מהי תקופת עיבורו של הנחש? על תורה, מדע, והפער ביניהם

"מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה". אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמן. הדא הוא דכתיב: "וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו". יש תורה בגוים – אל תאמן, דכתיב "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה". (איכה רבה ב,יג)

מאמרו של הרב משה שוחט העלה לדיון את היחס התורני למדע. הוא מבקר את היחס המזלזל למדע שהוא מוצא בחינוך התורני ובמקורות הלכתיים שונים, ורואה בו צמצום מוחין. יתרה מזו, הוא חושש מפני הנזק החינוכי שייווצר מיחס מזלזל זה.

יש להעיר כי דברי הרב שוחט אינם עומדים על היחס המורכב של חז"ל, ושל המסורת התורנית בכלל, למדע. נראה מדבריו שאין כל מתח בין החשיבה המדעית לחשיבה החז"לית. אולם, יחס חז"ל לגישה המדעית אינו פשוט כלל ועיקר, ויש במקורות חז"ל ביטויים שניתן להבין מהם זלזול בה

אין לי אלא להסכים כי עידוד לבורות וזלזול בחכמת האחר מעידים על מידות רעות ומגונות שראוי להוקיע בכל פה. מדברי המדרש המובא למעלה ניתן ללמוד כי חז"ל העריכו את החכמה. הם הפרידו בין חכמה לתורה, והיה ברור בעיניהם שיש חכמה בישראל, בנוסף על התורה. המדרש מוסיף ומלמד ש"חכמה בגוים תאמין". כלומר, גם אצל הגויים יש חכמה שראוי להאמין בה, אף אם היא אינה תורה.

עם זאת, יש להעיר כי דברי הרב שוחט אינם עומדים על היחס המורכב של חז"ל, ושל המסורת התורנית בכלל, למדע. נראה מדבריו שאין כל מתח בין החשיבה המדעית לחשיבה החז"לית. אולם, יחס חז"ל לגישה המדעית אינו פשוט כלל ועיקר, ויש במקורות חז"ל ביטויים שניתן להבין מהם זלזול בה. להלן ארצה להצביע על מורכבות התמונה, ולתת כיוון ראשוני להבחנה בין השנים. אציין בפתח הדברים כי בחינה מעמיקה של ההבדלים בין האופן שבו בוחנים חז"ל את העולם לאופן שבו עושה זאת המדע האמפירי אינה יכולה להיעשות במסגרת מצומצמת זו. אולם פטור בלא כלום אי אפשר, וראוי לסמן ראשי פרקים לסוגיה עמוקה ויסודית זו.

 

המדע האמפירי בחז"ל

מתוך דברי הרב שוחט נראה כי במונח "מדע" הוא מכוון בעיקר למדעי הטבע ולמתודה האמפירית המצויה ביסודם. מדעי הטבע מסבירים את המציאות באמצעות תצפית ומדידה. המדען צופה בגרמי השמים ומודד את תנועתם. הוא יורד לנבכי הים, מגיע לקצוות תבל ובוחן כליות ולב. את כל אלה הוא עושה באותם הכלים: זכוכית מגדלת וגליון נייר. איש המדע צופה, מודד ומארגן את תצפיותיו, ומסיק מהן מסקנות באמצעות תיאוריה או מודל. המדע מתפתח בשני כיוונים: פיתוח כלי התצפית וטכניקות המדידה, ושינוי הפרדיגמה המדעית (כלשונו של תומס קוּן) – שינוי במודל שבו מנתחים את התוצאות. הפרדיגמה המדעית משתנה מפעם לפעם, וכלי התצפית והמדידה מתפתחים כל הזמן – אך הרעיון של תצפית, מדידה וניתוח התוצאות נשאר בתוקף. ניתן אפוא לומר שהבסיס לחשיבה המדעית נמצא כבר אצל חכמי יוון.

