לדעת לקבל

נשים בעולם המודרני, ובכלל זאת בציבור החרדי, מחונכות לעצמאות (מה שמכונה לעתים "העצמה") בתחומים רבים: כלכלה, הלכה, רכישת ידע וקבלת בחירות באופן כללי. מטבע הדברים, מדובר בתפיסה המשפיעה עמוקות על החיים בכלל, ועל הקשר הזוגי בפרט. בקבוצת דיון שבה השתתפתי לאחרונה הפטירה אחת המשתתפות, חצי בצחוק, שהיה די לה לקבוע פגישה אחת לשבוע עם בעלה. להפתעתי, הקבוצה בחרה להדגיש את החצי השני – את החצי הרציני של דבריה – והנהנה בהסכמה. כן, אישה מסתדרת טוב יותר ללא בעלה. יש לה כל הכלים הנחוצים כדי לנהל בית ולהוביל משפחה לבד, והיא יכולה להסתפק בביקורים מזדמנים של בעלה לצורך החלפת נורת פלורוסנט ולביצוע תפקידים נוספים השמורים לגברים.

מדובר אמנם בסיפור אחד, אך הוא מייצג הלך רוח רווח המטשטש את חלוקת התפקידים המקובלת בין איש לאישה, מערער את ההיררכיה המסורתית הקיימת בבית, ובעיקר משנה את תפיסת העולם שלנו ביחס לקשר הזוגי. לא מדובר בשינוי בעלמא, ניטרלי או אפילו חיובי, אלא בעיוות, תוצר ההגות הפמיניסטית-ליברלית, שיש לו השלכות מצערות.

אדגיש בפתח הדברים: המשפחה החרדית רחוקה בהחלט מתופעות שליליות רבות של החברה המערבית-ליברלית, ובמיוחד בהקשר המשפחתי. היא ממשיכה להפגין יציבות מרשימה בעידן של חוסר יציבות משווע; היא עודנה גדולה, עם ממוצע של למעלה משבעה ילדים – סימן לאמון שהיא נותנת בעתיד ולחשיבות של המשכיות הדורות – והיא נמנעת משינויים מרחיקי-לכת במבנה המשפחה כמות אלה המתחוללים בעולם המודרני. ברובה המכריע, החברה החרדית אינה רואה בעין יפה את עקרון השוויון האבסולוטי ואת עוורון הצבעים המגדרי. היא סבורה כי יש הבדלים מהותיים בין גברים לנשים, ודוגלת בחלוקת התפקידים הנגזרת מהבדלים אלו. אין לה בעיה עם העובדה ש"האיש מקדש" ולא האישה, ואין לנשות המגזר שאיפות להשתוות לבעליהן – לא בתפקידים של בית הכנסת ואף לא בשעות המושקעות בעבודות בית. עם זאת, אין ספק שמסרים מתוך התפיסות הפמיניסטיות העכשוויות זולגים לתוך המרקם החברתי החרדי.

תנועת ההעצמה עומדת על יסודות של זכות ושל אינדיבידואליזם, המציגים את תנועת הנפש של קבלה בתור חולשה. אדם חזק, אדם מכובד, יודע לתבוע זכות; עליו לקחת ולא לקבל. הניסיון האישי מלמד עד כמה עמדה נפשית זו מזיקה לקשר הזוגי. העדר יכולת לקבל שוחק את מידת האמון הקיימת בקשר, חוסo את יכולת הנתינה של הבעל, ומונע את השמחה הטבעית של זוגיות בריאה ומספקת

במאמר הנוכחי אפנה את הזרקור אל הקשר הזוגי, ואטען שהפנמת רעיונות של העצמה נשית, בשילוב עם אתגרים פנימיים של זוגיות חרדית, פוגעות ביכולת של האישה להיות מקבלת – שהיא אבן יסוד לזוגיות תקינה. אינני טוענת שהרעיון של העצמה נשית נעדר צדדים חיוביים. אני מברכת על כך שבנותי יודעות קרוא וכתוב, ושיש להן ידע רחב בתורה ובהלכה, לצד חכמות נוספות. כן יש לברך על האפשרויות הרבות שנפתחו בפני נשים במגוון עשיר של תחומי תעסוקה ועשייה פרטית, חברתית וציבורית. אך לצד זאת, תנועת ההעצמה עומדת על יסודות של זכות ושל אינדיבידואליזם, המציגים את תנועת הנפש של קבלה בתור חולשה. אדם חזק, אדם מכובד, יודע לתבוע זכות; עליו לקחת ולא לקבל. הניסיון האישי מלמד עד כמה עמדה נפשית זו מזיקה לקשר הזוגי. העדר יכולת לקבל שוחק את מידת האמון הקיימת בקשר, חוסם את יכולת הנתינה של הבעל, ומונע את השמחה הטבעית של זוגיות בריאה ומספקת.

ראשית, אחדד את מושגי היסוד של נתינה וקבלה, שחלק עיקרי מתוך יחסי האנוש מושתת עליהם. בפרט, אעמוד על ההבדל שבין קבלה ללקיחה, ואסביר את הנזקים של הפיכת הקבלה ללקיחה בזכות. אמשיך לתאר את תפקידי הגבר והאישה בתא משפחתי אחד, בעיקר בעיון תורני, ואציע כי עיקר תפקידה של האישה הוא קבלה, ושל הגבר הוא נתינה. אך אדגיש שאין לראות בכך נחיתותה של האשה מול האיש. מכאן אעבור לאתגרי הזוגיות של זמנינו הנובעים בעיקר מטשטוש היסודות של נתינה וקבלה העומדים בבסיס הקשר. לסיום, אציע לשפר את המצב בתנועת חזרה למודל המקורי – מודל משמח בפשטותו. חזרה זו, מנגד, חייבת להיות מנוסחת בהתאם להלך הרוח של המאה ה-21, שבה הציפיות שלנו מזוגיות שונות מהותית משל דורות קודמים.

