טוב לרווק וטוב לשכנו

ידידי ר' אליהו פולק כתב מאמר חשוב, ובו הוא טוען שהחרדי הרווק היוצא לעבוד או ללמוד לימודים אקדמאים הינו בעל זהות ייחודית הקובעת קטגוריה חברתית בפני עצמה.

בהמשך לכך, הוא מתאר את הרווק הסטודנט בתור בחור המחליט ללמוד מקצוע מתוך מחשבה על העתיד לבוא מבחינה כלכלית. לדבריו, בתהליך רכישת המקצוע, נושר הרווק מהשמיכה הישיבתית והשקפת עולמו מתערערת. הוא מגלה לפתע שישנם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות שהם ערכיים ועמוקי דעת, וגילוי זה מוסיף לערער את תפיסת עולמו. הכותב מספק גם דוגמאות נוספות לערעור מקומו החברתי והדתי של הרווק החרדי: מקומות עבודה ולימודים מעורבים, ידע חדש התוודעות לקהילות אחרות. בהמשך דבריו קובע פולק שהרווק החרדי הלומד מקצוע או העובד סובל מזרות: החברה מכירה במצב של רווק השוהה בישיבה או רווקה שנמצאת בבית, וכן במצב של נישואין, אך לא ברווק עובד או לומד מקצוע.

אם רווק הלומד מקצוע או עובד ימשיך להגיע לבית הכנסת או לישיבה, ללמוד ולהתפלל, אזי אף אחד לא יראה בו זר. הזרות אינה נובעת מהלימודים באקדמיה או היציאה לעבודה באשר הם, אלא מהשינוי באורחות החיים שהרווקים – ובאותה מידה נשואים – עוברים עם יציאתם

ואולם נדמה שכל האתגרים שמתאר פולק אינם ייחודיים לרווקים, אלא הם משותפים גם לנשואים המתרחקים מהישיבה ומהסביבה המוגנת של בית המדרש. גם באשר לזרות שאותה חש הרווק המבוגר, נראה שלא דייק הכותב בדבריו. אם רווק הלומד מקצוע או עובד ימשיך להגיע לבית הכנסת או לישיבה, ללמוד ולהתפלל (וכן הרווקה תמשיך להתלבש באותה דרגת צניעות המצופה מבת "בית יעקב"), אזי אף אחד לא יראה בו זר. הזרות אינה נובעת מהלימודים באקדמיה או היציאה לעבודה באשר הם, אלא מהשינוי באורחות החיים שהרווקים – ובאותה מידה נשואים – עוברים עם יציאתם.

 

לאו חורא גנב – עכברא גנב

מדוע אפוא לאפיין את "הרווקות" בתור סיבת מצוקתו של הרווק? נראה כי פולק מסרב להטיל אחריות אישית על הרווק הבוחר לצאת מהישיבה ולשנות את אורחות חייו. הוא מבכר להאשים את הרווקות עצמה, כביכול "המצב" אשם, ולא האדם הבוגר הבוחר בחירות מסוימות בחייו. פולק מתייחס לרווקים כמו שחז"ל התייחסו לעכברים, באמרם שאין להאשים את העכבר בכך שהוא גונב אוכל מן הבתים, אלא את הפרצה דרכה הוא נכנס ("לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" [גיטין מה, א], בדומה לביטוי "פרצה קוראת לגנב"). אף כאן פולק אומר כי לא הרווקים שבחרו לשנות את אורח חייהם צריכים לשאת באחריות, אלא הרווקות שהובילה אותם לבחירה זו.

כיוצא בו, פולק בא בטרוניה עם השדכנים והחברה הרואים ברווק הסטודנט עוף מוזר. מנגד, הוא טוען שהבחור החרדי הסטנדרטי נישא על סמך התאמה משפחתית, ואילו הרווק המבוגר יותר הופך להיות יותר אינדיבידואלי ונישא על סמך טעמו ורצונו, המושפעים מהסביבה והניסיון שלו בהתנהלות בחברה מעורבת. כלומר, הוא עצמו מודה שהסטודנט הרווק אינו מתאים לאף קטגוריה מקובלת בחברה החרדית. אם הסטודנט הרווק רואה את עצמו כמי שבוחר במסלול "אינדיבידואלי", מדוע אפוא נלין על השדכניות החוששות מלעסוק בשידוכם של רווקים מבוגרים?

