צריך עיון > סדר עיון > בין זכות לחסד > בין נגישות לרגישות

בין נגישות לרגישות

מאמר תגובה ל"בין זכות לחסד"

לגיטימי שחברה מבקשת לערוך הבחנה בין ה"בריא" לבין ה"חולה". תפקוד הוא ללא ספק ערך חשוב. אך כאשר הדבר מגיע למקום של שלילת האנושיות של מתמודדי הנפש, אזי מדובר בחטא בלתי נסלח. גישה זו חוטאת להבנה הפשוטה של "חביב אדם שנברא בצלם". הפתרון למתח זה נעוץ ב"עולם הידידות", כפי שכינה אותו הרב וולבה זצ"ל. כן, איננו שווים; אך כל אדם, בתור יציר כפיו של הבורא, הוא חשוב ורם מעלה.

כ"ו טבת תש"פ

"למרבה הצער, האמת הפשוטה הזאת אינה נחלת הציבור הרחב וזאת משתי סיבות: נפוצים משפטים קדומים בכל הקשור למחלות נפש וגם שוררת אי ידיעה בכל השייך לתחום זה. ישנם משפטים קדומים רבים בעניין. הראשון – המחריד ביותר: יש החושבים, כי חולה נפש מהווה כתם על המשפחה כולה. בעיני ראיתי, איך משפחה טובה מאוד התכחשה לבן סכיזופרני;  בתחילה התכחשה לאבחנה. אחר כך, עם התקדמות המחלה, התעלמה מהחולה עצמו, שעזב את הבית והתגלגל במסדרון של איזה מוסד בחוסר כל ובלי שום טיפול. משפט קדום שני מכוון נגד האשפוז: על מי שהיה מאושפז פעם, מוטבע גושפנקא של 'אינו מן הישוב' וזה מערים קשיים על עתידו אפילו אם הבריא לגמרי" (הרב וולבה, מאמר פסיכיאטריה ודת, בשבילי הרפואה, נט-סא).

תרבות החסד שופעת בקרב הקהילה החרדית והיא מאבני היסוד שלה. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהתפיסות הציבוריות הרווחות כלפי אנשים המתמודדים עם הפרעה נפשית כלשהי. יחסה של הקהילה החרדית לנכי הנפש מתבטא בנקיטת עמדה מתייגת ומרחיקה כלפיהם. גופי העזרה והסיוע יספקו את המענה עבורם, אך במידה מסוימת של שמירת מרחק. כן, הסטיגמה השלילית כלפי מתמודדים עם הפרעה נפשית מביאה להסתרה ולבושה אצל משפחותיהן של המתמודדים ולהרחקתם מעיני הציבור.

ההכחשה המשפחתית חלחלה גם אליו. הוא סירב להודות במצבו הבריאותי, מה שהקשה מאד על הכניסה לתהליך שיקום שיעזור לו לייצב את חייו מחדש

בעבודתי עם מתמודדים ובני משפחותיהם, אני נוכח לראות כיצד הסטיגמה החברתית והאישית מביאות למצבים אבסורדיים של הרחקה והסתרה. מקרה בולט שזכור לי הוא סיפורו של שלום. שלום הוא בן למשפחה חרדית טובה שבניה הם בני תורה. שלום למד באחת מן הישיבות המצוינות שבירושלים והיה בין הבחורים המבוגרים. בסביבות גיל 26 התפרצה אצלו סכיזופרניה, יכולות השיפוט שלו ובוחן המציאות התערערו והוא חווה התקפים רבים. בעצת יועצים, הרחיקה אותו משפחתו לבית חולים פסיכיאטרי קרוב, והוא אושפז במחלקה סגורה לתקופה העולה על שמונה חודשים. לאחר תקופת אשפוז ממושכת זו הוא חזר לקהילה עם האפשרות להתחיל בתהליך שיקום. במשך כל זמן אשפוזו הסתירה משפחתו את הידיעה על אודות מצבו הבריאותי אפילו מאחיו הקרובים. אחיו ואחיותיו היו בטוחים כי אחיהם נמצא בחיזוק באחת הישיבות בארץ וכי הוא מתמיד בלימודיו. לאחר חזרתו הביתה הסבירו ההורים שהוא מתמודד עם מונו וכי הוא נזקק למנוחה. לפגישות אתי הוא מיעט להגיע. כמו כן, בשל דאגה לעתידו (ולעתידם) החברתי, התאמצו הוריו למנוע ממנו יציאה מהבית כדי להסתיר מהסביבה את מצבו. ההכחשה המשפחתית חלחלה גם אליו. הוא סירב להודות במצבו הבריאותי, מה שהקשה מאד על הכניסה לתהליך שיקום שיעזור לו לייצב את חייו מחדש. הסיפור של שלום הוא רק אחד מרבים. ההסתרה הקשה בענייני בריאות הנפש, היא עדין נחלתם של רבים מהציבור החרדי בשל הסטיגמה החברתית השלילית.