 

בין קבלה ללקיחה

מקובל להסתכל על הנתינה ועל הקבלה במבט דיכוטומי. כפי שכתב הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל ב"קונטרס החסד",[1] העולם מתחלק לשניים: נותנים ונוטלים – ועל כל אחד לדאוג לקבוע את מקומו בין הנותנים. תמונה דיכוטומית זו חשובה אמנם בתור תרגיל המשגה, אך בעולם אנושי וריאלי ברור שכולנו מקיימים מארג מורכב של נתינה וקבלה: אין אדם שרק נותן, ואין אדם שרק מקבל. בעולם שבו כל אדם הוא גם נותן וגם מקבל, השאלה העיקרית אינה עוסקת בקטלוג האדם לאחת הקטגוריות, אלא באפיון: כיצד האדם נותן, וכיצד הוא מקבל. נתמקד תחילה בצדו של המקבל.

העולם אכן מלא בקבלה – עובדה הנגזרת מהיות בני האדם תלויים זה בזה לחייהם, למחייתם, ואף לצרכיהם הרגשיים. ילדים תלויים בהוריהם לגידולם; אנשים תלויים בבעלי מקצוע לסיפוק צרכי הגשם שאיננו מסוגלים לספק לבד; כולנו תלויים ברבנים, סופרים ואמנים לסיפוק צרכי הרוח, ובחברים ובבני משפחה, שלא לדבר על בני ובנות זוג, לסיפוק צרכי הנפש. והאב לכולם: אנו תלויים בקב"ה, הנותן לנו את מתנת החיים, המחדש בכל יום מעשה בראשית, המכין מזון לכל בריותיו אשר ברא.

המערכת העצומה של קבלה ונתינה, הנובעת מתלות מובנית בין אדם לזולתו – אם במובן הפיזי ואם במובן הרגשי-נפשי – גוזרת שיתקיים קשר עמוק בין אדם לחברו, כמו גם בין אדם למקום. כל מסגרת של קבלה ונתינה, אפילו קבלה של חלון מאת הזגג, עשויה להפוך לקשר בינאישי

המערכת העצומה של קבלה ונתינה, הנובעת מתלות מובנית בין אדם לזולתו – אם במובן הפיזי ואם במובן הרגשי-נפשי – גוזרת שיתקיים קשר עמוק בין אדם לחברו, כמו גם בין אדם למקום. כל מסגרת של קבלה ונתינה, אפילו קבלה של חלון מאת הזגג, עשויה להפוך לקשר בינאישי. מסיבה זו השתית בעל ה"חובת הלבבות" את עבודת ה' של האדם על הכרת הטוב: הקשר שלנו עם הקב"ה מתחיל בכך שאנו מבחינים בטוב שהוא מעניק לנו – אם בתור בני אדם יחידים, ואם בתור אומה שלמה. הקשר הזה, שזכה למיסוד בברית של סיני, הוא התשתית לתורה כולה.

ואולם, אותו קשר בינאישי מותנה בקיומה של קבלה – בהיות האדם מקבל מזולתו. כאן חשוב להבחין בין קבלה לבין לקיחה – או "נטילה", כלשונו של הרב דסלר.[2] למרות הדמיון ביניהן, פעולות אלו, קבלה ולקיחה, הן בעלות מיקוד שונה בתכלית. אדם הלוקח, המיקוד שלו הוא בעצמו. הוא רוצה משהו – כסף, משחק, כבוד, הנאה, תשומת לב, כוס קפה וכל דבר אחר – ומעשה הלקיחה נועד לוודא שרצונו יתממש. בהקשר של מעשה לקיחה, זהותו של הנותן אינה משמעותית במיוחד: מיקוד הלוקח הוא בעצמו, במימוש רצונו. הוא אינו מכיר טובה לנותן, כיוון שהוא מרגיש – מכל מיני סיבות – ש"מגיע לו" לקבל את מה שהוא לוקח. בניגוד לכך, מיקוד המקבל אינו בעצמו, אלא בנותן: הוא אמנם מעוניין בדבר שהוא מבקש לקבל, אך הוא רוצה אותו דווקא בתוך מסגרת של קשר עם הנותן. תודעתו הנפשית של המקבל קובעת שאלמלא נתינת הנותן, הקבלה עצמה מאבדת את כל עניינה. הלוקח מעוניין בחפץ הנחשק או בתחושה הרצויה; המקבל רוצה את הקשר עם הנותן, והחפץ הוא רק אמצעי לכינונו ולמימושו.

העיקרון האמור תקף בכל מערכת של נתינה וקבלה. בהקשר של רב ותלמיד או מחנכת ותלמידה, מיקוד התלמיד יכול להיות בידע עצמו, אם הוא מרגיש שהרב חייב ללמד אותו ושמגיע לו לקבל את הידע הרלוונטי. מנגד, המיקוד עשוי להיות בטיפוח הקשר עם הרב או עם המחנכת – קשר שיש בו הרבה מעבר למסירת ידע. בהקשר של ילדים, כל הורה מבחין מיד בין דרישה מצד הילד למימוש רצון כלשהו – מִדמי כיס ועד לנופש בחו"ל – לבין פנייה שיש בה ממד של קבלה.[3] אך אין ספק שהתחום שבו הנושא מתבטא במלוא תוקפו הוא הקשר הזוגי בין איש לאשתו, בין אישה לבעלה. ללא תודעת הקבלה, שכנאמר בפתיח נמצאת היום מאוימת, מהותו של הקשר הזוגי נמצא בסכנה. טרם אעסוק בפירוט בעניין הזה, אבקש להבהיר שהקבלה היא גם מפתח לנתינה, סוג של "מנוע" בינאישי שבלעדיו אין אפשרות של נתינת אמת.

 

נתינה: תגובה לקבלה

תמונת המראה של ההבדל בין קבלה ללקיחה מתקיימת גם מצדו של הנותן. נתינה באשר היא מתחילה מהמקבל, שכן ללא דמות מקבל המעמיד את עצמו כחסר בפני הנותן, אין כל אפשרות של נתינה – אין למי לתת. אפשר אמנם לזרוק מתנות על אנשים זרים שאינם חסרים מאומה, אך זוהי נתינה שאין בה יחס, שאינה מגלמת קשר אנושי. נתינת אמת כרוכה בדמות מקבל, שחסרונו נשלם על-ידי הנתינה.