המחיר שנדרש הסטודנט הרווק לשלם אינו מחיר הרווקות המבוגרת באשר היא, ואפילו לא מחירה של אקדמיה או עבודה, אלא מחירה של בחירה לאמץ אורחות חיים שאינם תואמים את הנורמות המקובלות בציבור החרדי. המחיר החברתי של בחירותיו נגזר מכוחות שוק פשוטים, ולא מאיזה מערכת מרושעת המתנכלת לרווקים מבוגרים

במילים אחרות: המחיר שנדרש הסטודנט הרווק לשלם אינו מחיר הרווקות המבוגרת באשר היא, ואפילו לא מחירה של אקדמיה או עבודה, אלא מחירה של בחירה לאמץ אורחות חיים שאינם תואמים את הנורמות המקובלות בציבור החרדי. המחיר החברתי של בחירותיו נגזר מכוחות שוק פשוטים, ולא מאיזה מערכת מרושעת המתנכלת לרווקים מבוגרים.

לא הרווקות גורמת לדחייה של הרווק (ישנם שדכנים העוסקים ברווקים מבוגרים), ואף לא האקדמיה או העבודה (יש בהחלט בנות שמעוניינות בבעל שייקח אחריות על הפרנסה), אלא דווקא השינוי באורחות חיים שגוזר ערפול על עתידו של הרווק וסגנון הבית שהוא עתיד להקים.

פולק קובע שהמצוקה המרכזית של הרווקים היא הבדידות ביחס לקהילה – הניכור שהם חווים במגזר החרדי והתחושה של העדר מקום. הפתרון שהוא מציע הוא הקמת קהילה: תא קהילתי שיסתפח על קהילה גדולה. בהתאם לדרכו השוללת את האחריות מן הרווקים, הוא מטיל אחריות על הקהילות קיימות: "בעיקר ניתן להפנות תביעה זו כלפי קהילות של עובדים ובעלי מקצועות חופשיים בקרב החברה החרדית". פולק מצפה מאותן קהילות לגלות אחריות, סולידריות והזדהות, תוך שחבריהם פועלים במישורים שונים לשלב את הרווקים.

אולם אם הניכור שחשים הרווקים אינו באשמת הקהילה, אלא באשמת בחירותיהם, מדוע האחריות לדאוג לרווקים החרדים צריכה להיות מוטלת על "הקהילה החרדית" – האם לא עדיף שהרווקים ייטלו את האחריות על עצמם, אם זה להשתלב בקהילות קיימות, ואם ביצירה של קהילה חדשה?

אם הניכור שחשים הרווקים אינו באשמת הקהילה, אלא באשמת בחירותיהם, מדוע האחריות לדאוג לרווקים החרדים צריכה להיות מוטלת על "הקהילה החרדית" – האם לא עדיף שהרווקים ייטלו את האחריות על עצמם, אם זה להשתלב בקהילות קיימות, ואם ביצירה של קהילה חדשה?

החברה רואה ברווקים המבוגרים מה שמכונה בלע"ז Misfits: אדם שאין לו מקום, שפשוט "לא מתאים". בחברה החרדית, מקובל לראות את החתונה בתור אירוע המעבר בין נער לבין בוגר. לא בכדי מכונה תלמיד הישיבה בתור "בחור", ותלמיד הישיבה הנשוי בתור "אברך". למרות שמדובר בהפרש של יום אחד – יום החתונה – מדובר במעבר בעל משמעות עצומה. קודם החתונה ה"בחור" אינו אחראי על עצמו או על משפחתו. אחרים מטפלים בכל צרכיו, הגשמיים והרוחניים, וכל שמצופה ממנו הוא תפקוד סביר בתור תלמיד ישיבה. יום אחרי חתונתו, הכל משתנה: האברך הצעיר אחראי למשפחתו, לפרנסת ביתו (גם אם אשתו מפרנסת, האחריות עדיין מוטלת על הגבר), למציאת מסגרת לימודים עבורו, וכמובן לתפקוד נאות בתור בעל ולאחר מכן בתור אבא. שני העולמות, זה של "בחורים" וזה של "נשואים", הם עולמות שונים לחלוטין.

הרווק המבוגר הוא אפוא אנומליה. הוא כבר מבוגר בשנים, כך שקשה לזהות אותו עם קבוצת הנוער של "בחורים", ואילו מצד ה"עולם" שהוא חי בו, הוא עדיין "בחור", חסר אחריות וחסר מקום בקהילה של אנשים אחראיים. זה גם המתח שמביא לכך שרווקים רבים נוטשים את הישיבה ואת אורחות החיים החרדיים המקובלים, ומקבלים על עצמם אורחות חיים חדשים. אין להאשים את הרווקים בבחירה זו. אך מנגד, אין לצפות מהקהילה, כפי שפולק מצפה, לדאוג להם. הם בחרו להפריד את עצמם מהקהילה. כעת עליהם לדאוג לעצמם.