דוגמא נפלאה זכורה לי מהחודשים הארוכים שבהם שהיתי ליד מיטת בנותי במחלקת טיפול נמרץ ילודים בבית החולים שערי צדק. במחלקה זו, הפגייה, נמצאים בהשגחה תינוקות רכים במשקלים נמוכים מאוד. באחד מן הימים הגיעה למחלקה סבתו של אחת התינוקות. היא פנתה אל האחות הראשית במחלקה ושאלה בחרדת קודש: "מה אני הולכת לראות שם? מה יש שם באינקובטור?" האחות הראשית ענתה לה בחיוך רחב, כי היא צפויה לפגוש את נכדה – תינוק חמוד ועדין, תינוק רגיל אבל פשוט מאוד קטן… בדומה לכך, חוסר היכרות קרובה של רוב הציבור עם מתמודדים עם הפרעה נפשית, מביאה לכך שאנו יוצרים חלוקה גסה בין האנשים הבריאים וה"נורמלים" לבין החולים במחלה נפשית שאינם "נורמלים".

החשש והרתיעה מפני נכי הנפש נובעים בין השאר מהנחות שגויות לגביהם. אדם העוסק בתחום בריאות הנפש ופוגש מתמודדים רבים במהלך יומו מבין כי המתמודדים הם אנשים יקרים ונפלאים ואף "נורמטיביים" במובנים רבים. הם יכולים להיות השכן הקרוב או אברך החובש את ספסלי בית המדרש, וכלל לא נדע על התמודדויותיהם. ההסתרה וההשתקה מקשות על יכולתם לקבל טיפול מסודר ולהתחיל בתהליכי שיקום, ולמרבה הצער, הן יושבות על נתונים שאין להתבייש בהם באמת.

 

"נורמלים" מול "לא נורמליים"

במושכל ראשון ניתן לחלק את התפיסה החברתית כלפי אנשים המתמודדים עם מחלה נפשית לשתי עמדות רווחות: הראשונה היא הכנסתם לקטגוריות שונות – חולים, שוטים ולא נורמליים. ניתן אמנם להבין מנין נובעת עמדה זו – היא מסייעת לאדם ה"נורמלי" לשמור את עצמו במקום בטוח ויציב. עם זאת, ראיית אדם המתמודד עם מחלה נפשית כ"אחר", שונה וזר, ובעיקר "לא נורמלי", מחמיצה את העובדה שהאדם המתמודד דומה לנו מאד בסך הכל.

מתמודדים רבים בתוך הקהילה מקיימים אורח חיים מתפקד ועצמאי. לא זו בלבד, אלא שלעתים עין שאיננה מקצועית לא תוכל להבחין כלל בהתמודדותו של נכה הנפש. כך שהחלוקה הקוטבית של "בריאים" ו"חולים" אינה מדויקת ואינה עושה חסד עם המתמודדים.

מציאות החיים מזמנת לכולנו אתגרים שונים במשך שנות החיים/ הצד השווה שבהם הוא ההבנה שאתגרים והתמודדויות אלו מגיעים לפתחנו ביד ההשגחה, ותפקידנו להתמודד אתם בהצלחה

כל אדם מאמין המכיר את מקומו בעולם הרוחני, מבין ויודע כי תפקידנו כאן הוא קיום רצונו יתברך. מציאות החיים מזמנת לכולנו אתגרים שונים במשך שנות החיים/ הצד השווה שבהם הוא ההבנה שאתגרים והתמודדויות אלו מגיעים לפתחנו ביד ההשגחה, ותפקידנו להתמודד אתם בהצלחה. איש איש ותפקידו, איש איש ושליחותו. לכן, מי יהין לקבוע ששכני לספסל הלימודים על סך התמודדויותיו "נורמלי" יותר או פחות ממני על מכלול האתגרים המלווים את סדר יומי?