בדברי חז"ל פנים שונות ביחס לסגנון חקירה זה. מצד אחד אנו מוצאים כמה דיונים בעניינים מדעיים לכאורה, כדוגמת הסוגיה בפסחים לגבי תנועת גרמי השמים:

ת"ר חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרין וחכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר ומזלות קבועין […] חכמי ישראל אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה למטה מן הקרקע. א"ר ונראין דבריהן מדברינו שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין.[1]

בסוגיה זו קיים דיון היכול להיחשב "חקר הטבע", כולל התייחסות לעמדה מדעית של חכמי האומות ושימוש בראיות אמפיריות המוליכות אל מסקנה: "ונראין דבריהם מדברינו."

עוד מצאנו כי חכמים נחלקים בינם לבין עצמם בעניינים מדעיים:

תניא ר' אליעזר אומר: כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה, שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה." אמר לו רבי יהושע: והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן? אמר לו: ממתקין בעבים. ר' יהושע אומר: כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה, שנאמר: "למטר השמים תשתה מים." אלא מה אני מקיים "ואד יעלה מן הארץ"? מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע ופותחין פיהן כנוד ומקבלין מי מטר, שנאמר: "יזקו מטר לאדו." ומנוקבות הן ככברה ובאות ומחשרות מים על גבי קרקע, שנאמר: "חשרת מים עבי שחקים."

לכאורה, מדובר כאן בדיון מדעי-אמפירי בשאלה מנין מגיעים המים לעננים, בדומה לסוגיה בפסחים. אלא שבדיון זה מסתמכים חכמים בעיקר על תימוכין מן המקרא. שאלת רבי יהושע (והלא מי אוקיינוס מלוחין הן) יכולה אמנם להתפרש בתור גילוי של חשיבה אמפירית, אך מצד שני ניתן לראות כאן שעיקר הדיון במסגרת של חז"ל נסוב על פרשנות המקראות.

 

עליונות הדרשה המקראית על המדע האמפירי

במקום אחר אנו מוצאים שחז"ל מייחסים עליונות ברורה לדרשנות המקרא על פני ראיות אמפיריות. במסכת בכורות דנים חז"ל בשאלת תקופת העיבור של נחש, ובתוך הדברים יש עימות בין הגישה האמפירית לגישת החכמים של דרשת המקראות:

נחש לשבע שנים […] מנא הני מילי, אמר רב יהודה אמר רב ומטו בה משום דר' יהושע בן חנניא, שנאמר: "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה", אם מבהמה נתקללה, מחיה לא כל שכן? אלא לומר לך: כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה, ומאי ניהו חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע, דהוה ליה שב שני.[2]

התלמוד מסיק את משך עיבורו של נחש מתוך דרשת המקראות. בהמשך, מנסה בעל השמועה להקשות על ההיסק התלמודי: אולי צריך להשוות את הנחש לחיות אחרות? שמא קללתו אינה פי שבע אלא פי שלוש? בדרך שקלא וטריא פרשנית דוחה הגמרא את הקושיות ומקיימת את הקביעה הראשונית. אלא שלאחר שיישבה הגמרא את הקושיות הפרשניות, היא מעמתת את הקביעה עם ההוכחות האמפיריות:

א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנניה נחש לכמה מיעבר ומוליד, א"ל לשב שני [שאל הקיסר את רבי יהושע בן חנניה: מהו משך עיבורו של נחש? ענה לו: שבע שנים] והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת [והרי "סבי דבי אתונא" (חכמי יוון) הרביעו נחשים, והם הולידו כעבור שלש שנים?] הנהו מיעברי הוו מעיקרא ד' {שנין} [אותם נחשים היו מעוברים 4 שנים קודם לכן] והא קמשמשי שמושי? [והרי הנחשים הזדווגו (כאשר חכמי אתונה הרביעו אותם)] אינהו נמי משמשי כאדם [{אין להביא ראיה מכך, מכיוון ש}גם נחשים מזדווגים שלא לצורכי רבייה, בדומה לאדם]. והא חכימי אינהו? [והרי הם (חכמי אתונה) חכמים] אנן חכימינן מינייהו [אנחנו (חכמי ישראל) חכמים מהם].[3]

ניתן לראות בסיפור זה עימות בין גישת המחקר האמפירית לגישה חכמים המבוססת על מדרש הפסוקים. חכמי ישראל לומדים על טיב עיבורו של הנחש מדרשת המקרא, ואילו חכמי אתונה בודקים את הנושא באמצעות ניסוי.

