בחיים היהודיים יש מתח בין שתי גישות הפוכות אל האלוהות. אחת מרחיקה ומעלה את הקב"ה אל מעבר להשגת האדם והשנייה מבקשת את הקרבה הרגשית אליו. הרב יצחק ליפשיץ מבקש להראות כי ניגוד זה מתבטא גם בפעילות הדתית של היהודי – בלימוד תורה ובקיום מצוות:
אם הדבקות היא התכלית העליונה של החיים הדתיים, הרי שהמצוות הן האמצעי העיקרי להשגתה… במאמר זה אבחין בין שני סוגים של ציוויים בתוך המערכת ההלכתית הענפה המכוונים למימוש אידיאל זה: מן הצד האחד – מצוות המנכיחות באופן כלשהו את האלוהות או סממנים הקשורים לה בתוך הווייתם היומיומית של המאמינים, ובאופן זה מקרבות את הקדוש ברוך הוא אל האדם; ומן הצד השני – מצוות המיועדות לחזק את הזדהותו של האדם עם אלוהים, וכך לקרבו אל הקדוש ברוך הוא. למרות שההבדל בין הקטגוריות המוצעות כאן אינו תמיד חד וחלק, הן משקפות וקטורים הפוכים ומשלימים של פעילות דתית: האחד מזמֵן ו"מוריד" לכאורה את השמימי אל המישור הארצי, והשני מרומם ומשגיב את הארצי עד שהוא מקבל צביון כמו־שמימי…
הדרך ראשונה היא קירוב האלוהי אל האנושי, תהליך המתרחש בעיקר במישור התודעתי־החווייתי של המאמין, החש בנוכחותה של השכינה במהלך הטקסים היומיומיים שהוא עורך על פי ציוויי התורה; הדרך השנייה היא קירוב האנושי אל האלוהי, באמצעות העמקת הזדהותו של היהודי עם טעמו המוסרי של הקדוש ברוך הוא וחיקויו בפעלתנות יצירתית, אך גם – בסיומו של כל שבוע עבודה – במנוחה ממלאכה.
משתי הדרכים הללו נגזרות אפוא אסטרטגיות שונות של חתירה לדבקות בעולם ההלכתי – אולם חשיבותן אינה מסתכמת בכך. כל אחת מהן מייצגת נקודת מבט מסוימת ביחס למעמדו של האדם בפני האל: רוב המצוות המנכיחות את האלוהות במישור הארצי, ובהן התפילה, קביעת המזוזה, ההתעטפות בציצית והנחת התפילין, הנן הצהרות חגיגיות על קבלת עול מלכות שמים; הדמות האנושית המשתקפת בהן היא של נתין נאמן ושפל רוח, המציית בהכנעה לרצונו של ריבון העולמים. מן העבר השני, האידיאה של ההידמוּת לקדוש ברוך הוא מעוגנת ברעיון כי האדם הוא ברייה עילאית, אשר נבראה בצלם אלוהים, ועל כן ניחנה בפוטנציאל עצום, בלתי מוגבל כמעט, של צמיחה רוחנית ומוסרית…