 

פחיתות הערך של "השוטה"

תפיסה מוטעית נוספת היא שערכם של המתמודדים עם מחלה נפשית נמוך יותר משלנו וכי הם נמצאים במדרג נמוך יותר משאר האוכלוסיה המתפקדת-הנורמלית.

גם כאן, ניתן להבין את הגורם לכך – אנו מעודדים איזון נפשי ומחנכים את ילדינו לשאוף לכך, וקשה לעשות זאת ללא מתן הערכה גבוהה יותר לבריאות הנפש. זאת ועוד, אם נפחית בערכן של רמות תפקוד יומיות גבוהות, אנו עלולים לייצר מצב שבו הישגיות, הצלחה ורצון להתקדמות לא ישמשו עוד מנועי דחף אצל שאר האוכלוסיה.

אולם גם אם אפשר להזדהות עם מוטיבציה זו, קשה להסכים לעמדה שנגזרת ממנה. המחשבה כי ערכם של מתמודדים נפשית נמוך משל הבריאים מוטעית ולוקה בחסר. מתמודדים רבים, מהאוכלוסיה הכללית ומבני הקהילה החרדית, מצליחים להגיע לרמות תפקוד גבוהות ולהצלחות. בעזרת גורמי תמיכה בשלבים הראשונים להתפרצות המחלה ובהכוונה טיפולית נכונה, האדם המתמודד מסוגל להגשים רבות בחייו.

מתמודדים רבים שבו לכותלי בית המדרש לאחר איזון מצבם הנפשי והם מקיימים סדרי לימוד מלאים וחיי משפחה תקינים. אחרים הצליחו להגיע להישגים מרשימים בחייהם המקצועיים וביעדים שסימנו לעצמם.

כמובן, המתמודדים עצמם מעריכים את הבריאות הנפשית, והם משתוקקים יותר מכל לחזור לאיזון נפשי. עם זאת, בחינת ערכו של האדם רק על פי הפרמטר של ההתמודדות היא שגויה. ראוי להעריך אנשים לפי האופן שבו הם מתמודדים עם הנתונים שניתנו להם, ולא לפי המגבלות שניצבות בפניהם.

השוטה בהלכה אינו תואר לאדם, אלא תיאור מצב העשוי להתקיים באירועים שונים. אדם המתמודד עם מחלה נפשית יחשב שוטה רק בנקודת הזמן שבה המחלה גורמת לו לשיבוש בתהליכי החשיבה

אחד התימוכין של הורדת ערכו של מתמודד הנפש היא השוואתו לשוטה. מבחינה תורנית, אדם שוטה נחשב לפחות ערך. כך למשל ידוע ששוטה גמור פטור מן המצוות ומן העונש, קניינו אינו קניין וממכרו אינו ממכר.[1] כיוצא בו, האדם החוטא נקרא שוטה:

ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות שנאמר, איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב.[2]

עמדות תורניות אלו ואחרות נותנות צידוק לתפיסה (המוטעית) שהאדם נכה הנפש הוא אכן אדם פחות מבחינה ערכית, עד כדי כך שהוא פטור מהמצוות והיחס אליו הוא בהתאם.

אולם ההשוואה בין מתמודדי נפש לשוטים בטעות יסודה. ראש ישיבת חברון, הרב משה מרדכי פרבשטיין, מדגיש בפתיחת דבריו בספר "משפטי הדעת", כי ההגדרה ההלכתית של "שוטה" אינה "חולה נפש".[3] השוטה בהלכה אינו תואר לאדם, אלא תיאור מצב העשוי להתקיים באירועים שונים. אדם המתמודד עם מחלה נפשית יחשב שוטה רק בנקודת הזמן שבה המחלה גורמת לו לשיבוש בתהליכי החשיבה.