הנקודה המרכזית שהוא מבקש להמחיש היא ניתוקם של חכמי יוון מן החיים. הסיפור מדגים כיצד הם עוסקים בשאלות תיאורטיות, התלושות מן החיים ומן המציאות. הם יהירים ומתנשאים כשהם במקומם, במגדל השן המוגן, אך כשמנתקים אותם ממנו הם מיד מאבדים את בטחונם

הסיפור אינו מסתיים כאן. הש"ס ממשיך לספר כיצד גבר רבי יהושע על חכמי אתונה בחכמתו. מחמת ארכו ועומקו לא אציין כאן את הסיפור כולו, אך להבנתי הנקודה המרכזית שהוא מבקש להמחיש היא ניתוקם של חכמי יוון מן החיים. הסיפור מדגים כיצד הם עוסקים בשאלות תיאורטיות, התלושות מן החיים ומן המציאות. הם יהירים ומתנשאים כשהם במקומם, במגדל השן המוגן, אך כשמנתקים אותם ממנו הם מיד מאבדים את בטחונם.

עם זאת, ניתן לראות כי למרות חוסר ההסכמה והביקורת שיש לחז"ל עליהם ועל גישתם האמפירית, הם מתייחסים אליהם בכבוד. רבי יהושע אינו כופר בחכמתם, אלא אומר שאנו חכמים מהם.

 

"אין מביאין ראיה מן השוטים"

במקומות אחרים ניתן לראות שחז"ל כן ביטאו יחס של זלזול, לכאורה, כלפי המחקר האמפירי:

תניא רבי ישמעאל אומר טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה. אמרו לו אין למדין יצירה מטומאה. אמרו לו לר' ישמעאל מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות ובדקן ומצאן זה וזה למ"א, אמר להן: אני מביא לכם ראיה מן התורה ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים?![4]

הסוגיה דנה בהלכות אישה שהפילה בתחילת ההיריון. חכמים מסכימים כי אם לא עברו ארבעים יום מתחילת ההריון, אין לראות בהפלה הפלת עובר בכל הנוגע להלכות טומאה. מסיבה זו, האישה אינה נטמאת כפי שהיתה נטמאת בלידה רגילה. אולם רבי ישמעאל וחכמים נחלקים בשאלת דינה של אישה שהפילה מיום ארבעים ואחד ואילך. לדעת רבי ישמעאל, מארבעים ועד שמונים יום דנים את האישה כאילו הפילה זכר, ולא חוששים שמא היה עוברה נקבה (ולכן טומאת הלידה שלה קצרה יותר); ואילו חכמים סבורים כי מיום הארבעים ואילך, על האישה המפלת לחשוש שמא היה עוברה נקבה (ולכן טומאת הלידה שלה ארוכה יותר).

רבי ישמעאל מנמק את טענתו בכך שמצינו חילוק בין זכר לנקבה בתקופת טומאת הלידה וימי הטוהר שלאחריהם – בזכר הם נמשכים ארבעים יום ובנקבה שמונים. לדבריו, ראוי להקיש את משך הטומאה למשך היצירה: אם בטומאה לאחר הלידה יש חילוק בין זכר לנקבה, כך ראויה להתחלק גם תקופת יצירת הוולד – משך הזמן שבין קליטת הזרע ליצירת הוולד בעובר זכר ראוי להיות ארבעים יום, ובעובר נקבה – שמונים יום.

קליאופטרה, מלכת אלכסנדריה שבמצרים בתקופה ההלנית, עשתה ניסוי מדעי. היא לקחה שפחות שנידונו למוות וערכה עליהן ניסויים… אולם לא זו בלבד שרבי ישמעאל אינו משתכנע מן הניסוי, אלא שהוא קובל על חכמים "אני מביא לכם ראיה מן התורה, ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים?!"

