הצעת חוק חדשה המונחת לפתחה של הכנסת מבקשת לשנות את השפה המשפטית המשמשת לבוררות בדיני משפחה. הרב עזריאל אריאל עוקב בדאגה אחר השינויים המוצעים ומזהיר כי הם נובעים מגישות המערערות על היסודות המסורתיים של יחסים משפחתיים. את מקומו של אחריות ההורה לילד, הכבוד של הילד לאביו ואמו והמורא בפניהם תופסת שפה של "זכויות הילד" הפורמות את המארג המשפחתי ומזיקות לילד:
הסמכות ההורית הייתה בעבר – ובעצם הינה גם כיום, למרות הערעור הרב עליה – אחת מאבני היסוד של יחסי הורים וילדים. הבאת ילד לעולם הרי אינה מתמצה בהולדתו וגם לא בדאגה לצרכיו הפיזיים; על ההורה להדריך את הילד בשבילי העולם, לתווך לו את המציאות ולהציל אותו מסכנות. גם אם ההורה איננו תמיד המודל המושלם לחיקוי – הוא בעל ניסיון חיים ובגרות חיוניים שהילד אינו יכול בלעדיהם. הסמכות ההורית, כלומר הידיעה של הילד שעליו לשמוע בקול הוריו ולכבד אותם, היא מרכיב בסיסי בהגנה על הילד ובהבטחת צמיחתו הבריאה עד לגיל שבו הוא יכול ליטול אחריות לחייו.
אלא שסמכות זו התערערה מאוד בדור האחרון בחברה המערבית, בשם השוויון וזכויות הילד. כתוצאה מכך, הורים מתקשים לחנך את ילדיהם ולהציב להם גבולות…
הצעת חוק "הורים וילדיהם" באה אמנם לפתור בעיות אמיתיות ומעיקות, אולם היא מרחיקת לכת ביותר עד כדי שינוי סדרי בראשית. יש בה הקצנה חריפה בתפיסת "זכויות הילד", ומתוך כך היא עלולה לפגוע במרקם העדין של המשפחה בישראל ושל החברה הישראלית כולה.
במאמר זה הצענו אלטרנטיבה. במקום מרחב השיח הכוחני והמנוכר המאפיין את מערכת המשפט הצענו להשתמש במרחב שיח דיאלוגי – טיפולי או גישורי. במקום מערכת המושגים הנוקשה והמשפטית, המתמקדת ב"זכויות הילד" הגוררות בעקבותיהן את "חובות ההורים", יש לאמץ מערכת מושגים ושפת שיח רכות יותר המתמקדות ב"מחויבויות ההורים". תפיסה זו יונקת מתשתית רחבת יריעה במקורות היהודיים, כמו גם מגישות מתקדמות בפסיכולוגיה ובעבודה סוציאלית. מחויבויות אלו מבוססות מחד גיסא על ההכרה בכך שכל ילד ראוי לסיפוק כל צרכיו הפיזיים, הרגשיים והרוחניים (ובכך להותיר על כנו את השימוש במושג הוותיק "טובת הילד"), ומאידך גיסא הן מבוססות על תחושת השייכות והאחווה בין כל בני המשפחה, ובעיקר בין כל אחד מן ההורים לבין כל אחד מילדיו…