זה פשר לשון הכתוב בהקשר של נתינת הקב"ה לאדם: "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תהלים פא, יא). כלומר, הנתינה האלוקית נובעת אף היא מתוך העמדת האדם את עצמו בתור חסר מול חסדו האינסופי של הקב"ה. אלמלא החסר, אין אפשרות של נתינה. כך גם הדבר אצל בני אדם: הנותן מזהה חסר אצל הזולת – אם חומרי ואם רגשי – ופעולת הנתינה באה למלא את החסר. אופי הנתינה הוא אפוא תמונת מראה של עמדתו הנפשית של המקבל. ודוק: אין הכוונה בהכרח לחסרונות ספציפיים – עני שחסר לו כסף, אישה המשתוקקת לנופש זוגי, חבר הזקוק לכתף תומכת. הכוונה היא לעמדה נפשית כללית של קבלה, המכוננת קשר נמשך עם הצד הנותן, גם ללא ציפיה למילוי חסר מסוים.

הנתינה הראויה, שיש בה ביטוי לקשר של אהבה ורעות בין הנותן לבין המקבל, תבוא אפוא כאשר המקבל פונה אל הנותן מעמדה של קבלה: הוא נותן אמון בנותן, ובקשתו לקבל מבטאת כמיהה לקשר עמו. במצב כזה, הנתינה היא פעולה מקבילה של קשר ושל יחס: מילוי החסר מתייחס לא רק למושא הישיר של הנתינה, אלא בעיקר ליחס שהמקבל מבקש

הנתינה הראויה, שיש בה ביטוי לקשר של אהבה ורעות בין הנותן לבין המקבל, תבוא אפוא כאשר המקבל פונה אל הנותן מעמדה של קבלה: הוא נותן אמון בנותן, ובקשתו לקבל מבטאת כמיהה לקשר עמו. במצב כזה, הנתינה היא פעולה מקבילה של קשר ושל יחס: מילוי החסר מתייחס לא רק למושא הישיר של הנתינה, אלא בעיקר ליחס שהמקבל מבקש.

הבעיה מתחילה כאשר במקום לבוא מתוך עמדת קבלה, מגיע המקבל מתוך עמדה של דרישה. נתינה של יחס היא בחירה לתת – הנותן רואה את החסר של המקבל, ובוחר להשלים – או שלא להשלים – את החסר, מתוך קרבה ויחס אליו. מנגד, אם אין בנתינה ממד של בחירה, הרי שאין בה ביטוי לקשר פנימי: כמו שלא ייתכן להעלות על הדעת קשר אנושי כפוי, כך מעשה הנתינה המבטא את הקשר חייב לבוא מתוך בחירה. זו הסיבה שכאשר אנו נותנים מתוך אילוץ – הטרדות בלתי-פוסקות של מתרימים טלפוניים, בקשות חוזרות ונשנות של ילדים המאיימות על השפיות שלנו, או פריטה עד כלות על מצפוננו – אנחנו מרגישים שהנתינה נעדרת קשר ויחס. הסיבה לכך פשוטה: בנסיבות אלו לא הנותן נתן, אלא המקבל לקח.

וכאן השאלה הגדולה: האם אנחנו עדיין יודעים – ובעיקר, יודעות – לקבל?

 

זוגיות בריאה של נותן-מקבלת

כל זוגיות מורכבת מסבך מורכב של נתינה וקבלה. בהקשרים רבים הבעל נותן לאישה – בתחום הכלכלי, בצד התורני של הבית, באהבה שהוא מעניק לה – ובהקשרים אחרים האישה נותנת לבעלה. לדברי הגמרא, עשיית האישה למען בעלה "מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו".[4] גם לא כל הבתים שווים. יש גם בתים שבהם האישה היא המפרנסת העיקרית, כמו אשת החיל ש"הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ" (משלי לא, יד). אך במבט כולל, מסגרת הקשר בין איש ואישה היא מסגרת של נותן ומקבל: גבר נותן ואישה מקבלת. כן, גם כאשר האישה נותנת לבעלה, עומד ברקע מבנה יסוד של שאיפת האישה לקבל מבעלה ושאיפת הגבר לתת לאשתו.

המבנה הזוגי של נותן-מקבלת ידוע לנו הן פיזיולוגית והן אינטואיטיבית. נשים – אלו שלא שוכנעו אחרת – נוטות לחפש גבר שידאג לצרכיהן ויעניק להן את מבוקשן הפיזי ורגשי, ואילו גברים מחפשים אישה שתהיה מקבלת ראויה למה שהם יכולים לתת. "גם הנשים החזקות והעצמאיות ביותר," כותבת לורן ג'ייקובס, "מגלות בסוף שהן רוצות שהגברים שבחייהן יהיו הנותנים".[5] בכתבה שפורסמה בוושינגטון פוסט, העוסקת בעיקר בניסיון האישי של הכותבת, כותבת ג'יל חודורוב-קמינסקי כי זכתה לפגוש את בעלה "ברגע שהרפיתי ונכנסתי לתפקיד פאסיבי יותר, נשי יותר". בציטוט מהפסיכואנליטית פטרישיה אלן, היא מדגישה שעל האישה לקבוע את מקומה בקשר ב"אנרגיה הנשית", ולאפשר לגבר לאמץ את "האנרגיה הגברית".

לא מעט מחקרים מאששים את התיאור. לדוגמה, לאחרונה (2009) פורסם מחקרם של טוֹד קָשְדַן ואחרים שביסס, לאור עבודות קודמות ומחקר עצמאי, את השוני בין גברים לנשים בכל הנוגע לקבלת מתנות.[6] לדבריהם, שסוכמו לאחר מכן בספר פופולרי, נשים מייחסות לקבלת מתנות תחושות חיוביות של הנאה והכרת תודה, ואילו גברים מגיבים דווקא בתחושות של נטל ומחויבות להחזיר בנתינה משלהם. אבל האישוש היותר משמעותי הוא העולה מתוך מקורותינו – התנ"ך ודברי חכמים – המלאים בדימוי של גבר ואישה בתור נותן ומקבלת.