חכמים מנסים לבטל את דעתו באמצעות הוכחה אמפירית: הם מספרים על קליאופטרה, מלכת אלכסנדריה שבמצרים בתקופה ההלנית, שעשתה ניסוי מדעי. היא לקחה שפחות שנידונו למוות וערכה עליהן ניסויים. היא עיברה אותן, ולאחר ארבעים יום פתחה את בטנן לבדוק את מצב העובר. היא גילתה כי אין הבדל בין זכר לנקבה בכל הנוגע למשך הזמן של התפתחות העובר, כפי שניתן להוכיח בקלות בימינו, באמצעות תצפית אולטרה-סאונד. אולם לא זו בלבד שרבי ישמעאל אינו משתכנע מן הניסוי, אלא שהוא קובל על חכמים: "אני מביא לכם ראיה מן התורה, ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים?!"

לכאורה מדובר כאן ביחס של זלזול, הרואה באוחזים במתודה האמפירית שוטים, במובן של חסרי דעת. אולם ניתן לפרש זאת בדרך מעט שונה, בעקבות שימוש בטיעון דומה בידי חז"ל במקומות אחרים.

 

"שוטה" – חריג

חז"ל אסרו לשתות משקים "מגולין", כלומר משקים שהונחו ללא מכסה וללא השגחה. הנימוק שהם נותנים לכך הוא שמא שתה מהם נחש. בהקשר זה, מופיעה במסכת חולין הברייתא הבאה:

תניא חמשה אין בהם משום גילוי: ציר וחומץ שמן ודבש ומורייס. רבי שמעון אומר אף הן יש בהן משום גילוי, ואמר רבי שמעון, אני ראיתי נחש ששתה ציר בצדן, אמרו לו שטיא הוה ואין מביאין ראיה מן השוטים.[5]

הביטוי "שוטה" במקרה זה משמעו "חריג", כזה שלא ניתן ללמוד ממנו על הכלל.

שימוש דומה מופיע במסכת שבת בדיון האם סריטת אותיות על הבשר נחשבת כתיבה, לעניין מלאכות האסורות בשבת:

המסרט על בשרו: רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים פוטרין […] תניא אמר להן רבי אליעזר לחכמים: והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו. אמרו לו: שוטה היה, ואין מביאין ראיה מן השוטים.[6]

גם כאן נראה כי עיקר כוונת חכמים היא לומר שמעשה בן סטדא היה חריג, ואין להביא ממנו ראיה על הכלל – ולא שהאיש עצמו היה חסר דעה (חוסר הדעת של בן סטדא אינו רלוונטי באופן ישיר לאיסור המלאכה בשבת; הוא יכול ללמדנו שכתיבה על הבשר באמצעות שריטה היא מעשה משונה, אך עיקר הטיעון הוא שהמעשה משונה, גם אם בן-סטדא עצמו היה שפוי בדעתו).

בכל המקומות האלו, דוחים חז"ל את הראיה מהניסוי האמפירי בתואנה כי מקרים אלה הם "שוטים". המקור שחז"ל מסתמכים עליו הוא המקרא, והם אינם משנים את עמדתם גם כאשר מסקנתם נסתרת מהתצפית המדעית

באופן דומה ניתן לפרש גם את יחסם לניסוי של קליאופטרה: הביטוי "אין מביאים ראיה מן השוטים" אינו שיפוט של קליאופטרה, אלא של הראיה. משמעו אינו בוז וזלזול בחכמי המדע עצמם, אלא הבעת עמדה שלא ניתן להשתמש במתודה שלהם בבית המדרש. בכל המקומות האלו, דוחים חז"ל את הראיה מהניסוי האמפירי בתואנה כי מקרים אלה הם "שוטים". המקור שחז"ל מסתמכים עליו הוא המקרא, והם אינם משנים את עמדתם גם כאשר מסקנתם נסתרת מהתצפית המדעית.

