסת לאורח החיים, להשקפת העולם ולכוחות נפש של המטופל בטיפול. כך שהמטפל אינו מערב בטיפול כלים שאינם תואמים את גישת המטופל עצמו. באווירה זו, הקונפליקטים הדתיים שעלולים להתעורר בטיפול נמוכים יחסית. במקרים מסוימים אכן עשוי לעלות קונפליקט בין דרישות הטיפול ובין דרישות ההלכה והמוסר היהודיים. במקרים כאלה על המטפל החרדי להתייעץ עם סמכות תורנית המתמצאת בנושאים אלו כיצד לפעול.

כמובן, הרבה תובנות מהתורה, מחז"ל ומהספרים הקדושים עשויות להיות לעזר בטיפול הפסיכולוגי, ולמטפל אין כל מניעה להשתמש בהן. אולם קשה להתייחס באופן רציני לטענה שיש תחום תורני מובהק הנקרא "חכמת הנפש", ובעקבות זאת יש בשימוש בשיטות הטיפול הפסיכולוגיות סטיה מדרך התורה. אכן, סוגיות שלמות בתורה עוסקות בעניינים הנוגעים לבריאות הנפש, וראוי לכל בן תורה ללמוד אותן ולנהוג על פיהן. אבל יש ללמוד נושאים אלו בהקשרם הנכון. אם בתור דרך בעבודת השם, אם לשם תיקון המידות. אבל מטפל שנדרש לטפל באופן מקצועי בבעיה נפשית, יתקשה למצוא במקורות תורניים הוראות מפורשות כיצד לפעול. הרי לכל נושא יש מקורות מגוונים הניתנים למספר פרשנויות. האם יכול המטפל לערוב שהטיפול שהוא מציע הנו הגישה התורנית האמיתית, ולא הפרשנות המעוותת שלו עצמו?

מטפל שנדרש לטפל באופן מקצועי בבעיה נפשית, יתקשה למצוא במקורות תורניים הוראות מפורשות כיצד לפעול. הרי לכל נושא יש מקורות מגוונים הניתנים למספר פרשנויות. האם יכול המטפל לערוב שהטיפול שהוא מציע הנו הגישה התורנית האמיתית, ולא הפרשנות המעוותת שלו עצמו?

ניקח לדוגמא מטופל שפונה למטפל תורני בשל בעיית חרדה. המטופל חי כל הזמן בחרדה מאסון העלול לבא עליו: תאונת דרכים, מחלה, פיגוע. המטפל עשוי להציע לו כלי תורני מובהק: מושג הביטחון בה', ולעודדו לעבוד על מידת הביטחון. הוא בוודאי יוכל להצביע על מקורות רבים שמהם משתמע שהביטחון הוא הדרך להתגבר על החרדה.[14] אבל מצד שני, ישנם בספרים עצות שונות ומגוונות לבעיית החרדה, הכוללות כלים הדומים לגישות קוגניטיביות התנהגותיות.[15] כיצד יכול המטפל ה"תורני" להכריע אם הביטחון הוא הדרישה התורנית במצב זה או שיטות קוגניטיביות אחרות? לזה ולזה מקורות תורניים מובהקים. ברור כי הדבר יהא נתון לפרשנות המטפל ולנטיית לבו בלבד. האם באמת נוכל לומר שטיפול זה יהיה מוגדר "טיפול תורני"?

יתרה מזאת, ההבחנה בין טיפול נפשי שמטרתו בריאות הנפש, לבין עבודת המידות שמטרתה עליה רוחנית, מחויבת לדעתי מן התורה. הניסיון לייסד "טיפול תורני" הוא שימוש בתורה באופן החורג מגבולותיה ומתפקידיה, ועלול לגרום לתפיסות מעוותות שלה. דבר זה דומה למה שאמרו חז"ל: "אסור להתרפאות בדברי תורה".[16] וכדברי הרמב"ם: "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה… בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואת הגוף ואינם אלא רפואת הנפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך".[17] רפואת הנפשות שאליה מתייחס הרמב"ם כאן היא רפואת הרוח, ולא הנפש במובנה בימינו. כאשר מנסים להשתמש בתורה לצורך בריאות הנפש, הרי שמעבר לנזק הנפשי העלול להיגרם מכך, יש בזה גם חשש של פגיעה בתורה עצמה.

