מהדרים בנרות ובלשון הקודש

היום, כ"ז בכסלו, לפני מאה ושמונה עשרה שנה, נפטר מן העולם רבי יענקלה "בעל לשון הקודש" בביתו שבשכונת מאה שערים בירושלים. זמן קצר קודם לכן ביקש ר' יענקלה מאשתו האהובה, דינה ליבה, שתזמן אל ביתם עשרה אנשים שיעמדו על מיטתו. הוא התוודה בפניהם במתינות, ושעה קלה לאחר מכן השיב את נשמתו ליוצרו.

ר' יענקלה "בעל לשון הקודש" היה מדמויות הפלא בירושלים, שהשאיר אחריו משפחה מפוארת מראשוני יושבי השכונות החדשות בעיר. ראוי לנו לעסוק מעט בדמותו, ולהקדיש לה עיון בדברי תורה.

יעקב זילברשטיין היה שמו, כאשר נולד בשנת תקצ"ז לאביו ר' יהודה בעיר קַלְוַרְיָה שבחבל סוּבַלְק בארץ ליטא. בגיל צעיר מאוד הוסמך לרבנות וכיהן כרב, דיין ושו"ב [=שוחט ובודק] בעיירה רוּדַמִין בדרום מערב ליטא. בהיותו כבן 23 חווה גילוי שמיימי שציווה עליו להקפיד לדבר אך ורק בלשון הקודש. משעה זו ועד יום מותו, משך כארבעים שנה, לא הוציא ר' יעקב מפיו מילה אחת שלא בלשון הקודש. בני קהילתו התקשו להסתגל אל שפתו החדשה של רבם, והוא נאלץ לוותר על כס הרבנות ולשוב אל קלוריה, עיר מולדתו, שם התפרנס מהוראת גמרא ופוסקים לנערים צעירים.

בהיותו קרוב לגיל 50, גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל, במטרה לפעול לשינוי שפת הדיבור של היהודים היושבים בה. אגדה מספרת שבעומדו לפני פקידי הגבול נשאל אם יש ברשותו פספורט, ור' יענקלה "בעל לשון הקודש" השיב להם כמנהגו בעברית בלבד ואמר: "יש פַּת בסלי" (בהגייה אשכנזית!)…

עם הגיעו לירושלים, בשנת תרמ"ה (1885), החליף ר' יעקב את שם משפחתו וקרא לעצמו "יעקב זִיל-בהר-ציון", כפראפראזה לשם הקודם, "זילברשטיין". מאוחר יותר, כאשר עלו אחריו אשתו ושבעת ילדיהם, שינה ר' יעקב שוב את שם משפחתו, והפעם נקראה "שֵׁב-בהר-ציון"… כמה שנים לאחר מכן בחר ר' יעקב שם משפחה חדש, והפעם באופן סופי: "בן-יהודה". כאמור, יהודה היה שם אביו, ומשכך היה נקרא מעתה: יעקב בן יהודה בן-יהודה, וכך הוא מופיע על שער ספרו "תורת חסד", שהוציא לאור בירושלים בשנת תרנ"ט, שנתיים לפני מותו. בני ירושלים היו מכנים אותו "בעל לשון הקודש", על שם הטפותיו הקבועות בשבח לשון הקודש ובגנות הדיבור בשפות אחרות, בכללן היידיש.

ר' יעקב התיישב בשכונת מאה שערים, וכשנודעה גדלותו בתורה הוא הוזמן לשאת דרשות בבית הכנסת "בית יעקב". דרשותיו היו כולן על טהרת לשון הקודש, שפה שרוב השומעים לא הורגלו לדבר בה, ובשל כך הלכו השומעים והתמעטו. בשלב מסוים הוא וויתר על הדרשות, ובצר לו התיישב לכתוב אותן. בהקדמה קצרה ל-13 דרשות שקבע בדפוס, מקונן ר' יעקב על שנבצר ממנו להביע אותן ברבים:

