המחויבות הדתית עלולה להיתפס בתור מעצור לחופש האומנותי. האם סופר דתי לא יכול לכתוב מתוך נפשו פנימה? האם הרצון לתאר דמויות חיוביות ולהימנע מעיסוק בצדדים האפלים והרעים שבמציאות בהכרח פוגם באיכות היצירה? מירה קידר מאמינה כי התשובה לשאלות אלה שלילית. מתוך השראה מכתבי הרב קוק היא פורשת בקצרה את משנתה לגבי אפשרותה של ספרות דתית איכותית:
היום כבר אולי קשה להאמין אבל לפני שלושים שנה לא הייתה כמעט יצירה ספרותית שנכתבה מתוך נגיעה בקודש. החינוך הנוקשה לא עודד עיסוק באמנות, ומימוש עצמי – שהוא נשמת אפה של יצירה אמנותית – נחשב למילה גסה. מי שבכל זאת כתב מטבעו לא הצליח בדרך כלל להמריא, להשתחרר מהחשש שמציצים לו מעבר לכתף, להרפות לרגע מן המחויבויות הלאומיות שלו ולהתמקד בנפשו פנימה. גם מי שעסק אז בתורת הרב קוק – עסק בעיקר בפן הלאומי שלה וכמעט לא בפן האנושי…
הביקורת העקבית והמצויה ביותר על הכתיבה שלי היא שהדמויות שלי מעולות מדי, ואיפה ישנם עוד אנשים כאלה. מודָה ולא עוזבת: מעולם לא אהבתי את האנטי-גיבור, ובשלושת העשורים האחרונים הוא לגמרי נמאס עלי. להגנתי ייאמר כי אדם כותב מתוך העולם שלו, מתוך העולם הפנימי שלו ומתוך העולם החיצוני הסובב אותו, ומה אעשה והאנשים שסבבוני אכן היו אנשי מעלה….
מקובל לחשוב שתפקידה של הספרות להציב בבואה עכורה מול הקורא, להראות לו את הרוע הפוטנציאלי שבנפשו ושבנפש האדם בכלל, לאפשר לו להתמודד בספרות עם מה שלא יתמודד בחייו. מעולם לא עניין אותי לכתוב על הרוע האנושי, ובדרך כלל גם לא אהבתי לקרוא עליו. את האחים קרמזוב צלחתי אמנם, לפני שנים רבות, אבל מן החטא ועונשו נפטרתי אחרי עמודים בודדים בלבד.
אלא שנטייה אישית וטעם אישי לא יספיקו כדי לעמוד מול ביקורת חוזרת ונשנית ולהישאר במריי. אלמלא חיזוק העומק שמצאתי בדברי הרב קוק מן הסתם כבר הייתי משנה את טעמי…
אם תפקידה של הספרות הוא להרים את היסוד הרוחני בעולם, לרומם את רוח האדם, להציב מולו את הטוב הפוטנציאלי שבנפשו ובנפש האדם בכלל, אולי דווקא דמויות ספרותיות היכולות לשמש מודל חיקוי לקורא ייטיבו לעשות זאת…