נמצאנו למדים אפוא שהטיפול הפסיכולוגי הוא אומנות לעצמו. אף שברור שבתורה הרבה הנחיות, רעיונות ויסודות הנוגעים לענייני בריאות הנפש, התורה אינה מיועדת לטיפול פסיכולוגי.

 

מדוע עדיף להימנע מ"טיפול תורני"

טיפולים תורניים עשויים להיות יעילים. אני מכיר מקרוב כמה שיטות טיפול תורניות ומודע לכך שיש מקרים רבים שבהם הן מועילות. אולם למרות זאת יש כמה סיבות שבגללן עדיף לדעתי להימנע מלהציע מסגרות של "טיפול תורני", ויש להעדיף מסגרות טיפוליות מקצועיות בשיטות המקובלות בתחום, במגבלות ההלכה. סיבה אחת היא האמור לעיל: לא ראוי לערב בין התורה לבין בריאות הנפש.

ההבחנה בין טיפול נפשי שמטרתו בריאות הנפש, לבין עבודת המידות שמטרתה עליה רוחנית, מחויבת לדעתי מן התורה. הניסיון לייסד "טיפול תורני" הוא שימוש בתורה באופן החורג מגבולותיה ומתפקידיה, ועלול לגרום לתפיסות מעוותות שלה

בנוסף אני רוצה להעלות עוד כמה נקודות שבגללן נראה שמסגרת טיפולית מקצועית עדיפה על פני "טיפול תורני":

• בהעדר תשתית של הכשרה מקצועית מסודרת ל"טיפול תורני", כל מטפל פועל באופן עצמאי, בלי פיקוח כלשהו ולרוב אף בלי הדרכה. המצב הזה מקנה הרבה כוח ושליטה למטפל, והסכנה של ניצול גבוהה יותר בעקבות כך. לעומת זאת, מטפל מקצועי עובר הכשרה רב-שנתית, התמחות ומערכת קבלה מסודרת (אנשים שאינם מתאימים לעבודה טיפולית, על פי רוב לא יעברו את הסינון של המערכת). עבודתו של כל מטפל עוברת ביקורת חיצונית, ולרוב עובדים בצמוד להדרכה קבועה. המטפל אינו עובד על פי גישה שהוא עצמו המציא, אלא לפי גישה המקובלת במקצוע, ויכול להתייעץ עם עמיתים או עם מדריך.
• כדי לקבל טיפול הולם, האווירה הפתוחה והמקבלת חשובה מאוד. לרוב קשה לאנשים להיפתח ולגלות את סגור לבם מחשש לביקורת. מצוי מאוד שמטופלים יסתירו נושאים מרכזיים בהתמודדות שלהם מחמת בושה. מטעם זה, אחד מהמרכיבים החשובים ביותר בטיפול הוא העמדה הפתוחה הניטרלית והבלתי-ביקורתית של המטפל. הדמות התורנית מזכירה להרבה אנשים דמות סמכותית ולפעמים (לצערנו) אף ביקורתית. דבר זה יכול להוות מכשול בטיפול (בפרט בנושאים בעייתיים מבחינה דתית, שיש להן השלכה על המצב הנפשי, כמו ענייני אמונה ונושאים הקשורים למין).
• לפעמים הפונה לטיפול נפגע בעברו מהתייחסות שלילית של רב, של מורה או של דמות סמכות אחרת מהממסד החרדי, או מהיחסים הבעייתיים עם הוריו. במקרים כאלה, היותו של המטפל "יועץ תורני" עלולה להקשות על הפונה לתת בו אמון.[18]
• רוב המטופלים החרדיים מודעים במידה מרובה לעצות תורניות להתמודדות עם בעיותיהם, ולרוב כבר ניסו לעזור לעצמם במכלול כלים מהמסורת (כמו התחזקות בביטחון במענה לבעיות חרדה). הרבה מהם מחפשים גישת טיפול שונה.