איך אעשה, כי נמנע כל הדרכים, יען אינם רוצים לשמוע דרשות בלשון הקודש, ובשאר לשונות גלוי וידוע לפניך שאיני יכול לדבר יען גִּלִּיתָ לי טומאתם… עשה נא ה' אלוקַי שילמדו סִפרִי וילמדו לאחרים ויהיה חשוב לפניך כמו שאני למדתי להם דרכך ולשוב לפניך, כי איך אעשה כי סגור לְפָנַי הדרכים לדרוש לִפְנֵי רבים, ומבולבל מוחי מאשר שהטומאות רודפים אחרַי ואין מניחים רעיונַי עלַי…

כחמש עשרה שנה ישב ר' יעקב בירושלים, עד שנפטר לבית עולמו ביום כ"ז בכסלו תרס"א (סוף 1900). בניו, חתניו ונכדיו היו מבוני השכונות החדשות בעיר. עשרים ושתיים שנה לאחר מכן, פחות יום אחד, בכ"ו בכסלו תרפ"ג, נפטר בן-יהודה אחר, צעיר ממנו, הלא הוא אליעזר בן-יהודה המתואר כמחייה השפה העברית. רבי יעקב בן-יהודה, "בעל לשון הקודש", קיבל על עצמו את טהרת הלשון כאשר היה אליעזר בן-יהודה בן שנתיים בלבד. דומה שראוי הוא ליטול בדין את תואר מחייה השפה העברית…

מהדרין ממהדרין שונים

לזכרון דמותו המרתקת, נקדיש את עיוננו להבחנה לשונית חשובה בין המילה "מהדרין" בשתי שפות שונות, העברית והארמית.

כידוע, מִצוַת הדלקת נר חנוכה מוצגת בהלכה בשלוש דרגות קיום שונות – הקיום הבסיסי שלה, הקיום המהודר יותר והקיום המהודר עוד יותר. בלשון הגמרא:

מִצוַת חנוכה – נר איש וביתו;

והמהדרין – נר לכל אחד ואחד;

והמהדרין מן המהדרין – בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

ברמה הבסיסית, משפחה המתגוררת בבית אחד מדליקה נר אחד בכל יום, ובו יוצאים כל בני המשפחה ידי חובתם. ברמה המהודרת ביותר, מספר הנרות הולך וגדל בכל יום, עד שביום השמיני הוא עומד על שמונה. מהי בדיוק רמת הביניים, עליה נאמר "נר לכל אחד ואחד"?

בעניין הזה באנו למחלוקת ראשונים. הנה תחילה פירושו של רש"י על אתר:

והמהדרין – אחר המצות עושין נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית.

כלומר, מספר הנרות נקבע לפי מניין בני המשפחה. רש"י לא מפרש לנו אלו מבני המשפחה נלקחים בחשבון – האם גברים ונשים כאחד, האם גדולים וקטנים כאחד? יתירה מזו, רש"י לא מדגיש מספיק האם מדובר בנרות הנדלקים במקום אחד, כחנוכייה אחת, או שמא בנרות נפרדים הנדלקים כחנוכיות שונות, ובעצם כמצוות נפרדות שכל אחד מבני הבית מקיים לעצמו.

לשם כך עלינו לפנות אל המנהג האשכנזי, שיש להניח שמקורו בפירושו של רש"י. ואכן, המנהג האשכנזי הוא שבני הבית הגברים הבוגרים, או גם אלו שהגיעו לכלל חינוך למצוות, מדליקים כל אחד בנפרד. משמעות ההידור, לפי מנהג זה, הוא שבני הבית המדליקים בנפרד אינם מסתפקים ביציאה-ידי-חובה בנרו של אב הבית, אלא מקיימים את המצוה בעצמם.

האם נוכל למצוא רמז לכך בפירושו של רש"י? כן! אם נשים לב למילת השימוש המופיעה מיד אחר המילה "והמהדרין" בפירוש רש"י. רש"י מסביר את לשון הגמרא כך: "והמהדרין אחר המצוות עושים נר…". כלומר, אלו אנשים שמחזרים אחר המצוות ורוצים לקיים אותן בעצמם. לפיכך הם נמנעים מלצאת ידי חובה בנר האחד של אב הבית, ומדליקים נר לעצמם.