 

"הם" ו"אנחנו" – שלילת צלם אלוקים

לשתי העמדות דלעיל, עמדת החולי ועמדת פחיתות הערך, ניתן היה עוד למצוא הצדקה קלושה. הבעיה החמורה באמת היא שהצטרפותן של שתי עמדות שליליות אלו יוצרות שיפוט שלישי, המרחיק את נכי הנפש לחלוטין מן החברה, ומביא להסתרה, להכחשה ולהדחקה. מתמודדי הנפש הופכים ליותר מסתם חולים או פחותי ערך – הם מאבדים במידת מה את זכותם להתייחסות כאל בני אנוש. הם הופכים ל"הם" – וזהו כבר חטא שאין למצוא לו כל הצטדקות והגנה.

אחד מהאנשים הקרובים אלי ביקש פעם להחמיא לי על עבודתי ואמר לי: "כל הכבוד שאתה מצליח ככה לעבוד עם 'ההם'". הוא אולי לא רצה להשתמש בביטוי "חולי נפש", אבל מבלי משים יצא מפיו ביטוי חמור בהרבה – "ההם". מתמודדי נפש אינם סתם חולים או אנשים קלי ערך, הם אפילו לא לגמרי אנושיים. הם "ההם".

הגלייתם הסמנטית של השוטים בספינת המסע במחוזות תפיסותינו מרחיקה מאתנו את הטירוף ומשאירה אותנו בטוחים בגבולות השפיות, אבל בה בעת היא יוצרת שיפוטיות ותיוג כלפי נכי הנפש המתמודדים

מדובר בחשבון פשוט. אם אנחנו מפרידים בין קבוצת הבריאים לקבוצת החולים, ואם אנחנו מניחים כי החולים נמוכים בערכם ממנו, הרי שקל להסיק כי מדובר בקבוצה אחרת, שונה, אנושית פחות. עמדה זו מציבה את נכי הנפש במרחק רב ובטוח מאתנו, מרחק המניח את "ההם" מצד אחד ו"אותנו" מצד שני.

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו ממשיל את האופן שבו מתייחסים לחולי נפש בימינו לפרקטיקת הגליית השוטים בספינה המתרחקת מחוף הים:

"אם הסגרת משוגע לידיהם של מלחים הרי בזה הובטח לך לצמיתות שלא ישוטטו בצל חומות העיר; מובטח היה שיתרחק; בכך נעשה שבוי בתוך הפלגתו. אבל המים מוספים לזה את המסה האפלה של ערכיהם שלהם; הם נושאים אותך, אבל יותר מזה: הם מטהרים. השיט מפקיר את האדם לאי הוודאות של הגורל: על פני המים כל אחד מאתנו נתון בידי גורלו; כל הפלגה עלולה להיות אחרונה. לעולם אחר מפליג המשוגע בספינת השוטים שלו; מן העולם האחר הוא בא ברדתו מן הספינה. נסיעתו של המשוגע היא בו בזמן הפרדה קפדנית ומסע מוחלט… הוא הנוסע בה"א הידיעה: רוצה לומר, אסיר המסע".[4]

הגלייתם הסמנטית של השוטים בספינת המסע במחוזות תפיסותינו מרחיקה מאתנו את הטירוף ומשאירה אותנו בטוחים בגבולות השפיות, אבל בה בעת היא יוצרת שיפוטיות ותיוג כלפי נכי הנפש המתמודדים.

שלילת האנושיות של מתמודדי הנפש היא חטא בלתי נסלח. היא חוטאת להבנה המקופלת במאמר חז"ל "חביב אדם שנברא בצלם". חז"ל מבינים בפשיטות כי מעצם היותו של האדם יציר כפיו של הבורא הוא בעל ערך רב. ערך זה אינו נמדד במעשיו; כל אדם, בתור יציר כפיו של הבורא, הוא חשוב ורם מעלה. בדברי הרמב"ן על הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" מובע רעיון זה בבהירות:

