בסיפורה "הקרב עליה"[1] מתארת חיה הרצברג תהליך התפתחות עצמית של אישה מהשלמה כנועה לאלימות מצד בעלה ועד לחיים של שחרור ורווחה. בדרכה המבריקה, שלעולם אינה קוראת תיגר או משתמשת בלשון בוטה וביקורתית, מלהקת הסופרת לגיבורת הסיפור את בתו של רב חשוב בחוץ לארץ, המגיעה לארץ ויוצרת אתה קשרי חברות. נסיונות פקיחת העיניים מצדה של החוצניקית נתקלים בתחילה בחומת הגנות העשויה ממיטב החומרים שעליהם מתחנכות בנותינו: "כתוב אישה כשרה עושה רצון בעלה… כתוב גם שכל הבולם פיו בשעת מריבה זוכה לאור הגנוז, וכתוב שהוויתור הוא מעלה עליונה ובזכותו זכתה רחל אמנו שהשם יגאל אותה מן הגלות." כדי לעזור לחברה המקבלת את גזר דין בעלה האלים באהבה מגייסת מילכי, החברה הנאמנה, את אביה, הרב המפורסם, והוא משכנע את האישה הכנועה והמיוסרת לשנות את גורלה. מלאכת ההתפכחות אינה פשוטה: "בכל הספרים כתוב שהכל בידי האישה, אולי אסור לבעלי להתפרץ בצורה כזאת, אבל מבחינת המהות הטענות שלו צודקות, הכל תלוי באישה. אם אני הייתי בסדר הכל היה בסדר. באמת הכל מתחיל באישה." סוף הסיפור הוא כמובן טוב: עיני האישה נפקחות בזכות עצתו החכמה של הרב מחו"ל, היא אוספת כוח, הבעל הולך לטיפול, ומאז הם חיים כנראה באושר ובאושר עד עצם היום הזה.
גדולתה של הרצברג מעידה על חולשתה של תפיסת "הקבלה הנשית", תפיסה שמבקשת פפר להעלות על נס בלי לתת בה סימנים מבדילים. מלאכת החינוך לקבלה נשית היא מלאכה עדינה ומורכבת, ויש לעשות אותה בכפפות של משי ובזהירות המשתמעת לאלפי פנים
הרצברג, מודעת עד דק לגבולות האפשר בספרות החרדית, הולכת על חבל מתוח מאוד. היא מעבירה ביקורת עדינה ומרומזת על הטפה המכניעה את האישה, אולם עושה זאת דרך דמותו של הרב. בלעדיו, היא יודעת, כל מסר של העצמה נשית יחשב מתקדם מדי, חומר פמיניסטי, שיש לחשוד בו ולהוקיעו. למרבה הצער, גדולתה של הרצברג מעידה על חולשתה של תפיסת "הקבלה הנשית", תפיסה שמבקשת פפר להעלות על נס בלי לתת בה סימנים מבדילים. מלאכת החינוך לקבלה נשית היא מלאכה עדינה ומורכבת, ויש לעשות אותה בכפפות של משי ובזהירות המשתמעת לאלפי פנים.
קבלה או קללה?
קללתה של חוה "והוא ימשול בך" נתקיימה בנשים במשך אלפי שנים. לעתים שוכחים יודעי דבר כי היתה זו קללה. לא מצוה, לא הגדרה אחוזה בגבולות הלכתיים או חינוכיים – קללה האמורה לפוג מן העולם בתהליך תיקונה של האנושות כולה. חלק מבורך ומבלבל של תהליך תיקון זה הוא הפמיניזם. אין זה סוד שתחת סד אותה קללה סבלו נשים בכל מהלך ההיסטוריה ובכל התרבויות מנחת זרועם של גברים אלימים. תופעות אלו היו אמנם שוליות בעם היהודי, ולאורך כל הדורות זיקקו חכמינו יחס של כבוד אהבה והגנה לאישה היהודיה; אולם לצערנו, מבלי להתכחש או לצקצק בלשון חסודה, גם במחננו קיימות עדיין תופעות קשות של ממשלת בן בליעל באשתו.