חכמים אמנם מכבדים טענות והוכחות אמפיריות, ואף משתמשים בהן מפעם לפעם. ניתן להביא לכך ראיות למכביר, ואף בדיונים שהוזכרו למעלה יש מספר דוגמאות לכך. אך גם אם האמפיריות אינה זרה להם, הרוב המכריע של דבריהם מבוסס על מקראות. יתרה מכך, כאשר יש התנגשות בין הפרשנות המקראית למסקנה האמפירית, הם מעדיפים בבירור את הראשונה, ואף דוחים במעין זלזול את השניה. נמצא שגם אם חז"ל אינם מזלזלים בחכמת האומות בפני עצמה, יש הבחנה ברורה בין אופי הלימוד והדיון שלהם לשל חכמי האומות.

 

תורה וחכמה

כעת נעבור לדון בהבחנה בין תורה לחכמה. כאמור, מדובר בנושא רחב ועמוק, שלא אוכל לדון בו כראוי במסגרת זו. עם זאת, ארצה לתת בו סימנים, קביעות כלליות ללא תימוכין מספקים.

המדע האמפירי דן בדרך השימוש בעולם. מטרתו היא לדעת איך להתנהל בעולם ולנצל אותו לצרכי האדם. הוא נועד לשפר את מצבה של האנושות מבחינה פיזית, אסתטית וחברתית. בלי להיכנס לשאלה אם מטרתו היא האושר הפרטי של האדם או האושר הכללי של החברה, הוא מכוון לייעול יכולת האדם להשתמש בעולם. הזיקה שבין מדע ובין טכנולוגיה אינה מקרית אלא מהותית. חכמי הדורות הבינו שכדי לשלוט בעולם יש להבין אותו. מתוך כך הם חיפשו מודלים ותיאוריות שיסבירו כיצד פועל הטבע. על מנת לשלוט בדבר יש צורך להבין אותו קודם. רק כאשר האדם מבין איך מכונה פועלת, הוא יכול להפעיל אותה באופן יעיל. במשך הדורות, ובפרט בדורות האחרונים, השיגה חכמת האדם הישגים גדולים בתחומים אלו. המדע הצליח לתת תיאור יפה של אופן התנהלות העולם, ובכך הקנה לאדם כלים רבי-עוצמה לשליטה עליו ולניצולו.

המדע האמפירי דן בדרך השימוש בעולם. מטרתו היא לדעת איך להתנהל בעולם ולנצל אותו לצרכי האדם. הוא נועד לשפר את מצבה של האנושות מבחינה פיזית, אסתטית וחברתית. בלי להיכנס לשאלה אם מטרתו היא האושר הפרטי של האדם או האושר הכללי של החברה, הוא מכוון לייעול יכולת האדם להשתמש בעולם. הזיקה בין מדע ובין טכנולוגיה אינה מקרית אלא מהותית

התורה, לעומת זאת, עוסקת בהוראה, בלימוד ההנהגה הראויה לאדם – לא הנהגה מועילה או יעילה, אלא הנהגה ראויה – דרך הערוץ של "עם ה'", מורה הדרך של ההנהגה האלוקית לעולם כולו. מדובר באבחנה יסודית עוד יותר מזאת המבחינה בין היגדים נורמטיביים לדסקריפטיביים, או בין חוק מוסרי לתיאור עובדתי. עיקרון מוסרי או היגד נורמטיבי יכולים לנבוע מתוך תפיסה מדעית של המציאות. אלו יכולים לחפש את השלטון "הטוב ביותר" במובן של התאמה מדויקת לנטיות ולכוחות של טבע האדם. כך חיפש אפלטון את המדינה הטובה, והשתמש במונחים המתורגמים אצלנו ל"שלטון הצודק". אולם, מדובר בגישה שונה מאד משל חז"ל ושל התורה.

התורה עוסקת באדם. בניגוד לשאלת האופן היעיל ביותר לאדם לחיות את חייו, התורה שואלת כיצד צריך האדם לחיות את חייו. בתורה יש ממד של הכוונה, של הצבת יעדים שאליהם יש לשאוף. במובן זה תורה היא הוראה – הוראה שאינה יכולה להיות אמפירית, כיוון שהמדע האמפירי נובע מתצפית על המציאות. התורה אינה משקיפה על העולם, אלא קובעת בתוכו שבילים של משמעות.