 

האם יש בעיה?

למעשה, לפני שאנו דנים על מי מוטלת האחריות, עלינו להתמקד בשאלה בסיסית יותר: הנחת המוצא של פולק היא ש"יש כאן בעיה". רווקות מבוגרת היא "בעיה" חברתית שמישהו חייב לקחת עליה אחריות. האם באמת יש כאן בעיה?

גם אם התשובה לכך היא בחיוב, ואינני בטוח בכך, אני סבור שמדובר בבעיה מינורית מאוד מבחינת אחוזים. הרוב המכריע של חבריי מתקופת הלימוד בישיבה נשואים; אולי יש שני רווקים בכל הוועד – ועד של כמאתיים בחורים – שאינם נשואים, וכעת עובדים או לומדים במוסד אקדמי. אם אלו המספרים אז לא ברור שזו אכן "בעיה".

הרווקות המבוגרת היא אולי דבר לא רצוי, והיה עדיף לנו אילו היא לא הייתה קיימת – אך אין להפוך כל תופעה בלתי רצויה ל"בעיה" הדורשת פתרון. מנגד, אין הדבר אומר שיש להתעלם מהתופעה. היא קיימת, וחשוב שיהיה מקום חברתי-קהילתי לכולם

כן ראוי להדגיש: מובן מאליו שככל ששכבת הגיל עולה, כך נמצא יותר "בעיות" בקרב הרווקים החרדיים, שכן מטבע הדברים אלה ה"חלקים", הנמצאים במרכז עקומת הפעמון, מתחתנים בנקל בגיל צעיר, ואילו החריגים, לטוב או למוטב, מתקשים למצוא את זיווגם. העובדה שבקרב הרווקים המבוגרים יש אתגרים מיוחדים אינה מצביעה בהכרח על בעייתיות של מצב הרווקות באשר הוא, אלא היא יכולה להיות גם נגזרת של אופיים וטבעם של אותם רווקים.

הרווקות המבוגרת היא אולי דבר לא רצוי, והיה עדיף לנו אילו היא לא הייתה קיימת – אך אין להפוך כל תופעה בלתי רצויה ל"בעיה" הדורשת פתרון. מנגד, אין הדבר אומר שיש להתעלם מהתופעה. היא קיימת, וחשוב שיהיה מקום חברתי-קהילתי לכולם – גם לאותם רווקים שאין להם מקום, לפחות לפי  תחושותיהם, בקהילות הקיימת.

 

"רווק מודרני" ו"מודרני שהוא רווק"

נראה ששורש הבלבול במאמרו של פולק הוא עירוב תופעות חברתיות שאינן קשורות זו לזו. פולק עוסק במאמרו ברווק "החרדי המודרני" – זה שנטש את אורחות החיים המקובלים בחברה החרדית, ואימץ לעצמו אורחות חיים "מודרניים" (המילה "מודרני" הפכה לכינוי חרדי לאורחות חיים פתוחים יותר, הכוללים אלמנטים רבים המשותפים עם החברה הלא-חרדית הסובבת). ראוי אפוא להקדיש כמה מילים לאפיונם של רווקים אלה.

לדעתי, יש להבחין בין שני סוגים של רווקים מבוגרים העוזבים את הישיבה: "החרדי המודרני" מלידה, או ה"חוצניק" שגדל בתפיסה חרדית אחרת, לעומת החרדי שגדל בקהילה חרדית שמרנית, אך השתנה והפך מודרני. יש את אלה המגיעים מבתים חרדיים מודרניים, שאצלם היציאה מהמסגרת ברווקות המבוגרת אינה טרנספורמציה או שבר. הם חונכו מלכתחילה לאורח חיים מודרני יותר מהמקובל בעולם החרדי, ולא הגיעו לשם מתוך כישלון או טראומה, אלא בתהליך רגיל של גדילה לתוך קהילה בעלת נורמות מסוימות. מנגד, ישנם אלו שגדלו בתוך קהילות סגורות יותר, ורק הרווקות הובילה אותם לבחור באורח חיים מודרני יותר. רווק מרקע זה מגיע למצבו במסלול של כישלון. התהליך שהוא עובר בטרנספורמציה מבחור ישיבה סטנדרטי ל"סטודנט רווק", כלומר, כזה המזוהה עם החרדים המודרניים, כרוך בתסכול, תסבוך ואתגרים מורכבים.