קללתה של חוה "והוא ימשול בך" נתקיימה בנשים במשך אלפי שנים. לעתים שוכחים יודעי דבר כי היתה זו קללה. לא מצוה, לא הגדרה אחוזה בגבולות הלכתיים או חינוכיים – קללה האמורה לפוג מן העולם בתהליך תיקונה של האנושות כולה. חלק מבורך ומבלבל של תהליך תיקון זה הוא הפמיניזם
יאמר מי שיאמר: אלו הן תופעות בשולי המחנה, הנובעות דווקא מחוסר נאמנות להשם ולמצוותיו. אכן איש אשר אלוקים בלבו אינו מושל באשתו באופן אכזרי. אולם אנשי עוול משתמשים בשיח הקבלה, המעלה על נס את הנתינה, עבודת המידות והשתיקה, כדי לפגוע, לחמוס ולרמוס. זהו עקב האכילס של שיח הקבלה.
נראה שהגיע הזמן לעשות את מסרי החינוך של בנותינו מורכבים יותר, ולערוך בהם אבחנה מבדלת וחדה בין רוך מקבל, מאפשר, לבין פסיביות קורבנית בחסות לשון חכמים.
בין רוך לפסיביות
אישה מקבלת היא בעלת זהות מוצקה ואיתנה. היא יודעת היטב את רצונותיה, מחוברת למערך של שאיפות ומטרות המותאמות לאישיותה ולמבנה נפשה, ואין היא חשה צורך להתנצל או להצטדק על המקום שהיא מבקשת לשרטט לעצמה במרחבי החוץ והפנים של חייה. דווקא מתוך כך היא פתוחה באופן עמוק להבנה של צרכי בעלה ולקבלת שונותו וחרותו. היא ערה לרגישויותיו ולנטיות לבו; לא תמיד תוכל למלא את כל בקשותיו, אולם היא תהיה נכונה לשיח, למפגש מאפשר ומכיל עם בן בריתה בכבוד ובעין טובה. קבלה נשית היא מעין אב טיפוס (או שמא אם טיפוס) של עמדה נוחה ומשוחררת, תודעה אשר במפגש עמה חש בן הזוג משב טוב ותומך של "היֵה באשר תהיֶה". עמדת רוך מעין זו איננה מאיינת את השרוי בתוכה. היא איננה מאפסת את האישה לכדי פיתום העונה "הן הן". זוהי עמדה פתוחה וגמישה, דווקא משום שעומדת מאחוריה אישיות יציבה, בוטחת, היודעת את רצונותיה ואת הדרכים להשיגם.
קבלה נשית היא מעין אב טיפוס (או שמא אם טיפוס) של עמדה נוחה ומשוחררת, תודעה אשר במפגש עמה חש בן הזוג משב טוב ותומך של "היֵה באשר תהיֶה". עמדת רוך מעין זו איננה מאיינת את השרוי בתוכה. היא איננה מאפסת את האישה לכדי פיתום העונה "הן הן"
לעומת האישה המקבלת, ניצבת – או שמא רכונה לה – אישה פסיבית. זו אשר נענית כמעט לכל בקשה ודרישה; שגם אם יש לה רצון משלה, היא בושה ונכלמת בו. זוהי אישה שהגדרותיה וזהויותיה – האישית, הרוחנית והמקצועית – עוברות כמעט אך ורק דרך הבעל והילדים. היא מתקשה לסרב, מרבה לחוש שהיא "מוסרת את נפשה", וחשה בלבול או חוסר אונים בשל הצורך להחליט, תוך הזדקקות לאישורים חוזרים ונשנים מדמויות סמכות חיצוניות. אישה כנועה ורכה זו נראית טובת לב, נענית ומתמסרת, אולם המחיר שמשלמים היא ומשפחתה עלול להיות כבד מנשוא. מתחת למעטה הפסיביות מסתתרת לעתים מרירות עצומה, חרדות וחששות.