 

פסיכולוגיה מן התורה מנין

אך יש לשאול, לרפואת הגוף מצאנו הצדקה תורנית: "ורפא ירפא – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות",[19] אבל מאיזה מקור נוכל לשאוב הצדקה לפסיכותרפיה? הפסיכותרפיה היא המצאה של המאה האחרונה, וודאי שלא נמצא בתורה התייחסות ישירה אליה. אולם בתור יהודים מאמינים עלינו לשאול לאיזה חלק בתורה מכוונת הפסיכותרפיה. לא יתכן כי מדע זה הוא בריאה חדשה שלא נמצא לה מסגרת תורנית הולמת.

החינוך במובנו הבסיסי ביותר הוא הדרכה והכנה לחיים תקינים… ניתן לראות בפסיכותרפיה סוג של הזדמנות שניה לחינוך, במקרים שהחינוך הראשוני של האדם לא צלח לגמרי

נראה שאת המודל לפסיכותרפיה אפשר למצוא במושג ה"חינוך". פונקציית החינוך היא לגדל אדם עצמאי ופעיל היכול להתמודד עם אתגרי החיים בצורה הטובה ביותר. החינוך אינו מתקיים רק במישור הרוחני אלא אף במישור הבסיסי ביותר: היכולת לחיות בעולם כאיש בין האנשים.[20] ללא החינוך שאדם מקבל בילדותו, הוא לא יגדל להיות אדם המסוגל לעמוד באתגרי החיים.

"חנוך לנער על פי דרכו – גם כי יזקין לא יסור ממנה". לפי הרבה מפרשים, כוונת הפסוק היא שהחינוך צריך להתנהל על פי דרכו של המתחנך.[21] כל ילד בנוי בצורה שונה וזקוק לדרכי חינוך המותאמות לו אישית. הפדגוג, אמן החינוך, יודע איך לכוון את דרכי החינוך לפי הצרכים הספציפיים ולפי האישיות של החניך. מובן לפי זה, שבחינוך אין שיטה אחידה וגם אין תכתיבים מדויקים ומפורטים המורים כיצד לחנך. כל הורה צריך להשתמש במיטב הכלים שברשותו ולנהוג בתבונה ובדעת, כדי להתאים את הגישה החינוכית לילד.[22]

תפקיד החינוך נמצא בדרך כלל ביד ההורים. לשם גידולו התקין, הילד זקוק לאמון ולאהבה, לצד הכוונה חינוכית לפי דרכו, ומי מותאם לתפקיד זה יותר מההורים. החינוך הוא מרכיב בסיסי בבניית האדם. כל אדם, באשר הוא שם, זקוק לחינוך הולם כדי שיוכל לתפקד בחברה כראוי. תפקיד החינוך אינו תורני אפוא, אלא דווקא אנושי. החינוך במובנו הבסיסי ביותר הוא הדרכה והכנה לחיים תקינים, כדברי הכתוב במשלי : "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך".[23]

תפקיד המטפל אפוא הוא להיות כעין ממלא מקום ההורים, ליצור עם המטופל אותם יחסי אמון ולמצוא את הדרך שבה יוכל המטופל להשלים את המרכיבים החסרים בנפשו. זאת על פי דרכו המיוחדת של המטופל – "על פי דרכו"

ניתן לראות בפסיכותרפיה סוג של הזדמנות שניה לחינוך, במקרים שהחינוך הראשוני של האדם לא צלח לגמרי. רוב הבעיות הרגשיות והנפשיות מוסברות בתור כשל מסוים במנגנון החינוך הטבעי של האדם. כאשר האדם גדל בלי חינוך הולם, בלי יחסי אמון ואהבה מההורים, או עם חסכים אחרים במרכיבים הבסיסיים ההופכים אותו לאדם המסוגל לתפקד בחברה, עלולים להיווצר שיבושים בבניין נפשו, מה שבסופו של דבר מתבטא בפסיכופתולוגיה בצורות שונות.[24] תפקיד המטפל אפוא הוא להיות כעין ממלא מקום ההורים, ליצור עם המטופל אותם יחסי אמון ולמצוא את הדרך שבה יוכל המטופל להשלים את המרכיבים החסרים בנפשו. זאת על פי דרכו המיוחדת של המטופל – "על פי דרכו". כאמור לעיל, אחד הגורמים המשותפים (common factors) שבכל שיטות הטיפול הוא יחסי האמון בין המטופל והמטפל. יסודות אלו חופפים לרעיון שהטיפול הפסיכותרפי הוא הזדמנות שניה לחינוך.

