צריך עיון > מראי מקום > כיצד ניתן לכונן שותפות בין הקהילות השונות בישראל? (2)

כיצד ניתן לכונן שותפות בין הקהילות השונות בישראל? (2)

מראה מקום
 

לאחרונה עלה לדיון על דפי כתב העת "השילוח" נאום השבטים של נשיא המדינה (ראה כאן). אברהם תומר טען שם כי היוזמה אותה מקדם נשיא המדינה מוותרת על הייעוד הערכי של עם ישראל ומקדמת תמורתה שותפות סביב אינטרסים חומריים. שגיא ברמק סבור כי למרות שאין לוותר על הייעוד הערכי, לא ניתן לכונן שותפות סביבו. לדבריו, אין לזלזל בבקשת "הטוב המשותף" של נשיא המדינה, הנשענת על מסורת ליברלית בעלת שורשים איתנים:

 

[לדברי ריבלין] הציונות אינה יכולה לכונן עוד כמכנה משותף בסיסי של הישראליות. שלא כבעבר, נראה כי הציונות בת-זמננו נמצאת בדרך הבטוחה לאבד את מקומה כרכיב הזהות המרכזי של מדינת ישראל. שינוי בלתי נמנע זה – תוצאה של שחיקת האתוס הציוני, אליבא ד-תומר, מגמות דמוגרפית, בגרסתו של ריבלין – מחייב אותנו לעבור ל"סדר ישראלי חדש", סדר המבוסס על ארבעת העקרונות שעל כל קבוצה חברתית ישראלית לאמץ: תחושת ביטחון, הוגנות ושוויון, אחריות משותפת ובסיס של ישראליות משותפת. זהו, מוחה תומר, סדר יום רב-תרבותי, הבנוי מפסיפס של כלל הזהויות השבטיות השונות, ולא סדר יום ציוני….

המודל שמציע הנשיא ריבלין, גורס תומר, הוא מודל אזרחי הנשען על תפיסת ה"אמנה החברתית". גישה זו אינה מבוססת על זהות משותפת הקודמת למדינה, במקרה שלנו על הזהות הציונית, אלא רואה במדינה את האחראית ליצירת הקהילה ולקידום מושג שאותו תומר מוצא כבעייתי- ״הטוב המשותף״…

השאלה המרכזית שעלינו לשאול את עצמנו היא זו: כיצד ניתן לקיים סדר חברתי של שותפות במציאות של שונות חברתית, בהינתן שקשה ביותר- למעשה, בלתי-אפשרי- להגיע להסכמה בשאלות של אמת דתית, אמת מטאפיסית אמת פילוסופית ולענייניו- להסכמה בשאלות של אמת היסטורית או אידיאולוגית. ..

מה שתומר לא מבין זה שאנחנו לא צריכים להסכים על האתוס, הנרטיב או התפיסה הלאומית. אנחנו לא צריכים להגיע להסכמה בין הציונים, הפוסט-ציונים, אדישי הציונות והאנטי-ציונים. לא רק מפני שאין שני אנשים שמסכימים על משמעותם של הביטויים הללו, אלא מפני שגם אם הייתה הסכמה בדבר טיבם, זה פשוט לא היה משנה מבחינת אופן ההתמודדות שלנו עם בעיות משותפות. הויכוחים הללו הם הרבה פחות חשובים, מבחינה פרקטית, ממה שנדמה לנו. המדינה קיימת. הקימו אותה ציונים. הסיפור ההיסטורי ידוע לכול ואנשים שונים וקבוצות שונות מוזמנות לפרש אותו ולהתייחס אליו כראות עיניהן. הניסיון להגיע להסכמה בדבר שאלות של אמת עמוקה, לא יכול ליצור אלא טינה, עוינות ואיבה בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית. לנו לא צריך להיות אכפת אם הרופא הערבי בקופת החולים או הסוחר היהודי בשוק, דבקים בחזון הציוני. לא צריך להיות לנו אכפת מה דעתם על הרצל; על ברית שלום או על הדת היהודית. כל מה שצריך להיות לנו אכפת ממנו זה שקיימת בינינו הסכמה פוליטית- הסכמה על כללי המשחק המשותפים המאפשרים שיתוף פעולה חברתי לתועלת של כולם. הסכמה על כך שיש לנו ״טוב משותף״…

 

למאמר המלא ב"זווית אחרת"