אמהות המגדלות את בנותיהן מתוך דוגמא אישית של מחיקה עצמית בשם ערכים, מלמדות אותן שאין לאישה מקום בעולמו של הקב"ה. יש בנות המפנימות את המסר הזה וגדלות אף הן להיות "רותי סמרטוטי", ויש המפתחות, בתגובת נגד, קשת רחבה של תסמינים, שעיקרם דווקא מוחצנות מוגזמת ונראות צעקנית המבקשות לחפות על נמיכות דעת פנימית.
אמהות המגדלות את בנותיהן מתוך דוגמא אישית של מחיקה עצמית בשם ערכים, מלמדות אותן שאין לאישה מקום בעולמו של הקב"ה. יש בנות המפנימות את המסר הזה וגדלות אף הן להיות "רותי סמרטוטי", ויש המפתחות, בתגובת נגד, קשת רחבה של תסמינים, שעיקרם דווקא מוחצנות מוגזמת
נערות ונשים מן הסוג הפסיבי מחפשות פעמים רבות את הרב יודע-הכל שיפסוק להן מהי הדרך אשר תלכנה בה. לעתים מזדמן לי ללוות שואלות אל חדרו של רב חשוב, והלה בפקחותו הרבה מתעקש לשאול: "ומה את חושבת?" כמעט תמיד נבוכות הנשים מן השאלה ושוב תולות עיניים באילן הגדול שעליו תוכלנה להישען. הרב ממשיך ואומר: "לא אני אצטרך לחיות עם הפסיקה שאפסוק לך, את תישאי בתוצאותיה, על כן אני רוצה לשמוע ראשית לכל את מחשבתך שלך, ורק אז אומר לך את דעתי." לא כולן מצליחות מיד לנסח לעצמן את התשובה הגואלת, אולם מסר מסוג זה הוא בבחינת משב רוח מרענן בעולמן של בנות שחונכו במשך שנים לציות אוטומטי, לכיבוי הרצון והרגש מול כל אוטוריטה המדברת גבוהה גבוהה.
חינוך לקבלה בוגרת
נשים צעירות רבות נמצאות במבוכה. ההדרכה החינוכית וגם האינטימית מורה להן: "לזרום עם כל מה שהוא רוצה ומבקש… אַת הכפפה על פרק כף ידו…" נשות חינוך והדרכה רבות עושות זאת במחשבה שצניעותן היתרה של הבנות, ותפיסת העולם החד משמעית שלהן באשר לנורמות התנהגות הראויות לאישה כשרה, עלולות להיסדק במפגש עם איש שהוא לעתים עז יותר. על כן, הן מורות על ויתור טוטלי ומוחלט על תחושות, מחשבות וערכים מן הבית לטובת תודעת "לכתך אחרי במדבר" נטולת שיקול דעת או הקשבה פנימית.
האמנם זוהי הקבלה שאליה אמורות אנו לכוון את בנותינו? עיוורון צבעים, ריחות ותחושות ביחס למי שהן? ויתור על מח חושב ועל רצון אינטואיטיבי בשמה של קבלה נשית? לצד ערכים חשובים מאין כמותם של איפוק וריסון, הקשבה לגדולים ולחכמים ושיקול דעת מול גחמות נעורים חולפות, יש להדהד באזניהן של בנותינו שיחים נוספים אשר ישלימו את שיח הקבלה:
שיח של הקשבה לגוף ולנפש, אשר אינו מתאפשר אם החינוך לצניעות נמסר באופן "נוצרי", היוצא חוצץ נגד הנאות פשוטות או נגד הגוף ותחושותיו. כיצד תִפָָּּתח בתנו אל החום, הרוך והעדנה, כשאת סודות נפשה, תחושותיה והרגשותיה אין היא מכירה?