התורה מציירת תמונה זוגית של קשר בין איש לאישה, שבה הבעל הוא הנותן והאישה היא המקבלת. התנועה הנפשית המאפיינת את הצד המקבל היא הייחול, מתן האמון. תנועת נפש של המתנה. כמו שעם ישראל מייחל אל הקב"ה, נותן בו אמון וממתין לו, כך האישה נותנת אמון בבעלה ומייחלת אליו

הקשר בין הקב"ה לעם ישראל נמשל, במקומות רבים, לקשר בין איש לבין אשתו, בין בעל לרעייתו. מכאן הדימוי השכיח של עבודה זרה בתור "זנות", מעשה בגידה של אישה בבעלה: "פֶּן תִּכְרֹ֥ת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם; "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ" (דברים לא, טז) – וכהנה מקומות רבים. בולט בתוכם המשל של ספר הושע, שבו מצווה הקב"ה על הנביא לקחת לו אשת זנונים: "תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'." מעמד הר סיני משול לחופה (כמבואר במשנה, סוף מסכת תענית), וחטא העגל משול למעשה בגידה עוד ביום החופה (גטין לו, ב). כך הוא גם בצד היפה של הקשר: בעזות האהבה של ספר שיר השירים, משל לאהבת הקב"ה לעם ישראל (כפי שרש"י מפרש את הספר כולו), או בנבואות גאולה רוויות בקרבה זוגית. נבואת ישעיהו היא דוגמא עוצמתית:

רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה': הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ: אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד: כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹקֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא: כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה' וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹקָיִךְ. (ישעיהו עד, א-ו; ראו גם ישעיהו סב, א)

כלומר, התורה מציירת תמונה זוגית של קשר בין איש לאישה, שבה הבעל הוא הנותן והאישה היא המקבלת. התנועה הנפשית המאפיינת את הצד המקבל היא הייחול, מתן האמון. זוהי תנועת נפש של המתנה. כמו שעם ישראל מייחל אל הקב"ה, נותן בו אמון וממתין לו, כך נותנת האישה אמון בבעלה ומייחלת אליו. כפי שכותב הגאון מווילנא, מידת הביטחון – מתן האמון בקב"ה – היא החשובה מבין כל המעלות: "ועיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה' […] כי עיקר הכל הוא הבטחון השלם. והוא כלל כל המצוות".[7] האמון בקב"ה הוא הביטוי המרכזי של הקשר בין עם ישראל לבין הקב"ה, והוא אפוא העיקרון המרכזי: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ג). במקביל לכך, חלקה של האישה בקשר הזוגי הוא מתן אמון בבעלה.

 

חלקו של הגבר בקשר הזוגי

על-ידי האמון שהיא נותנת, מאפשרת האישה לבעל לקיים את חלקו – להצדיק את האמון בנתינה לאשתו. כאמור לעיל, נתינה זו על גווניה השונים – אם נתינה פיזית ואם נתינה רגשית – תלויה בקבלה הקודמת לה, כלי קיבול המוכן לקבל. כן ביאר המהר"ל את מה שאמרו חכמים "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא ברכה" (יבמות סב, ב), כלשונו: "כי על ידי האישה יש קבלת ברכה, כי הברכה צריך קבלה, והאישה מוכנת היא אל הקבלה […] וזה שאמר 'להניח ברכה אל תוך ביתך'. כלומר, שאל הברכה צריך קבלה, וכאשר אין אישה אין כאן קבלת ברכה".[8]

בגבר טמון עולם מלא של פוטנציאל, כוח של עשיה הממתין לצאת אל הפועל. אך הברכה עצמה, מימוש הפוטנציאל הטמון בו, תלויה בקשר הזוגי עם מקבל – עם האישה שמעמידה את עצמה לקבל את אותו הכוח, ואף ליצור ממנו את התוצר השלם. כך אכן קובעים חז"ל שהשיב אליהו לרבי יוסי כשנשאל על הפסוק "אעשה לו עזר" (בראשית ב, יח): "אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?".[9]

אף החלק הזה, נתינת הגבר בתגובה לקבלת האישה, מקביל למה שמצאנו בקשר שבין הקב"ה לאדם. הכתוב דורש מאתנו "תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים" (תהילים סח, לה). כלומר, על-ידי העמדה נכונה של דמות מקבל אנו "נותנים כוח" לקב"ה לפעול בעולם במלוא העוצמה. כך הקב"ה הוא "רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ" (דברים לג, כו) – בעזרתנו, בעזרת עם ישראל. וכבר הזכרנו לעיל את דברי הפסוק המפורשים: "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תהלים פא, יא).

המבנה המתואר של בעל נותן ואישה מקבלת אינו גוזר שזה חשוב מזה או זה למעלה מזה […] גם כאשר שניהם בגודל שווה, ישנן צורות חלוקות של נותן ומקבל, לבנה שמקבלת אור מהחמה – זכר ונקבה. לכל אחד תפקיד משלו, לכל אחד תנועה נפשית משלו. אין להשליך מכאן על חשיבותם

אני מודעת לכך שהחשיבה דלעיל אינה "מודרנית", וכי תהיה נטיה לטעון שהיא מפחיתה את ערכה של האישה ביחד לגבר – קל וחומר לאור הדימוי שהזכרתי של הקשר בין הקב"ה לבין עם ישראל. אך חשוב להדגיש שהדימוי מוגבל ליסודות של נתינה וקבלה, וכי המבנה המתואר של בעל נותן ואישה מקבלת אינו גוזר שזה חשוב מזה או זה למעלה מזה. חז"ל קובעים שמלכתחילה היו שני המאורות (השמש והירח) גדולים באותה המידה, ורק לאחר מכן צוותה הלבנה למעט את עצמה, עד שתחזור לעתיד לבוא לגודלה המלא.[10] כלומר, גם כאשר שניהם בגודל שווה, ישנן צורות חלוקות של נותן ומקבל, לבנה שמקבלת אור מהחמה – זכר ונקבה. לכל אחד תפקיד משלו, לכל אחד תנועה נפשית משלו. אין להשליך מכאן על חשיבותם.