התורה עוסקת באדם. בניגוד לשאלת האופן היעיל ביותר לאדם לחיות את חייו, התורה שואלת כיצד צריך האדם לחיות את חייו. בתורה יש ממד של הכוונה, של הצבת יעדים שאליהם יש לשאוף. במובן זה תורה היא הוראה – הוראה שאינה יכולה להיות אמפירית, כיוון שהמדע האמפירי נובע מתצפית על המציאות. התורה אינה משקיפה על העולם, אלא קובעת בתוכו שבילים של משמעות

בהקשר הזה ביקשו חז"ל להראות כי העיסוק של "חכמי אתונה" היה במדע אמפירי, שיש בו אמנם תועלת רבה, אך הוא מנותק מן התופעות, מן האדם. הדוגמא שהביאו לכך היא המחקר האמפירי של חכמי אתונה בנוגע לזמן עיבורו של נחש. חכמי אתונה הסיקו שמשך התקופה הוא שלש שנים, זאת על ידי ניסוי . לעומתם, רבי יהושע בחן את יחס האדם אל העולם, אל החיים. על פי תפיסת האדם, יש לראות את הנחש בתור יצור הארור מכל. קללת האדם קשורה באופן הדוק אל משך הזמן בין העיבור ללידה (הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ), ועל כן ראוי שעיבור הנחש ישתנה לרעה מכל הברואים.

גישת לימוד זו מארגנת את ההיררכיה בעולם ומכוונת את יחסי האדם עם הטבע. על פיה הסיק רבי יהושע בן חנניה שיש לקבוע כי משך עיבורו של נחש שבע שנים. ואם הניסוי האמפירי ימצא שנקבת נחש ילדה תוך שלש שנים, אין זה אלא מקרה "שוטה", שאין מביאים ממנו ראיה.

גישת לימוד זו מארגנת את ההיררכיה בעולם ומכוונת את יחסי האדם עם הטבע. על פיה הסיק רבי יהושע בן חנניה שיש לקבוע כי משך עיבורו של נחש שבע שנים. ואם הניסוי האמפירי ימצא שנקבת נחש ילדה תוך שלש שנים, אין זה אלא מקרה "שוטה", שאין מביאים ממנו ראיה

יש כאן שתי גישות שונות אל החיים. הגישה האמפירית של חכמי אתונה אינה מתייחסת לאדם כלל. היא אינה מחפשת את מקום הנחש בעולם ואינה שואלת איך הוא נתפס על ידי האדם, אלא בוחנת עניין פרטי, טכני ומסוים – הזמן העובר מההפריה של הנחש, במובנה האמפירי, לזמן שהעובר בוקע מהביצה. במובן הזה, בהנחה שהניסוי האמפירי נעשה כראוי, יתכן שאכן מדובר בתקופה של שלש שנים. אולם תוצאה זו אינה משנה את יחסו של האדם לנחש. הנחש נותר ארור מכל, וראוי להוליד אחר שבע שנים. כך שהאדם ימשיך לתפוס את ההולדה לאחר שלש שנים בתור חריג, שאירע ככל הנראה משום שהעיבור האמתי התחיל מוקדם יותר.

כיוון שהתרגלנו לראות תופעות כמו עיבור ולידה בעיניים מדעיות, קשה לנו להבין את גישתו של רבי יהושע במקרה הזה, ועלינו לחשוב דווקא על דברים שהמדע עדיין לא שינה את יחסינו אליהם, דוגמת צבע או טעם. אם נשאל פיזיקאי הוא מן הסתם יענה שאין הבדל איכותי בין צבעים, אלא הבדל כמותי בלבד – אורך הגל האלקטרו-מגנטי. למדע אין כלים להכיר בתכונה האיכותית של הצבעים השונים. כיוצא בו בנוגע לטעם: אם נשאל את פי הרופא, הוא יענה כי "חריף אינו טעם", כיוון שטעם הוא תגובה למזון של קולטנים עצביים מסוימים המצויים בפה, ואילו חריפות היא תגובה מסוג שונה, הדומה יותר לכווית חום. מבחינה תצפיתית, המדען צודק בשני המקרים. ועדיין, אין אדם נורמלי התופס כך את המציאות.