שיח של תקשורת כנה, שקופה ופתוחה עם בן הזוג. שיח זה מאתגר פעמים רבות את שיעורי המוסר על הבלגה, ויתור, שתיקה וחסד. מי יתננו מנסחות מדויקות של שביל הזהב בין השיחים.
שיח זהירות המציב תמרורי אזהרה מפורשים לגבי התנהגויות מסוימות, ואמור לעזור להדליק נורות אדומות אצל בחורה צעירה בזמן הפגישות בעולם הליטאי, ואצל נשים "ירוקות" אחרי החתונה בעולם החסידי. נשים רבות מספור מצאו עצמן במצבי קצה, עומדות מול מזבח שמוריד דמעות, רק מכיוון שלא נחשפו מעולם להדרכה פשוטה לפני ששקעה השמש הרומנטית ובא החושך האלים.
נשות חינוך חוששות, ובצדק, להפחיד בחורות טהורות לב ועולות ימים בסיפורי רוע ועוולה. הן טוענות שדיבור שקוף וגלוי מדי מלבֶּה חרדות מיותרות וטורד מנוחה בתקופה עדינה ולחוצה גם כך. אין בידי תשובת קסם לטענה זו; יש להקשיב לה […] יש למצוא את הדרך לדבר על הדברים בעדינות ובנועם, ובעיקר לעודד ביטוי עצמי, שאלה, התלבטות, היוועצות וקשר
נשות חינוך חוששות, ובצדק, להפחיד בחורות טהורות לב ועולות ימים בסיפורי רוע ועוולה. הן טוענות שדיבור שקוף וגלוי מדי מלבֶּה חרדות מיותרות וטורד מנוחה בתקופה עדינה ולחוצה גם כך. אין בידי תשובת קסם לטענה זו; יש להקשיב לה. אכן יופיו של החינוך שלנו בריחוקו מן הכיעור ומן הדומה לו. אולם ריחוק אין פרושו התעלמות גמורה. יש למצוא את הדרך לדבר על הדברים בעדינות ובנועם, ובעיקר לעודד ביטוי עצמי, שאלה, התלבטות, היוועצות וקשר.
מן מצרי המודל אל מרחבי הבית
בשולי הדברים, אמקד מעט את נקודת המבט על תכונת הקבלה הנשית. הגב' פפר מעמידה מודל דיכוטומי מוגדר מאוד: האיש נותן, האישה מקבלת. תגובותיהן של קוראות וקוראים, כמו גם של המגיבים הנוספים, ביקשו כבר לפרום את המקלעת המהודקת שהיא הציבה. ובכל זאת אבקש להבין דבר מה עמוק העומד בתשתית המודלים הללו. לכולנו, נשים וגברים כאחד, ישנו דימוי פנטסטי של בן הזוג המושלם. דימויים אלו מפרנסים את הסרטים ההוליוודיים שבהם נמדדת אישה על פי יופיה הענוג והגבר על פי חוזקו השרירי, ולהבדיל, את מערכי הלימוד וההשקפה החינוכיים שלנו, שבהם אישה מוערכת בהתאם לרכותה החסודה, והבעל מועלה על נס ביחס לרוחניותו הרוממה (לימודו בעולם הליטאי ודבקותו ופרישותו בעולם החסידי).
נראה שהנפש האנושית נזקקת לממד דמיוני כדי למסד קשר של קיימא. כבר בימי הגמרא מורים בית הלל למסך את דמותה של הכלה האמתית מבעד לצעיף המרטש את המציאות ולרקוד בפני החתן בשירת "כלה נאה וחסודה". טוב לו לכל זוג מתחיל שיעשה את צעדיו הראשונים ועננה רומנטית, דמיונית משהו, חופה על ראשו; אולם מהר מאוד עליו להסיר את צעיף הקסם, ולהתבונן באשר לפניו בבהירות כואבת אך גם גואלת.