או כמו שכותבת חודורוב-קמינסקי בכתבה הנ"ל:

אני כבר יודעת מה עומד לקרות: יאשימו אותי באנטי-פמיניזם. אבל הנה מה שלמדתי בעשרות שנות חיפוש אחר בן-זוג, ומה שלמדתי בנישואין: להמתין לגבר שייגש אלייך ולטפל בצרכייך אינו גורע מהמשימה של תנועת הפמיניזם – להשיג שוויון פוליטי, כלכלי וחברתי בין המינים. בעלי רוצה עבורי את מה שאני בעצמי רוצה: שוויון בשכר, שוויון הזדמנויות, קול שווה. חלוקת מטלות שווה. אבל יש דברים שאנחנו לא מתחלקים בהם. הוא תמיד יחזיק עבורי את המטריה, הוא תמיד ינהג ברכב, והוא תמיד יבשל את הארוחות האהובות עלי. הוא פחות דואג לעצמו ויותר דואג שאהיה מאושרת.

לסיום היא מזכירה שהיא יכולה לשמוע את סבתה אומרת בשמים: "אמרתי לך".

 

אתגר הזוגיות בדורנו

ישאל השואל: האם באמת יש צורך באריכות זו? האם אין כולנו, ציבור בני התורה, חיים את האידאל הזוגי? הדברים אינם פשוטים כל כך.

ראשית, כולנו חשופים, ברמה זו או אחרת, לעולם המודרני-ליברלי המקיף אותנו. ובעולם ההוא, לא רק שהדברים דלעיל אינו מובנים מאליהם, אלא שאצל רבים הם בגדר "דברי כפירה" בממסד האינטלקטואלי המתכחש למהותנות בכלל, ולמהותנות מגדרית בפרט. לורנס סאמרס, נשיא אוניברסיטת הרווארד לשעבר, למד זאת בדרך הקשה: הוא נאלץ להתפטר ממשרתו אחרי שהעז להציע שאולי הבדלים מהותיים (גנטיים) עומדים מאחורי מספרם העודף של פרופסורים למדעים ממין זכר. אך הזירה החשובה באמת למאבק נגד המהותנות – מאבק שהחל בשוויון בין המינים והיום ממשיך לכבוש פסגות נוספות – היא הבית הפרטי, מעון המשפחה הגרעינית ומעוז הרוע המתומצת של הפטריארכיה ("שלטון האב" ביוונית).

בזירה הזו, כל השיח על מהויות שונות, קל וחומר על תפקידים שונים הנגזרים מאותן מהויות, הוא פסול מיסודו. "היתכן", זועקות רבות, "שנשים עדיין מבלות יותר שעות בעבודות בית מאשר גברים?" הייתכן שנשים נאלצות להקריב את ההתקדמות שלהן בקריירה מבטיחה בגלל אילוצים של גידול ילדים? ובכלל, עד מתי נמשיך להיצמד למודל המיושן של גידול ילדים בתוך "משפחה גרעינית"? ובמישור הדתי-יהודי: כיצד אנחנו מוכנים להמשיך לקיים טקס נישואין כה אנטי-שוויוני עד כי "האיש מקדש את האישה"? המאבק הפמיניסטי הרדיקלי, המקדש את הסיסמא "האישי הוא הפוליטי", שׂם תופעות אלו ועוד רבות אחרות מטרה לחצי הקִדמה שתכליתם לנפץ לרסיסים כל ספיח שעוד נותר מתקופת הפטריארכיה האפלה.[11] שמעתי פעם מהפעילה הפמיניסטית יפעת ביטון שסמוך לנישואיה שאלה את קתרין מקינון, אחת המובילות מבין הוגות הפמיניזם הרדיקלי, כיצד עליה להתמודד עם טקס הנישואין הלא-שוויוני של מסורת היהדות. תשובתה האופיינית היתה בלתי מתפשרת: עזבי את הדת.

מטבע הדברים, הציבור החרדי אינו מאמץ לעצמו את יסודות הפמיניזם הרדיקלי. אך מנגד, הוא אינו חסין מפני חדירת רעיונות, בוודאי בחלקי הציבור החשוף יותר למחוזות השיח המערבי. נוסף על כך, הפיכתן של נשים רבות למפרנסות העיקריות במשק הבית החרדי – מה שנכון בעיקר בציבור הליטאי, אך נוכח גם בקהילות נוספות – יצרה תהליך מתמשך של כרסום במודל הזוגי שתואר לעיל. אמנם לא זו היתה הכוונה, אך ככל הנראה מדובר בתוצר לוואי בלתי ניתן לצפיה – וקשה מאד לבלימה – של המודל הרווח של "אישה עובדת ובעל אברך". כיון שהפכה למפרנסת העיקרית, וכיון שמדובר במודל רווח ולא במקרה חריג בלבד, קשה לשמר את התפיסה הבסיסית של אישה מקבלת מול בעל נותן – שכן על פני השטח היא הרי הנותנת, ודווקא הוא המקבל.

מבין החברות השמרניות הרבות שקיימות בעולם, מנוצרים פונדמנטליסטים בארצות הברית ועד לקבוצות השמרניות הרבות בארצות האסלאם, נדמה שהחברה החרדית היא היחידה שבה שיעור התעסוקה של נשים גבוה (משמעותית) משל גברים. ברור שיש לכך השלכות, כולל אלו הנוגעות לצורת התא המשפחתי. החינוך החרדי לבנות מדגיש ללא הרף את משימת החיים העיקרית – להקים "בית של תורה", קרי, לחיות את האידאל של אישה עובדת ובעל אברך. מול מרכזיות המשימה, נדמה לעתים שערכים אחרים – גם אלו החיוניים ביותר לצורת אותו "בית של תורה" – מוסטים הצדה, נשכחים בתהום הנשיה, או אפילו מתהפכים לגמרי ברבות הימים.

