צריך עיון > מראי מקום > מדריך לחברה החרדית

מדריך לחברה החרדית

מראה מקום
 

לאחרונה הוציא החוקר פרופ' בני בראון ספר בשם "מדריך לחברה החרדית". שם זה נותן רושם ראשוני של סקירה מחקרית נוספת הבוחנת את החברה החרדית בעין אנתרופולוגית חיצונית ורואה בהם מושא מחקר. אולם ד"ר שלמה טיקוצינסקי סבור כי זהו רושם מטעה, לספר המציג תמונה כנה ואותנטית של החברה החרדית לקורא הישראלי שאינו מצוי בנבכיה:

 

באחת מקבוצות המחקר במכון ון ליר, שבה עסקנו בציבור החרדי, נכחו כרגיל חוקרים מן האקדמיה לצד אישים ורבנים חרדים. ברגע מסוים לקראת סיום הדיון, ביקש אחד הרבנים את רשות הדיבור ופתח את דבריו כך: "עכשיו יענה עכבר המעבדה לחוקריו".

אין זה סוד שכמעט כל החומר האקדמי שנכתב על החרדים בשנים האחרונות נתפס כצורם בעיני החרדי המצוי. אפשר להבין זאת. מדובר בדברים שהוא חווה, חי ונושם באופן טבעי ואינטואיטיבי, ולפתע מציבים בפניו מראה, לעיתים בלתי מחמיאה, המאורגנת בתבניות אקדמיות ובאמירות מלומדות. מראה זו היא בעיניו תמיד עיוות מכאיב, המצטרף לתחושת הנרדפות הנושנה שחש הציבור החרדי.

לא כן הספר שלפנינו. המחבר, פרופ' בני בראון, למרות שאינו נמנה על הציבור החרדי, ידוע משכבר הימים כמי שמפרסם מחקרים ומאמרים בתחום זה ממבט מאוזן וענייני, ואף אוהד למדי. אלא שהכותרת "מדריך לחברה החרדית" מטעה במקצת, באשר מדובר במסע היסטורי בנתיבי היווצרות חצרות החרדים העיקריות, ועל פי פילוח השקפתי רעיוני, ולא במדריך שימושי…

על הכול חופף עיקרון מכונן במשנתו של המחבר: הציבור החרדי בישראל הוא זה המציב מראה לחברה הלא–חרדית ולערכיה הדמוקרטיים, ועל כן מהווה גורם חשוב ומאתגר לתפיסות ולמוסכמות של הישראליות. בשיחות אישיות מתבטא בראון לא אחת כי המונח "תרבות–נגד" מוענק בדרך כלל לחברה המאתגרת את התרבות ההגמונית "משמאל", אך לאמיתו של דבר החברה החרדית, המאתגרת אותה "מימין", היא תרבות–נגד ניגודית הרבה יותר, ולכן גם חשובה עבור כל מי שמבקש לחשוב מחוץ לקופסה. אף שהחברה החרדית תובעת מאנשיה קונפורמיות מוחלטת כלפי פנים, שבראון מודע לה היטב, הוא רואה אותה כנון–קונפורמיסטית כלפי חוץ, היינו בעמידתה אל מול התרבות החילונית–ישראלית–מערבית.

עמדה זו מצטרפת לעיקרון מתודי נוסף המלווה את מחקרו מזה שנים, המייחס להגות החרדית "תיאולוגיה שלא מדעת". לאמור: גם אם ההוגים החרדיים לא ניסחו את משנתם כדבעי, היא מכילה יסודות חשובים המתכתבים עם פסיפס של עמדות פילוסופיות ותיאולוגיות. אין כאן המקום לדון על כל אחת מן הקביעות הללו, ולא באתי כאן להתמודד עם בראון המורה והחוקר, כי אם להעריך את בראון הידען אשר "כל רז לא אניס ליה", ובשפה ישיבתית: את בראון של "סדר בקיאות" ולא את בראון של "סדר עיון"….

פרופ' בראון נותן אפוא קרדיט גדול מאוד לציבור החרדי בשרטטו את פניו בקווים של ערכים ואידיאולוגיה בלבד. לכאורה אך טבעי הדבר שחוקרי מדעי הרוח יתנהלו מול משנתם של רועים רוחניים חרדים, כשם שהפובליציסטים החרדים מתנהלים עד היום מול "המשכילים". אלא שבדברי המבוא של החיבור מבטיח המחבר כרך נוסף שיעסוק בנושאי חברה, כלכלה, חינוך, גיאוגרפיה ותקשורת, וכן בסקירת מבנים ותהליכים בחברה החרדית. דומני שמבחינתו של המחבר מדובר בחציית אסכולות, ששווה להמתין ולראות את פרייה, כיצד ייראו הגשרים שיימתחו בין סוציולוגיה לתיאולוגיה בחקר החרדיות…

 

למאמר המלא במוסף "שבת"