"ואמר בכתוב השני בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (פסוק כז), לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים. וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי, והוא הנראה מכל מה שחשבו בו. ופירוש "צֶלֶם" כמו תאר וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי (דניאל ג יט) וכן אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ (תהלים לט ז) בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה (שם עג, כ) תאר מראיתו ו"דמות" הוא דמיון בצורה ובמעשה, כי הקרובים בענין יקראו דומים זה לזה והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר כדכתיב (תהלים ח ו) וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ והוא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה ובדמות ממש שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים".[5]

מעלתו של האדם, ערכו ואישיותו, אינם נמדדים ברמת תפקודו או בטיב יכולותיו. יחס שלילי כלפי אנשים ותיוגם בתור "ההם", האנושיים פחות, מתעלם לגמרי מהציווי התורני המקופל בהוראת צלם האלוקים.

 

בין ידידות לשוויון

ניצבת בפנינו אפוא בעיה ממשית: מצד אחד אנו רוצים לשמור על הערך הגבוה של הבריאות ושל התפקוד. איננו רוצים לחיות בחברה שאין בה הבחנה בין מצב של בריאות נפשית למצב של חולי. אנחנו רוצים שתהיה בידינו אמת מידה ברורה לתפקוד תקין, שאילולא זאת, לא נוכל להגדיר מתי אדם זקוק לעזרה. כמו כן, הכרחי לכאורה לראות בתפקוד התקין אידיאל, אם אנחנו רוצים שילדינו ישאפו להתנהגות סבירה. אנחנו רוצים שבחברה מתוקנת יכולת לנהל סדר יום תקין ולקחת אחריות על ביצוע משימות תחשב למידה טובה, שהעדר מוטיבציה יחשב למשהו שראוי להילחם בו ושהבחנה בין מציאות לדמיון תהיה נחשבת למצב ה"נורמלי". איננו רוצים לוותר על כל זאת. אבל איננו רוצים גם להפחית בערכם של מתמודדי הנפש היקרים וודאי שלא להעבירם אל גבולות ה"הם". האם אפשר לקיים את שניהם?

דומני ש"עולם הידידות", המונח שאותו טבע הרב וולבה זצ"ל, עשוי לתת לנו פתרון למבוכה זו. עולם הידידות מייצר מרחב שבו ניתן לשמור על איזון בין שונות לבין אחדות, בין תחרות לבין שותפות, בין אינדיבידואליות לבין קבוצתיות. בתוך עולם הידידות, יש מקום לכל אדם להתקיים על פי יכולותיו וכוחותיו. בתוך עולם הידידות נשמר מקומו של כל אדם ומקבל משמעות נכבדת בפני עצמה, למרות הבדלי המעמדות והשוני. הידידות היא גישה המאפשרת איזון נכון בין קרבה לכבוד הדדי איש לזולתו, למרות ההבדלים האישיים.

הרב וולבה ייסד את דבריו על מאמר חז"ל במסכת מנחות, בנוגע לבניין בית המקדש בחלקו של בנימין: "יבא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים" (מנחות נג, ב). שלמה, מבני אברהם אבינו, בנה את בית המקדש עבור הקב"ה בנחלת בנימין, כדי שיתכפרו בו ישראל. המדרש מביא פסוקים המתארים את כל אלה בתואר "ידיד".

הרב וולבה זצ"ל מסביר את עיקרי הדברים כך:

כוונת מאמר זה ברורה: הוא חושף לפני עינינו עולם של ידידות, המקיף את ישראל ואלוקים, הנוסד על ידי אברהם אבינו ונמתח עד לשלמה המלך, ומוצא לו מקום בבית המקדש […] ידידות – יד יד: שתי ידים. אחד המושיט יד אל חברו, והלה לוחץ אותה בחיבה – סמל הידידות.[6]

בשונה משוויון, המבקש להשוות בין אנשים בעלי כישורים שונים, תכונות שונות ותפקידים שונים, עומד עולם הידידות ומלמד אותנו נקודת מבט נוספת. עולם הידידות משמר את ההבדלים האנושיים הקיימים בינינו, איש איש ויכולותיו ואיש ואיש ותפקידו בעולם – יחד עם קרבה הדדית והליכה משותפת יד ביד עם הזולת במהלך חווית קיומנו עלי אדמות.