הנסיונות לתת סימנים בעולמה הפנימי של האישה ובמבנה נפשו של הגבר, טובים וראויים לשם עשיית סדר, התוויית דרך וכינון שדה הגדרות חינוכי ורוחני שבו יוכלו זוגות לפסוע במשותף. אולם לעתים הופכות התוויות אלו מהנחית כיוון מלאת השראה לסד מחניק וכובל, דוגמת בגדי החתונה הלוחצים, הנותרים זמן רב מדי אצל הזוג
הנסיונות לתת סימנים בעולמה הפנימי של האישה ובמבנה נפשו של הגבר, טובים וראויים לשם עשיית סדר, התוויית דרך וכינון שדה הגדרות חינוכי ורוחני שבו יוכלו זוגות לפסוע במשותף. אולם לעתים הופכות התוויות אלו מהנחית כיוון מלאת השראה לסד מחניק וכובל, דוגמת בגדי החתונה הלוחצים, הנותרים זמן רב מדי אצל הזוג, ותוקעים הן את האיש והן את האישה בתוכם כבתבנית צלם ומסכה. יש נשים בעלות "מצב קבלה" אוטומטי ויש דעתניות ואסרטיביות יותר; יש גברים חזקים המבקשים אפיקי השפעה ונתינה, ויש עדינים ומהוססים יותר. כל איש ואישה פוגשים מציאות חלקית, חצויה ומחוררת, שבה הפנטזיה הפנימית אינה עולה בקנה אחד עם החצי השני הניצב מולה והאמור לפרנס את תביעותיה.
טוב לו לאיש שיבין כי כמיהתו לרוך תסופק רק עד חצי המלכות. טוב לה לאישה כי תדע שחוזקו המדומיין של בעלה יתגשם לה אך לשליש ולרביע. דווקא חברה כשלנו, המתעקשת על התנזרות מצריכת תוכן פנטזיוני ורואה במרחב האישי מקום בלעדי למימושו של הקשר הזוגי, אמורה לשמש דוגמא ומופת לזוגיות של ערך והתחשבות במציאות, ולא לקדש מודלים מדומיינים וכובלים שאינם בני מימוש.
הפמיניזם, כאמור לעיל, בישר במידת מה את השחרור מקללת האישה. נכון אמנם שהוא פנה בחלקו לכיוונים בעייתיים, אך אני מבקשת להעלות ממנו ניצוץ קדוש של ריבוי האפשרויות. הפמיניזם "שחרר" את האישה להגדיר את עצמה בהגדרה רחבה, מעבר למקובל משכבר הימים. יש הרואים בכך קריאה לפריעת סדר ולטשטוש גבולות; אולם מנסיוני המקצועי, דווקא שחרור זה של אופן הנשיות והגבריות עשוי לחזק את הקשר הזוגי מבחינה מהותית. אם מה שחשוב הוא הקשר בין איש לאישה, הרי שכל המרבה בדרכים לממשו, לטפחו ולהעמידו על תלו הרי זה משובח. כליאתם של האיש והאישה במצרי הגדרה נוקשים (נותן-מקבלת, אקטיבי-פסיבית, מוחצן-פנימית) מונעת מהם למַצֵב את עצמם זה מול זה בגמישות ובחופשיות. פמיניזם של ריבוי פנים אינו רק טומן סכנה של ניהיליזם; הוא אף נושא בכנפיו בשורה של התרחבות והתגוונות בדרך אל מימושה של הברית בין איש לאישה המתקדשים לאחד.
[1] חיה הרצברג, אני רוצה להיות, מייזליק ספרים, בית שמש, עמ' 132-123.
תמונה: Bigstock
כל הבעיה היא בדרך כלל בורות וחוסר לימודי ליבה , דבר זה מייצר אדם הזקוק להתנשאות על הזולת
וכל המשכילים ולומדי הליבה לא מתנשאים על הזולת? דווקא השכלתם גורמת להתנשאות.
