האם ספרות מגויסת יכולה להיות ספרות טובה? הקומניסטים הרוסים חשבו שכן, ואף הכריזו שזו הצורה היחידה של ספרות ראויה. אלא שהתוצאות בשטח הראו כי הם טעו. רוסיה, אומה שהוציאה מקרבה אחדות מיצירות הספרות הגדולות בכל הזמנים, הפכה ליצרנית של ספרות משמימה שאף אחד לא קורא. האם זה אומר שספרות טובה חייבת להישמר ממסרים חינוכים? אסף ענברי סבור שההפך הוא הנכון. הבעיה נמצאת בחוסר האירוניה:
"לא תשעמם" – הדיבּר העליון בלוחות-הברית של הסופר – אינו יכול להיות הדיבּר היחיד. "סיפור טוב", קריא ומעניין, אינו אות-קלון… אבל סיפור קריא ומעניין שאינו מוסיף לנו דבר מלבד קצת נועם בידורי, הוא רק מוצר, לא יצירה. ביצירה, שלא כבמוצר, יש גם ממד רעיוני. לא בהכרח פוליטי, אך תמיד אידיאולוגי, באותו מובן רחב המציין בדיקה של השקפות-עולם… ספרות המאשרת את המוּכּר, ספרות שאינה מאתגרת את תפיסת-עולמנו (ושאינה מאתגרת, בתוך כך, את מושגינו השגורים בדבר אופיה ותפקידה של הספרות עצמה), היא קיטש, לא אמנות…
אך שוב, השאלה היא כמה. היכן ראוי לה, לספרות, להתמקם, בין הכתיבה המגויסת לכתיבה הממוסחרת? איך תהיה רעיונית מבלי לשעמם, ומעניינת מבלי להיות אסקפיסטית?…
לַמסע אפשר לצאת רק מעמדה של סקרנות, של נכונות לשיבושה של התכנית המקורית, של הכרה בכך שספר שמימש את תוכניתו הוא ספר שנכשל, ודווקא העיקול הלא-צפוי, שלא תוכנן, שהליכה בו היא פתיחוּת לרגע ההיסטורי, הוא טוב ומעניין מהליכה בקו ישר. ספר שמימש יותר מדי את תכניתו – ומאדאם בובארי שוב עולה על הדעת – עשוי לעורר השתאות, כמובן, אך השתאות איננה רגש, וגם לא ריתוק שכלי. יצירת-מופת כזאת, שכל משפט בה מלוטש תכלית ליטוש, בגאונות, ושכולה שלמות מבנית כמכונה יפהפיה, היא בלי ספק פסגה אסתטית; אבל קר שם, בפסגה, והאוויר שם דל-חמצן…
למרות ההגיגים הרעיוניים שבהם זרועה כתיבתו של טולסטוי, אין זו כתיבה המגויסת לעמדה רעיונית אלא כתיבה המסורה לתיאורם הרב-גוני והשוקק של החיים, ודווקא כתיבתו של פלובר, החפה מכל אבק-התפלספות והקנאית ל"אמנות לשם אמנות", מעוררת תחושה של כתיבה מגויסת… בלי להטיף, פלובר מטיף. כולם חולירות, הוא אומר, בלי להגיד זאת במפורש. כשטולסטוי מתאר הוויה חקלאית, הוא מתאר אותה מתוך החוויה, בהזדהות; כשפלובר מתאר הוויה חקלאית, הוא מתאר זאת כטרטור של נפיחוּת ריקה מתוכן. בקיצור, פלובר סאטירי. וסאטירה היא דידקטית.
אירוניה, לא סאטירה, היא תרמיל-המסעות של הסופר המסוקרן. היא מזיגה בלתי-דוגמאטית של ביקורת וחיבה, של הומור וחמלה, של ריחוק וקרבה, של קור וחום, של עִרטול הדמויות תוך שמירה על כבודן. מה שמשותף לספרות המגויסת, הפוליטית-מוסרנית, ולספרות הממוסחרת שבקוטב השני, הבידורי-נהנתני, הוא שאין בהן אירוניה. אין אירוניה בזעם קדוש, מגויס, שהרי אין אירוניה כשיש רק שנאה; אין אירוניה בטקסט מבדר, ממוסחר, שהרי טקסט כזה כלל אינו ביקורתי…