אחת הנורות האדומות שנדלקו לי בהקשר הזה היתה שאלה תמימה ששאלה אותי אחת מבנותי בחזרתה מבית הספר: "היכן כתוב בתורה שחובה על האישה לפרנס את בעלה?" היא כמובן הופתעה לגלות שבמסמך הכתובה, הקובע את החובות והזכויות של בני הזוג על-פי ההלכה, כתוב דווקא ההיפך

אחת הנורות האדומות שנדלקו לי בהקשר הזה היתה שאלה תמימה ששאלה אותי אחת מבנותי בחזרתה מבית הספר: "היכן כתוב בתורה שחובה על האישה לפרנס את בעלה?" היא כמובן הופתעה לגלות שבמסמך הכתובה, הקובע את החובות והזכויות של בני הזוג על-פי ההלכה, כתוב דווקא ההיפך. אך התלהבות היתר שכנראה גילתה אחת המורות לעקרון האישה המפרנסת היא רק קצה הקרחון. מטרידות הרבה יותר שיחות הטלפון שאני מקבלת מנשים נפלאות אך שחוקות, שהבינו לאחר שנים לא מעטות ש"המודל המשולב" שהן חיות (קריירה, ילדים, בית וקצת זוגיות) אינו מתאים להן, אך חוששות לומר זאת לבעליהן – שהרי "מניין יבוא הכסף?" או שיחות שבעלי מקבל מגברים המעוניינים לרכוש לעצמם מקצוע אך אינם יכולים כי "אשתי לא מרשה". או קשיים בזוגיות שאני נחשפת אליהם, הדורשים המון אומץ והשקעה כדי להיחלץ מהם. אלה מטרידים כי כאן כבר אין מדובר בבעיה של איזו מורה סוררת, אלא באתגר מערכתי הדורש טיפול עומק.

לוז הנושא הוא עיקרון הקבלה – קבלה מול נתינה, קבלה מול נטילה. נדמה שבנותינו פשוט אינן מתחנכות עוד להיות מקבלות מבעליהן. מצד אחד הן מתחנכות להיות נותנות – אלו שמעניקות לבעליהן את ההזדמנות להיות אברכים, לשבת וללמוד תורה ברוגע, בעוד כל "ענייני דעלמא" מטופלים על-ידי האישה. ומצד שני הן מתחנכות להיות נוטלות – ליטול, כביכול, את שכר הלימוד של בעליהן בכך שהן "שולחות" אותם ללמוד תורה. במקום עקרון "האישה המקבלת", המסר הדומיננטי החודר לתודעתן של בנות חרדיות הוא שעליהן לקחת שליטה: שליטה על הצד החומרי של הבית ביציאה לעבודה, ושליטה אף על הצד הרוחני שלו בשליחת הבעל ללמוד תורה ובקביעת הצביון הבסיסי של "בית של תורה". הגבר, מנגד, הופך להיות יצור חלש ואף חסר אונים. הוא זקוק לעזרת האישה – פירוש חדש ל"עזר כנגדו" – הן בגשם והן ברוח. הוא נזקק לאשתו ש"לא תיתן לו לצאת לעבוד", ואף לחוסן הרוחני של בת סמינר הדואגת לצביון הראוי של הבית.

ידידה אמרה לי לאחרונה בשיחת ערב שאחד הילדים חולה ולכן "מחר אני משאירה את בעלי בבית"; הניסוח הצורם מדבר בעד עצמו. כאשר חלוקת התפקידים מטושטשת, כאשר הבעל אינו מפרנס ואפילו על לימוד התורה שלו נוטלת האישה אחריות, לא פלא שהיסודות העומדים מאחורי החלוקה – יסודות של נתינה וקבלה – מאבדים אף הם בהירות

כן, גם אצלנו הולכת חלוקת התפקידים ומיטשטשת. בשעות הבוקר, כאשר שערי בתי הספר נפתחים לתלמידים ולתלמידות, וכן בשעות הצהריים בתום הלימודים לגיל הרך, מתמלאים רחובותיהן של שכונות חרדיות דווקא בגברים. הנשים הרי נמצאות בעבודה. המרפאות מלאות אף הן בילדים המלווים באבות – הצד הגמיש יותר מבין בני הזוג, הפנוי ללוות את הילד לביקור רופא. ידידה אמרה לי לאחרונה בשיחת ערב שאחד הילדים חולה ולכן "מחר אני משאירה את בעלי בבית"; הניסוח הצורם מדבר בעד עצמו. אם חלוקת התפקידים מטושטשת, אם הבעל אינו מפרנס ואפילו על לימוד התורה שלו נוטלת האישה אחריות, לא פלא שהיסודות העומדים מאחורי החלוקה – יסודות של נתינה וקבלה – מאבדים אף הם בהירות.

במישור הפורמלי, ובוודאי בצדדים הדתיים שלו, בתים חרדיים נותרו בהחלט "פטריארכליים". הגבר מקדש בשבת ולא האישה. אך מאחורי הקלעים, ולפעמים גם בקדמת הבמה – ככל שלא מדובר בעניין הלכתי מובהק – המצב עשוי להיות שונה. זרם החיים יביא את רוב המשפחות למצב של איזון בריא; האישה תחפש וגם תמצא את ערוצי הקבלה, והגבר ייתן בהם את שלו. אך אצל מיעוט שאינו מבוטל נוצרים מתחים, וקיימת תחושה של חוסר סיפוק וחוסר שביעות רצון. בהיעדר דמות של אישה מקבלת, נסתמת גם אפשרות הבעל לתת; אלמלא הקבלה – "כניעה", אם להשתמש בניסוח הידוע אך לא-כל-כך-מוצלח של לורה דויל – אין לבעל אפשרות להביא את עצמו לידי ביטוי, להוציא את הטוב שלו אל הפועל. האישה המשתלטת על בעלה חוסמת אותו מלתת. ובהעדר יחס של נותן-מקבלת, יתקשה הקשר הזוגי לפרוח. הוא יהיה מתוסכל מכך שאינו מסוגל לתת לאשתו ולדאוג לצרכיה; והיא תרגיש נסחטת מכך שנטל האחריות על הבית רובץ על כתפיה, וממורמרת מכך שאין לה גבר הדואג לה. שניהם עשויים להיות אומללים.

האישה המשתלטת על בעלה חוסמת אותו מלתת. ובהעדר יחס של נותן-מקבלת, יתקשה הקשר הזוגי לפרוח. הוא יהיה מתוסכל מכך שאינו מסוגל לתת לאשתו ולדאוג לצרכיה; והיא תרגיש נסחטת מכך שנטל האחריות על הבית רובץ על כתפיה, וממורמרת מכך שאין לה גבר שדואג לה. שניהם עשויים להיות אומללים

במקרה הטוב, קשר זוגי כזה יכול לתפקד במישור הטכני, סוג של חוזה עסקי: היא דואגת לכך שהוא פנוי ללמוד תורה, והוא עצמו לומד תורה. קשר כזה – אפשר לכנות אותו בתואר "נישואין אינסטרומנטליים" – יכול להתקיים, אמנם בצליעה ועם לא מעט כאבים, למשך זמן מה, אך בסוף בני הזוג ירגישו שמשהו חסר. משהו עמוק. הטרגדיה היא שאנחנו דווקא מקדשים את המודל, ונכנסים לכתחילה לתוך קשר זוגי צולע תוך שירת "ענבי הגפן בענבי הגפן". ידידה בישרה לאחרונה על אירוסי בנה, ולשאלתי לזהות המאושרת היא מיד השיבה: "היא מתכנתת!" מתכנתת?! האם באמת לשם כך התכנסנו – לנישואי אברך עם מתכנתת?!

