צריך עיון > בין הסדרים > מהותה של אבלות החורבן

מהותה של אבלות החורבן

בנוהג שבעולם, אבלות מבטאת את הצער המיידי על אסון קרוב. אולם, בשלושת השבועות אנו מזכירים לעצמנו את החורבן ומייצרים את האבל במנהגי האבלות. מתוך כך יש לשאול מתי האבלות הופכת למשהו מלאכותי? האם העובדה שהגענו לארץ ואיננו חווים עוד רדיפות והשפלה לא צריכה לשנות את יחסינו לאבל? הרב מנחם נאבת סבור כי אלו הן שאלות כבדות משקל המחדדות את משמעות אבלות החורבן בימינו וגורמות לנו לראותו באור שונה:

 

במשך ההיסטוריה היהודית קל היה להתאבל, משום שבאופן כללי האבל היה חלק מהיומיום. הפוגרומים השונים, האנטישמיות בכל מקום, הסכנות והגלויות הטורדות וזבות הדם, לא משו מן העם היהודי לרגע, וכשהיה העם המושפל הזה מתבקש להתאבל הוא היה עושה זאת בטבעיות, הוא היה מבטא את עצמו ואת תחושותיו. כיום, שבנו לארץ, אנו חיים כמו בני אדם, דוברים כאן עברית, ומתהלכים בקומה זקופה. מה היא המשמעות של אבלות במקום כזה? מה המשמעות של אבלות המבקשת לחזור אלפיים שנה אחורה? האם זה לא מלאכותי מידיי? האם הדיסוננס בין המצב הנוח והמפונק שלנו, לבכי, לנהי וליגון האינסופי, אינו גדול מידיי?

והאם האבלות העיקשת הזאת עדיין רלוונטית? הלא "לא רצו – אין מתענין", אולי הגיע הזמן כבר לא לרצות בזה? להשתחרר מתחושת האבל? אולי הגיע הזמן לנוח על זרי הדפנה? אין צורך אמנם להיות טוטלי, אנו עדיין בלי בית מקדש, בלי הנוכחות של השכינה ושל הקדושה בתוכנו, ויש עדיין מספיק סיבות שלא לבטל את דברי הצומות וזעקתם. אבל האם אנו יכולים לחוות אבלות של ממש? והאם זה מוצדק?

דומה שאי אפשר להסתפק בתשובות קלילות בנושא הזה, אלו שאלות כבדות משקל וצריכים לתת עליהם את הדעת. אם נראה את עצמנו כמו בתיאורי מגילת איכה או בין בתרי ת"ח ות"ט, אנו פשוט נעשה שקר עם עצמנו ונכפור בטובתו של מקום. החיים היציבים והנוחים שאנו טובלים בהם, גם על שלל הבעיות המלוות אותם, אינם מרשים לטשטש, להעמיד פנים שהדברים באמת לא כך. לאחרונה יכולנו לשמוע מישהו שאמר שמזמן חורבן הבית עם ישראל לא היה במצב כל כך רע כמו בימינו. זאת כפירה בטובתו של מקום וכפיות טובה מזעזעת. ישיבה על זרי הדפנה תוך כדי חופש מוחלט וכר נוחה כל כך לעשייה ולפעילות המעיזה להשוות את עצמה למצב בשואה או לפוגרומים ולרציחות האנטישמיות ברחבי ההיסטוריה, היא מזעזעת ומקוממת מבחינה מוסרית.

בסופו של דבר, עם הכל, יש עדיין ערך בטעימה מלשד דמה של האבלות. היכולת לחוות את ההיסטוריה הטראגית של העם היהודי כנוכחת כאן, מאפשרת לנו לא לראות את עצמנו מבעד לחרך הצר שבו אנו נמצאים, אנו מפנימים את העובדה שאנו כאן בחסד, חסד ה', ששום דבר לא מובן מאליו. זאת לא רק אמירת תודה, זאת הפנמה. היכולת להתאבל היא החובה להנכיח את הממדים הטראגיים והאפלים בעברנו. אוי לו לעם ששוכח הכל ובעיניו הנרקיסיסטיות אין אלא את "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אם בפסח אנו אומרים "חייב אדם לראות את עצמו כאילו עתה נגאל", בתשעה באב אנו צריכים לומר, חייב אדם, בכל שנה ושנה, לראות את עצמו כאילו עתה הוא גולה ונדכא. רק היכולת לשמור על הנוכחות הזאת בחיינו מעניקה טעם מוסרי ומעודן לחיים הללו, חיים שאין בהם כפיות טובה ושכחה, אלא חיים המודעים לעצמם, חיים שלא מקבלים את הנוחות שלהם כדבר המובן מאליו.

 

למאמר המלא ב"אגודה אחת"