הבעיה ביחס השלילי אל נכי הנפש אינה בעצם העובדה שאנו מבחינים בין בריאות לחולי. […] הבעיה היא בכך ששיפוטים אלו מובילים אותנו לייצר קטגוריות חברתיות שונות המרחיקות אותנו זה מזה

האפשרות לשינוי ביחס לאוכלוסיית נכי הנפש טמונה לדעתי באימוץ גישה של ידידות ביחסינו עם הזולת. הבעיה ביחס השלילי אל נכי הנפש אינה בעצם העובדה שאנו מבחינים בין בריאות לחולי וגם לא בכך שאנו מעריכים יותר את הבריאות. הבעיה היא בכך ששיפוטים אלו מובילים אותנו לייצר קטגוריות חברתיות שונות המרחיקות אותנו זה מזה. היחס הנכון אל נכי הנפש צריך להיות של "יד-יד", כדברי הרב וולבה – יד מושטת מאדם אחד לאדם אחר במחווה של ידידות. אימוץ גישה זו יביא אותנו להכניס את ההתמודדות הנפשית לפרופורציה נכונה. נכון, בעיה נפשית היא דבר לא קל; היא חולי שקשה להתמודד אתו.  אולם היא סך הכל חלק מ"הפעקאלע" שכל אחד מאתנו סוחב על גביו. היא מחייבת אותנו להושיט יד של ידידות לאותם אנשים, ולא חלילה לדחות אותם, להסתיר אותם, להטמין אותם ולקרוא להם בכינויים מרחיקים.

שינוי זה מחייב קרבה הדדית ונכונות לראות בזולת, בכל מצב שהוא, אדם בעל ערך ורם במעלתו האנושית על יכולותיו והתמודדויותיו.

באחד מן הכנסים הרבים שקיים משרד הבריאות בשיתופם של עזר מציון וארגוני סיוע אחרים בקהילה החרדית, נשאל אחד המנחים בכנס, איש מקצוע חרדי בעל תארים במקצועות הטיפול – נכה נפש בעצמו – כיצד יכולה החברה החרדית לשנות את יחסה אליו. תשובתו היתה שהצעד הראשון הנדרש לשם כך הוא, שכל אדם יבין שנכה הנפש אינו שונה ממנו בתכלית.

בבירור אישי מעמיק, יכול כל אחד מאתנו להושיט את ידו אל מעבר לאותן מחיצות, להושיט יד של ידידות אל עבר האחר ולהבין, שעם כל התמודדויותיו, אדם הוא ומקומו בתוככי גבולותיו של עולמנו המשותף.

 

תמונה: Bigstock


[1] תוספתא תרומות א ג:, בבלי חגיגה ג, ב, ורש"י שם.

[2] סוטה ג.

[3] הרב משה מרדכי פרבשטיין, משפטי הדעת, הלכות והגדרות השוטה בהלכה.

[4] מישל פוקו, תולדות השיגעון בעידן התבונה, הוצאת כתר, עמ' 16-17.

[5] רמב"ן על התורה, בראשית א, כו.

[6] הרב שלמה וולבה, עולם הידידות, הקדמה, עמוד י'.

4 תגובות על “בין נגישות לרגישות

  • מאמר חשוב ומעשיר. אכן מתמודדי הנפש נמצאים הרחק מאחור מבחינת קבלה, הכלה ויחס טבעי. יחזק ה' ידם של העושים למען שינוי מצב זה.

  • חשוב ביותר.תודה

  • מאמר יפה ומרתק. הוא לא מטיף לשיויון דמיוני אלא מעמיק את הידע ואת ההבנה הנכונה כלפי נכי הנפש דרך ראי היהדות והמקורות. מאמרים מסוג זה יביאו להכלה, הבנה, להריסת מחיצות של בורות ובניית עולם ידידות. במהרה בימינו. חשוב מאד, תודה.

  • מאמר נפלא, שמביע במילים את הגישה שאני משתדלת להעביר לאנשים שאני עובדת איתם, הן מתמודדי הנפש עצמם והן הצוות של הארגון. אני בעז"ה אדפיס מאמר זה ואתלה אותו במשרדי. תודה

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל