הרב יהושע פפר היטיב להראות את העצמאות הכלכלית במסורת היהודית, ולסמן אותה כערך בעל משמעות דתית עמוקה מאד. דבריו חשובים מאוד, ויש להם ראיות לא מעטות אף בנוסף לאלה שהוא הסתמך עליהן. אבקש במאמר זה לאושש את דבריו, ולהראות שרבים מחכמי ישראל החזיקו בתפיסתו. יחד עם זאת, אבקש לדייק בדברים ולהעיר שתי הערות.
אחל בכך שעל דרך דברי הרב פפר, כן עמדו הדברים לעיני חז"ל. הם בהחלט הטיפו לעצמאות כלכלית, ומעבר לכך, לעצמאות תורנית. חביבים עלי דברי רב חסדא המשבח תלמיד חכם שאיננו נסמך על שולחן פסקיהם של תלמידי חכמים אחרים, ומסוגל לפסוק בכל מקום בכוחות עצמו:
אמר רב חסדא: איזהו תלמיד חכם – זה הרואה טרפה לעצמו. ואמר רב חסדא: איזהו שונא מתנות יחיה – זה הרואה טרפה לעצמו. דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא: כל מי שקורא ושונה, ורואה טרפה לעצמו, ושימש תלמידי חכמים עליו הכתוב אומר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". רב זביד אמר: זוכה ונוחל שני עולמות העולם הזה והעולם הבא, אשריך – בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא.[1]
העצמאות בתורה שקולה לעצמאות הכלכלית, ובשתיהן נאמר "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך. לעומת זאת, הנסמך על שולחן אחרים הוא מצב הנחשב בעיני חז"ל לקללה: "תנו רבנן: שלשה חייהן אינם חיים, ואלו הן: המצפה לשלחן חבירו…".[2] כו, "המצפה לשכר אשתו, וריחים – אינו רואה סימן ברכה לעולם".[3] המהר"ל אף מוסיף להסביר שתלות בזולת היא חיסרון מהותי, ישות אנושית חסרה:
משרבו מקבלי מתנות וכו'. פירוש כאשר הוא שונא לקבל דבר מזולתו, מפני, כי המקבל דבר מזולתו אינו עומד בעצמו שהרי הוא מקבל מזולתו, ודבר זה מורה על חולשת מציאתו כאשר אינו עומד בעצמו, אבל מי שאינו מקבל מתנות והוא מקוים בעצמו, וזה מורה על המציאות החזק אשר יש לו, ולכך ראוי לו החיים אשר החיים הוא הקיום, וזה שאמר ושונא מתנות יחיה, כלומר כאשר שונא לקבל מתנות מאחר, בזה נראה כי קיומו בעצמו וזה מפני כי יש לו קיום בעצמו, ולכך הוא יחיה כאשר הוא מרחיק הקבלה, רק מציאתו בעצמו וזהו עצם החיים, והוא הפך העני שמקבל פרנסה מאחרים ונחשב כמת, בעבור כי חיותו אינו בו והוא תלוי בזולתו, ואין זה חיים שהחיים הוא שעומד בעצמו וזה ידוע ולכך שונא מתנות יחיה.[4]
חז"ל לא היו היחידים בעולם הקלאסי אשר ראו ברכה בעצמאות הכלכלית. אי-תלות, או 'אוטרקיה' ביוונית, נחשבת גם אצל אריסטו לאחד מהגדרות האושר.
אולם יש לשאול אם אכן מדובר בערך שיש לשאוף אליו, או שמא במעלה, או בברכה, כפי שדייקתי בדברי הנ"ל – ברכה שאשרי מי שזכה לה, ואוי לו למי שלא זכה לה. יתר על כן, אף אם נעריך שחז"ל ראו בעצמאות ערך, האם הם תפסו את העצמאות הכלכלית ערך בלבדי, או שמא ערך משתנה, שיש הבוחרים בו ויש שאינם בוחרים בו, כל אדם על פי דרכו – סוג של פלורליזם ערכי הקיים במחשבת חז"ל. הלוא מצינו כמה דוגמאות לערכים מן הסוג הזה, ערכים שאינם מוחלטים, אלא תלויים באופי או ברצון כל אדם ואדם לבחור את הדרך ילך בה. כך למשל, חז"ל קובעים שיכול אדם לבחור בדרך של "תורה עם דרך ארץ", או בדרך של "תורתו אומנותו".[5] כן, יכול אדם לנהוג "מנהג חכמים" או "מנהג חסידים". כך ניתן לפרש את הערך של עצמאות כלכלית. עצמאות היא אמנם ערך, אך האדם רשאי לבחור בחיי תלות בזולת, אף אם מדובר באיש המעלה.
בתור דוגמה לכך, הגמרא מציינת את שמואל הנביא שנהג לסייר ברחבי ארץ ישראל ולדון את העם. במסעותיו הוא סירב להתארח ונטל עימו את אוהלו. אלישע הנביא, לעומת זאת, שאף הוא עבר בארץ לאורכה ולרוחבה, התארח בבית אנשים דוגמת ביתה של האישה השונמית. לדברי הגמרא, שני אנשים גדולים אלה מהווים דוגמא הראויה לחיקוי: "אמר אביי ואיתימא רבי יצחק: הרוצה להנות – יהנה כאלישע; ושאינו רוצה להנות, אל יהנה כשמואל הרמתי, שנאמר: ותשובתו הרמתה כי שם ביתו. ואמר רבי יוחנן: שכל מקום שהלך שם – ביתו עמו".[6]
עצמאות כערך דתי
אכן התלות בזולת איננה רצויה. אולם, האם מדובר בערך העומד בפני עצמו, או שמא המרת התלות באדם בהמרת התלות בקב"ה? כבר לימדנו נעים זמירות ישראל, "טוב לחסות בה' מבטוח באדם, טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים" (תהילים קיח, ח-ט). מוטל על האדם להרגיש שחייו תלויים בקב"ה לבדו. לא בבני אדם ולא בנדיבותם. הוא העומד לבדו מול ריבון העולמים וחייו תלויים בו. זוהי מידת הביטחון שהאדם מצווה בה. כאשר האדם עומד נוכח ריבונו של עולם, הוא איננו מבקש לעצמו עצמאות. דווקא התלות בו, בקב"ה היא המידה הרצויה.
חז"ל מגנים, אפוא, את התלות באדם, לא רק משום שהיא נוסכת באדם ביטחון ואושר. הם עושים זאת בעיקר משום שהתלות באדם משכיחה את התלות בקב"ה
בזה מונח ההבדל בין ארץ מצרים לבין ארץ ישראל. בארץ מצרים העצמאות הכלכלית מובטחת – "והשקית ברגליך כגן הירק" – ואילו דווקא בארץ הקודש גורל האדם תלוי בריבון העולמים: "למטר השמים תשתה מים".[7] האמונה בבורא מתעצמת דווקא במציאות כזו, כאשר האדם איננו עצמאי בה. לכן קבעו חז"ל ש"הגמלין רובן כשרים, הספנין רובן חסידים".[8] וכדברי רש"י, רוכבי הגמלים "פורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום". הספנים, לעומת זאת, "רובן חסידים – שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין". חיי תלות בקב"ה מפתחים באדם יראת שמים; ולעומת זאת, אדם שפרנסתו מובטחת, אדם החש חוסר תלות, בטחונו בה' רב יותר.
חז"ל מגנים, אפוא, את התלות באדם, לא רק משום שהיא נוסכת באדם ביטחון ואושר. הם עושים זאת בעיקר משום שהתלות באדם משכיחה את התלות בקב"ה. בדיוק כפי שמפרש ר' יוחנן בן זכאי את דינו של העבד הנרצע: "אמר הקדוש ברוך הוא: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע". הבוחר בתלות באדם מתחמק מתלות בקב"ה. עצמאות זו איננה האטורקיה של אריסטו. זו שאיפה לתלות בקב"ה. היא איננה ניסיון להידמות במידותיו של הקב"ה, אלא רצון להידבק בקב"ה.
אמור אפוא, עצמאות כלכלית, ברכה בה ואשרי מי שזוכה לה. אולם אין זו הדרך היחידה שיבור לו האדם בה. לא זו אף זו: העצמאות היא ערך אך ורק אם היא מלווה בתחושת תלות בריבון העולמים. מי שעצמאותו מובילה אותו לתחושת כוח, ומסירה מעליו עול מלכות שמים, אין עצמאות זו ברכה אלא קללה.
[1] חולין מד ע"ב-מה ע"א.
[2] ביצה לב ע"ב.
[3] פסחים נ ע"ב.
[4] חידושי אגדות למהר"ל סוטה מז ע"ב.
[5] ברכות לה ע"ב.
[6] ברכות י ע"ב. הרמב"ם, שדגל בהנהגת תורה עם דרך ארץ, סייג את הדברים וטען שמדובר בנכונות להתארח בלבד: וכבר שמעתים, הניפתים, נתלים באומרם: "הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי". וזה אינו דומה לזה כלל, ואמנם זה אצלי סילוף ממי שמביא ראיה ממנו, הואיל והוא מבואר ואין בו מקום לטעות. כי אלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם בחוקים, חלילה לה' מזה, ואמנם היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון שיארחו איש אחד, והוא בדרך, נוסע, וילון אצלו ויאכל אצלו בלילה ההוא או ביום, וילך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס בבית איש, ולא אוכל ממזונו. ובכגון זה אמרו החכמים, שתלמיד חכמים, אם רצה להדמות לזה, עד שלא יכנס אצל איש – יש לו לעשות כן, וכמו כן אם רצה להתארח אצל איש בהכרח נסיעה או כיוצא בה – יש לו לעשות כן. לפי שכבר הזהירו מן האכילה ללא הכרח, ואמרו: "כל תלמיד חכמים המרבה סעודותיו בכל מקום" וכו', ואמרו: "כל סעודה שאינה שלמצוה אסור לתלמיד חכמים להנות ממנה" (רמב"ם, פירוש המשנה, מסכת אבות פרק ד).
[7] דברים יא:יא.
[8] משנה, קידושין, ד:יד.
תמונה: Bigstock
