גדולי ישראל בדור לאחר השואה הבינו את חשיבותה של ארץ ישראל, אומר פרופ' שלום רוזנברג. בעקבות השואה, גם רבני היהדות החרדית הכירו במעלתה העצמית של הארץ, בברכת אהבתה וסגולת בוניה. לדבר זה היה השפעה מאחדת של חלקיה השונים של היהדות. זכרון השואה חידד את המשותף לנו כיהודים וכונן אחווה. שכחת השואה גורמת לאובדן רגש השותפות ומאפשרת את הפירוד בעם:
…הרב שמואל דוד וולקין, מתלמידיו של החפץ חיים, הצליח לברוח מגיא ההריגה לשנחאי, ולאחר מכן היה רב בברוקלין. הרב וולקין מתייחס לסיום הפסוק: "וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר", והוא כותב: "אפשר להרחיב ולומר שאם לא יגיעו בני ישראל… אפילו לעמוד החסד כראוי ויצטיינו רק באהבת הארץ הקדושה ויחוננו את עפרה וימסרו את נפשם עליה, יזכור ה' לטובה גם את מסירותם לארץ אבות: וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". היו אלה החלוצים והחיילים שהביאו לבנייתה של מדינת ישראל שבה יוכל עם ישראל לחדש את התורה, העבודה וגמילות החסדים.
הרב וולקין מוסיף על פי דברי החבר בסיום ספר הכוזרי: "ויש לדברים אלה סמך וסעד מן המקרא: אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד (תהילים קב, יד). ומנין אנו יודעים כִּי בָא מוֹעֵד? כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ (שם, טו)". כולנו הכרנו פסוקים אלה, אלא שהיינו צריכים לחכות לריה"ל כדי שיסביר לנו שהם קשורים זה בזה: "זאת אומרת ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה". אני מאמין בביאת המשיח, אבל אני חייב לחכות לו בארץ ישראל…
אולי תורתם של לומדי התורה מגִנה על ישראל, אך מסירות הנפש של הדבקים בארץ מגִנה על הלומדים. זאת הייתה הרגשתם של החכמים שידעו לקרוא את המציאות, חכמים שעברו את השואה ושהבינו את חשיבותו של כלל ישראל, כי כולנו היינו מועמדים להגיע לאושוויץ. יש ליהודי מעמד תיאולוגי מעבר לקיום המצוות. זוהי אחת מפלאות ההיסטוריה. הרגשה זאת אבדה אצל רבים מהחרדים לדבר ה'. השואה נשכחה. שכחה זאת הרסה את האחווה, ואיתה כל יחס אל הסמלים היהודיים הכלליים. או אז, ילדי שכונתי המחונכים ישברו את הדגל שבמכוניתי…