המהפכה הקופרניקאית באסטרונומיה, הנחשבת לנקודת תפנית במדע, הפשיטה את חישובי תנועת גרמי השמים ונתנה ביד האדם יכולת לחזות אותה באופן מדויק מאד. התפיסה החדשה נוצרה באמצעות התנתקות מהתפיסה האנושית הפשוטה, הנחזית ונחווית לעיני כל, לפיה השמש והירח מסתובבים סביב כדור הארץ. היא יצרה נקודת מבט חדשה העומדת בניגוד לאינטואיציה, וקבעה כי כדור הארץ סובב סביב השמש. אך גם אם יעמדו אלפי גלילאואים, יוכיחו באותות ומופתים כי הארץ סובבת סביב השמש ויזעקו בגרון ניחר "אף על פי כן נוע תנוע!" – התפיסה האנושית לא תשתנה. השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. היא מסתובבת סביבנו, ולא אנחנו סביבה.

גם אם יעמדו אלפי גלילאואים, יוכיחו באותות ומופתים כי הארץ סובבת סביב השמש ויזעקו בגרון ניחר "אף על פי כן נוע תנוע!" – התפיסה האנושית לא תשתנה. השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. היא מסתובבת סביבנו, ולא אנחנו סביבה

גישת קופרניקוס סימנה פריצת דרך עצומה מבחינה מדעית. היא ניתקה את המדע מהאדם, מתפיסותיו האינטואיטיביות ומתחושותיו הבסיסיות. בכך היא פתחה את הדלת לגישות שהלכו רחוק יותר והתנתקו לגמרי מן האדם, עד לתורת היחסות ולתורת הקוונטים, הבלתי נתפסות כליל בתחושה האנושית.

האדם שולח חלליות לכוכבים רחוקים באמצעות חישובים של תורת היחסות. הוא משדר צפנים מקצה אחד של היקום לקצה השני באמצעות תובנות מתורת הקוונטים. אולם, האדם העומד על הארץ ומסתכל השמימה עדיין רואה את גרמי השמים מסתובבים סביבו. גם המדען הדגול ביותר אינו רואה, חש או חווה את העולם בצורה אחרת. במחקריו הוא יכול להשתמש בתורות אלו, ותיאור המציאות העולה מהן ישמש אותו לצרכים רבים – אבל הוא עצמו יחווה את העולם באותו המודל הישן של לשון התפילה: "מוציא חמה ממקומה ולבנה ממקום שבתה, ומאיר לעולם כולו וליושביו במידת הרחמים."

גם המדען הדגול ביותר אינו רואה, חש או חווה את העולם בצורה אחרת. במחקריו הוא יכול להשתמש בתורות אלו, ותיאור המציאות העולה מהן ישמש אותו לצרכים רבים – אבל הוא עצמו יחווה את העולם באותו המודל הישן של לשון התפילה: "מוציא חמה ממקומה ולבנה ממקום שבתה, ומאיר לעולם כולו וליושביו במידת הרחמים"

ההכרה האמפירית לא נסתרה מעיני חכמינו. הם ידעו להודות כי כאשר בוחנים את העולם במתודה זו, "נראים דבריהם מדברינו". מבחינה טכנית, הסברם של חכמי אתונה מיישב טוב יותר תופעות טבע: "שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין". אך עובדה זו אינה משנה את דעת חכמי ישראל, כיוון שהאופן שבו האדם מופיע בתוך המציאות תואם יותר את דברי חז"ל. חיי האדם אמורים להתנהל על פי תפיסתו, זו של האדם עצמו, ולא על פי מחקר אמפירי.