המושג חינוך מוסב באופן מסורתי על חינוך בימי הילדות הראשונית. יתכן שגילוי הפסיכותרפיה בדור האחרון הביא את בשורת ה"חינוך" גם למבוגרים. הד לכך שחינוך יכול להמשיך גם בימי הבגרות אנו מוצאים בכתבי הסבא מקלם: "חנוך לנער על פי דרכו: פירוש, על פי טבעו. ואז יוקבע בלבו גירסא דינקותא כי האדם צריך להתחנך תמיד, ואז יעלה מעלה מעלה ע"י חנוך".[25] ולפי זה סוף הפסוק "גם כי יזקין לא יסור ממנה" מוסב על החינוך עצמו, שלא יסור מהחינוך גם כשיזקין.[26]

תפיסת הטיפול הפסיכותרפי בתור סוג של חינוך מאפשרת למקם אותו בתוך מסגרת תורנית הנותנת לו הצדקה. המסורת היהודית מעניקה חשיבות רבה לחינוך מוקפד של הילד. הפסיכותרפיה היא הרחבה של עיקרון זה

הרעיון שהטיפול הפסיכותרפי מקביל לחינוך, יכול להסביר גם את התופעה שצוינה לעיל, שכל הגישות בפסיכותרפיה יעילות באותה מידה, שכן כל מטופל מצריך גישה המתאימה לו לפי רוחו והשקפת עולמו האישית – "על פי דרכו".[27] כדי שטיפול יועיל, צריך שהמטופל יתחבר אליו, ולשם כך יש להתאים את השיטה הטיפולית לגישה ולהשקפת החיים של המטופל.[28] גם במחקר מסתמן שככל שהמטפל מיומן יותר בהתאמת שיטת טיפול לצרכי המטופל ולהשקפת חייו, כך יהיה הטיפול יעיל יותר.[29] בעקבות זאת, מטפלים רבים היום עובדים בשיטה האקלקטית: בארגז הכלים הטיפולי שלהם מגוון כלים וגישות טיפוליות, שהם מתאימים לכל מטופל כפי הצורך.[30]

תפיסת הטיפול הפסיכותרפי בתור סוג של חינוך מאפשרת למקם אותו בתוך מסגרת תורנית הנותנת לו הצדקה. המסורת היהודית מעניקה חשיבות רבה לחינוך מוקפד של הילד. הפסיכותרפיה היא הרחבה של עיקרון זה. היא נותנת למבוגרים בעלי חסך בחינוכם כלים לבנות את נפשם ולהיות אנשים בריאים יותר ויציבים יותר.

 

---

[1] ראה Sigmund Freud, M.D., LL.D., The Future of an Illusion, Translated by W.D. Robson-Scott (Liveright Publishing, New York, 1953), p. 76.

[2] לריכוז חומרים בהוראות רבניות בקשר לפסיכולוגיה וטיפול פסיכולוגי ראה שניאור הופמן (עורך) מקראה לפסיכותרפיסטים דתיים: ענינים, פסקי הלכה וטיפול, חמ"ד 1995. לעוד חומרים בנושא ראו כאן: http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=21815&sid=4e64f359ab230d8c7c49b86080cf0bf1.

[3] Lambert, M. J., & Ogles, B. M. (2004). The efficacy and effectiveness of psychotherapy. In M. J. Lambert (Ed.), Bergin and Garfield’s handbook of psychotherapy and behavior change (5th ed.) (p. 180). New York: Wiley.

[4] Scott D. Miller Retrievable here: http://danskevalueringsselskab.dk/wp-content/uploads/2018/03/Plenum-1-Making-Treatment-Count-.pdf.

[5] Bertolino B, Bargmann S, Miller S. D. (2013). Manual 1. What works in therapy: a primer. the ICCE manuals on feedback-informed treatment (FIT) Chicago: International Center for Clinical Excellence; 2012.

[6] ראה: Peterson, Jordan B., Norman Doidge, and Ethan Van Scriver. 12 Rules for Life: An Antidote to Chaos. Toronto: Random House Canada, 2018 (Ch. 9).

[7] לאחרונה התקבל אישוש נוסף ליעילות טיפולים פסיכולוגים שונים: סריקות מח מתקדמות הראו שינויים מבניים באזורים מסוימים במח בעקבות טיפולי פסיכותרפיה. ראה: Cozolini L. (2010). The Neuroscience of Psychotherapy, Ch. 18.

 [8]ראה: Roth, A. &. Fonagy, P. (1997). What works for whom? A critical review of psychotherapy research. New York: The Guilford Press.

DeRubeis, R. J., Brotman, M. A., Gibbons, CJ (2005). "A conceptual and methodological analysis of the nonspecifics argument". Clinical Psychology: Science and Practice. 12: 174–83.

Denise Charman Dr (2003). Paradigms in current psychotherapy research: A critique and the case for evidence-based psychodynamic psychotherapy research, Australian Psychologist, 38:1, 39-45.

[9]מפי כמה יועצים תורניים נשמעה טענה ש"יעוץ תורני" יעיל הרבה יותר בבחינת התוצאות בשטח מהטיפול הכללי. הרחיק לכת אחד מהיועצים התורניים הבכירים, וטען שיש לו 95 אחוזי הצלחה אצל המטופלים שלו (!). ויש לשאול, וכי נעלם כח הבחירה של מטופלים אלו? ההגזמה כאן אינה תורמת לאמינות.

 [10]המונחים "חכמת הנפש" או "חכמי הנפש" מוזכרים בספרים (לעתים נדירות), אבל ברוב המקרים הם מתייחסים באמת למקורות חיצוניים, וודאי שאין להביא משם ראיה לקיומה של חכמת נפש תורנית.

 [11]עדות מעניינת מוסר הפסיכולוג אלחנן בלומנטל (בכל דרכיך דעהו, 1995, עמ' 40) שכאשר התייעץ עם הרב דסלר בקשר ללימודיו האקדמיים יעץ לו הרב דסלר: "אם החלטת ללמוד באוניברסיטה, ראוי שתבחר בפסיכולוגיה, כי יש במקצוע זה דמיון רב לתורת המוסר".

 [12]הרבה ראשונים העתיקו דברי מוסר מהפילוסופים, וכמו שכ' הרמב"ם בהקדמה לשמונה פרקים בפירוש: "ושמע האמת ממי שאמרה". ועיין מה שכתב היעב"ץ (מגדל עוז י-ם תשעח, נוה חכם, חלונות אטומות חלון א אות ח עמו' קפט) על פרקי תיקון המידות של הרמב"ם בהלכות דעות: "ודע שכל פרק הלז לקוח מספר המדות היווני אלא שטיהר בשיחה נאה של הרב על דרך תוספת מחול על הקודש". אכן היו הרבה מתנגדים לגישה זו, והם שללו כל התעסקות בידיעות חיצוניות. דיון בסוגיה זו טעון הרחבה שאינה אפשרית במסגרת המאמר הזה.

[13] יש להצביע על כמה מקורות לדבר זה: דברים לב, מז: "כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה". משלי ג, יז: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ושם ד, כב: "כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא", ועוד מקורות לרוב.

 [14]עיין חובות הלבבות (מהדורת לב טוב, ירושלים תשכח שער הבטחון, פתיחה, עמוד רצג): "תועלות הבטחון בעולם מהן – מנוחת הלב מן הדאגות העולמיות והשלוה מנדנוד הנפש וצערה לחסרון תאוותיה הגופיות והוא בהשקט ובבטחה ובשלוה בעולם הזה".

 [15]עיין לדוגמא ספר הישר (המיוחס בטעות לר"ת), (שער ו' מדה ששית): ”וצריך לב חזק ואמיץ לקבל המאורעות ויחשוב בהם בטרם בואם וימתינם בכל יום ובכל שעה ובכל חודש ויאמר בלבו אם לא יבואו היום המאורעות יבואו למחר ואם לא יבואו למחר יבואו לאחר מחר וכשיעשה זה ויהיו עיניו ולבו בהם כשיבואו המאורעות לא יטרידוהו".

[16] בבלי, שבועות טו.

[17] הלכות עבודה זרה יא, יב.

 [18]אינני שולל את האפשרות שמטפל מיומן יוכל להתגבר על מכשול זה.

[19] בבא קמא פה. כאן יש לציין שלאחרונה מתפרסמים בציבור החרדי טיפולים תורניים המצהירים "שאין בהם שום דבר ממקורות חיצוניים". דבר זה לא יתכן. המסגרת הטיפולית של מפגשים תקופתיים בין מטפל ומטופל הומצאה על ידי פרויד. לפני פרויד לא עלה על דעת שום אדם להתמודד עם בעיות נפשיות באמצעות טיפול בדיבור. כל מי שמשתמש במסגרת טיפולית של מפגשים, הרי שהוא חב לכל הפחות חלק משיטתו לפרויד. עיין עוד, במאמרו של וומפולד:

Bruce E. Wampold: Contextualizing psychotherapy as a healing practice. Culture, history, and methods. Applied & Preventive Psychology 10:69-86 (2001). Cambridge University Press.

 [20]בבלי, קידושין כט: "האב חייב בבנו: למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים".

 [21]עיין ר' יונה בפירושו על משלי שם, וכן בביאור הגר"א שם.

 [22]ועיין בכתבי הסבא מקלם – פנקסי הקבלות (ב"ב תשמד, עמוד 48) שהביא משם רבו הגר"י סלנטר "כי להיות מלמד צריך האדם צו שטודירען (כלומר להתלמד באופן מקצועי) ואין לנו סטודיום (מסגרת לימודית) על זה". כלומר ר' ישראל סלנטר התלונן על העדר ידע חינוכי מקצועי בהתמודדותנו עם אתגרי הזמן.

[23] משלי א, ח. עיין מאירי בביאורו למשלי שם: "ומוסר אב ותורת אם הם החכמה והמוסר… שתקבל מוסר אביך מי שיהיה… והוא שדרך כל אדם ואפילו הרשע… לייסר את בנו ולהדריכו". ועיין מהר"ל בספר נתיבות עולם נתיב דרך ארץ פרק א, שמבאר שזה הוא מה שמכונה "דרך ארץ" עיי"ש. כמו כן עיין מש"כ הנצי"ב בהעמק דבר, דברים כא, יח: "והאם מלמדת דרך ארץ ומנהג טוב ונקרא תורת אם, זה שהיא ממציאה מדעתה הישרה".

 [24]תיאוריה זה מתאימה לגישות פסיכולוגיות מגוונות ובפרט לתורת ההתקשרות של בולבי ולשיטות דינמיות ואינטרגרטיביות.

 [25]חכמה ומוסר א, רנ.

[26] ועיין כתבי הסבא מקלם ותלמידיו ב, בני ברק תשנ"ב, עמוד תקנז.

 [27]לאור זה ברור שיש מטופלים שיגיבו יותר טוב לטיפול שהוא "טיפול תורני" במוצהר. אך כמובן זה משתנה מאוד בין אדם לאדם, ויש מטופלים חרדיים ותורניים שלא יתנו אמון ב"יעוץ תורני", ובשיטות הטיפול המקובלות דווקא כן יתנו אמון.

[28] Bertolino B, Bargmann S, Miller SD. Manual 1. What works in therapy: a primer. the ICCE manuals on feedback-informed treatment (FIT) Chicago: International Center for Clinical Excellence; 2012.

[29] Irene Elkin, Jane Yamaguchi, Diane Arnkoff, Carol Glass, Stuart Sotsky & Janice Krupnick (1999) “Patient-Treatment Fit” and Early Engagement in Therapy, Psychotherapy Research, 9:4, 437-451.

[30] Systematic Treatment Selection: Toward Targeted Therapeutic Interventions. By Larry E. Beutler and John F. Clarkin. New York, Brunner/Mazel Publishers, 1990 Pg. 12.

תמונה: Bigstock