זה אפוא הסבך הזוגי החרדי. כעת עלינו לחשוב: כיצד ניתן להיחלץ ממנו?

 

לדעת לבחור נכון

פתרון הבעיה אינו כרוך בשינוי דרמטי באורחות החיים. במצב הנתון, לא ניתן להעלות על הדעת שנשים חרדיות תפסקנה להיות מתכנתות, או לחילופין שגברים חרדיים יצאו מהכוללים וילכו לעבוד. תהליכים של יציאת גברים ונשים בציבור החרדי לעבודה תלויים בגורמים רבים, ושאלת הזוגיות כלל אינה אחד השיקולים. והאמת היא שהנושא התעסוקתי אינו העיקר: גם אם לא יחול כל שינוי בנתוני החיים של בני הזוג, ניתן בהחלט לכונן יחסים זוגיים תקינים וטובים. מדובר בשאלה של גישה.

לעתים קרובות, בני זוג מתחילים את חיי הנישואין שלהם בהנחות יסוד שגויות: האישה רואה את עצמה אחראית על נושא הפרנסה, ולפעמים אף על נושא הלימוד של בעלה. הגבר אינו רואה את עצמו אחראי לכלום: בשנות הבחרות, הישיבה והוריו סיפקו לו את כל צרכיו, וכעת האישה נכנסת במקומם ודואגת לכך שיוכל להמשיך ללמוד בשלוה. זה המקום שבו נדרש שינוי משמעותי. עלינו לדאוג לאיפוס מסוים של העמדות הנפשיות של כל אחד מבני הזוג, בחזרה למקום טבעי יותר, תורני יותר, בריא יותר ושמח יותר.

על האישה להיכנס לחיי הנישואין מעמדה נפשית של אמון וקבלה, ולא מעמדת שליטה. עליה "להרפות", לתת מקום רחב לגילוי ולביטוי של כוח הטוב של בעלה, אם בענייני גשם ואם ברוח. מנגד, על הגבר מוטלת אחריות על התא המשפחתי החדש, על הכנסותיו ועל הוצאותיו הכספיות, על הצביון התורני והקו ההלכתי שלו, וכמובן על לימוד התורה של עצמו

כלומר, על האישה להיכנס לחיי הנישואין מתוך עמדה נפשית של אמון וקבלה, ולא מתוך עמדת שליטה. עליה "להרפות", לתת מקום רחב לגילוי ולביטוי של כוח הטוב של בעלה, אם בענייני גשם ואם ברוח. מנגד, על הגבר מוטלת אחריות על התא המשפחתי החדש, על הכנסותיו ועל הוצאותיו הכספיות, על הצביון התורני והקו ההלכתי שלו, וכמובן על לימוד התורה של עצמו. כפי שזוגות רבים יודעים, העובדה שהאישה היא המפרנסת העיקרית אינה גוזרת בהכרח את ניתוקו של הבעל מניהול משק הבית. גם כשהיא עובדת במשרה מלאה, האחריות הכספית על הבית יכולה בהחלט ליפול על כתפי הבעל, תוך קיום חלוקת התפקידים במישור הרוח – גם אם בפועל הכנסות האישה עולות על של בעלה. כניסת האישה לעמדה של מקבלת פותחת את ערוץ הנתינה של בעלה, ומאפשרת לו את הסיפוק ואת השמחה של נטילת אחריות. אם ברבות הימים תרגיש האישה שנטל העבודה מעיק עליה ואינו מאפשר לה לתפקד בתור אם ורעיה, היא לא תהסס לומר זאת לבעלה. הוא כבר יידע להסתדר.

כפי שכתבתי לעיל בסקירה הכללית של נתינה ראויה, הנקודה המרכזית היא שמדובר בבחירה. לא משנה מהן הנסיבות המדויקות של בני הזוג, האישה יכולה תמיד לבחור בעמדה הנפשית של מקבלת, תוך שהיא נותנת אמון בנתינה של בעלה, והבעל יכול לבחור בעמדה נפשית של לקיחת אחריות. בחירות אלו הן בחירות של שמחה – שמחת נישואין של זוגיות טובה, יציבה ואוהבת. שמחתו של הגבר כרוכה בכך שהאישה נותנת בו אמון, סומכת עליו ומשחררת את עצמה להיות מקבלת. רק כך הוא באמת ידאג לאשתו, ייטיב עמה ויוודא שהוא מצדיק את האמון שהיא נותנת בו. וזו גם שמחת האישה: לתת אמון מלא בבעלה ולקבל את הטוב שהוא מסוגל להעניק.

במידה רבה, בחירות בטוב תלויות בחינוך. לצד החינוך מבית, חשוב שמערכות החינוך הפורמליות יתרמו את חלקן, וידאגו לחנך את בנות ובני ישראל בהתאם לעקרונות הבסיסיים המכוננים את תפקידי הגבר והאישה במסגרת הזוגית. כמובן יש להימנע מחינוך להיפוך התפקידים – מה שעשוי בבוא הימים לגרום לקשיים זוגיים וללא מעט סבל. גם בלי לנגוע במודל של "בעל אברך ואישה עובדת", ניתן לחנך לתפיסה הבסיסית של "בעל נותן ואישה מקבלת", לאמון שהאישה נותנת בבעלה ולאחריות שהוא לוקח על ענייני הבית. חינוך ברוח זו, שלמרבית הצער נדמה שכיום נהיה נדיר, עשוי להקל על בני הזוג לבחור בטוב – בדרך התורה של שמחה פנימית ובאושר זוגי שאין שני לו.

