יחסה של החרדיות המזרחית ותנועת ש"ס לציונות ניצבת במרכז ספר חדש של החוקר ניסים ליאון. לדבריו, בעוד החרדיות האשכנזית שוללת את הציונות מכל וכל, היהדות הספרדית מקבלת את רעיון הלאומיות היהודית, אבל מתנגדת לאופייה החילוני. יצחק גייגר סוקר את הטענות העיקריות המופיעות בספר זה:
הסוציולוג נסים ליאון… בספרו החדש, "המצנפת והדגל" [מבקש] לפענח את דרך ההתמודדות של הזרם המרכזי בש"ס, בהנהגת הרב עובדיה יוסף, עם האתגר הציוני. לדבריו, התמודדות זו נדרשת בשל הפער בין עמדת ההנהגה הרבנית, שהושפעה רבות מהעמדה החרדית האשכנזית, הלעומתית לציונות ולמדינה, ובין העמדה של הציבור המזרחי הרחב, המזדהה עם המדינה ועם הרעיון הציוני. הנכונות של הזרם המרכזי בש"ס להתחשב בעמדת הציבור הרחב, בניגוד לחרדיות האשכנזית, מחייבת הסבר.
לפי ליאון ההסבר מצוי בנסיבות השונות של שני גוני חרדיות אלו: בעוד שלחרדיות האשכנזית יש "זעם קדוש" כלפי הציבור הרחב האשכנזי על שנטה אחר הרפורמה, ההשכלה, הסוציאליזם, הלאומיות האירופית והתנועה הציונית, הרי ש"זעם קדוש" כזה נעדר בחרדיות המזרחית, המבקרת אמנם את הציבור המזרחי הרחב על תופעות של חילון והחלשת מעמד ההנהגה הרבנית, אך תולה תופעות שליליות אלו בעיקר בדפוס קליטת עולי ארצות האסלאם על ידי הנהגת המדינה בשנים הראשונות לקיומה…
לשוני זה השלכה חשובה לפי ליאון: הוא אפשר לחרדיות המזרחית לא לצאת חזיתית נגד הציונות והמדינה אלא לגבש עמדה מורכבת כלפיה, עמדה שאותה מגדיר ליאון כ"לאומיות שכנגד", מושג תיאורטי הנשען על יסודות פוסט–קולוניאליסטים, פוסט–מודרניים ואף ליברליים. לאומיות שכנגד, לפי ניסוחו של ליאון, צומחת מתוך תחרות עם הלאומיות המודרנית – מחקה את יעדיה אך מבקרת אותה ומציעה לה חלופה…
לפנינו אפוא עמדה שעל אף הנזקים הרוחניים–דתיים שהרעיון הלאומי חולל בעם היהודי – אינה שוללת את עצם הרעיון הלאומי של זכות העם היהודי למדינה משלו. התגבשותה של חברת הלומדים והתרחבותה המתמדת כמו התמדת קיומה של מדינת ישראל, הנתפסת כאירוע ניסי, הן המצדיקות, בדיעבד, את המדינה, ואף את הצטרפות תנועת ש"ס להסתדרות הציונית ב–2010, צעד שגרר מחאה מצד חוגים חרדיים–אשכנזיים, אך משום מה אינו נידון בספר. אולם חיוב לכתחילה של המדינה מבחינה דתית יתרחש רק כשהיא תתנהל על פי הוראות ההנהגה הדתית וכשהפרטים בה יהיו מחויבים לקיום תורה ומצוות, ועל כן על ש"ס לפעול להמשך קיומה ולשינוי פניה…