בקרב רווקים חרדיים מבוגרים, ניתן למצוא את אלה שבוחרים להשתייך לקהילה, לשמוע שיעורי תורה ואף להעביר שיעורי תורה, אם במקום העבודה ואם במסגרות אחרות. אך כאשר מדובר ברווקים שנטשו אורחות חיים חרדיים לטובת אורח חיים מודרני, המצב השכיח הוא של ניתוק: הם פשוט מתנתקים

להתרשמותי, הרווק החרדי-מודרני המתואר במאמרו של פולק משתייך לקבוצה השנייה. תחושת הכישלון שבתהליך הטרנספורמציה גורמת לרבים מחברי קבוצה זו לתחושות קשות כלפי הקהילה החרדית. הדיבורים על "הגירה" המתוארים במאמרו, והאשמת החברה החרדית הם מאפיינים מובהקים של רווקים שהפכו מודרניים יותר בשנות הרווקות.

בקרב רווקים חרדיים מבוגרים, ניתן למצוא את אלה שבוחרים להשתייך לקהילה, לשמוע שיעורי תורה ואף להעביר שיעורי תורה, אם במקום העבודה ואם במסגרות אחרות. אך כאשר מדובר ברווקים שנטשו אורחות חיים חרדיים לטובת אורח חיים מודרני, המצב השכיח הוא של ניתוק: הם פשוט מתנתקים. מטבע הדברים, הניתוק מרחיק אותם עוד יותר מאורחות חיים דתיים כמקובל בעולם החרדי, ורבים פוקדים את בית הכנסת בשבתות בלבד. במצב כזה ברור שהקהילה לא "תחבר אותם" אליה, שכן היא אינה פוגשת אותם. בנוסף לכך, גם אם יחבקו אותם, יארגנו להם אירועים ויתנו להם תשומת לב, הם הרי לא יבואו.

 

לקחת אחריות

מה אפוא ניתן לעשות? בתור רווק חרדי מבוגר בעצמי, אני בהחלט תומך בהצעתו של פולק, קידום קהילה לצעירים שחלקם יהיו רווקים, ואף הנעתי יוזמות שונות לגיבוש קהילה מסוג זה. עם זאת, חשוב שזו תהיה קהילה שיש בה מיעוט רווקים, ולא רוב – רווקות היא מצב זמני בלבד, שאין עניין להנציח אותו. חלק מהרווקים גם מאותגר ואפילו "מסכן", ואין עניין לשעתק את המסכנות הלאה.

חשוב שכל אלה ייעשו דווקא על-ידי הרווקים עצמם, ולכל הפחות בשיתוף פעולה פעיל שלהם: לא שהקהילה הגדולה תדאג להם, אלא שהם, הרווקים, ידאגו לה. כך תוכל להתקיים קהילה של צעירים שתהווה מופת לחיי יראת שמים ואחריות אישית – לחיים נעלים, רוחנית וחומרית

נדרשת אפוא קהילה שתיתן לצעירים להתפתח ולחוש חלק מה"יידישקייט" – יידישקייט מסורתי כמקובל בחברה החרדית, אך עם התאמות לעולם התרבותי של הרווק החרדית. חשוב שיהיו בה שיעורי תורה ופעילות תורנית נוספת, לצד אירועים חברתיים ותרבותיים. וחשוב שכל אלה ייעשו דווקא על-ידי הרווקים עצמם, ולכל הפחות בשיתוף פעולה פעיל שלהם: לא שהקהילה הגדולה תדאג להם, אלא שהם, הרווקים, ידאגו לה. כך תוכל להתקיים קהילה של צעירים שתהווה מופת לחיי יראת שמים ואחריות אישית – לחיים נעלים, רוחנית וחומרית.

הרווק המבוגר יכול להיות חלק פעיל בתוך קהילה כזו – קהילה של צעירים הנותנת לו מקום של כבוד. מי שמשתלב ועושה מאמץ גם יוזמן לסעודות שבת, ואף יציעו לו שידוכים. כך גם אני נוהג באופן אישי: אני מגיע לבית כנסת קבוע, תורם לו כספים ומשתלב בפעילותו, וכתוצאה מכך אני מוזמן לסעודות שבת אצל חלק מהקהל וכן מציעים לי שידוכים. בזכות השתלבותי בחיי הקהילה אני חש בשר מבשרה, ולא אורח רע או אורח שרע לו.

נדמה שיש כיום מחסור בקהילות המאפשרות שילוב כאמור; אך ככל שאלו ימשיכו לקום ולהתפתח – פיתוח שהרווקים עצמם יכולים ואמורים להיות חלק ממנו – אזי יש לקוות שכל רווק ימצא לעצמו מקום.