לאתי שלום
קראתי את הטור ויש לי כמה הערות. מראש אומר כי אין בהם מניע של כעס, אלא יותר נקודת מבט של גבר על נושאים מורכבים אלו 1. בעולם החרדי בנושא של גישה לנשים ישנם כמה רבדים. ובאמת, השטחי שבהם (אני מדגיש השטחי והקולני) ההוא שמנסה להכתיב את החיים האמתיים כמו אתרי האינטרנט. כמו הכנסת. כמו עוד אלפי דברים שהם הרובד הרדוד ביותר של הציבור החרדי. במקום הזה אני מסכים, ההתנשאות הגברית שולטת. אין תמונות נשים בעיתונים לנשים. אין תמונות נשים באינטרנט. אין חברות כנסת (איני יודע מה דעת ההלכה אך לא נראה לי שרק זה הנושא…) מעל, הרבה מאד מעל הרבד הזה יש את רובד החיים עצמם החיים האישיים של כל זוג חיים של אב למשפחה של בנות ברובד הזה יש עולמות שלמים התמודדויות של שני בני הזוג. שיהיה ברור לך ברוב מוחץ של המקרים בני זוג שמתחילים את החיים בצורה לא נכונה שאותה את מתארת ולצערנו יש הרבה כאלה אחרי חודש, חודשיים, אולי קצת יותר הם יעשו הכל!!! כדי שתיהיה להם זוגיות נורמלית ומאושרת. ולכן, בדרך כלל הנזק אינו גדול אך מיותר בהחלט. אני צריך להסביר לך, אין גבר שמגיע הביתה אחרי הכולל עצבני ומחליט שהוא רוצה להרביץ לאשתו. לא קיים חינוך כזה אנשים שעושים את זה הם חולי נפש. ולצערנו חולי נפש יש בכל מקום. צריך למצוא אותם להוקיע אותם לטפל בהם במלוא החומרה. אך איני חושב שזה עניין של חינוך
2. ארצה להגיב ל"חינוך לקבלה בוגרת"
כשקראתי את הקטע, קבלתי פלאשבק לדבר מאד חשוב שאמר לי המדריך חתנים שלי. אחר כמה מפגשים שאלתי אותו אם גם אשתי לעתיד תלמד ותיוודע לכל זה באיזה שלב הוא הסתכל לי בעיניים ואמר לי רוב המדריכות מלמדות את הבנות דברים טכניים עוד קצת מידע לגבי מהות הקשר ועוד טיפ טיפונת לגבי אופי הקשר. הוא הוסיף, "עד לפני כמה שנים התפקיד שלי היה לבלום את הטעויות שהמדריכות הכניסו לכלות לראש. או במילים יותר חריפות אין מספיק מודעות בעולם בנות הסמינרים לתוכן הקשר העמוק והמדהים אם כי עלול להרתיע בהתחלה של איש ואשה ובזה אני מסכים בהחלט זה צורך שינוי וזה ניתן לשינוי וכבר יש בזה מעט שינוי.
