המושג "חוויה דתית" הוא המצאה של הזמן המודרני. בעבר הדת לא נתפסה כחוויה אלא בתור מערכת חובות, זהות והשתייכות קהילתית. החוויה ביסודה מתייחסת למשהו אישי ואינדיבידואלי. האם ניתן לדבר על "חוויה" בהוויה הדתית של העולם החרדי? ד"ר שלמה טיקוצינסקי סבור כי יש מובן לחוויה הדתית החרדית, אך היא שונה ממובנה המקובל בעולם. בעולם החרדי החוויה אינה בתחום האישי, אלא אגודה באופן בלתי נפרד בזהות הקהילתית:
את המונח "חוויה דתית" כעניין לענות בו השליך ויליאם ג'יימס אל עולמנו בראשית המאה שעברה. כמי שהשתייך לזרם הפרגמטיסטי בפסיכולוגיה המודרנית, ניסה ג'יימס לסווג את האדם המודרני על פי זיקתו למחשבה הדתית, במנותק מן הממסד הדתי. בשיח הכללי על אודות מקומה של הדת במציאות המודרנית מצוי "שיח החובות" הדתי הממסדי במתח מובנה מול "שיח הזכויות" האינדיבידואליסטי, השואף ליצוק גוון אישי לקשר של המאמין עם אלוהיו. שיח ה"חוויה" נולד לדעתי עם התגברות הצורך לגשר בין שיח החובות לשיח הזכויות, להפיג את המתח הנזכר וייתכן שאף להדחיקו. חוויה דתית, על פי ג'יימס, מקורה בתחום שבו נוגעת הדת במאמיניה, ומטבע הדברים היא מתרחשת במרחב הפרטי של האינדיבידואל המאמין אך לא במרחב הציבורי והממוסד של הדת. רציונליסטים מסוגו של ליבוביץ יאמרו כי גם שיח החוויה משתייך לשיח הזכויות וגובל בתועלתנות מאוסה, שכן השאלה הדתית הבסיסית שהאדם צריך לשאול את עצמו היא "מה אוכל אני לתרום לדת" ולא "מה תוכל הדת לתרום לי"…
אם יש אפוא מאפיין ייחודי לחוויה הדתית החרדית, זוהי חוויית האינטימיות עם הגורם המתווך, קרי התורה וחוקיה שניתנו בסיני, ועל פי פרשנותם המוסמכת בכל דור ודור. המערכת החוקתית הפרטנית, המסדירה את חייהם של היחיד ושל הקהילה עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, נתפסת בעיני החרדי כחביקה אימהית ומגוננת, דווקא משום שאינו מהרהר אחריה בשום צורה. חקר ההלכה העכשווי זר לו, לפסיקה הרבנית העכשווית הוא מציית כשם שהוא מציית ל'שולחן ערוך', וכך הוא ממשיך לחוות את החוויה ההוליסטית של ה"מובן מאליו" החובק־כול…
החניך החרדי נושא עמו סוג של חוויה דתית הנטועה בו מראשית חייו, והיא חוויית האקסקלוסיבי והנבדל, הנושא על כתפיו את האחריות להמשכיותה של האמת. אתוס זה הוא נחלת כלל החינוך החרדי, הרואה את עצמו נושא הלפיד המסורתי ללא שינוי…