תוצאה אמפירית שאינה עולה בקנה אחד עם האופן שבו האדם תופס את המציאות היא "שטות". ה"שוטה" הוא אדם שתפיסת המציאות שלו מעוותת. ניסוי אמפירי המביא לתוצאה המנוגדת לאינטואיציה האנושית נתפס בעיני חז"ל באופן דומה. מכאן ש"אין מביאין ראיה מן השוטים", שכן הדבר מעוות את תפיסת המציאות של האדם. רבי ישמעאל, שאמר "דיברה תורה כלשון בני אדם", הזדעק כנגד חכמים: אני מביא לכם ראיה מן התורה, המדברת בלשון בני אדם, ואתם מביאים לי ראיה מן השוטין – מניסויים אמפיריים הנוגדים את התפיסה האנושית?!

***

בעיקרו של דבר אין מקום להתנגשות בין תורה ומדע. חז"ל הכירו בחשיבות של "חכמה", ואף כיבדו אותה במידתה. מנגד, בכל הנוגע לתחום שלהם – לתורה – הם נקטו גישה שונה לגמרי, גישה שמיקודה באדם, ולא במדידה האמפירית.

החיכוך שבין התורה לבין המדע נוצר כאשר יש עירוב תחומים. חוקר האוחז בגישה האמפירית נעדר כלים להתמודד עם החיים, כפי שביטאו זאת חכמים: "תורה בגויים אל תאמין." הניסיון לעשות כן אינו אלא התנשאות, הנובעת מניתוק המדען מן העולם, כפי שהוא חייב לעשות לצורך מחקריו. תחולת הניתוק המדעי על החיים לצורך המצאת "תורה בגויים" מניבה את המאה ה-21 – תורות נוראות בתחום החיים המנוגדות לכל רגש אנושי בסיסי.

פתרון הבעיה של ההתנגשות בין תורה ומדע הוא אפוא רק על ידי הבנתה והגדרתה של כל שיטה. בכך תיווצר אפשרות ליהנות מפירות חכמת האומות, הנותנים כלים להשתמש בעולם ולכבשו באופן יעיל ומועיל. בלימוד זה לא יהיה כל איום על התורה עצמה, שכן עיסוקה הוא אחר: להורות לנו כיצד לחיות חיים אלוקיים ערכיים, לעשות את הראוי והנכון, ולהיות אנשים ישרים וטובים

יתרה מזאת, התפשטות הגישה המדעית על החיים הכניסה את האדם ל"כלוב ברזל" שניתק אותו מהחיים. הטבע איבד את הקסם שהיה בו, והיחסים הבין-אישיים הדרדרו לכדי יחסי תועלת ביורוקרטיים. תופעה זו, שהפכה כה מוכרת במערב, היא תוצר לוואי בלתי נפרד של הגישה המדעית.

גם כאשר האיש התורני מנסה לאלץ את המתודה המדעית להתאים למידותיו, התוצאות עשויות להיות מוזרות ומשונות מאד, עד לגיחוך ממש. גישה זו מערבת בין שתי מתודות, בין שתי הסתכלויות שונות על העולם, הנעדרות בסיס משותף המאפשר עירוב. את התוצאות הבעייתיות של נסיונות אלו כבר הדגים בעל המאמר.

לדעתי, פתרון הבעיה של ההתנגשות בין תורה ומדע הוא אפוא הבנתה והגדרתה של כל שיטה. בכך תיווצר אפשרות ליהנות מפירות חכמת האומות, הנותנים כלים להשתמש בעולם ולכבשו באופן יעיל ומועיל. בלימוד זה לא יהיה כל איום על התורה עצמה, שכן עיסוקה הוא אחר: להורות לנו כיצד לחיות חיים אלוקיים ערכיים, לעשות את הראוי והנכון, ולהיות אנשים ישרים וטובים.

 

---

[1] פסחים צב, ב.

[2] בכורות ח, א.

[3] שם עמ' ב.

[4] נדה ל, ב.

[5] חולין מט, ב.

[6] שבת קד, ב. אותו נוסח בדיוק "אין מביאין ראיה מן השוטים" מופיע גם במחלוקת רבי ישמאל וחכמים במסכת נידה, בהמשך הסוגיה.

תמונה: Bigstock