3. ארצה להגיב לדעתך הברורה על פמניזציה בציבור החרדי
בהרבה מספרי המוסר המוכרים לנו מדברים על המושג שלא יביא האדם על עצמו נסיון והם מסבירים אם יש לך ברירה אחרת "כדאי לך" לברוח מהנסיון כמו מאש כיון שאדם מקבל כוחות לפי הנסיונות שהקבה משי ת עליו לא פחות לא יותר ואם אדם מתיימר לומר צדיק אני ורץ לנסיון כמוהו לצאת לקרב נגד צבא שלם. דוגמא לכך הוא האינטרנט בו אנו משתמשים כחמצן לנשימה ביד אחת אך ברור לנו שאדם שיש לו אינטרנט ללא סינון, (או עם סינון אבל ללא מגבלות זמן,ריכוז,חברתיות) אין ספק שיבוא לידי ביטול תורה מראות אסורות דעות אסורות שיעמום בטלה לשון הרי דיבה רכילות רדידות כמו כן הפמיניזם. איני חולק על החלק הגדול של הפמיניזם בשיפור מעמד האישה בשנותינו אנו אבל אני חולק בהחלט על הרצון הנואש כמעט להכניס את ערכי הפמיניזם לסמינרים בפמיניזם יש הרבה דברים טובים אבל יותר מזה גם דברים גרועים ולא צריך להיות חכם גדול כדי לפתוח ויקיפדיה ולהיווכח בכמות הגירושין הנוסקת בטירוף חושים בטשטוש זהות מגדרית מוחלטת המעלה את קרנם של ארגוני הגאווה לומר שכדי לפתור בעייה של חוסר פתיחות וכניעה של בת הזוג בציבור החרדי יש להכניס תכנים פמיניסטים היא אולי נכונה, אבל רק אם יהיה לזה אינטרנט רימון..
הגבר בטבעו נברא נותן לעומת האשה שנבראה בטבעה מקבלת פמיניזם אינו בעיה ואינטרנט גם כן אינו בעיה כל עוד והגבר יודע לתת ואיך לתת והאשה יודעת לקבל ואיך לקבל ובמקרה הצורך שניהם צריכים לדעת להתגמש.
רוב הבעיות מתחילות מחוסר כבוד של בני הזוג אחת/אחד כלפי השני/ה.
ויתור על רצונות לא מתחיל מהבוקר שאחרי החתונה אלא התחיל עוד הרבה קודם לכן בבית אבא שנובע בין היתר גם בחוסר ביטחון עצמי והפיתרון הנדרש לכך הוא שהשני יעודד את הראשון לדבר על רצונותיו ורגשותיו בחופשיות מבלי לשפוט אותו וכמובן שהכי חשוב זו עבודת המידות שלולא עבודה זו בהמה טובה הימנו.
החינוך לחיים של אחרי החתונה ביחסים של איש ואשה בין בישיבות ובין בסמינרים הו אמאוד חלש לא מקבלים כלים כדי להתמודד ולהבין הגבר את האשה והאשה את הגבר וזו ההתחלה השגויוה של חיי נישואין שיכולה לגרום לבעייה וחוסר הבנה של שני הצדדים וזה יכול לגרום לחיפוש את ההבנה במקומות אחרים
החינוך בסמינירם ובישבות שמחנך רק לשחור ולבן ולא מוכן לקבל את האפור ואת אלא שמחליטים ללכת בדרך שונה הוא זה שיוצר את כל הבלבול הזה
בתור תלמידת סמינר מהטובים ביותר שקיימים, אוכל לומר לכם שדבר מהדברים שהוזכרו פה במאמר לא נאמר לנו- התלמידות, וחבל שכך.
לראשונה-ואני בשנתי האחרונה בסמינר שמעתי את אחת המורות מזכירה את המושג "פמיניזם" בהקשר חיובי.
מודעות לא קיימת, אך רגשות חזקים שאין כאן המקום לפרטם קיימים ועוד איך, והתוצאה היא אינסוף כאבי לב וייסורי מצפון שלא תמיד נכונים.
בשביל מה? בשביל לשמור על טוהר המחנה שכבר מזמן לא טהור כמו שכולם חושבים?
המורות היחידות שמדברות במשהו על נושאים כגון אלו הן נדירות ממש!
לדעתי הענייה ומניסיון אישי הגיע הזמן לשינוי יסודי.
המחנה כבר מזמן לא טהור? כך את מגדירה את כל הציבור החרדי כמחנה לא טהור?
לא את כולו, ולא כלא טהור, אלא שאין להתעלם מכך שגם בשכבות החזקות של הציבור כבר חדרו להם דברים זרים, והחשיפה רק הולכת וגוברת, וכל ניסיון להתעלם מכך יהיה מגוחך.