***

לפני מספר שבועות הגיעה לאוזני אנקדוטה על אברך שהחליט לצאת ללימודי מקצוע, למרות חששות כבדים של רעייתו. האישה, שיציאת בעלה מהכולל היתה עבורה משבר עומק, פנתה למורה מהסמינר – אחד התיכונים המפורסמים בחברה החרדית. עצת המורה היתה בלתי מתפשרת: "עלייך להילחם עד הסוף! לבעלך יש סרטן! (!) האם לא ראוי להילחם למענו?!" מידת הקיצוניות אמנם מפתיעה, אך הגישה עצמה רווחת – גישה של שליטת האישה לא רק על הצד הגשמי של הבית, אלא אף על הצד הרוחני שלו. ואדגיש: אין פגם בתמיכה של האישה בלימוד התורה של בעלה, ובשיתופה המלא בהחלטות מהותיות של צורת הבית ומצבו הרוחני. הבעיה היא ההשתלטות.

במאמר זה ניסיתי להראות שמדובר בהלך רוח הזר הן לאושר הטבעי של זוגיות בריאה, והן למודל הזוגי שהתורה מציבה בפנינו. בלי קשר לזהות המפרנס העיקרי של המשפחה, יש מקום לאישה לבחור להיות מקבלת, לתת אמון בבעלה ולפתוח את ערוצי הנתינה שלו. בחירה זו אינה מניפולטיבית, כפי שהיא לעתים נתפסת – להיכנע כניעה מלאכותית כדי לקבל את המרב מהבעל; היא פשוט הבחירה הנכונה, מתוך היכרות בעמדה הנפשית המתאימה עבור אישה במערכת נישואין. יש שמחה בבחירה עצמה, הבחירה להיות במקום הנכון של אישה מקבלת, עוד לפני הקבלה עצמה. במצב כזה יכול הגבר לבחור ליטול אחריות: אחריות על כלכלת הבית ועל הרוחניות שלו – אחריות שכולה סיפוק ושמחה.

בחירת האישה להיות מקבלת אינה בחירה במחיקה עצמית. להיפך: זו בחירה בתפקיד, בחירה של נוכחות נשית המעמידה את עצמה במקום הראוי לה. היא לא הופכת בה לאובייקט, אלא נשארת סובייקט, אך מסוג "מקבל" המאפשר לבעלה להיות נותן – נותן לה, לאישה, בתוך מסגרת של הקשר האנושי העמוק עלי אדמות. או במילותיה של ריקי, מגיבה למאמר אחר באתר "צריך עיון",[12] שדבריה הקצרים מתמצתים היטב את האמור: "אישה בעלת הערכה עצמית ובטחון עצמי אינה מתביישת בכך שהיא כלי קיבול, כי זה הדבר הטוב ביותר שהיא יכולה להעניק לבעלה [וגם לעצמה – ת"פ], ואף אחד אחר מלבדה לא יוכל לעשות זאת".

 

---

[1] הרב אליהו אליעזר דסלר, מכתב מאליהו, חלק א (תשל"ג), עמ' 50-32.

[2] יצוין שבאחד ממאמריו ב"קונטרס החסד", הרב דסלר עורך אף הוא את אבחנה בין לקבל לבין ליטול (ראו מכתב מאליהו, חלק א, עמ' 48). אלא שהאבחנה שלו נעשית כפרט אחד בתוך החלוקה שבין נתינה לבין נטילה, שהוא הקו העובר לאורך כל הקונטרס. אני מבקשת לציין את ההבחנה כנושא מרכזי, המציע מבט אחר למסגרת של נתינה וקבלה.

[3] כדי לחנך ילדים לקבלה ולא ללקיחה, אני לעתים קרובות מציעה להורים להימנע ממתן דמי כיס קבועים לילדים, באופן שהילד מגיע כל שבוע או חודש ו"תובע" את שלו, וממליצה על מודל גמיש יותר. ההורים אחראים על נתינת כסף מעת לעת לילדיהם, באופן שהילדים ניגשים אליהם בתור מבקשים ומקבלים, ולא בתור דורשים. באופן כללי, כדאי שהורים "יקדימו" את דרישת ילדיהם על-ידי נתינת מתנה, וכמובן נתינת תשומת לב ואהבה, ולא ימתינו עד שילדיהם יתבעו זאת מהם.

[4] יבמות סג, א.

[5] Lauren Jacobs, “Why Strong, Independent Women Just Want to be Taken Care Of,” Huffpost (12.11.2013); https://www.huffpost.com/entry/why-strong-independent-women-want-to-be-taken-care-of_b_3605582.

[6] Kashdan, Todd B., et al. "Gender differences in gratitude: Examining appraisals, narratives, the willingness to express emotions, and changes in psychological needs." Journal of personality 77.3 (2009): 691-730.

[7] ביאור הגר"א למשלי כב, יט; ראו גם ביאור הגר"א למשלי ל, ה.

[8] חידושי אגדות חלק א, עמ' קלג, ב. עוד כתב המהר"ל (שם, חלק ג, עמ' כו, א): "כאשר שנאמר עליו 'הון ועושר בביתו'. והטעם שהעושר תלוי באישה, כי העושר הוא ברכה, וכל ברכה צריך שיהיה כאן מקבל, והאישה היא מקבל. ולכך אמרו 'השורה בלא אישה שורה בלא ברכה', שנאמר 'להניח ברכה אל ביתך וגו'. וכאשר האישה היא עטרת בעל על-ידי שמכבדה, וכאשר נחשבת עטרת בעלה שהיא הכבוד, מביאה הכבוד לגמרי, הוא העושר שנקרא כבוד […] שהאישה מוכנת לקבלה על-ידי האיש, באשר האישה כלי מוכן לקבל, כי הוא ביתו של אדם. וכאשר נותן הכבוד לה, באשר היא עטרת בעלה, אז מקבלת העושר הוא הכבוד."

[9] יבמות סג, א.

[10] ראו חולין ס, ב; אוצר המדרשים, עמ' רנג.

[11] ההשראה לדוגמאות בקטע הזה לקוחה מכתבה של שרלוט היגינס, עורכת בכירה בעיתון הבריטי "The Guardian"; ראו https://www.theguardian.com/news/2018/jun/22/the-age-of-patriarchy-how-an-unfashionable-idea-became-a-rallying-cry-for-feminism-today.

[12]  shorturl.at/brM37.