כעת נפנה לפירושו של הרמב"ם, כפי שהוא משתקף מלשונו בהלכותיו:

כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מִצְוָתָהּ שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד; והמהדר את המִצוָה – מדליק נרות כמנין אנשי הבית, נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים.

נשים לב להבדלים המעניינים בין דברי הרמב"ם לפירוש רש"י: ראשית, לא המהדרים אחר המצוות, אלא המהדר את המצוות! אין כאן חיזור אחר מִצוָה אלא ייפוי שלה. המהדר את המִצוָה, מוסיף עליה נרות. ככל שיש יותר נרות, כך המִצוָה יפה יותר.

שנית, הנרות הנוספים כמניין אנשי הבית, אינם נדלקים בנפרד כחנוכיות נפרדות אלא כחלק מחנוכייתו של בעל הבית. הוא זה שמדליק נרות רבים יותר, כמניין אנשי ביתו.

שלישית, בני הבית הנלקחים בחשבון הם כולם: בין אנשים ובין נשים. כיון שלא מדובר בקיום מצוות נפרדות אלא בייפוי המִצוָה האחת של הבית, ממילא כולם נלקחים בחשבון.

ההבנות השונות בתיאור המִצוָה של המהדרין, משליכות ממילא גם על מִצוָתָן של המהדרין מן המהדרין. לדעת רש"י, כל אחד מבני הבית המדליק את חנוכייתו בנפרד, מקיים "מוסיף והולך" כדעת בית הלל. ביום הראשון מדליק נר אחד וביום השמיני – שמונה. לדעת רמב"ם, אב הבית הוא שמדליק לבדו את הנרות כולן, ואם הוא גם מהדר וגם מהדר מן המהדרים – הרי הוא מדליק ביום הראשון כמניין בני הבית, ובכל יום מוסיף עוד נר בעבור כל אחד מבני הבית.

הנה הדוגמה שנתן הרמב"ם:

כיצד? הרי שהיו אנשי הבית עשרה. בלילה הראשון – מדליק עשרה נרות, ובליל שני – עשרים, ובליל שלישי – שלושים, עד שנמצא מדליק בליל שמיני – שמונים נרות.

שוב, אב הבית הוא שמדליק את כל הנרות, במספר הולך וגדל לפי מניין בני הבית. בפועל, רמב"ם מציין מיד לאחר מכן שמנהג ערי ספרד לוותר על רמת המהדרין ולדלג ישירות אל המהדרין מן המהדרין. בשל כך, המנהג הספרדי הוא שבעל הבית מדליק נרות רק בסדר עולה, מאחד ועד שמונה, בלי להתחשב במניין בני הבית.

מהדר עברי ומהדר ארמי

אם הגענו עד הלום, קל לשים לב לגורם שייצר את ההבנות השונות בדברי הגמרא. זהו המשמע הכפול של המילה "מהדרין". בשפה העברית, המילה הזו נגזרת מן השורש ה.ד.ר. שעניינו פאר ויופי; בשפה הארמית, לעומת זאת, מובן המילה הזו מקביל לשורש העברי ח.ז.ר.: "הָדַר בֵּיהּ" – חזר בו; "הַדְרָן עֲלָךְ" – חזרתנו אלַיִךְ, וכיוצא בזה.

מי שמהדר בעברית הוא מי שמייפה, ולכן הרמב"ם מפרש: המהדר את המצוות; כיצד מייפים את נר החנוכה? על ידי שמוסיפים לו נרות. לכן המהדרין הם אלו שמוסיפים נרות לפי מניין בני המשפחה.

מי שמהדר בארמית, לעומת זאת, הוא מי שמְחַזֵּר אחר המצוות. אין די לו בעמידה פאסיבית לצד המדליק את הנרות בעבורו, והוא מחזר אחר קיום אישי שלו את המִצוָה. לכן מדגיש רש"י: המהדרין אחר המצוות.

רש"י קרא את המשפט הזה במשמעו הארמי, בעוד רמב"ם פירש אותו במשמעו העברי. את "המהדרין מן המהדרין" שלאחריו, פירשו שניהם במשמע העברי כיון שעניינו מפורש בגמרא – הוספת נרות מיום ליום.

יום נעים ופורה וחנוכה שמח !